יום רביעי, 30 ביוני 2010 

מעבר למליצות

מארק בולין אוסף ומפרסם מידע על מחקרים וסקרים על "ילידים דיגיטאליים". אחרי שנים של מחקרים שמראים שהטענה שלבני הדור הדיגיטאלי סגולות טכנולוגיות מיוחדות מופרכת, המיתוס הזה עדיין רווח בציבור. אי-לכך, בולין ממלא תפקיד חשוב בהחדרת קצת שפיות לתוך הדיון הציבורי.

בולין סבור שניפוץ המיתוס על היליד הדיגיטאלי חשוב מפני שמוסדות להשכלה גבוהה משקיעים כסף רב בפיתוח דרכי הוראה ש-"יתאימו" לדרכי הלמידה של הסטודנטים שלהם, והוא מבקש לצמצם בהוצאות שבעיניו הן מיותרות. הוא איננו מתנגד לשימוש בטכנולוגיה בהוראה ובלמידה, אבל הוא מעוניין שההשקעה הזאת תהיה תוצאה של שיקולים פדגוגיים אמיתיים.

במאמרון חדש בבלוג שלו בולין כותב ששואלים אותו אם באמת חשוב כל כך לעוסק בנושא. הרי אפילו אם בציבור עוד דוגלים ברעיון של היליד הדיגיטאלי, בקהילה החינוכית הוא הרבה פחות נפוץ מאשר בעבר. בנוסף, אם ממילא רצוי לקדם את התקשוב בחינוך, אולי המיתוס הזה איננו מזיק. כדי להראות שעדיין חשוב לעסוק בנושא הוא מביא דיווח מהאוניברסיטה של מיסורי. האוניברסיטה הזאת מתכוונת להשקיע כמעט חצי מיליון דולר בפיתוח 124 קורסים מקוונים חדשים. בולין מצטט מכתבה בנושא מהעיתון המקוון של בית הספר לעיתונאות של מיסורי. על פניו, נדמה שהכתבה בהחלט מאמצת את מיתוס היליד הדיגיטאלי. היא נפתחת:
Students are not the same as they were 20 years ago.

Today they blog, tweet, text, listen to iTunes and write a paper all at once. They are technology addicts who are constantly multitasking — in and out of the classroom.
פתיחה כזאת איננה מעודדת. ובנוסף, בהמשך הכתבה מצטטים סגן-הנשיא לעניינים אקדמיים באוניברסיטה שאומר שהסטודנטים של היום רוצים להשתמש בטכנולוגיה ולתקשר באמצעים דיגיטאליים, ופוסק:
That's how they learn. That's how they think.
אני מאד מעריך את תרומתו של בולין לדיון הציבורי בנושא הזה. אבל הפעם נדמה לי שהיה רצוי להסתכל מעבר לאמירות הרדודות והמליציות בכתבה, ולראות את התכנית עצמה. חצי מיליון דולר לפיתוח של 124 קורסים איננו סכום גדול במיוחד. מדובר בבערך $4000 לקורס, ונדמה לי שחלק מהסכום הזה יילך למרצים עבור פיתוח התכנים. אני מניח שבנוסף לאתרים לקורסים האוניברסיטה מתכוונת להפיק אמצעי המחשה למיניהם, ואלה בוודאי יעלו כסף. ומעבר לזה, דווקא מאד התרשמתי כאשר קראתי:
Faculty also have the help of 15 eMentors who work across the four campuses. The eMentors are faculty members enthusiastic about using technology in teaching with extensive experience to share.
לעתים קרובות מדי משקיעים כסף רב בטכנולוגיה, ושוכחים שמרצים זקוקים להדרכה ולעזרה – לא רק בפיתוח הקורסים שלהם, אלא גם במהלך הוראתם. אם חלק מהסכום הזה באמת יילך להדרכה ולליווי, מדובר בהשקעה מאד כדאית. אני אפילו מוכן לסלוח על המליצות המיותרות בנוגע לדרכי הלמידה של הילידים הדיגיטאליים.

תוויות:

יום שני, 28 ביוני 2010 

פנימי וחיצוני - גם וגם

סיימתי את המאמרון הקודם כאן עם ציטטה מסטיבן ג'ונסון שציין שרבים מהחידושים הטכנולוגיים והמדעיים של האלף הקודם היו תוצאה של הקשרים שנוצרו מהדף המודפס ומשיתוף הפעולה שהתאפשר מהזמינות של אותו דף מודפס. תוך כדי כתיבת המשפטים האחרונים של אותו מאמרון היה לי ברור שהמחשבה הזאת מובילה אותי למאמרון נוסף שיתייחס לכתיבה, ולדרך שבה הכתיבה היא בעת ובעונה אחת אישית וציבורית. כמובן שכבר כתבתי כאן דברים דומים, אבל מספר מאמרונים של אחרים העלו, וחידדו שוב, את הנושא.

בבלוג האישי שלו ג'ונסון המשיך לפתח את הרעיונות שהוא העלה בכתבה שלו ב-New York Times. והוא לא רק פיתח את הרעיונות, אלא גם (איך לא?) בדק את תהליך התפתחותם:
The other point to make here is a slightly meta-one: this specific response to Nick's book didn't fully crystallize in my head until I'd written most of the essay (and well after I'd read the book.) Most of us will recognize the phenomena: actually sitting down to write out a response to something makes you see it in a new way, often with greater complexity.
לפני בערך שבוע אואן סמפל, בהתייחסות לכתיבה לבלוג, תיאר תחושה מאד דומה:
Once you have a blog you notice more, you start to think “I might write about this on my blog” "What do I want to say?” “What will people’s reaction be?”. Over time you get better at noticing and the better at noticing you get the more noticed you get! You end up in the wonderful collective web of “Oooh that’s interesting” which I now wouldn’t ever want to be without.
ג'ונסון כותב על העוצמה של הכתיבה עצמה – כיצד הנסיון לבטא משהו בכתיבה מחדד את הראייה שלנו ומאפשר לנו להבין טוב יותר את מה שאנחנו מבקשים לתאר. סמפל כותב משהו דומה, אבל הוא מוסיף מרכיב חברתי – תוך כדי הכתיבה השאלה של כיצד אחרים יגיבו הופכת לחלק אינטגראלי מהחשיבה שלנו. כבלוגר, דבריו של סמפל מיד צלצלו אצלי. שלחתי אותם לעצמי כדי לשמור אותם, ושלחתי אותם גם לאחי. והצלצול אצל אחי הדהד לתוך זכרונות נוספים, ודרבן אותו להשאיר תגובה בבלוג של סמפל:
Many years ago, our father would tell us that you don't truly have a thought until you have been able to write it down. And, then, if you look at writing as an act of self-creation from a historical perspective, it may be only those cultures about which we truly know (that could even be said to exist) are those that have created written documents.

And, as our father would sign his long discursive letters to us…

`//rite On!
המאמרון של סמפל נפתח עם מחווה לדייוויד ויינברגר. הוא כותב שלפני מספר שנים ויינברגר תיאר את מלאכת הכתיבה לבלוג כ:
writing ourselves into existence
בגלל זה די הגיוני שוייברגר מתייחס לדבריו של סמפל. הוא מציין, בצדק, שהתחדדות הרפלקטיביות קשורה לא רק לבלוגים, אלא לכתיבה באופן כללי. עם זאת:
for those of us who write personal blogs, the anticipated reading of your blog by people you don’t know creates drafts of experience — which ultimately become the experience — that are more written than told, more public than social, more composed than expressed.
אבל בשלב הזה אפשר לשאול "אז מה?". גם אם יש טעם לחזור להדגיש (שוב) את הערך הרפלקטיבי שבכתיבה, ואת הערך המוסף של "הכתיבה הציבורית" הבלוגית, אני בטוח שאני רק משכנע כאן את המשוכנעים (ואת עצמי). אבל בגלל זה יש טעם לחזור לג'ונסון שמוסיף לתמונה מרכיב חברתי חשוב. במאמרון שלו ג'ונסון מרחיב על התגובה שלו לדברים שכתב ניקולס קאר. כזכור, הוא תיאר כיצד הכתיבה חידד את מחשבותיו. אבל הרעיון שג'ונסון מבקש לבטא חשוב לפחות באותה מידה כמו תהליך התגבשות המחשבות שהוא מתאר. ג'ונסון טוען שהכתיבה, והפצתה ברבים, היו האמצעי להתפתחות תרבותית וטכנולוגית:
There's no real way to prove it, but I think there's a very strong case to be made that the information storage-and-retrieval advances made possible by the book were more important to the Enlightenment and the modern age than the contemplative mode of the literary mind.
ואם זה נכון, הכתיבה לבלוג באמת משרתת את הפרט ואת הציבור בעת ובעונה אחת.

תוויות:

יום חמישי, 24 ביוני 2010 

מילה טובה על הסח הדעת

לא האזנתי למוסיקה בזמן שהכנתי את המאמרון הזה. אני מאד אוהב את אוסף הג'אז שלי, ובשמחה הייתי מוצא יותר הזדמנויות להקדיש לו יותר זמן איכות. אבל כאשר אני בוחר להאזין לתקליט (או לדיסק) ובאותו הזמן מנסה (לא תמיד בהצלחה) גם לכתוב, אני מגלה שהמוסיקה הופכת לצלילי רקע בלבד, ואני הרי רוצה להקשיב, לא רק לשמוע. הלוואי והמצב היה אחר. בסופו של דבר, מפני שאני משתדל להקדיש זמן רב לכתיבה, אינני מצליח להאזין למוסיקה כפי שהייתי רוצה.

יתכן שזה פשוט מפני שבלתי-אפשרי לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת. אבל ברור שזאת התייחסות מאד פשטנית לנושא של multitasking. אני הרי מסוגל לשמוע מוסיקת רקע בזמן שאני כותב. זאת איננה בעיה. הבעיה מתחילה כאשר אני מנסה לעשות שני דברים שהם ראויים לריכוז מקסימאלי. ושיהיה ברור – בזמן שכתבתי את המאמרון הזה לא סגרתי את עצמי מגירויים או מעיסוקים אחרים. ההפך הוא הנכון. תוך כדי הכתיבה נזכרתי במספר משימות משפחתיות שהיו עלי לבצע, ורשמתי לעצמי לטפל בהן; שמתי לב שדואר הגיע, ואפילו הצצתי בו; כאשר מחשבה מסויימת התקשתה להתגבש למילים ברורות הרשיתי לעצמי לקרוא מאמר מעניין. אבל אפילו התיאור הזה איננו תיאור נכון של תהליך הכתיבה, מפני שלא כתבתי את המאמרון הזה רק מול המקלדת וצג המחשב. כתבתי אותו תוך כדי נהיגה, בזמן שצפיתי בחדשות בטלוויזיה, כאשר הכנתי ארוחת ערב, וגם במקלחת. הוא התגבש אצלי תוך כדי ביצוע מגוון פעולות יום-יומיות.

אולי אין זה הוגן לתאר את תהליך הכתיבה הזאת כדי להראות שאנחנו נמצאים במצב תמידי של multitasking. הרי אפילו ניקולס קאר יודע שכך אנחנו עושים. בספרו החדש The Shallows קאר מרחיב על הרעיונות שהוא העלה במאמרו Is Google Making Us Stupid?, ועם הופעת הספר הוא גם פרסם מספר מאמרים בעיתונות. בפורום ב-New York Times מתחילת החודש קאר מדגיש שהיכולת שלנו לעסוק בפעולות מרובות היא דווקא דבר חיובי:
The ability to juggle tasks, to keep track of different streams of information simultaneously, is one of the human brain’s great strengths.
בשביל קאר הבעיה איננה שאנחנו עושים יותר מדבר אחד בעת ובעונה אחת, אלא שהמציאות הדיגיטאלית המתוקשבת של היום יוצרת עומס יתר, יוצרת מצב שבו היכולת שלנו לתפקד ביעילות נפגעת. ריבוי הגירויים גורם להסחת הדעת. ואכן, בזמן האחרון התפרסמו מספר מחקרים שמחזקים את הטענה הזאת. סטיבן ג'ונסון, גם ב-New York Times, מרים גבה כלפי הטענה הזאת. הוא מודה שהעיסוק הבו-זמני בפעולות רבות יכול להזיק לאיכות העשייה, אבל הוא מבקש לבחון את הנזק מול התועלת, ולראות את בעיית ריבוי הגירויים בהיבט תרבותי רחב יותר:
These studies are undoubtedly onto something — no one honestly believes he is better at focusing when he switches back and forth between multiple activities — but they are meaningless as a cultural indicator without measuring what we gain from multitasking.
אירא סוקול, בבלוג שלו, מתקשה להתייחס ברצינות לטענות של פגיעה ביעילות שב-multitasking. הוא כותב שסביר להניח שרבים מאלה שקראו את הכתבה על הנושא ב-New York Times בוודאי עשו זאת תוך כדי ביצוע מספר פעולות נוספות:
The New York Times is writing that story for an audience that is eating breakfast, riding the subway, opening mail at their desk, listening to a meeting in their conference room. Probably more are multi-tasking than not.
סוקול מצטט פיסקה מתוך המאמר של ג'ונסון שמצביע על כך שריבוי הגירויים, במקום להוביל להסחת הדעת, דווקא מעודד את ההתפתחות התרבותית:
It’s no accident that most of the great scientific and technological innovation over the last millennium has taken place in crowded, distracting urban centers. The printed page itself encouraged those manifold connections, by allowing ideas to be stored and shared and circulated more efficiently. One can make the case that the Enlightenment depended more on the exchange of ideas than it did on solitary, deep-focus reading.
וכמובן שאם הייתי מנתק את עצמי מזרם הכתיבה/הקריאה בנושא - זרם שמדרבן ומכוון, שמעלה סימני שאלה וסימני קריאה, שמזין את המחשבות שלי עם אלה של אחרים - לא יכולתי לכתוב את המאמרון הזה. ועכשיו, אם אמצא דרך לעצור, או לפחות למגר, את המחשבות האלו, אולי אוכל לאפשר לעצמי שעה אחת של האזנה מרוכזת וממוקדמת, וללא הפרעות, למוזיקה שאני אוהב.

תוויות:

יום שני, 21 ביוני 2010 

It Takes Two

ג'נה מקוויליאמס חשה אמביוולנטיות כלפי דברים שג'יימס ג'י השמיע בכנס של עיתונאי חינוך שנערך לפני חודש. דבריו של ג'י התמקדו בכוח הלימודי של משחקי מחשב ובמה שהמשחקים האלה יכולים ללמד אותנו על דרכי ההערכה הנהוגות היום בחינוך. אמנם ג'י דיבר על משחקים ועל הערכה, אבל לדבריו השתמעויות חינוכיות רחבות יותר. אפשר להגיד שהוא תיאר שתי הדרכים שבהן חידושים יכולים לחדור לתוך מערכת החינוך, כולל חידושים בתחום התקשוב.

ג'י הציג שתי אפשרויות – הכנסת חידושים ישירות לתוך מרכז העשייה הבית ספרית, או עידוד של איים של עשייה שנמצאים בשוליים של המערכת. הוא טען שהנסיון מלמד שבמודל הראשון החידוש נבלע לתוך המצב הקיים מבלי שהוא מצליח לחולל שינוי משמעותי בדרכי ההוראה והלמידה הקיימות. לכן הוא קבע שחידושים אמיתיים צריכים להתרחש בשוליים. הוא טען שכך קורה בכל מערכת אחרת מלבד החינוך שמשום מה מתעקש להעמיד את החידוש במרכז העשייה, וממשיך לשאול למה בסופו של דבר זה לא מצליח.

מקוויליאמס מזדהה עם הקביעות של ג'י, אבל היא גם מוצאת בהן בעייתיות:
Working at the margins of education is a fantastic way to innovate and offer useful evidence that innovations work. I fully support this approach--but not at the expense of the kids who exist at the center of our education system today.
היא מציינת שגם אם נכון ששינויים משמעותיים צומחים רק בשוליים, אסור להפקיר את התלמידים שהם אולי אלה שיותר מכולם זקוקים לשינוי. לעתים קרובות מדי, ה-"שוליים" שבהם נערכים ניסויים אינם אוכלוסיות חלשות, אלא דווקא אוכלוסיות חזקות שיכולות לממן התנסויות חדשות. מקוויליאמס מדגישה שניסויים וחידושים לא יכולים לבוא על חשבונן של אוכלוסיות חלשות:
That doesn't give us license to give up on today's children, even if it keeps tomorrow's children safe.
אבל אפילו אם מקוויליאמס מייצגת עמדה המנוגדת לזו של ג'י, היא עדיין משוכנעת ששתי הגישות יכולות, וחייבות, לחיות בשיתוף זו עם זו:
I can't innovate as much as I'd like from the center, maybe I can't help tomorrow's marginalized kids as much as I'd like either. And Jim Gee can't help today's marginalized kids as much as he'd probably like from the edges. So we need each other, if for nothing else than to assuage our guilty consciences for being unable to do more of what we know must be done.
לפני קצת יותר משנה, בתגובה למאמרון כאן שעסק באיים של עשייה, אלישע ציין:
למזלנו הטוב (אני חוזר - הטוב), מערכת החינוך טרם אימצה את התקשוב ללב הקונצנזוס הפדגוגי שלה. מצב זה אפשר היווצרותם של האיים, בהם אני רואה סימני חיים להתפתחות התהליך בכיוון הנכון.
מאד הזדהיתי עם דבריו של אלישע אז, ואני ממשיך לחשוב שהוא צדק. הביזור, שהוא אחד ממאפייניו החשובים ביותר של עידן התקשוב, מאפשר צמיחתם של ניסויים חינוכיים רחוק מהמערכות הממוסדות שכל כך מיומנות בהפיכת כל חידוש לדרך אלגנטית יותר לעשות מה שכבר נעשה בעבר. בלי האיים האלה, אין סיכוי להתחדשות חינוכית (ולא רק בתקשוב). עם זאת, טוב שיש גם כאלה שפועלים מבפנים.

תוויות: ,

יום שבת, 19 ביוני 2010 

געגועים לנוסטלגיה?

לארי קובן בוחן את התלות במכשירים טכנולוגיים מתקדמים שלכאורה מפתח אצלנו. רבים הרי חוששים שככל שהמכשירים האלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו אנחנו מתמכרים להם. קובן מבקש להבחין בין תלות, בין התמכרות, ובין הגזמה תקשורתית של התופעה באופן כללי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מציג קריקטורה מהשבועון New Yorker (לא רכשתי את הזכות להציג אותה כאן, ועל אף העובדה שאני מניח שקובן כן עשה זאת, אני מעדיף לקשר אליה אצל השבועון עצמו) בה נראים מספר אנשי מערות קדמוניים שצופים באיש מערות נוסף שמבצע להטוטים עם אש. אחד הצופים מעיר: "לפני שהיתה לנו האש, נהגנו לדבר זה עם זה".

אכן, כל טכנולוגיה חדשה מהווה לא רק הזדמנות לתקשורת אחרת או פותחת גישה חדשה למידע – היא מהווה גם הזמנה להתרפקות נוסטלגית. קובן מציין:
Whenever access to new technologies increased the flow of information such as the printing press, telegraph, telephone, computer, and now smart phones, there were those who argued that such technologies reduced communication among friends and family, eroded community, increased isolation of individuals, and even made people dumb.
באיזה צד של השינוי קובן ממקם את עצמו? הוא מודע לכך שטענות בעניין התפרקות חברתית או של התגברות הטיפשות אינן תופעה חדשה, והוא מכיר בכך שאפשר להשתמש בכלים טכנולוגיים חדשים בהרבה דרכים חיוביות. הוא איננו מקבל את הטענה שמדובר בהתמכרות. עם זאת, הוא רואה תלות הולכת וגוברת, וה תלות הזאת מדאיגה אותו. הוא מסכם את המאמרון שלו עם הרהור בנוגע לתפקיד שבית הספר ממלא בפיתוח התלות הזאת:
perhaps it is time to ask publicly whether the school should be a willing, even eager, partner in deepening that dependency on gadgets with screens.
אני מודה שהופתעתי מהסיום הזה. אם בפתיחת המאמרון קובן מראה לנו שאין חדש בטענה שטכנולוגיות חדשות הורסות את הקשר האנושי, למה היום חשוב שנבחן את המידה שבה בית הספר שותף לפיתוח התלות במכשירים חדשים? נדמה לי שגם ג'ון קונל שואל את זה. במאמרון קצר קונל שואל:
Has anyone ever seriously questioned our ‘dependency on the printed page’? I doubt it, because, of course, it is what is on the printed page that is important.
קונל מדגיש שעל אף העובדה שמקובל לדבר על התמכרות למסך, אף אחד איננו מתייחס ברצינות לרעיון של התמכרות לדף המודפס. ללא ספק חלק גדול ממה שמופיע על מסך המחשב או על מסך הסלולארי היום איננו איכותי, אבל אחרי 500 שנה של הדפוס, גם האיכות של הרבה ממה שמודפס ירודה. המסך, כמו הדפוס, הוא אמצעי, אבל קשה לנו לעכל את זה מפני שהוא עדיין חדש לנו. רצוי שהיום שבו המסך ייעשה לחלק אינטגראלי מבית הספר יגיע כמה שיותר מהר כדי שנוכל לעסוק בתכנים במקום באריזות.

תוויות:

יום שלישי, 15 ביוני 2010 

יש גישת ביניים

קורא ה-RSS שלי התמלא עד לנקודה שבה הדרך הטובה ביותר לטפל במספר העצום של מאמרים שהצטבר בו היא פשוט לסמן את הכל כ-"נקרא" ולהתחיל מחדש. קשה לי עם "פתרונות" גורפים כאלה, אבל יתכן שכך אצטרך לעשות, אפילו אם זה אומר שאצטרך לוותר על כמה מאמרונים שהם מאד ראויים להתייחסות. ודווקא מפני שנקלעתי למצב הזה עלי להודות לפורטל מס"ע שבאמצעותו הגעתי לבלוג של איריס, שחקי, שחקי על חלומות, שבימים רגילים יותר מהווה אחד התחנות הראשונות שאליהן אני מקליק, ואילו בעומס היותר הנוכחי המאמרון המסויים הזה חמק ממני.

איריס פותחת עם ציטטה מדוג נון, מחנך כיתות יסוד באלסקה, שמדווח על שיפור בהרגלי הקריאה של תלמידיו. על אף השיפור הזה נון מהרהר שכאשר המורים בוחרים את הספרים שעל תלמידיהם לקרוא, התלמידים אינם מפתחים את הטעם האישי של עצמם. איריס מהרהרת אם אולי הבעיה הזאת בפיתוח הטעם האישי בקריאה קיימת גם בכתיבה – במתח בין הכתיבה המונחית לבין הכתיבה החופשית:
ומה באשר למטרות? מטרתה של הכתיבה המונחית על פי ההשוואה היא להביא לכך שידעו לכתוב ואילו מטרתה של הכתיבה החופשית להביא לכך שהכתיבה תהפוך לשגרת חיים.
השאלה הזאת מובילה לשאלה נוספת:
מה ראוי שיעשה בבלוג בשרות הלמידה? שוב משימות? תחליף מחברת?
אכן, ביסודו הבלוג מאפשר ביטוי אישי. האם אנחנו מקלקלים משהו כאשר אנחנו מאלצים אותו לשרת צרכים כיתתיים? השאלה הזאת היא חלק משאלה רחבה יותר שאיריס שואלת: איך ללחוץ בלי לחץ, ואיך ללחוץ בעדינות. מדובר בשאלות טובות, וגם חשובות. מצד אחד מחנך איננו יכול להפקיר את התפקיד שלו כמכוון, אבל מצד שני כאשר הוא מכוון יתר על המידה, הוא איננו מאפשר לתלמיד להתפתח בכוחות עצמו.

בעידן התקשוב הגישות האלו הפכו לקצוות, כאשר האמצע כמעט לא נמצא – או שמכוונים, או שמשחררים את התלמיד לפלס לעצמו דרך. הגישות האלו בדרך כלל מאופיינות בכינויים "sage on the stage" ו-"guide on the side", והשתיים מוצגות כמנוגדות זו מזו. אבל יש גישה "אמצעית". אריקה מקוויליאם האוסטרלית מזהה גם היבטים חיוביים וגם שליליים בשתי הגישות האלו, ומציעה גישה שלישית, מה שהיא מכנה "meddler in the middle" (אפשר לעיין במצגת שלה). בגישה הזאת המורה מסוגל גם להוביל, וגם לעמוד מן הצד, הוא יודע להסביר, אבל גם מאפשר לתלמיד לגלות בעצמו, ואולי החשוב מכל, הוא יודע מתי מתאים להפעיל כל אחת מהאסטרטגיות האלו.

גישת ה-"meddler in the middle" נשמעת כל כך מובנת מאליה עד שאפשר לחשוב שלא היה צורך לבטא אותה בכלל. היא הרי מבטאת את המהות של מלאכת החינוך שמזהה את הצרכים של הלומד ופועלת לפי הצרכים הספציפיים האלה. אבל משום מה, נדמה לי שהתבצרנו בקצוות ושכחנו את המובן מאליו. לכן טוב שמקוויליאם נותנת לגישה הזאת שם. אינני יכול לדבר בשם איריס, אבל נדמה לי שכאשר היא כותבת על ללחוץ בעדינות, לזה היא מתכוונת.

תוויות: , ,

יום שישי, 11 ביוני 2010 

מצטער, אבל לא כך משכנעים אותי

אין מנוס - גם מי שהופך את כתיבת בלוג להרגל מתעייף מידי פעם. וכאשר העייפות הזאת חופפת למספר אירועים – הן משפחתיים והן פרנסתיים – שלהם עדיפות על הכתיבה, מגלים שעל אף שאיננה מתוכננת, הגיע זמן להפסקה. לכן, המאמרון הזה הוא הראשון מאז סיום החודש הקודם. כצפוי, במשך התקופה הזאת יותר (הרבה יותר) מחופן עניינים סומנו אצלי כראויים להתייחסות כאן, אבל כמו שקורה עם כמעט אין ספור אירועים אחרים, העולם איננו מפסיק להסתובב על צירו מפני שלא הספקתי לפרסם משהו בבלוג הזה, והדממה הבלוגית כאן גם לא הסבה נזק משמעותי לתקשוב החינוכי. אולי הבעיה המרכזית, ואולי אפילו היחידה, נמצאת בכך שאני מגלה שיש חיים מחוץ לבלוג, ולכן עם כל יום שעובר ללא כתיבה לבלוג, יותר ויותר קשה לחזור לשגרת הכתיבה.

אבל די עם ההקדמות – אם יש על מה לכתוב, עדיף פשוט לגשת ישירות לנושא מאשר לבזבז עוד מילים על הסברים לא נחוצים בעניין השבועיים השקטים שפקדו את הבלוג הזה.

לפני שבועיים זכיתי להשתתף ביום עיון של חברת אפל בנושא השימוש במחשבי מקינטוש ומכשירי iPod Touch בסביבות חינוכיות. מפני שמעט מאד ישראלים השתמשו אז במחשבי מקינטוש בחינוך, לפני יותר מעשור חציתי את הקווים ועזבתי את המקינטוש לטובת מחשב עם מערכת הפעלה של חלונות. אותם ימים היו עדיין ימים של Windows 3.11, והמעבר היה די קשה. אבל בעשור האחרון סביבת החלונות השתפרה פלאים, והיום קשה לי להגיד שאני חש הבדל משמעותי בין מערכות ההפעלה. ובכל זאת, אם מזמינים אותי ליום עיון עם מקינטושים, מי אני שאסרב.

יום העיון התחלק לארבעה חלקים – הרצאת פתיחה, סדנה עם הדרכה בשימוש בכמה יישומי מקינטוש, ארוחת צהריים, ועוד סדנה עם המחשבים. התחייבויות קודמות מנעו ממני להשאר עד הסוף, ולכן לא נוכחתי בסדנה האחרונה, אם כי זכיתי בדיווח ממספר ידידים.

איך היה? ארוחת הצהריים היתה מצויינת – אפילו עבור צמחוני כמוני (ואוכלי הבשר כנראה נהנו עוד יותר). הבעיה היא שבדרך כלל המדד של יום עיון חינוכי מוצלח איננו איכות האוכל, ובמקרה של יום העיון הזה נדמה לי שהאוכל היה נקודת השיא. המשתתפים (בערך 60 מאיתנו) חולקו לשלוש קבוצות בשביל הסדנאות שבהן נחשפנו לפלאי המקינטוש. אין ספק שמדובר במחשב שקל מאד לשימוש, מחשב שכפי שהדגישו המארחים, כל יישומיו מדברים אלה עם אלה. אבל משום מה המארגנים חשבו שהדרך להרשים אותנו היתה להדריך אותנו בשימוש במספר היבטים של iPhoto. אמנם הדגישו שוב ושוב שהיישום הזה יכול להיות שימושי מאד בכיתה, וגם שקל וכייף להשתמש בו, אבל נדמה לי שבכך הסתיים הדגש על הערך החינוכי של הכלי. אישית, אינני דורש שכל פעילות "חינוכית" עם המחשב תהיה קשורה לתכנית הלימודים או לתכנים לימודיים ברורים, אבל בסדנה הזאת אפילו לא ניסו לקשר בין הכלי לבין תכנים לימודיים. גילינו שאפשר לצלם ולערוך צילומים (או ליתר דיוק, לעבד אותם בעזרת תבניות מוכנות) בצורות ובסגנונות רבים, אבל אם היה לזה היבט חינוכי, לא מצאתי אותו. בנוסף, על אף העובדה שהיכולות של המקינטוש שהוצגו לנו בהחלט הרשימו, היום אפשר להשיג תוצאות דומות מאד באמצעות מחשבים עם מערכת הפעלה של חלונות, גם בלי מאמץ רב או מורכב מדי.

(זה אולי המקום לציין שיש אמנם יתרון גדול בקלות של שימוש, אבל הקלות הזאת איננה בהכרח ברכה. הרי כאשר הדגישו שוב ושוב שמדובר במחשב קל ביותר לשימוש נוצר הרושם שמדובר במכשיר פלאי ושלא כדאי לשאול שאלות לגבי כיצד הוא פועל. אבל בסביבה החינוכית השאלה של "כיצד זה פועל" היא דווקא שאלה מאד לגיטימית. הנסיון לגלות כיצד משהו פעול הוא חלק חשוב מאד של הלמידה. אינני טוען כאן שכל תלמיד שמשתמש במחשב חייב להבין כיצד פועל המכשיר שמולו הוא עובד, או שבמחשבים מבוססי חלונות התלמיד דווקא כן מבין מה שמתרחש בתוכו טוב יותר מאשר במקינטוש, אבל אינני משוכנע שפשטות השימוש היא בהכרח יתרון בסביבה הלימודית.)

יום העיון היה, כמובן, אירוע שיווקי. חברת אפל מעוניינת לחדור לתוך השוק החינוכי בארץ, ומטרת היום היתה לעניין מספר אנשי חינוך בישראל במחשבי מקינטוש (ומכשירי iPod). אין שום פסול בכך (ואם התוצאה היא ארוחה טעימה, זה אפילו מבורך). אבל לא ברור למה המשווקים של אפל חשבו שחשיפה לשימוש החוויתי ב-iPhoto ללא כל קשר לתכנים חינוכיים תשכנע אותנו שאנחנו זקוקים דווקא למחשבים האלה. מצד שני, ביום קצר, לא ברור אם אפשר היה לעשות הרבה יותר.

מה שכן אפשר היה לעשות היה לרכז את כולנו במשך השעה הראשונה של היום ולהרצות לנו על ילידים דיגיטאליים ועל כך שסגנון הלמידה של בני הנוער של היום שונה מזה של אלה שלא גדלו עם העכבר ביד. הרי אם נבין את זה, נבין למה אנחנו צריכים מקינטושים בכיתה. אבל מה לעשות, והרוב הגדול של הנוכחים ביום העיון מכיר את התחום של התקשוב החינוכי, ויודע שהיליד הדיגיטאלי שלומד אחרת איננו אלא מיתוס. אני מניח שהיה ברור לכולנו שמדובר במבצע שיווקי ולא בנסיון למסור מידע אקדמי אודות התקשוב החינוכי, ובכל זאת, השמעת קלישאות כמו אלה ששמענו בוודאי לא סייעו לשכנע אותנו שצריכים להכניס מחשבי מקינטוש לתוך בתי הספר. כמובן שהמבצע השיווקי הזה לא היה שונה באופן מהותי מנסיונות שיווק של חברות אחרות (אם כי נדמה לי שהוא היה גדול וראוותני יותר). בסופו של דבר, מפני שאין לי קשרים ישירים לבתי ספר, וגם לא לגורמים שרוכשים ציוד לבתי הספר, אני אינני קהל היעד של השיווק, ולכן חברת אפל בוודאי איננה צריכה להקשיב לביקורת שלי. ובכל זאת, העצה שלי די פשוטה: אם רוצים לחדור לשוק החינוכי באמצעות ימי חשיפה כאלה, רצוי להצניע את ההמחשות הנוצצות ואת האמירות ה"חינוכיות" המפוקפקות, ולהדגיש הרבה יותר את התוכן הלימודי האמיתי.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates