יום שני, 28 בפברואר 2011 

אולי ברור היכן מתחילים, אבל ...

הנרי ג'נקינס מלמד באוניברסיטה של דרום קליפורניה (USC), לשם הוא עבר השנה אחרי מספר שנים ב-MIT. לפני שלושה שבועות הוא דיווח בבלוג שלו שבמסגרת ההוראה שלו ב-USC השנה הוא מלמד, בפעם הראשונה תוך מספר שנים, קורס לסטודנטים לתואר ראשון. ג'נקינס מסביר שבשביל הקורס הזה הוא סרק מאמרים והעלה אותם ל-CMS של הקורס (במקרה הזה, בלקבורד). השיקולים להחלטה הזאת היו בעיקר הרצון לחסוך בנייר ובהוצאות על תדפיסים.

אבל החלטה ניהולית פחות או יותר סתמית (ג'נקינס כמובן איננו הראשון להעדיף מאמרים סרוקים על גבי מודפסים) גוררת אחריה הצורך בהחלטות משמעותיות יותר. ג'נקינס הודיע לסטודנטים שלו שהמבחנים בקורס ייערכו עם ספרים פתוחים, ועם גישה פתוחה לרישומים של הסטודנטים. ואז התעוררה שאלה לא צפוייה (אני מודה שקצת מפתיע שעבור ג'נקינס היתה זאת שאלה חדשה). "ספרי" הקורס היו סרוקים, ונמצאו בתוך המחשבים של הסטודנטים. אי-לכך, סטודנט שאל אם המשמעות של "ספרים פתוחים" היתה גם "מחשב פתוח". ג'נקינס כותב:
I needed time to reflect on this and said I would answer in the next class period. Actually, it took me a few to get back to them with a response. Given this was a class on technology and culture, I decided to use this as a teachable moment.
ג'נקינס הוא אחד החלוצים בתחום של participatory culture, והוא איננו חדש למחשבים ולאינטרנט. ובכל זאת, כאשר הוא התחיל לבחון את האפשרות של מבחן עם "מחשב פתוח", היה קשה לקבוע היכן ה-"פתוח" מסתיים. הרי השימוש במחשב בעת המבחן מאפשר לסטודנטים לחפש מידע בכל מקום ברשת, וגם להעביר מידע ביניהם. ברור שקשה לפקח על מבחן כזה. ובעייתי עוד יותר, במערכת החינוכית הנוכחית, מבחנים אמורים לבדוק את הידיעה של הסטודנט היחיד, ואילו מבחן עם "מחשב פתוח" כבר איננו בודק את היחיד:
But, how would we deal with such an exam in the context of our current grading systems? After all, we still assume that grades measure individual performance and so if we gave group grades, that might prove unsatisfactory to everyone involved. Would students raised in a culture where grades based on individual performance know how to act fairly in a culture where grades were based on group performance?
ג'נקינס שוחח עם הסטודנטים שלו על אפשרויות שונות לעריכת המבחן, אבל נכון לכתיבת המאמרון שלו הוא, והסטודנטים, וגם אנשי מערכות המידע של האוניברסיטה, לא מצאו פתרון משביע רצון. ג'נקינס עצמו מציין שעל אף העובדה שמרצים וסטודנטים בוודאי ירבו להתקל בבעיה הזאת, במסגרת של מערכת החינוך של היום, יתכן שפתרון אמיתי לבעיה איננו אפשרי.

יתכן שהוא צודק. מבחינתי, מה שבמיוחד מעניין כאן הוא האיזון העדין שהתקשוב מפר. כאשר ג'נקינס העלה ל-CMS של הקורס מאמרים לקריאה, הוא בסך הכל ביקש לחסוך בהוצאות נייר וכסף. אבל הוא גילה שדבר גורר דבר, ובסופו של דבר הוא מערער מוסכמות חינוכיות משמעותיות ביותר. יתכן שזה חלק מטבעו של התקשוב.

תוויות:

יום שבת, 19 בפברואר 2011 

לא רק סמנטיקה

טום ונדר-ארק, במאמרון בהופינגטון פוסט, סוקר כמה פרויקטים במדינת יוטה שעשויים לחולל שינוי משמעותי בדרכי הלמידה של תלמידים ובהישגיהם. ונדר-ארק מזכיר הרצאה של מיכאל הורן (מהספר Disrupting Class) לקבוצה של אנשי עסקים בה הורן הסביר את היתרונות של למידה מקוונת. ונדר-ארק משבח את הגישה של הורן ומדגיש שהיא ישימה מפני שהיא איננה יקרה, היא גמישה, והיא גם "טבעית" עבור התלמידים של היום. אבל ונדר-ארק שומר את מרבית השבחים שלו לרשימה של עשרה יתרונות של הלמידה המקוונת שהוכנה על ידי קבוצה של תלמידי תיכון מיוטה:
1. I can work ahead if I'm able to
2. I get nearly instant responses from my teachers
3. I get personalized support when I need it
4. My teachers are just as excited about online learning as I am
5. I can do all my math for the week on one day if I want to
6. I know how I'm doing, my grades are right on the screen
7. My parents can see my work and grades
8. My courses are more challenging
9. I can keep up with my work when my family travels
10. I can work around a busy schedule
ויל ריצ'רדסון, בבלוג שלו, מגיב לרשימה הזאת. הוא מעיר שכאשר הוא חושב על היתרונות של למידה מקוונת, הוא איננו חושב על אלה שהתלמידים מציינים. עבורו ה-"יתרונות" האלה נובעים משיקולים כלכליים ושל נוחות, ואינם נוגעים במהות הלמידה, ובעיניו במהות הזאת הלמידה המקוונת יכולה, וצריכה, לחולל שינוי.
This is still all about content delivery, old wine in a new bottle that’s being motivated more by economics and convenience than good or better design.
כמעט מידי יום אני פוגש כתבות או מאמרונים שבהם אפשר לראות שקיים שוני גדול בין גישות שונות כלפי התקשוב בחינוך. אבל נדמה לי שהצמד הזה של מאמרונים ממחיש את השוני הזה בצורה ברורה וזועקת. עבור ונדר-ארק, והתלמידים אותם הוא מצטט, הלמידה באמצעות האינטרנט בסך הכל מקנה גישה לחומרי למידה זמינים שהוכנו מראש, ומאפשר משוב מהיר. סביר להניח שמדובר בחומרי למידה איכותיים, אבל אלה עדיין משקפים תפיסה חינוכית שבה התלמיד נמדד לפי המידה שבה הוא הצליח להפנים את המידע שהוגש לו. עבור ריצ'רדסון (ורוב הבלוגרים החינוכיים אותם אני קורא) הערך האמיתי של האינטרנט בחינוך נמצא ביכולת שלו לשחרר את התלמיד (וגם את המורה) מהתפיסה המסורתית הזאת.

ריצ'רדסון נותן למאמרון שלו את הכותרת: “Online Learning” Isn’t “Learning Online” – כותרת קליטה ואפילו קולעת, אם כי בעיני בעייתית. הרי אין כאן עניין סתם של דגשים לשוניים, אלא במשהו הרבה יותר יסודי. אם יש דבר כזה "מחנה" של "הלמידה המקוונת" או של "התקשוב בחינוך" ("מחנה" שמיוצג בארץ על ידי גוף כמו מו"ח), הוא בוודאי איננו מאוחד. הוא מורכב מקבוצות בעלות גישות ואינטרסים שונים ואפילו מנוגדים. לאף אחת מהקבוצות האלה אין זכויות יוצרים על המונחים הרווחים בתחום. כל קבוצה רשאית לפרש אותם לפי הגישה, והאינטרסים, שלה. אבל אפילו אם הכותרת שהוא בחר קצת בעייתית בעיני, נדמה לי שהפעם ריצ'רדסון הצליח להתמקד באופן ברור על ההבדלים המהותיים בין שתיים מהקבוצות האלה.

תוויות: ,

יום חמישי, 17 בפברואר 2011 

בחזרה למכונות ההוראה?

אני מודה שאפילו אני עצמי קצת הופתעתי מהנושא של המאמרון הזה. לפני כ-40 שנה הציפיה הרווחת כלפי התקשוב בחינוך היתה שהמחשב יפעל כמכונת הוראה – שרכישת הדעת תתרחש ללא מגע אדם. היו אפילו כאלה שחלמו על teacher-proof education (דבר שהצביע עך כך שהלמידה נתפס כלא יותר מאשר קליטה של מידע). מאז, דור שלם כבר התחנך מול מורים. לא תמיד היו אלה מורים טובים, אבל הם היו מוחשיים, ובמקום שהמורים יהפכו להיסטוריה, התפיסה היומרנית של למידה ללא מורים נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל משום מה, באופן די מפתיע, כתבה בניו יורק טיימס של השבוע שעבר העלה שוב את הרעיון, ולא כסיוט מן העבר, אלא פחות או יותר כחלום שיש עוד להגשימו.

רנדל סטרוס, שמעיד על עצמו שהוא מלמד בקורסים מקוונים כבר עשור, פותח את הכתבה שלו בקביעה שכאשר מוסדות להשכלה גבוהה יצליחו למצות את מלוא הפוטנציאל של האינטרנט, לרוב הפרופסורים לא תהיה פרנסה:
WHEN colleges and universities finally decide to make full use of the Internet, most professors will lose their jobs.

That includes me. I’m not worried, though, at least for the moment. Amid acute budget crises, state universities like mine can’t afford to take that very big step — adopting the technology that renders human instructors obsolete.
סטרוס כותב שהקורסים אותם הוא מלמד הם קורסים מעורבים, כאשר מבחינתו הערבוביה היא בין יישומים מחשביים ובין בני אדם מוחשיים. אבל הוא מדגיש שקורס מקוון אמיתי ("genuine online course") יהיה לחלוטין ללא מגע אדם:
No living, breathing instructor would be needed for oversight.
יתר הכתבה עוסק בתיאורים קצרים של מספר פרויקטים של אוניברסיטאות – בעיקר העלאת חומרי למידה לרשת לשימוש החופשי של מי שמעוניין ללמוד באמצעותם. וכאן הדגש של הכתבה קצת משתנה. במקום להסביר לנו שהחומרים האלה הם הסנוניות של קורסים מקוונים ללא מגע מורים, סטרוס טוען שאם אלה עומדים לבדם, ללא הסברים או פרשנות של מורה, ערכם הלימודי מוגבל. במילים אחרות, אם בהתחלה של הכתבה שלו סטרוס משוכנע שרק קשיים כלכליים מונעים את בנייתם של קורסים ללא מגע אדם, בסופו הוא לא רק בטוח שהרעיון עוד רחוק ממימוש, אלא גם שמדובר ברעיון לא רצוי.

בסך הכל יש כאן כתבה מבלבלת, כנראה מפני שמי שכתב אותה עדיין לא גיבש את דעתו על הנושא שעליו הוא כתוב. אישית, אינני יכול להתלונן על כך, היות ויותר מפעם אחת אני מגיע לסיום של מאמרון ומגלה שתוך כדי כתיבה גישתי לנושא שעליו אני כותב השתנתה. לכן, אפשר לראות את העובדה שתוך כמה מאות מילים סטרוס מצליח לעבור 40 שנה של תקשוב בחינוך כלא יותר מקוריוז ... מלבד זה שהכתבה התפרסמה בניו יורק טיימס. מפני שהיא התפרסמה שם, אני חושש שבקרוב נתחיל שוב לשקול ברצינות רעיונות של הוראה ללא מגע מורה, וזה בהחלט איננו על מה שמצטייר בראש שלי כשאני חושב על תקשוב בחינוך.

תוויות:

יום ראשון, 13 בפברואר 2011 

המורים הם רק בורג קטן

לא חסרים נסיונות לבחון את הסיבות לכך שהתקשוב חודר לאט מדי, ובמידה קטנה מדי, לתוך מערכת החינוך. יש, ללא ספק, לא מעט "איים של הצלחה" שמהווים חומר טוב לכתבות בעיתונות, אבל אם לשפוט לפי המחקר, מדובר בהצלחות זעירות וצנועות בלבד. לכן, שוב ושוב עולה השאלה: אם אנחנו משוכנעים שהתקשוב כל כך טוב, והאפשרויות הלימודיות שבו כל כך רבות, למה השפעתו איננה באה לביטוי במבחנים למיניהם, ולמה איננו רואים נהירה רבתי של מורים לאמץ את התקשוב בהוראה שלהם.

במאמר חדש בהד החינוך עוזי מלמד בוחן את הסוגיה הזאת. מלמד מציין שאפשר לבדוק את הנושא מהיבטים שונים, ובמאמר הזה הוא בוחר להתמקד במורים, ובשישה חסמים שלדעתו מעכבים את אימוץ התקשוב אצלם. החסמים האלה בהחלט מתקבלים על הדעת. תחילה, למשל, הוא מציין את בעיית התשתיות, ואת העדר השליטה של המורה בטכנולוגיה. די הגיוני שמלמד פותח עם החסמים האלה. הרי, אם אין מחשבים, או אם יש, אבל המורים אינם יודעים להפעיל אותם כראוי, ספק רב עם התקשוב יוכל לבוא לידי ביטוי חינוכי או פדגוגי. אבל מלמד מדגיש שהיום מורים רבים כן משתמשים במחשב, ולכן הבעיה היא אחרת – היישומים שהמורים מכירים אינם יישומים שיכולים לחולל שינוי בתהליכי ההוראה והלמידה:
שימוש במעבד תמלילים ובגיליון אלקטרוני מקל את הכתיבה, את ארגון המידע, את עיבוד הנתונים והצגתם, אך הוא אינו שונה במהותו מן השימוש במחברת, בעיפרון ובמחשבון; שימוש במצגות יכול לשפר במידה רבה את השיעור הפרונטלי, אך השיעור עדיין נותר פרונטלי.
במילים אחרות, אם יש כבר מחשבים, ואם המורים יודעים להשתמש בהם, עלינו למצוא סיבות אחרות שיסבירו את ההצלחה הקטנה יחסית של התקשוב בחינוך. וזה מביא אותנו לחסם נוסף. מלמד מונה שלושה חסמים נוספים די משכנעים, אם כי בעיני שלושתם מתרכזים לתוך חסם אחד כללי וגורף – המערכת החינוכית איננה ערוכה לעודד את השימוש הפדגוגי הרצוי (בעיני מלמד, וגם בעיני) של התקשוב. המטרות החינוכיות של המערכת והתרבות הבית ספרית (שלא לדבר על הציפיות של החברה בכללותה) מכתיבות שימוש מצומצם למדי בתקשוב. לאור המציאות הזאת, קשה לצפות שמורים, גם אם הם רוצים לנצל את התקשוב כדי ללמד בצורה יצירתית יותר מהנהוג היום, יוכלו לעשות זאת.

בחסם שישי והאחרון שלו מלמד חוזר למורים. הוא טוען שעל פי רוב תכניות התקשוב מופעלות מבלי לקחת את המורים בחשבון. הוא מדגיש שאי אפשר לצפות לשימוש פדגוגי חיובי של התקשוב בבית הספר אם תהליך ההטמעה מתרחש ללא שיתוף המורים. הוא מתאר מצב שבו המורים שרוצים לאמץ את התקשוב צריכים להשקיע מזמנם הפרטי, ולפלס לעצם דרך פדגוגית. נדמה לי שיש כאן תיאור די מהימן של המציאות. ובעצם, זה מחזיר אותנו למצב שבו הטוב ביותר שאליו אפשר לצפות הוא לאיים של הצלחה, איים שבהם המורה המשוגע לדבר, בכיתה ה-"פרטית" שלו, עורך ניסויים ובוחן את האפשרויות הטמונות בתקשוב, ומקווה שמורים אחרים ירצו ללמוד מהדוגמה שלו (גם מההצלחות, וגם מהכשלונות).

בתכניות תקשוב מוסדיות בארה"ב אפשר לזהות מגמה של ניטרול, ואפילו ביטול, של הנסיון ושל המומחיות של המורים. בארץ המצב יותר טוב, ואפשר לזהות רצון כן לקדם את השימוש בתקשוב אצל המורים, וגם ללמוד מהנסיון שלהם. אבל ללא קשר למורים, קשה לצפות שלתקשוב תהיה השפעה פדגוגית חיובית אם המערכת והחברה אינן מעודדות זאת, או אינן ערוכות לאמץ יעדים חינוכיים אחרים מהרווחים היום. אי לכך לא כל כך ברור לי למה עוזי מלמד, במאמר שלו, בוחר להתמקד במורים. למרבה הצער, החסמים שעליהם הוא כותב אינם כל כך קשורים במורים, על אף העובדה שדי ברור שהסיכוי להטמעה מהירה ומוצלחת של התקשוב היה גדול יותר אם זה כן היה המצב.

תוויות:

יום חמישי, 10 בפברואר 2011 

מתרגלים לרשתות?

סביר להניח שהעובדה שכבר מספר שנים אין לי קשר ישיר לבתי הספר מסבירה, באופן חלקי, למה היום הלאומי לאינטרנט בטוח כמעט חמק ממני לחלוטין. אמנם דואר אלקטרוני אודות היום הגיע אלי מאו"ח (וגם מ-BrainPop, ואולי מעוד כמה מקורות), אבל באופן כללי התרשמתי שבהשוואה לשנים קודמות שבהן הנושא זכה לכותרות, הפעם יום השיא הזה היה די מינורי. אבל זה רק חלק מההסבר. חלק אחר קשור בכך שהשנה היום הזה באמת עורר פחות התייחסות מאשר שנים קודמות. בשנים קודמות התחושה הכללית היתה שהאינטרנט הוא נטע זר בחיינו, ולכן יש צורך להתייחס אליו לא רק בזהירות, אלא גם בחשדנות. נדמה לי שהשנה, לעומת השנים הקודמות, כבר מבינים שהוא איננו זר. מסמך של אליזבט גלאון שהתפרסם באתר שפ"י מצביע על גישה בוגרת ובריאה שתופסת את המקום של החשדנות. כבר בפתיחה אנחנו קוראים:
האינטרנט הוא חלק מהחיים
אולי המערכת החינוכית היתה זקוקה ליותר מדי זמן עד שהיא הסיקה את המסקנה הבסיסית הזאת, אבל טוב לדעת שבסופו של דבר היא עושה זאת. מהראייה המפוכחת הזאת נגזר יחס בריא של המבוגרים (והמחנכים) כלפי העיסוק של בני נוער בסביבת האינטרנט, ובמקרה הזה ברשתות חברתיות. בהמשך, למשל, אנחנו קוראים:
אנחנו המבוגרים חשים לא פעם מבוכה וחוסר אונים לנוכח ההתנהלות של הילדים בזירת חיים חדשה זו. הנטייה הטבעית היא ליישם את כל העקרונות והחוקים המוכרים לנו מהסביבה הפיסית ולנסות לעשות סדר באמצעות הכלים המוכרים לנו, אבל לעיתים כלים אלה לא עובדים בהקשר לדינאמיקה הייחודית של אינטרנט. חשוב להעלות סוגיה זו לדיון בצוות, להסתכל על הדברים גם מזווית ראייתם של הילדים, לבחון את הדברים בהקשר של המאפיינים הייחודיים והתרבות החדשה שנוצרת, להעלות דילמות, לאפשר מגוון דעות ותגובות ולגבש תובנות ודרכי התמודדות מותאמות.
לעתים קרובות מדי הגישה היא אחרת – המבוגרים, ממעמדם המלומד ורב הנסיון, דואגים להסביר לבני נוער מה קורה וכיצד צריכים להתנהג. ולא פעם ההסברים של המבוגרים מושמעים מעמדה של ידענות שאיננה נובעת מנסיון, או מהכרות עמוקה עם הסביבה האינטרנטית, אלא מבורות. בשנים קודמות התרשמתי שהמערכת, אם מתוך תחושה מובנת של אחראיות, ואם פשוט בגלל התחושה שמבוגרים מבינים את מה שבני נוער אינם יכולים להבין, "הרביצה תורה" והציגה לתלמידים רשימה ארוכה של מצוות "עשה" ו-"אל תעשה" בלי לבחון ברצינות את המציאות החדשה שהאינטרנט יוצר.

אין זה צריך להפתיע שכאשר ניצבים בפני מציאות חדשה ולא מוכרת התגובה המיידית היא להרגיש מאויים, לשמור מרחק, ולהגיד "לא בבית ספרנו". אבל כאשר אנחנו מצליחים להבין, כמו שכותבת אליזבט גלאון, שהאינטרנט הוא "חלק מהחיים", אנחנו גם מבינים שלחסום איננו אופציה.

ג'ון ספנסר ממחיש את התחושה הזאת עד כדי אבסורד בבלוג שלו. בנוסף לבלוג האישי שלו ספנסר גם כותב את הבלוג ה-"היסטורי" Adventures in Pencil Integration שמשתמש במטפורה של כניסת העפרון ה-"אישי" לתוך הכיתה בסוף המאה ה-19 כדי לבדוק את ההתייחסות שלנו לתקשוב היום. במאמרון Banning the Human Voice ספנסר מתאר ישיבת מורים בבית ספר של היום. בישיבה הזאת המנהל מסביר שבעקבות ריבוי מקרים של בריונות קולית הוחלט לאסור על התלמידים לדבר בבית הספר:
The principal stands up at the staff meeting and delivers his well-rehearsed announcement. "After a recent audit of student interaction and some severe cases of verbal bullying, we've decided to prohibit any voice tools within the classroom."

"What would those be?"

"Oh, any tools that can be used for social interaction. We've found that students are engaged in a large-scale social network called friendship. They simply request friends and next thing you know they are talking to one another."
בין היתר המנהל מסביר שמחקרים מראים שהלמידה הטובה ביותר מתרחשת כשהתלמיד מבודד, ולכן לא נורא שהתלמידים לא יורשו לדבר. מורה אחד מעיר שהדיבור חשוב מפני שהוא נחוץ למקצועות שהתלמידים ימלאו כבוגרים, והמנהל משיב שברוב המקצועות אנשים עושים את עבודתם בדממה.

בסיום המאמרון שלו ספנסר מדגיש שהוא כותב באירוניה, ולמען האמת המטפורה שלו מוגזמת – אפילו יותר מקצת. ובכל זאת יש בו גרעין של אמת. אין ספק שההשתתפות ברשתות חברתיות חושפת את המשתתף לסכנות, אבל זה נכון עבור ההשתתפות בכל מסגרת חברתית, כולל פנים אל פנים. עד היום, במידה לא קטנה התגובה של המערכת החינוכית כלפי כל דבר חדש היה חשש. (רצוי לזכור שלפני הרשתות החברתיות המערכת הזהירו מהשתתפות בקבוצות דיון, ומחשיפה למידע לא מתאים דרך ה-WWW. אולי היום אלה נחשבים לבלתי-מזיקים מפני שהרשתות החברתיות ירשו את המקום של הבלתי-נודע שממנו צריכים להמנע.) אבל חשש איננו התגובה הצפויה למשהו מוכר שמשולב באופן טבעי לתוך החיים שלנו. כמו מגרש המשחקים, גם האינטרנט הוא פשוט "חלק מהחיים". ואם ההד שהיום הלאומי לאינטרנט בטוח עורר השנה היה מעומעם לעומת שנים קודמות, זה כנראה מעיד על כך שהמערכת החינוכית מתבגרת, ומכירה בעובדה הפשוטה הזאת. בעיני זה סימן חיובי.

תוויות:

יום ראשון, 6 בפברואר 2011 

קובלנה אחרונה בסידרה על הלמידה האישית

במאמרונים האחרונים שכתבתי כאן ניסיתי (ולא בהכרח במידה גדולה של הצלחה) לבחון אם המערכת החינוכית מסוגלת, או אפילו מעוניינית, לנקוט את הצעדים הטכנולוגיים/דידקטיים המתבקשים כדי לאפשר למידה עצמאית של התלמיד. עשיתי זאת דרך התייחסות למכשירי iPad ומחשבים ניידים בבתי הספר. אבל למידה עצמאית איננה פונקציה רק של מכשירים תקשוביים חדשים. אם באמת רוצים, אפשר לקדם את הלמידה העצמאית באמצעות העפרון והמחברת, ובוודאי גם בעזרת המחשבים שכבר נמצאים בבתי הספר, יחד עם יישומים תקשוביים קיימים. אבל כאן קשה לי לבוא בטענות כלפי המערכת החינוכית כאשר גם בתרבות הרחבה מחוץ למערכת מתקשים לעשות זאת.

בעיני ה-RSS הוא אחד הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים של כל לומד עצמאי. אבל אני חייב להודות שנסיונות רבים שלי לשכנע אנשים (ביניהם מורים ולומדים "רציניים") שכדאי להם להעזר ב-RSS זכו למידה זעומה של הצלחה. וכנראה שלא מדובר בכישורי השכנוע הכושלים שלי – ה-RSS הוא כנראה הכלי השימושי ביותר שאוהבים להתעלם ממנו. בעצם, לא מדובר בכלי, אלא ב... עם יד על הלב, אינני יודע בדיוק מה לקרוא לו. האנשים שערכו את הערך על RSS בעברית בוויקיפדיה בוודאי מבינים בנושא יותר טוב ממני, ולכן אני שמח לקבל את ההגדרה שלהם שמדובר ב-"נוהל תכנות". באופן כללי ההגדרה שם די מוצאת חן בעיני. בוויקיפדיה מסבירים שה-RSS:
מאפשר לשרת תוכן - בדרך כלל אתר אינטרנט - לשלוח לתוכנות לקוח את קטעי המסמך שעודכנו לאחרונה כשהם מנותקים מהתוכן הקבוע של המסמך.
ובמילים שהן ברורות לאנשי חינוך פשוטים כמוני? באמצעות ה-RSS משתמש הקצה יכול לקבל עדכוני מידע מאתרי אינטרנט, ללא צורך לבקר באותם אתרים כדי לבדוק מה חדש.

ולמה זה טוב? צריך להיות לנו ברור שהווב של היום הוא סביבה דינמית. אם פעם "שמרנו" בסימניות שלנו אתרים מעניינים או מאמרים שאולי נרצה לחזור אליהם ... ושכחנו מהם, היום חשוב לנו לחזור לאותם אתרים כדי לראות מה חדש בהם. אבל למי יש זמן לבקר בכל אתר ואתר שפעם התעניינו בו רק על מנת לראות אם יש בו מידע חדש? לשם כך יש לנו ה-RSS – שבאמצעותו אתרים "מפרסמים" קטעי מידע קצרים ש-"מודיעים" לנו על עדכונים.

אני בטוח שלא מעט אנשים אינם זקוקים לשירות מהסוג הזה. יש משתמשי אינטרנט רבים שמסתפקים בגלישה אקראית, או בפנייה לחופן האתרים קבועים שדרכם בודקים חדשות, או תוצאות ספורט, או מידע על סרטים, ועוד. לא כל אחד חש צורך להיות מעודכן בתחום דעת ממוקד שמתפתח מידי יום על גבי מספר רב של אתרים. זאת ועוד: אני מודה שמי שמציץ לתוך קורא ה-RSS שלי עשוי לחוש חרדה וישאל כיצד אפשר לעקוב אחר מספר רב כל כך של מקורות?

ה-"תשובה" לשאלה הזאת היא שצריכים להעמיד אותה על הראש – בעצם, ה-RSS הוא הכלי שמונע מאיתנו לטבוע בים המידע. כאשר עדכונים באתרים שמעניינים אותנו מגיעים אלינו מבלי שאנחנו צריכים לרדוף אחריהם העבודה שלנו נעשית יעילה יותר.

אבל הכוונה שלי במאמרון הזה איננו לנסות לשכנע שהלומד העצמאי (וה-"רציני") זקוק ל-RSS, אלא לציין שבנושא של עיצוב סביבת למידה אישית אין זה נכון להגיד שהמערכת החינוכית מפגרת אחרי החברה בכללותה. למען האמת, היא משקפת אותה. בגירסאות החדשות של הדפדפנים כרום ופיירפוקס, למשל, הפונקציה של מנוי דרך RSS מוסתרת, או ניתנת להפעלה רק בהוספת הרחבה. ומעצבי הדפדפנים האלה החליטו להצניע את הפונקציה הזאת מפני שכמעט ולא משתמשים בה.

והמסקנה? במאמרונים האחרונים כאן הבעתי את מורת רוחי מהקושי של בתי הספר לאפשר למכשירי ה-iPad למלא את ייעודם האישי. אבל הבעיה נרחבת יותר. איננו זקוקים לעדות על השימוש הכושל במכשירים האלה כדי להבין שקידום הלמידה העצמאית, ופיתוח הכישורים הדרושים כדי לאפשר את הלמידה הזאת, אינם נמצאים על סדר היום של בתי הפסר, וגם לא של החברה בכללותה.

תוויות: ,

יום שבת, 5 בפברואר 2011 

עוד קצת על התקשוב והלמידה האישית

במאמרון הקודם כאן ציינתי שיש בתי ספר (לפחות בחו"ל) שמתקדמים עם הזמן ומבקשים להכניס מכשירי iPad לתוך הכיתות. עם זאת, שאלתי אם בתי הספר האלה מוכנים, או אפילו מסוגלים, לאפשר למכשירים האלה לפעול כפי שיוצריהם מייעדים אותם. ה-iPad הוא הרי מכשיר אישי שהמשתמש יכול וצריך לעצב לצרכיו. יש בו מגוון רחב של שימושים אפשריים, והלומד בוחר מה נחוץ לו בזמנים שונים.

נדמה לי שהיום ברור לכולם שזה הכיוון – מכשירים זעירים רבי עוצמה שמאפשרים תקשורת וגישה למידע, ובעתיד הלא כל כך רחוק, במחיר סביר. אינני טוען שכאשר הם יהיו בידיהם התלמידים בבתי הספר פתאום יידעו להפיק את מירב הערך הלימודי מהמכשירים האלה. אבל אני כן טוען שבתי הספר יצטרכו לשנות את תהליכי הלמידה וההרואה שלהם כדי להתמודד עם המציאות החיובית הזאת. השאלה היא, כמובן, אם הם מסוגלים לעשות זאת.

לפני כמעט חודש אסתי דורון כתבה על יומיים ללא מחשב נייד (בחטיבת הביניים) אצל התלמידים באותם בתי ספר שבהם היא מלווה פרויקטים של מחשבים ניידים. בכיתות שבהן יש לתלמידים מחשבים ניידים אלה זוכים לשימוש רב, אבל ביומיים של השבוע המחשבים האלה נשארים בבית והשיעורים מתנהלים ללא מחשב. אסתי מסבירה שהסיבה המרכזית לנוהל הזה היא כובד התרמיל של התלמידים כאשר המחשב נמצא בו. אסתי איננה שוללת את הטענה הזאת, ואני יכול להסכים איתה. כאשר התרמיל כבר מלא בספרים, הוספת במחשב נייד לתוכו באמת יכולה להזיק לבריאות. אבל המחשב, כמובן, איננו רק עוד פריט שמוסיף משקל. אסתי מציינת, בצדק, שבמקום לדמות את המחשב לעוד ספר, לפעמים נכון יותר לראות אותו כקלמר:
וכי יעלה על הדעת להגיע ללא ציוד כתיבה לכיתה? האם מורים היו מסתפקים בעפרון אחד לשני תלמידים? בעט אחת על שולחן? ומה זה אומר על העובדה שקבענו יומיים ללא מחשב?
שאלות לגבי מתי כדאי להביא את המחשב הנייד לבית הספר ומתי להשאיר אותו בבית עולות כתוצאה מכך שהמערכת רואה במחשב עוד כלי שמתווסף למכלול הכלים שכבר נמצאים אצל התלמיד. אבל ראייה כזאת איננה מזהה את היכולות הטמונות במחשב. אסתי מעלה אלטרנטיבות אפשריות להקל על משקל התרמיל במקום השארת המחשב בבית:
אולי יהיו אלו דווקא הספרים שנוותר על הבאתם לבית הספר ובכך נקל על משקל הילקוט? אולי יהיו אלה הקלמרים העמוסים לעייפה בטושים, במספר עפרונות ומספר עטים? אולי יגיעו התלמידים עם נייד בתיק, עט ועפרון ומספר מחברות?
ההחלטה להנחות את התלמידים להשאיר את המחשב הנייד בבית היא לגיטימית (ואני בטוח שיש המון פעולות לימודיות שאינן מצריכות מחשב שרצוי לשלב לתוך השיעורים, לא רק בימים האלה). אך גם אם היא לגיטימית, היא מעידה על צרות אופקים של בתי ספר שמבקשים לשלב את המחשב לתוך מערכת לימודית/הוראתית קיימת מבלי שהוא יחולל שינויים מהותיים. הדבר כמובן אפשרי (וההיסטוריה של הכנסת טכנולוגיות חדשות לתוך בתי הספר מלמדת שהוא לא רק אפשרי אלא אפילו צפוי). אבל אם יעשו כך, אולי לא יעמיסו עוד משקל על גבם של התלמידים, אבל בסופו של התהליך כן יעמיסו עליהם חינוך מיושן שאפשר היה לשנות.

תוויות: ,

יום שישי, 4 בפברואר 2011 

סתירה נצחית?

בית ספר הוא מסגרת ללמידה, ועל פי רוב אנחנו מעריכים את הלמידה שמתרחשת בה ברובד האישי. מידת ההצלחה של בית הספר כולו נמדדת על ידי מידת ההצלחה של כל תלמיד לחוד. אפשר, כמובן, גם להעריך תפקוד של קבוצה, או מידת שיתוף הפעולה של מספר תלמידים, ולפעמים אפילו עושים זאת. אבל לרוב ההערכה היא על בסיס אישי – הציון של התלמיד על מבחן, או בתעודה האישית. לאור זה מוזר שבית הספר דבק במודל של הכיתה ההומוגנית. המודל הזה, המתאים לתקופה התעשייתית, הצליח להשתרש עמוק לתוך התרבות שלנו, עד שהוא נראה לנו טבעי.

אולי מפני שהמודל הזה נראה לנו טבעי, ולא רק בגלל שיקולים כלכליים, לא היה מוזר בעינינו שכאשר המחשב האישי נכנס לכיתה הוא בכלל לא היה אישי. לא היה ביכולתו של התלמיד להתאים את המחשב לצרכים הספציפיים שלו (על אף העובדה שהצלמית של "My Computer" בלטה מאד על שולחן העבודה), ובעזרת יישומים שונים בית הספר דאג להחזיר את המחשב למצב "ראשוני" אחרי השימוש של כל תלמיד. כמובן שבאותה תקופה אי אפשר היה להנפיק מחשב לכל תלמיד, ולכן היה הגיוני לשמור על הגנריות של המחשב. אבל בכל זאת אותו מכשיר שמחוץ לבית הספר כונה PC, או "מחשב אישי" הפך להיות רק "מחשב" כשהוא נכנס לתוך כתליו.

היום אנחנו מתקרבים יותר ויותר למצב שבו המכשיר יכול לחזור להיות "אישי", אבל לא ברור אם בית הספר יודע להתמודד אם המצב הזה. פרייזר ספירס, מפתח יישומי מחשב, כותב בבלוג שלו שלאחרונה בתי ספר מתייעצים איתו בנוגע לרכישת מכשירי iPad. הוא כותב שהוא מגלה שהנהלות בתי הספר אינן מבינות כיצד המכשיר "רוצה שישתמשו בו":
I speak to a lot of schools who envisage the iPad in the roles that PCs formerly occupied. The "laptop trolley" becomes an "iPad trolley". The "checkout netbooks" become the "checkout iPads". The "PC lab" becomes the "iPad lab".
במילים אחרות, אם בעבר היה מוזר שלא מתייחסים למחשב כמכשיר אישי, התייחסות כזאת כלפי ה-iPad מוזרה שבעתיים. ספירס מוסיף:
The iPad is an intensely personal device. In its design intent it is, truly, much more like a "big iPhone" than a "small laptop". The iPad isn't something you pass around. It's not really designed to be a "resource" that many people take advantage of. It's designed to be owned, configured to your taste, invested in and curated.
קיימת כאן סתירה בין מודל ההוראה הרווח של בית הספר, לבין האופי של הכלי שבית הספר מעוניין להשתמש בו. הרגשנו את הסתירה הזאת כבר אם כניסת הגלישה החופשית ב-WWW לתוך שיעורים בבתי הספר, אבל השימוש במכשירי ה-iPad בכיתה מקצין אותה עוד יותר. אם בית הספר ישתמש במכשירים האלה בצורה שאלה "מבקשים" שישתמשו בהם, זה עשוי לאיים על התפקוד הבסיסי שלו. נסיון העבר מלמד שבתי הספר מצליחים לאלף טכנולוגיות חדשות, עד שההשפעה של אלה על תהליכי הלמידה/הוראה המקובלים נעשית מזערית. התגובות שספירס פוגש רומזות שבתי הספר כבר נמצאים באיצומו של התהליך הזה. אבל אם בעתיד הקרוב המכשירים האלה יהיו בידיהם של כל תלמיד (ונראה שכך באמת יהיה) יכול להיות שלא יהיה מנוס, ובתי הספר יצטרכו לתת הרבה יותר מאשר רק מס שפתיים ללמידה העצמאית של כל תלמיד, וזה עשוי לחולל שינויים משמעותיים בבתי הספר.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates