יום שלישי, 25 באוקטובר 2011 

אם יש רצון ...

יש לי רשימה ארוכה של נושאים שאליהם אני רוצה להתייחס בבלוג הזה, וכמעט מדי יום הרשימה מתארכת. נכון להיום, שלושה מאמרונים נמצאים בשלבים שונים של כתיבה, והם נדחפים הצידה כאשר משהו אחר, לא בהכרח מעניין יותר אבל אולי בולט או חם יותר, תופס את העין שלי. אינני כותב את הדברים האלה כתירוץ. מידי פעם חלק מהבלוג הזה מנסה לשקף את תהליך הכתיבה לבלוג ולא לעסוק בתוכן החינוכי-תקשובי שהוא, באופן די מובן מהווה המוקד שלו. (דווקא אחד מהמאמרונים שלא נכתב כעת עוסק בהשפעת הבלוג על כותבו.) הקורא רואה את התוצר שאני מחליט לפרסם. דברים שאינם מגיעים לפרסום עשויים להיות לא פחות מעניינים (ולא פעם הם ממש מרתקים). כמו-כן, מה שגורם לנושא מסויים להבשיל עד לפרסום ולנושא אחר להתייבש עוד בשלב הטיוטה מעניין מאד וראוי להתייחסות. ולמה אני כותב את כל זה? נדמה לי שהמבוא הזה בא בעיקר על מנת להסביר (או לפחות לתרץ) לעצמי למה דווקא המאמרון הזה מופיע עכשיו בבלוג במקום דברים אחרים שחשבתי שאצליח לפרסם.

אבל אם בשלב הזה כבר התחלתי במבוא מהסוג הזה, אני חש צורך להמשיך ולהוסיף עוד הרהור. נדמה לי שמספר פעמים בעבר התוודיתי שלעתים קרובות ב-"סוף" תהליך הכתיבה המאמרון שמתפרסם כאן מפתיע אותי. באמצעות הכתיבה (והחיפוש אחר קישורים נוספים שמחזקים או מפריכים את הרעיונות שצצים בראש תוך כדי תהליך הכתיבה) אני מסיק "מסקנות" שונות מאד מאלה שחשבתי שאפרסם כאשר התחלתי בכתיבה. התהליך של חשיבה לתוך הדף/הצג דורש ממני לבחון את עצמי, ולא פעם הנורה שנדלקה מעל לראש כאשר קראתי משהו ואמרתי לעצמי "על זה אני רוצה לכתוב" מתחלפת באחרת תוך כדי הכתיבה ובסיומה. אינני בטוח שזה קורה הפעם, אבל עצם העובדה שאני מתייחס כאן לנושא שונה ממה שלפני יומיים חשבתי שאכתוב עליו כאשר מצאתי כמה דקות שקטות לעצמי, הוא גם היבט של התהליך הזה.

דרך מאמרון חדש בבלוג של לארי קובן הגעתי למאמרון של מיכאל גולדשטיין שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג Starting an Ed School. גולדשטיין הוא המייסד של בית ספר צ'רטר נחשב מאד בבוסטון, והיום הוא עוסק בבחינת אלטרנטיבות להוראה המסורתית. לשם זה, הוא מלווה פרויקט בבתי ספר במדינת טקסס. לפרויקט בטקסס היבטים רבים. גולדשטיין מתמקד באחד מאלה – ניסוי שבה תלמידי כיתות ו' ו-ט' זוכים לשעות רבות של בערך 250 טיוטורים בתנאים של טיוטור אחד לכל שני תלמידים. הוא מצטט כתבה עיתונאית שסוקרת מחקר שנערך על הניסוי. הכתבה, והמחקר, התייחסו בחיוב רב לניסוי:
Fryer’s research found that the tutoring – pairing one tutor with two students – was extremely effective, equating to between five and nine extra months in school.
גולדשטיין מנסה לאתר דרכים מועילות לקדם תלמידים. עם זאת, חשוב לו, כמובן, שהדרכים האלו יהיו כדאיות מבחינה כלכלית. הוא כותב:
If computer-based tutoring could get anywhere CLOSE to the effect of human tutoring, of course we’d propose computer tutoring! Much, much cheaper. And computer tutoring [is] so durned hot right now.

Houston created a natural experiment. Only 6th and 9th graders got MATCH-style human tutoring, and that’s where scores rose. Kids in every other grade got computer tutoring, along with a longer day and different teachers, yet test scores didn’t move that much.
עד כאן, על אף העובדה שלדעתי בתי ספר צ'רטר אינם מציעים אלטרנטיבות ראויות לחינוך הציבורי, אין שום דבר בתיאור של גולדשטיין שאפשר להתנגד לו. הרצון שלי להטמיע את התקשוב לתוך בתי הספר איננו נובע מרצון למצוא תחליף זול למורים. כמו-כן, אינני מופתע לגלות שהתערבות אישית על ידי טיוטור מול תלמיד אפקטיבית יותר מאשר הושבת תלמיד מול מחשב שמאמן אותו בתרגיל אחר תרגיל. אם זאת המסקנה של הניסוי בטקסס אני מקווה שמערכות החינוך ילמדו ממנו.

המאמרון של קובן, ודרכו המאמרון של גולדשטיין, עוררו אצלי מחשבות רבות. שאלתי את עצמי שאלה היפותטית – אם היה לי תקציב כמעט בלתי-מוגבל האם הייתי מעדיף להשקיע אותו בעזרה כמעט אישית לכל תלמיד או במחשב נייד לכל תלמיד. אבל אפילו כשאלה היפותטית היא איננה מעניינת כל כך. ברור שאחת הסיבות שבגללן המערכת מעוניינת במחשבים היא מפני שהמחשב מהווה "פתרון" זול בהרבה ממורה לכל תלמיד. אבל לא נראה לי שהרהורים כאלה מצדיקים מאמרון. מה שכן הצדיק התייחסות כאן היתה פיסקה אחרת במאמרון של גולדשטיין:
Computers are great for helping people learn what they want to learn. They’re not particularly good at getting someone to learn something they do not want to learn. For that, you need very skilled people (teachers and tutors) who can build relationships, use that to generate order and effort from kids, and then turn that effort into learning. A computer needs to start on “third base” — take effort and flip that into learning.
במילים אחרות, אם עמדת הזינוק שלנו היתה תלמידים בעלי מוטיבציה ללמוד, יש המון שאפשר היה לעשות באמצעות התקשוב. אבל אין סיבה לצפות שהכנסת התקשוב לתוך סביבה שאיננה מעוררת רצון ללמוד תשנה משהו באופן משמעותי.

לכאורה זה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה. אבל תגובה למאמרון של גולדשטיין הובילה אותי להערה מעניינת ביותר של ג'ון תומפסון בבלוג School Matters. תומפסון מרים גבה בנוגע לנתונים שגולדשטיין הביא בעקבות המחקר על הניסוי בטקסס. (חשוב כאן לציין שהסקירה שלי על כלל הנושאים הקשורים לניסוי איננה מעמיקה. למזלי פורמט הבלוג מאפשר לי להוסיף קישורים שמאפשרים לקורא לבדוק את הדברים בעצמו.) על המחקר תומפסון כותב:
Fryer reported that over 7,000 students were enrolled in nine schools, and that all results were based on the sample of students who remained in school long enough to take the spring tests. He did not reveal how many students took those tests. Or if Fryer did, I could not find it.
אם התוצאות החיוביות של הניסוי התבססו על מספר התלמידים שלמדו עד למבחנים בסיום שנת הלימודים, אך התעלמו מהעובדה שאחוז מכובד של התלמידים נשרו מבית הספר עוד לפני מועד המבחנים, יש כאן הטייה משמעותית. יתכן אפילו שההישגים המרשימים שנבעו מהעזרה הצמודה של הטיוטורים פחות מרשימים מאשר גולדשטיין מציג אותם.

אם זה נכון יתכן שאנחנו שוב עדים לנסיון של חסידי בתי ספר צ'רטר למכור משהו שהרבה פחות מרשים מאשר הפרסום שלהם צובע אותו. אבל נדמה לי שגם אם זה המצב, אין זה ממעיט מחשיבות ההערה של גולדשטיין שהמחשב יכול לסייע רבות ללמידה ... אם רוצים ללמוד.

תוויות: , ,

יום שבת, 22 באוקטובר 2011 

בעצם, לא מכל מחקר השכלתי

קצת לפני כנסית החג השני נדב שלח לי קישור עם ההערה ש-"אני חושב שהנושא הזה קרוב ללבך". ואכן, הקישור הוביל לכתבה שדיווחה על סקר שנערך אצל כ-6000 סטודנטים ב-36 קולג'ים קהילתיים בארה"ב – מסוג הסקרים שתמיד גורמים לי לגרד בראש ולשאול "מה בדיוק ניסו לבדוק כאן?". כבר בכותרת הכתבה קראתי ש:
כזכור, רק לפני שבוע התייחסתי כאן לדבריו של לארי קובן שהזכיר לנו שאין עדות מחקרית ברורה שמראה שהתקשוב משפיע באופן חיובי על הישגים בלימודים. האם הסקר הזה מהווה נקודת אור במנהרה הארוכה והאפלה הזאת? האם עכשיו אפשר להכריז שלפחות בעיני סטודנטים בקולג'ים קהילתיים יש תחושה שהטכנולוגיה מסייעת להם?

כבר מראש עלינו לזכור שמדווחים לנו שסטודנטים חשים שהטכנולוגיה (הכוונה למגוון רחב של אמצעים תקשוביים) משפיעה על הציונים. לא מציינים כאן שיש קורלציה בין השימוש בטכנולוגיה לבין ציונים, אלא רק שהסטודנטים מרגישים שהטכנולוגיה מסייעת לשיפור בציונים. לכן, היה טעם לבדוק קצת מעבר לכותרת ולברר מי ערך את הסקר, ומה הוא גילה. וכאן עלי להודות שאני כמעט מצטער שעשיתי זאת. אני מרבה להדגיש שאינני איש מחקר, וזה משום שלא ניחנתי בתכונות הדרושות כדי לעצב ולבצע מחקר בצורה שיטתית ומעמיקה. עם זאת, נדמה לי שאני מסוגל לזהות מחקר טוב כאשר אני נתקל בו. במקרה הזה אמנם מדובר (רק) בסקר, אבל הפרסומים שמופיעים ברשת (שהם בוודאי פרי של יחצ"נות) מציינים שמדובר ב-"groundbreaking study", ואם יש כאן משהו "פורץ דרך" או "חלוצי", יש לנו הזכות לצפות למשהו רציני.

בכתבה שקיבלתי מנדב קראתי ש:
The survey showed that the positive results were strongly tied to proper use of the technology.
אין מנוס מלשאול האם אנחנו באמת זקוקים לסקר אצל 6000 סטודנטים כדי להגיע לקביעה מוזרה כזאת? את המילה "proper" אפשר לתרגם כ-"ראוי", "נכון", "נאות", "תקין", או "מתאים" (כל התרגומים האלה עולים דרך Google Translate). האם מישהו מבין עורכי הסקר ציפה שסטודנטים ירגישו שהישגים לימודיים טובים יהיו תוצאה של שימוש "לא נכון" בטכנולוגיה?

הסקר נערך על ידי ה-Lone Star College System, מערך קולג'ים קהילתיים גדול מאד במדינת טקסס. בדף ה-Executive Summary אנחנו לומדים שהממצאים יאפשרו לאנשי המנהל של הקולג'ים:
to hear the collective voice of American students and provides invaluable data on students’ needs, desires and dreams and how technology can help them achieve these goals.
אין ספק שזאת מטרה ראוייה, אבל קשה לקרוא לזה תקציר של ממצאי הסקר. הרי, אין כאן ממצאים בכלל. את אלה, אנחנו לומדים, קולג'ים שהשתתפו בסקר יכולים לקבל ללא תשלום. אחרים שרוצים לעיין בממצאים יצרכו לשלם $500, ואם מדובר בגופים פרטיים, $1000. יש כמובן אופציה נוספת – לקרוא את הסיכומים שהוצאו לעיתונות. מספר סיכומים כאלה מופיעים ברשת. האתר Campus Technology, למשל, מביא סיכום. שם מספרים לנו ש:
Key findings in the report reflect students' desire for reliable, effective technology that is used consistently by instructors:
  • Colleges should not implement technology for the sake of technology;
  • When technology is deployed, make sure that it works; and
  • Faculty members need to know how to use the technology and they should actually use it.
ספק אם מישהו יכול להתווכח עם ממצאים כאלה, ואני מניח שטוב שמישהו אסף את הנתונים שמוכיחים אותם. אבל אני מקווה שהמוסדות שאיתם אני עובד לא ירגישו צורך להוציא $500 כדי לקבל את הדוח המלא.

תוויות: , ,

יום שישי, 14 באוקטובר 2011 

אולי תירוץ ... אבל בכל זאת הסבר

בתחילת ספטמבר הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מצב התקשוב בבתי ספר. הכתבה התמקדה במחוז אחד במדינת אריזונה שלפני שש שנים פתח במהלך אינטנסיבי של הכנסת ציוד תקשובי רב לתוך בתי הספר שלו. עבור מי שעוקב אחר הנושא הזה, לא היה הרבה חדש בכתבה. עם זאת, היא בהחלט מיקדה את הבעיה המרכזית שבוודאי מוכרת לכולנו – על אף השימוש הרב במחשבים ובאינטרנט אצל המורים והתלמידים, לא נראה שיפור בציוני התלמידים.

הכתבה הוגנת מאד. מרואיינים בה מורים שמשוכנעים שהתקשוב מסייע להם בהוראה, ואחרים שאינם מתלהבים ממנו. כמו-כן, הכתבה מצטטת חוקרים שמדגישים שאין הוכחות מחקריות ליעילות של הכלים האלה לצד אלה שטוענים שאי-אפשר למדוד את הכדאיות של התקשוב בכיתה באמצעות המדדים המסורתיים. על אף העובדה שהפרטים הקטנים על מחוז אחד באמת מעניינים, קשה להגיד שהכתבה מלמד אותנו משהו שלא ידענו לפני-כן. אפשר אפילו לטעון שכבר קראנו גירסאות אחרות של הכתבה הזאת פעמים רבות בעבר. (לפני כמעט 15 שנים התפרסם מאמר בשם "אשליית המחשב" [The Computer Delusion] מאת טוד אופנהיימר. נדמה לי שהטענות שבכתבה הנוכחית בניו יורק טיימס כמעט זהים לאלה שאופנהיימר העלה אז במאמר שלו.)

לפני מספר ימים לארי קובן התייחס לכתבה שבטיימס בבלוג שלו. ליתר דיוק, קובן התייחס לתגובות לכתבה. קובן (שמצוטט בכתבה, וגם ראויין למאמר של אופנהיימר לפני שנם) מדגיש שהעדר השיפור בציונים איננו דבר חדש או מפתיע. למרות זאת, מה שבאמת מעניין בעיניו הם הנסיונות השונים של מומחים למיניהם לתרץ את העדר השיפור הזה:
None of this has surprised those of us who, over the years, have pointed out the lack of cause-and-effect between technology use and student test scores. What did surprise me, however, were the responses of journalists, academics, teachers, CEOs, vendors, and others who read the New York Times piece last month.
ומה יש בתגובות האלו שכן הפתיע אותו? קובן מקשר למספר תגובות, כאשר לדעתו כל אחת מהן מאפיין סוג שונה של הכחשה. זאת אומרת, שבמקום להסיק את המסקנה המתבקשת שהעדר נתונים מחקריים שמצביעים על קשר חיובי בין השימוש בתקשוב ושיפור בתוצאות במבחנים מוכיח שאין קשר כזה, התגובות מנסות לתרץ את העדר הקשר הזה.

קובן מציין ארבעה סוגים ראשיים של הכחשה:
  • להאשים את המבחן שאיננו בוחן את הדברים החשובים
  • להאשים את מבנה הכיתה שאיננו מאפשר שימוש מוצלח בטכנולוגיה
  • לטעון שהנתונים אכן נכונים, אבל שזה איננו הסיפור שצריכים לספר
  • לא להכיר במורכבות העצומה של לחולל שינוי בבתי הספר
הוא מביא דוגמאות לשלוש הגישות הראשונות, ומקשר לכתבה אחרת שמתארת את האחרונה.

על פניו, קובן צודק – רבים מאיתנו שמסנגרים על התקשוב בחינוך נאלצים לתרץ את העובדה שעל אף החדירה המאסיבית של מחשבים לתוך המערכת, עולם (חינוכי) כמנהגו נוהג. אבל יש טעם לשאול אם הדוגמאות שהוא מביא מהוות עדות ל-"הכחשה" או אם הן פשוט נסיון להסביר תופעה בעייתית. הרי ספק אם נכון להיום יש מישהו שטוען שאנחנו מצליחים להפיק את המיטב מהתקשוב בחינוך. כמו-כן, מעטים (אם יש כאלה בכלל) טוענים שרק על ידי הכנסת עוד ועוד ציוד מחשבי לתוך הכיתה ניתן יהיה לשפר את המצב. כולם מסכימים שצריכים גם לטפח את הפדגוגיה, ולהעמיק את ההבנה של המורים בשימוש בתקשוב. בנוסף, רבים מוסיפים שקשה לצפות לתוצאות חיוביות מפני שהלמידה שהתקשוב יכול לקדם איננה הלמידה שהמערכת החינוכית אמונה עליה היום. כמובן שאפשר לטעון שאין זה אלא תירוץ – והיות ולא צפוי שינוי גורף בדרכים שבהן פועלות מערכות החינוך, התירוץ הזה יוכל להמשיך לשרת אותנו עוד שנים רבות. אבל זה איננו שולל את האפשרות שבכל זאת יש אמת בטענה הזאת. אם אכן מדובר בהכחשה, אפשר להבין את הביקורת של קובן. אבל אם מדובר בנסיונות כנים להסביר את התופעה (ולהתמודד איתה), קשה להבין כלפי מי מכוונת הביקורת שלו.

לפני כחודשיים, לקראת ציון שנתיים לבלוג שלו, קובן פרסם שנית מאמרון שפורסם לראשונה בינואר 2010. במאמרון הזה קובן מתייחס לכמה מהתחזיות שלו בספרו משנת 1985 - Teachers and Machines: The Classroom Use of Technology since 1920, ספר שטוד אופנהיימר השתמש בו כדי לבסס את הביקורת שלו בשנת 1997. במאמרון הזה קובן סוקר כמה מהטעויות של עצמו בנבואת עתיד המחשבים בחינוך. הוא כותב:
So my 1985 prediction on teacher and student use of computers for classroom instruction was inaccurate and died a quiet death. Compassionate readers seldom remind me that I flopped in peeking into the future. The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.

Moreover, a quarter-century ago I ended the book by urging a moratorium on buying more computers. Whoa, was that a loser of a recommendation! Worse yet, I even repeated the call for a moratorium on deploying computers in schools—for largely the same reasons—in 2001. Of course, these calls were ignored then as they would be now.
כמובן שלא כל מה שהוא טען התבדה. הוא מוסיף, לדוגמה, שטענה אחרת, שהשימוש במחשבים בכיתה יהיה על פי רוב חסר מעוף ודמיון, אכן התממשה (ובצער אנחנו יכולים להוסיף "בגדול"). אם ניתן לחבר בין שני המאמרונים האלה, נדמה לי שהמסקנה המתבקשת (והלא מפתיעה) היא שקשה מאד לנבא את עתיד התקשוב בחינוך. קובן עצמו מודה שבנוגע לתחזיות גדולות, הוא צדק בערך חצי מהזמן (ולכן גם טעה חצי מהזמן). אבל אינני כותב את הדברים האלה כדי להעריך את יכולתו של קובן לנבא את העתיד, אלא לשאול, לאור הקושי לנבא, אם התגובות שאליהן קובן מתייחס הן רק תירוצים או ביטויים של הכחשה. אולי הן נסיונות אמיתיים להתמודד עם מציאות מורכבת.

בעיתונות הפופולארית מבקשים לחלק את הקהילה החינוכית לאלה המסונוורים על ידי התקשוב ואלה שמבינים שהוא איננו תרופת פלא (או לאלה שמבינים שהוא נחוץ לעתיד החינוך ואלה שמבקשים לשמור על החינוך כמו ש-"תמיד" הכרנו אותו). החלוקה הזאת, לחולמים מול הזויים, למשולהבים מול המעוגנים במציאות, ואפילו לטובים מול רעים, בוודאי מסייע למכירת העיתון. אבל המציאות היא שהחלוקה למחנות היא פיקציה. בעצם, כל הגישות האלו קיימות, בעת ובעונה אחת, בתוך אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך. כמה מאנשי החינוך המשולהבים ביותר כלפי התקשוב הם גם אלה שמשמיעים את הביקורת החריפה ביותר כלפיו. וכך צריך להיות. הם הרי פועלים הן מתוך הכרות עם המציאות, והן מתוך רצון עז לשנות אותה. נדמה לי שמה שקובן מכנה הכחשה איננה אלא נסיון להתמודד עם מציאות מאד מורכבת. הרי גם הוא, כמו היתר מאיתנו, בוודאי לפעמים מגלה שמתוך הנסיון להסביר הוא גולש למה שנראה לאחרים כתירוצים.

תוויות: , ,

יום שני, 10 באוקטובר 2011 

אולי יש אור בקצה המנהרה

מי שעוקב אחר העיתונות החינוכית איננו מוצא סיבות רבות לאופטימיות. באופן די ברור בארה"ב, באירופה, וגם אצלנו, המגמה היא לקראת יותר ויותר מבחנים סטנדרטיים ש-"מעריכים" תלמידים לפי ה-"הישגים" שלהם במבחנים האלה, ולאיסוף יותר ויותר נתונים שלכאורה אמורים לתת תמונה מקיפה על המתרחש בכיתה. התופעה איננה נובעת ישירות מהתקשוב, אם כי היכולת העצומה של המחשב לאסוף ולעבד נתונים ממריצה את התהליך. יותר מאשר מורים מתבקשים לחשוף את תלמידיהם לעולם הדעת, הם מצווים להכין אותם למבחן. (פרופ' דוד נבו התייחס לבעיה הזאת במהדורת החדשות של ערוץ 2 לפני כשבוע [בערך מ-1:25 דקות]).

אבל לפעמים אנחנו נתקלים (אני מודה, במפתיע) במגמה הפוכה. וההפתעה גדולה עוד יותר כאשר פוליטיקאים וקובעי המדיניות מבטאים אותה. השבוע מושל קליפורניה, ג'רי בראון, היטל וטו על הצעה לתיקון חוק שהונחה על שולחנו. מטרת החוק, SB 547, היתה להרחיב, ולכאורה לשפר, את המדדים שבאמצעותם מעריכים את תלמידי המדינה. במכתב המסביר את סיבת הווטו, בראון מסביר שעל אף העובדה שהוא מחייב הערכה של למידת התלמידים, המדדים המוצעים בחוק אינם סוג ההערכה הדרוש. (תודה לטים סטאמר שכתב על הווטו של המושל, אם כי משום מה לא קישר אל המכתב עצמו.) בראון כותב:
Finally, while SB 547 attempts to improve the API, it relies on the same quantitative and standardized paradigm at the heart of the current system. The criticism of the API is that it has led schools to focus too narrowly on tested subjects and ignore other subjects and matters that are vital to a well-rounded education. SB 547 certainly would add more things to measure, but it is doubtful that it would actually improve our schools. Adding more speedometers to a broken car won’t turn it into a high-performance machine.
בראון מציין שהיום מתעקשים לאסוף עוד ועוד נתונים על ביצועי התלמידים על מנת לזהות מה טוב ומה רע במערכת החינוך. אבל זה איננו הכיוון הרצוי:
Instead of recognizing that perhaps we have reached testing nirvana, editorialists and academics alike call for ever more measurement “visions and revisions.”

A sign hung in Albert Einstein’s office read “Not everything that counts can be counted, and not everything that can be counted counts.”
מה אוכל להגיד! לא ציפיתי למילים כאלה ממושל של מדינה. (מדובר בגישה שונה מאד מזאת של מושל קליפורניה הקודם שביקש לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים לא מטעמים חינוכיים אלא מטעמים כלכליים בלבד.) אבל בראון לא רק מבקר את הרדיפה אחר עוד ועוד נתונים, הוא גם מצביע על כיוון אחר:
SB 547 nowhere mentions good character or love of learning. It does allude to student excitement and creativity, but does not take these qualities seriously because they can’t be placed in a data stream. Lost in the bill’s turgid mandates is any recognition that quality is fundamentally different from quantity.
במקום לאסוף עוד ועוד נתונים בראון מציע משהו מקורי בפשטותו – להפעיל מתוך קהילות בתי הספר ועדות מקומיות שיבקרו בהם, יצפו במורים, יראיינו תלמידים, יעיינו בעבודות התלמידים, ועוד. הוא מדגיש שאולי פעולה מהסוג הזה תשפר את איכות בתי הספר. לאור ההישגים הלא מעודדים של שיטת המבחנים הסטנדרטיים, בוודאי כדאי לנסות.

תוויות: , ,

יום ראשון, 9 באוקטובר 2011 

לחוג או ביחד בבית הספר (עם או בלי מחשב)

מסמך הרציונאל והחזון של משרד החינוך לתכנית התקשוב החדשה מדגיש את מיומנויות המאה ה-21. המסמך מציין חמש מיומנויות בקטגוריה הזאת (יתכן שיש עוד). בין אלה מופיעות גם "למידה שיתופית" וגם "פיתוח של לומד עצמאי". גם עצמאי וגם שיתופי? אפשר אולי לחשוב שיש כאן סתירה, אבל בעצם, מי שאיננו יכול ללמוד בכוחות עצמו יתקשה לתרום ללמידה שיתופית. לאור זה, אפשר לטעון ששתי התכונות האלו משלימות זו את זו.

ביכולתו של התקשוב לקדם את שתי המיומנויות. המחשב מאפשר ללומד להתקדם בקצב אישי, ובאותו הזמן הוא מאפשר יצירת קשר בין לומדים שאין ביניהם קירבה פיסית. אבל האם היכולות האלו מנוצלות בבתי הספר? ברוב המכריע של המקרים, תלמידים יושבים בכיתה לבדם, עיניהם למורה ולא לחבריהם. במציאות הזאת, הסיכוי שהכנסת מחשבים אישיים, או כלים דיגיטאליים אישיים אחרים, לתוך הכיתה תפעל לטובת הלמידה השיתופית איננו גדול.

במאמרון מלפני בערך שלושה שבועות אירא סוקול מתייחס לנושא הזה, ואף מחדד אותו. הוא מציין שאם המטרה היא למידה עצמאית, לא רק שהמחשב מספיק, אלא שהוא יעיל יותר מאשר בית הספר:
If students want to learn in isolation; if they want to sit at a desk and work on their own stuff, occasionally checking in with an "expert," they have no reason to come to school. They can do a lot better at home, or at their local coffee shop or even the public library, where both the coffee and the WiFi connection will be better.
סוקול איננו טוען שהמחשב איננו מסייע בלמידה שיתופית, אלא שלאור זה שהמחשב המחובר לאינטרנט מציע סביבת למידה אישית/עצמאית מצויינת, אין טעם שבית הספר יתחרה איתו. אבל המסקנה שלו איננו שבגלל זה צריכים לוותר על בית הספר. במקום זה הוא טוען שצריכים לייעד את בית הספר לתפקיד שבו הוא יכול להצטיין – הלמידה השיתופית.

כאחד שמבקש לקדם את התקשוב הבית ספרי, עלי להודות שאני חושש שהדגש הכמעט בלעדי על מידע שרווח היום במערכת החינוך מצמצם את ההבנה שלנו בנוגע לחינוך וללמידה. אין ספק שמידע חשוב. אבל רכישת מידע איננה המטרה היחידה של בית הספר, ואולי אפילו לא הראשית או המרכזית. לפעילויות חברתיות – חוגי דרמה ומוסיקה, אמנות וספורט – תפקיד חשוב מאד במערכת הכוללת של בית הספר.

ודווקא מפני שהתקשוב מאפשר לנו ללמוד באופן עצמאי בכל מקום מחוץ לבית הספר, אולי הוא יוכל לעזור לנו לחזק את המרכיבים החברתיים הלא תקשוביים שבית הספר יכול להציע.

תוויות:

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011 

על שמות תואר שהופכים למיותרים

אי-שם בהיסטוריה העתיקה של האינטרנט היה נהוג להבחין בין RL ל-VL, בין החיים האמיתיים (Real Life) לבין החיים הוירטואליים (Virtual Life, שכבר אז היה שם מאד לא מוצלח ואף מטעה). נערכו מחקרים ונכתבו ספרים שביקשו לבחון כיצד בני אדם מתמודדים עם שתי הישויות השונות האלה. רבים חששו שהפן ה-"וירטואלי" עשוי להשתלט על הפן ה-"אמיתי", ובעקבות זה יגרום נזק לפרט ולחברה.

הרבה השתנה מאז. נדמה שכולם כבר מבינים שלא מדובר בשתי ישויות נפרדות, אלא בבמות שמצטלבות ומשפיעות זו על זו, ואפילו שההבדלים בין השתיים אינם כל כך משמעותיים. נדמה לי ששתי סיבות עיקריות הובילו להכרות השונה הזאת. ככל שיותר ויותר אנשים הקימו לעצמם נוכחות דיגיטאלית במרחבי האינטרנט, הנוכחות שם פשוט הפסיקה להיות מוזרה או יוצאת דופן. אבל עוד יותר משמעותי, בעבר ה-"רחוק" נוכחות אינטרנטית היתה טקסטואלית כמעט באופן בלעדי, ולכן היה קל יחסית להציג את עצמנו במסווה של אישיות שונה. לא כך היום. היום איננו תופסים את הנוכחות שלנו באינטרנט כהזדמנות להציג את עצמנו אחרת או שונה מזאת שב-RL. בפייסבוק אנשים מציגים את עצמם בשמותיהם האמיתיים, ומשתמשים במרחב האינטרנטי כדי להעשיר היבטים של חייהם ה-"רגילים". היום יש רק RL, כאשר פן אחד (וחשוב) של החיים האלה הוא הנוכחות הדיגיטאלית שלנו.

בחינוך, לעומת זאת, נדמה שאנחנו מתקשים להפרד מההפרדה המלאכותית הזאת. אנחנו מתעקשים להוסיף שמות תואר כמו "מתוקשב", או "דיגיטאלי", ואפילו "וירטואלי" לפני שמות עצם, כך ש-"שיעור דיגיטאלי" הופך למשהו שונה מ-"שיעור", ו-"למידה מתוקשבת" נתפס כיצור שונה מסתם (אני מודה, המילה "סתם" באמת אומללה כאן) "למידה".

במאמרון מהשבוע, בעקבות הרצאה של מרטין וולר על "מחקר אקדמי דיגיטאלי" שבה היא נכחה, ליסה ליין מהרהרת:
I have begun to think it is dangerous to consider the digital, the online, the technological, as separate from the whole.
ליין איננה טוענת שאין היבטים ייחודיים למחקר שנערך באמצעים דיגיטאליים (או לקורסים שמתנהלים על גבי הרשת, או בעוד ביטויים מתוקשבים חינוכיים למיניהם). אבל היא חוששת שהדגש על הדיגיטאליות יוצר מצב שבו ממשיכים לבודד כל דבר שאליו מוסיפים את שמות התואר האלה, כך שבסופו של דבר איננו מתייחסים לעניינים דיגיטאליים בסך הכל כחלק בלתי-נפרד מהדבר עצמו. ליין מסבירה:
It’s not that I don’t acknowledge differences between the relationships, work tasks, and communication we engage in online and those we engage in face-to-face. But I also acknowledge differences between relationships, work tasks, and communication in various face-to-face settings, and it has always been that way. If we say “online community” instead of just “community”, we imply a separate reality that may or may not be the case.
במילים אחרות:
A class is a class to me, whether it’s taught under a tree, or in a circle, or over the internet, or by hand-written snail mail.
את התפיסה הזאת, שאם פעם התוספת של "דיגיטאלי" היתה משמעותית או חשובה, היום היא איבדה את התוקף שלה, ליין מבטאת באופן גראפי:
היא מוסיפה שההבחנה בין ה-"רגיל" לבין ה-"מתוקשב" או ה-"דיגיטאלי" מציבה מכשול להתפתחות המקצועית של מורים המיומנים בהוראה אך חוששים מהתוספת של "דיגיטאלית" כי היא יוצרת את הרושם שמדובר בייצור מוזר ומאיים.

לפני מספר שנים, עוד כאשר פעלתי במסגרת המחלקה לסביבות למידה חדשניות באגף לחינוך יסודי, נהגו לשאול אותי מה המטרה של המחלקה. כמעט תמיד עניתי שהמטרה היא להפסיק להתקיים. נדמה לי שהכוונה היתה ברורה: ייחלתי ליום שבו כבר לא יהיה צורך במחלקה נפרדת שעוסקת בתקשוב מפני שהתקשוב פשוט יהיה אחד הכלים שעומדים לרשותנו. חשוב להבין שאם וכאשר היום הזה יגיע, יהיה עלינו להכיר בכך שבאופן טבעי, לא כל שימוש בתקשוב יהיה שימוש מיטבי, ולא כל "שיעור דיגיטאלי" יהיה מוצלח או ינצל את הדיגיטאליות כראוי. היום כאשר מורה כותב על הלוח תוך כדי שיעור, או רושם עליו רעיונות שעולים תוך כדי דיון בכיתה, לעתים לא מעטות השימוש הזה הוא סתמי. (יש אגב מורים שמשוכנעים שעריכת "תרגיל שמש" על הלוח היא הדרך היחידה לרכז רעיונות על הנושא הנלמד בדיון בכיתה.) היום יש מורים שלמדו שלעתים רצוי לחלק את תלמידי הכיתה לקבוצות קטנות כדי לדרבן דיון על נושא מסויים. אבל לעתים לא מעטות המטלות שמגישים לקבוצות האלו אינן מתאימות לביצוע בקבוצות קטנות. הלוח, או הפעילות בקבוצות, הן טכנולוגיות מובנות מאליהן, אבל הם אינם בהכרח מנוצלים בצורה מיטבית. עלינו להתייחס לתקשוב כמובן מאליו, תוך התייחסות שמניחה את האפשרות של שימוש סתמי או כושל. ונוכל להקדים לעשות זאת אם נשחרר את עצמנו משמות תואר מיותרים.

תוויות: , ,

יום שבת, 1 באוקטובר 2011 

מנוף אפשרי לשינוי

לקראת סיום הקיץ טים סטאמר דיווח על מהלך של המחוז בו הוא עובד – מהלך שמאד עודד אותו. סטאמר עובד כבר שנים רבות בהטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, וכפי שהוא מציין, לעתים קרובות מדי במקום התקדמות, הוא מוצא רק דריכה במקום:
... it’s more like Groundhog Day where we are constantly stuck in act 1 of our determined effort to integrate the use of computers and networks into the practice of classroom teachers. Year after year fighting the same battles of not enough access for kids and too many administrators and teachers saying it’s important while still treating technology use as an optional nice-to-have extra.
אבל לקרת תחילת שנת הלימודים החדשה סטאמר הביע אופטימיות לא כל כך זעירה. לאופטימיות הזאת מספר גורמים, אבל המרכזי שבהם הוא מדיניות חדשה של המחוז: מהשנה יתירו לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לכיתה:
this fall we will be seriously implementing a program to allow students to bring their own computing devices (BYOD) to school and use them in class. A few schools have been experimenting with this idea for a few years but now the concept has the blessing of the school board and the announced support of the top administrators, potentially making it harder for principals and teachers, especially in high schools, to avoid using technology for more than just standardized testing.
סטאמר מדגיש שהתכנית הזאת לא רק זוכה לברכת הנהלת המחוז, אלא שהיא תופעל בכל בתי הספר של המחוז (הגדול) שלו. זה יביא להתנסות נרחבת בכיתות רבות, ולכן, על אף העובדה שסטאמר יודע שרבים מהמורים אינם מבינים מה לעשות במציאות הכיתתית החדשה שתיווצר, הוא משוכנע שיש כאן בסיס שממנו משהו טוב יכול לצמוח.

שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון שבו הוא דיווח על המהלך הזה, סטאמר פרסם מאמרון נוסף בו הוא הביא שאלה שקורא אחד שאל בתגובה למאמרון הקודם. השאלה היתה די פשוטה: כיצד השימוש במכשירים דיגיטאליים אישיים באמת יקדם את הלמידה? האם הכוונה היא בסך הכל לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים, ולהנחות את מורים לא להפריע להם כאשר הם יתנסו בלמידה באמצעותם? במילים אחרות - האם קיימת אסטרטגיה?

סטאמר איננו מתחמק מהשאלה הזאת, ומכיר בעובדה שמדובר בשאלה טובה, וחשובה. הוא מציין שבראש ובראשונה המטרה של מובילי המחוז היתה לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים כדי לחסוך כסף, מתוך ההנחה שאם התלמידים ישתמשו במכשירים האישיים שלהם זה יזרז את התהליך של המעבר לספרים דיגיטאליים. אבל סטאמר מודה שמבחינתו יש מטרה אחרת, מטרה שאולי אפשר להגיד תופסת טרמפ על המהלך של המחוז:
From the point of view of some of us, there is another strategy, one that is a little more disruptive one that goes beyond simply shifting from analog materials to digital ones.
יש ערך לא מבוטל בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל קיום הספרים האלה איננו מהווה שינוי מהותי בתהליכי הוראה ולמידה. לעומת זאת, מכשיר אישי בידי התלמיד בהחלט משנה משהו. לפי סטאמר, הלמידה תיעשה לפעולה אישית שעליה התלמיד יכול לשלוט. נכון להיום בית הספר ממשיך לקבוע את כללי המשחק, אבל סטאמר משוכנע שכאשר התלמיד יגיע לבית הספר עם מכשיר דיגיטאלי משלו יהיה כבר קשה לעצור את השינוי. הוא מציין שהקורא שלו שאל אם אנחנו פשוט נשתדל לא להפריע לתלמידים להשתמש במכשירים, ומדגיש שזאת איננה מה שהוא רוצה שיקרה:
Teachers still need to manage much of the process of learning in school. Manage but not control, a distinction that may be a difficult transition. Also tough, will be the realization that large parts of the curriculum are irrelevant when you have a room full of devices that can easily retrieve basic facts as well as communicate with anyone to develop the meaning of those facts.
לטווח הארוך המטרה של סטאמר היא הגדלת השליטה של התלמיד על הלמידה של עצמו, כאשר הגדלת השליטה צריכה לבוא יד ביד עם הגדלה של קבלת אחריות על הלמידה הזאת. אני מודה שאני חושש שיותר מאשר יש כאן קשר סיבתי מוכח, יש פשוט הבעת תקווה. אבל כמוהו, על אף העובדה שאינני משוכנע שהראשון בהכרח מוביל לשני, אני מקווה שאכן יש קשר בין השליטה לבין האחריות. ואולי הנסיון של המחוז של סטאמר מעיד על נקודת מפנה. בעבר המערכת החינוכית הכניסה מחשבים לתוך הכיתה מפני שהיא חשבה שאלה ישרתו את מטרותיה ההוראתיות. אם בעתיד הקרוב היא תפתח את שעריה למגוון כלים דיגיטאליים, נדמה לי שיהיה בכך ביטוי לשינוי מהותי בתפיסה, ופתח אמיתי לשימוש לימודי מוצלח של התקשוב בבית הספר.

תוויות: , , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates