« לדף הראשי | רשתיות יש ... אבל היכן החינוך? » | דווקא בגלל הלוח? » | הכיוון ברור » | הפעם, המחשב לא כל כך אשם » | מאז ... ואולי שוב היום » | אולי מדובר ביהירות מוצדקת » | אל תהסס להראות היסוס » | ובכל זאת, לא לבטל את בית הספר » | לא הכרחי, אבל רצוי » | כיצד ללמוד לזהדהות עם תלמידים » 

יום שישי, 7 באוגוסט 2009 

רחוק מלהיות משועבד

כל מי שהמקלדת נמצאת תחת ידיו במשך שעות ארוכות של היום קובע לעצמו כללי שימוש, גבולות למידה שבה הוא יושב מול הצג. אבל הוא גם מודע היטב לעובדה שהוא כמעט תמיד מפר את הכללים האלה ועובר את הגבולות שהציב. אנחנו נמצאים בסכנה מתמדת של השתעבדות. ואם אנחנו עוסקים בתקשוב בחינוך, הקיץ מהווה עבורנו הזדמנות להשתחרר טיפה מעול המקלדת ולפנות למספר עיסוקים אחרים. אך לפעמים אנחנו מגלים שלמרות הרצון לעזוב את המחשב ולמצוא זמן למשהו אחר, קשה לנו לעשות זאת. וכאשר זה קורה אנחנו מוצאים את עצמנו מהרהרים אם אולי באמת עברנו את הגבול מבלי להיות מודעים לכך. בקיץ אנחנו בוחנים אם אנחנו עדיין שולטים בתקשוב, או אם אולי התקשוב השתלט עלינו. כך יצא שכאשר לפני שבוע קראתי מאמרון של ויל ריצ'רדסון בו הוא בוחן את עצמו ושואל אם הוא משועבד לטכנולוגיה ... היה לי ברור שהקיץ הגיע.

ריצ'רדסון מדווח שתוך כדי פעילות משפחתית במשחק נוסח חפש את המטמון בעזרת GPS, עובר אורח שצפה בו צעק לו שעליו להשליך את הסלולארי שלו לפח פן הוא ישתלט על חייו ויהרוס אותו. ריצ'רדסון הופתע – הרי עבורו הטכנולוגיה היא מרכיב מובן מאליו של חייו. הוא לא הרגיש את עצמו משועבד לטכנולוגיה, אלא מנצל אותה לצורך פעילות משפחתית מהנה. ובכל זאת, ריצ'רדסון מהרהר:
Am I a slave to all of this? And if so, is that necessarily a bad thing? This all on the heels of spending a week with bandwidth … that maybe reached half a bar on my Verizon stick when the wind was blowing in the right direction and I held my computer at exactly 32 degrees. ... I think I Tweeted like three times, maybe, and even those were wistful dispatches from nature that felt almost strange in the making. ... I tried to answer a few e-mails, but I think I just managed to make people angry. And I did get to scan the front page of the New York Times site after the 30-minute or so download most mornings. But that was about it.
הזדהיתי עם הרהורים האלה – במיוחד מפני שבמשך ארבעה ימים מלאים בסוף החודש הקודם לא נגעתי בכלל במחשב. חששתי שאולי בשמך הימים האלה הידיים שלי ירעדו ויחפשו מקלדת מדומה, אבל האמת היא שבכלל לא הרגשתי שחסר לי משהו. אין זה אומר שלא שמחתי לחזור לשגרה של תקשורת זמינה – תקשורת, אגב, שסייעה לי רבות ללמוד על דברים שראיתי בזמן שהייתי מנותק. קל לי מאד להזדהות עם המסקנה של ריצ'רדסון:
So, yeah, in many ways, I’m a slave to all of this. And I’m ok with that. I like being reminded how good it is to get away from the network from time to time; the world doesn’t end when the connection runs out. (Gasp!) But the connection is just a part of me now that at times may lead to distraction and a sense of overwhelmedness but on balance, adds a richness to my life that that angsty guy doesn’t get and probably never will.
אינני חש צורך להתנצל על הניתוק, וגם לא על החזרה האינטנסיבית לשימוש בתקשורת. מדובר במשהו שמהווה מרכיב חיובי וחיוני בחיי.

אבל בימינו, ניתוק של אפילו ארבעה ימים ממקורות מידע דינאמיים מאד גובה מחיר – החזרה לשגרה איננה פשוטה; לא קל לבדוק את המקורות הרבים שהצטברו בזמן שנעדרתי, ועוד יותר קשה להחליט על מה אפשר לוותר. ויש אולי משהו עוד יותר בעייתי – כאשר יוצאים מההרגל של כתיבה קבועה, קשה לפתח את ההרגל הזה שוב. הרי בשלב מסויים מבינים שהכתיבה גוזלת זמן ומאמץ, ושאפשר להסתדר בלעדיה. יש ספרים לקרוא, מוסיקה לשמוע, אפילו טלוויזיה לראות. מי צריך את כל הכתיבה הזאת?

וכאשר השאלה הזאת עלתה אצלי נזכרתי במאמר של סטיבן דאונס משנת 2006 – Things You Really Need to Know. במאמר הזה דאונס מציין שאת הדברים החשובים באמת לא לומדים בבית הספר, והוא מביא רשימה של דברים שבעיניו אדם כן צריך ללמוד. כמה מאלה עוסקים בדרכי למידה ובחשיבה ביקורתית, אבל דאונס גם מתייחס לדרך שבה רצוי שאדם יחיה את חייו. הנקודה האחרונה שלו, למשל, היא: "כיצד לחיות חיים של משמעות". בין היתר הוא כותב:
... what you are doing right now is the thing that you most want to do. Now you may be thinking, "No way! I'd rather be on Malibu Beach!" But if you really wanted to be on Malibu Beach, you'd be there. The reason you are not is because you have chosen other priorities in your life - to your family, to your job, to your country.

...

... this understanding is very liberating. Think about it, as a reader - what it means is that what I most wanted to do with my time right now is to write this article so that you - yes, you - would read it. And even more amazingly, I know, as a writer, that the thing you most want to do right now, even more than you want to be in Malibu, is to read my words. It makes me want to write something meaningful - and it gives me a way to put meaning into my life.
מה אוכל להגיד - אני בר מזל! לא רק שאינני משועבד לטכנולוגיה, אני באמת רוצה לכתוב על הנושאים האלה שמעסיקים אותי, ותוך כדי העיסוק הזה אולי אפילו אצליח להשפיע על החינוך.

תוויות:

השאיפה להצליח להשפיע על מערכת(ולא רק בחינוך) מחייבת סוג של שיעבוד, אחרת זה לא הולך. השיעבוד יכול להיות גם מחשבתי ולא רק פיזי.
"ודיברת/וחשבת בם בשוכבך ובקומך ובלכתך בדרך."
אלישע

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates