לא על השיתופי לבדו
תוויות: בלוגים
«
לדף הראשי | ושוב הדבר הגדול הבא?
»
יום ראשון, 10 ביולי 2011
לא אפתיע אף קורא אחד אם אציין שאחד הנושאים שבמיוחד מעסיקים אותי בנוגע לתקשוב החינוכי הוא מקומו של הבלוג בתהליך הלמידה. לאור זה, מובן מאליו ששמחתי לראות בבלוג של גילה לוי עצמון דיווח על הרצאתה של נעמי פורת על הבלוג החינוכי בכנס מיט"ל. (הכנס נערך לפני כשלושה שבועות. לא השתתפתי, ואני מתנצל לאלה שלא פגשתי, ואיתם לא שוחחתי על כוס קפה, או את הרצאותיהם לא שמעתי. בסיום שנת הלימודים הידיים מלאות בעיסוקים רבים מדי, ולפעמים צריכים לוותר על כנסים. אבל בגלל זה, שמחתי מאד שלוי עצמון פרסמה את הדיווח שלה.) לוי עצמון כותבת שפורת דיווחה על הקשר בין השימוש באסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה לבין הכתיבה לבלוג. פורת מצאה שככל שמרבים לכתוב לבלוג, השימוש באסטרטגיות כאלה עולה. לוי עצמון מדווחת שבתשובה לשאלות פורת השיבה:
הבלוג הוא הקול האישי של הלומד
התשובה הזאת מעלה הרהור אצל לוי עצמון בנוגע למשמעות של הבלוג בתרבות לימודית שמדגישה את השיתוף. לוי עצמון איננה מתכחשת לחשיבות של השיתוף, אבל היא מציינת שאין לוותר על החשיבה העצמאות והמקורית:
הבלוג, ככלי פדגוגי נותן את הבמה כולה לאדם אחד בלבד, לכותב. אחרים יכולים להגיב ואפשר לנהל שיחה דרך התגובות, אבל "בעל הבית" הוא הכותב לבדו. ההבנה שיש לך טריטוריה פרטית משלך לומר את כל העולה על לבך (להזכירכם, בתחום המקצועי כיון שמדובר בבלוג לימודי), היא לדעתי מעצימה מאד.
כמעט מידי יום כלי תקשובי חדש פורץ לתוך הסביבה החינוכית. הכלי החדש דוחק את זה שעדיין לא הספיק להתיישן הרחק מהתודעה. הכלי של אתמול כבר איננו נחשב. נכון להיום, Twitter ו-Facebook מעוררים הרבה יותר עניין מאשר הבלוג שכבר נתפס כמיושן. אי-לכך, לפורת וללוי עצמון מגיעה תודה גדולה מאד. הן מזכירות לנו מה באמת מיוחד בבלוג. כמו שכותבת לוי עצמון:
מנקודת מבט פדגוגית הבלוג הלימודי מצהיר: "אתה חשוב ואנו מאמינים שיש לך דברים חשובים לומר בכל שבוע".
לא תמיד יש ללומד "דברים חשובים לומר". כמו-כן, הוא איננו תמיד מצליח לנסח את דבריו בצורה משכנעת. אבל ככל שהוא יתאמן בכתיבה, וככל שהוא יעמיד את מחשבותיו לביקורת קוראיו, וילמד לנסח את המחשבות האלה בצורה מדוייקת, כך דבריו יהפכו יותר ויותר לחשובים – גם בעיני קוראיו וגם בעיני עצמו.
מי אני?
- אני יענקל
- אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.
היי ג'יי,
הפסקה האחרונה שכתבת היא חשובה מאוד. לדעתי הכתיבה בבלוג יכולה להיות כתיבה מלמדת, רפלקסיבית (ולא רפלקטיבית!).
תלמידים שחוזרים למה שכתבו, מנסחים מחדש, מוסיפים, מוחקים ומשנים, הם בעצם תלמידים לומדים שמתפתחים מבחינת חשיבה ולא רק מבחינת מיומנויות כתיבה. בדרך זו הם יכולים לגבש ולשכלל את החשיבה עצמה.
את המונח כתיבה רפלקסיבית פגשתי במאמריו ובכתביו של פרופסור יהושפט גבעון, לדעתי חשוב שמערכת החינוך תיתן את הדעת לכתיבה המלמדת ולכתיבה בכלל מעבר לעניין התיעוד והתקשורת.
רונית ביבאס
נשלח ע"י:
רונית ביבאס | 21 אוגוסט, 2012 09:28