עם כל כך הרבה מאמרונים מעניינים שהתפרסמו לאחרונה בבלוגים שאני קורא, עלי להודות שאפילו בעיני טיפה מוזר שבחרתי עכשיו להתייחס למאמרון מתחילת אוקטובר. עם זאת, קשת הנושאים ששבה התקשוב החינוכי עוסק איננה משתנה בקצב מהר מדי, כך שדברים שנכתבו לפני חודשיים אינם בהכרח יכולים להחשב כ-"ישנים".
ג'ונתן מרטין הוא מנהל בית ספר פרטי, וכנראה גם יוקרתי, במדינת אריזונה. נחשפתי לבלוג שלו לפני חודש כאשר קישורים לתגובה שהוא כתב לכתבה בניו יורק טיימס על בית ספר וולדורף בעמק הסיליקון (
עליה כתבתי לפני חודש) הופיעו במספר בלוגים שאני קורא. במאמרון ההוא מטרין ציין שהוא שולח את ילדיו לבית ספר של וולדורף, ושדווקא בגלל זה הוא חש חובה לבקר את הכתבה שבטיימס, ואת הנסיון הלא כל כך מוסתר בו להכפיש את התקשוב בבית הספר. התרשמתי מאד מדבריו, והתחלתי לקרוא את הבלוג שלו.
אחד המאמרונים בבלוג של מרטין שבמיוחד הרשים אותי עסק בתכנית לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לבית הספר וללמוד באמצעותם. התייחסתי בחיוב לתופעה הזאת (המכונה באנגלית Bring Your Own Device)
לפני חודשיים.
בית הספר של מרטין פתח בתכנית של מחשבים ניידים לכל תלמיד לפני שנתיים. מרטין כותב שכבר עם תחילת התכנית בית הספר נקט בגישה קצת יוצאת דופן: הנהלת בית הספר ידעה שלתלמידים רבים מחשבים ניידים, ולכן, במקום לרכוש מחשבים לכל בית הספר, פשוט הזמינו את התלמידים להביא את שלהם לבית הספר, ולחלק ניידים לתלמידים שלא היו להם.
מרטין מציין שהגישה הזאת צמחה, כמובן, משיקולים כלכליים, אבל גם מהתחושה שבמציאות של היום אין טעם להכתיב לתלמיד עם איזה מכשיר עליהם לעבוד. מטרין ראה מטרה משמעותית יותר:
This was not about using educational software pre-installed on the school-provided laptops; it was about supporting and expecting them to be networked Web 2.0 users.
מרטין מעיד על כך שהוא איננו היחיד או הראשון לנוע בכיוון הזה. יש לו קשר עם מספר הולך וגדל של מנהלים ומורים שמתנסים בגישה הזאת, ומשתכנעים שהיא רצויה:
It is great to see that more and more educators are discussing and recognizing the value of this BYOD approach, and the way it is emerging as not just a low-cost alternative to the more conventional uniform school laptop employment but as having strengths in its own right, particularly in the way it reflects a different way of thinking of students as independent learners who use tools in their own way, under our close supervision, to access and analyze information and to communicate, create, and publish their own thoughtful and well-crafted product.
וחשוב לא פחות מהדברים שהוא עצמו כותב, מרטין מביא את דבריהם של כמה מהשותפים שלו לגישה. בין אלה מצאתי את ריצ'רד קאסיסיאה, האחראי לתקשוב בית ספר קטלין-גאבל במדינת אורגון, בית הספר שבו מלמד
פול מונהיימר שביקר אצלנו בארץ לפני כשנתיים. קאסיסיאה בדעה שהגישה הזאת תורמת להעמדת התלמיד במרכז העשייה הלימודית:
BYOD places more emphasis on student-centered computer uses than teacher-led, classroom activities, because of the lack of standardization of student computing devices.
בדבריהם של כל אלה שמרטין מביא אפשר לחוש את הרצון הזה להעמיד את הלמידה של התלמיד במרכז. אבל הם גם מדגישים מספר נקודות נוספות: ההתעסקות של בית הספר בבעיות טכניות פוחתת, והאכפתיות של התלמידים כלפי המחשבים עולה. הכותבים גם מציינים שהתלמידים יודעים לבחור את הכלי המתאים לצרכים שלהם, ושאין צורך להנחות את כל התלמידים לעבוד באותה דרך.
ללא ספק, כדי להפעיל תכנית כזאת רצוי שמשפחות התלמידים יהיו בעלות אמצעים, אבל כמה מאלה שמרטין מצטט מדגישים שהם אינם מוצאים קשר בין איכות המכשיר שהתלמידים מביאים לכיתה לבין הרמה הסוציו-אקונומית של משפחותיהם.
עלי להודות שעל אף התקווה שחשתי כאשר קראתי (והתייחסתי) לדבריו של טים סטאמר על תכנית ה-BOYD שבמחוז שלו, הייתי רחוק מלהיות משוכנע שמדובר בתנועה של ממש. כקורא ותיק של סטאמר, אני מכיר את הגישה החינוכית שלו, ומזדהה איתה. את ג'ונתן מרטין לא הכרתי, ודווקא העובדה שהוא נראה לי פחות מהפכן חינוכי מאשר סטאמר מעוררת בי תקווה גדולה יותר. מתברר שהגישה של BYOD איננה נחלתם של משוגעים בלבד.
תוויות: הטמעה, כלים אישיים, פני החינוך, שימוש בבתי ספר
