יום שישי, 27 בינואר 2012 

מה בין ספר לימוד דיגיטאלי וחינוך?

מידי פעם (אולי אפילו לעתים קרובות מדי) אני מנצל את ההזדמנות של הופעת כלי תקשובי חדש לעקוץ טיפה בעמיתים בקהילת התקשוב בחינוך. רבים מדי מאלה יוצאים בתופים ובמחולות לקראת כל דבר חדש, ומזדרזים להכריז שהנה, הכלי החדש הזה "ישנה את החינוך". כך קרה, לפחות באופן חלקי, השבוע כאשר חברת אפל חשפה את iBooks Author, כלי שאמור להפוך את מלאכת הכנת ספרי לימוד לקלה ביותר. מספר לא קטן של בלוגרים חינוכיים מרעיפים שבחים על הכלי. על פי רוב הם חוזרים על הפרסומים של אפל שמספרים לנו שמעכשיו כל אחד יוכל להפיק ספר לימוד דיגיטאלי מאיר עיניים, ספר גדוש לא רק בטקסט ובתמונות אלא גם בסרטונים, בהמחשות למיניהן, ועוד הרבה. לאור השבחים האלה אני מוצא את עצמי מרים גבה ושואל בספקנות "האמנם?". נדמה שבסרט הזה כבר היינו.

מבצע השכנוע שאכן מדובר במהפכה בחינוך מתחיל עם הפרסומים של אפל. בדף פרסום אחד אנחנו קוראים:
Immersive, interactive, and engaging, textbooks on iPad offer an experience that will capture students' imaginations and take learning to a whole new level.
ואם האמירה שהספרים האלה מביאים את הלמידה לרמה חדשה איננה מספיק, בדף אחר אנחנו זוכים לטיפה של פרספקטיבה היסטורית:
For hundreds of years, textbooks have put a world of knowledge in the hands of students. But while the way people learn has changed dramatically, the traditional textbook has stayed the same.
הטקסטים האלה, כמובן, הוכנו על ידי אנשי פרסום ושיווק. עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שאיכות המוצרים של אפל מצדיקה רבים מהשבחים שמרעיפים על החברה. לכן, התרגלנו לכך שכאשר החברה מפתחת יישום או כלי לתחום חדש שאליו היא חודרת, היא באמת משנה ומשדרגת אותו. לאור זה, די טבעי להאמין לפרסומים של החברה, גם אם ברור שהם מוגזמים.

נכון להיום, נדמה לי שאפל הוציאה רק ספר לימוד אחד (או לפחות חלק מספר אחד) שבו אפשר לראות את פלאי ספר הלימוד הדיגיטאלי על גבי ה-Ipad, ספרו של אי. או. וילסון – Life on Earth. זכיתי לקרוא/לעיין בספר. אין ספק שהוא מרהיב. נעים להחזיק את ה-"ספר" בידיים, לדפדף בו בעזרת תנועות יד פשוטות, לצפות בצילומים ובסרטונים, לרשום מספר הערות על גבי הטקסט, ולגרד בראש ולתהות - מה מתוך כל זה מהווה את עתיד החינוך. מבחינה טכנולוגית ועיצובית הספר אכן נהדר, אבל ה-WWW גדוש בטקסטים מעניינים שאפשר לקרוא, ויש גם שפע של סרטונים והמחשות. כבר שנים אנחנו מכירים "ספרים" מהסוג הזה על גבי דיסקים. ה-"חידוש", אם אכן יש כאן, הוא בכך שה-"ספר" מופיע באריזה מושכת המותאמת לטבלט, ובכך מעניקים לנו חווית קריאה/עיון כוללת. בנוסף, וכאן אני מסכים שיתכן מדובר בהתפתחות משמעותית, אם ניתן להאמין לפרסומים, היישום החדש שאפל מפיצה בחינם מאפשר לכל אחד להפיק ספר כזה. ספק רב אם "כל אחד" יכול להפיק ספר לימוד דומה לדוגמה של אפל, ספר שהושקע בו המון כדי להציג את יכולות הסביבה ולעורר תאבון. עם זאת, סביר להניח שהכלי שאפל מפיצה קל לשימוש, וגם שהספרים שמפיקים באמצעותו אכן יהיו מרשימים, אפילו אם הם בוודאי לא ישתוו לדוגמה של אפל.

אבל אלה טענות שאפשר לכנות אותן "שטחיות". הרי העובדה שעדיין לא למדנו לנצל את יכולות הכלי איננה סיבה לשלול אותה. הבעיה הרבה יותר יסודית. בבלוג שלו דייוויד תורנברג מיטיב לתאר את הבעיה העיקרית. היא סוקר את היחס החיובי של אפל לחינוך במהלך השנים, יחס שמשום מה מגיע עכשיו לקץ:
Then along comes the iPad – a potential game changer being driven into schools by the students themselves. Scratch, an amazing programming environment for kids (and grownups) developed by Mitch Resnick’s group at the MIT Medialab, was REMOVED from the iTunes store. And now, the offerings of the old guard publishers will be featured. The message is clear – “school is fine the way it has always been – now buy some new toys that require no changes in the system at all.”

This didn’t happen by accident. Careful thought went into Apple’s perspective on how tablets should be used by children. Today they decided that the iPad should be a costly version of the Amazon Kindle Fire. While this may be a lucrative move on Apple’s part, it destroys any semblance of Apple caring one whit about real learning. It is as if Dewey, Piaget, Papert and other giants in the field had never been born.
בסך הכל אנחנו זוכים לספר לימוד מהסוג שהכרנו במשך דורות. אינני טוען כאן שאין מקום חשוב בתהליך הלמידה לספרי לימוד שמרכזים את המידע ה-"דרוש" לתלמיד/לסטודנט. אבל הנצחת המקום הזה בתהליכי הוראה ולמידה בוודאי איננו מהווה חידוש או מהפכה. אם במהפכה מדובר, בצעם יש כאן הפיכת-נגד שמחזירה אותנו לדפוסי הוראה/למידה שעם חשיפת מערכות החינוך לאינטרנט לפני כ-15 שנה היה נדמה שאנחנו משתחררים מהם.

תורנברג איננו שולל את השימוש בספרי לימוד בבתי הספר. לפני שנה, באתר Edutopia, הוא פרסם כתבה בה הוא מונה מספר יתרונות של ספרי לימוד פתוחים לעומת מקביליהם המסחריים (והיקרים הרבה יותר), לדוגמה יכולת עדכון ועריכה מהירים. אפשר לטעון, כמובן, שהכלי שאפל מפיצה דווקא תואם את התפיסה של ספרי לימוד פתוחים ומקל על הפצתם. אולי נגלה שכך המצב, אבל נכון לעכשיו לאפל חוזים עם מו"לים גדולים שאינם מעוניינים בחומרים פתוחים, אלא פשוט רוצים להשתלט על שוק ספרי הלימוד הדיגיטאליים. ושוב, הנסיון לרכז את כל המידע הרלוונטי לתלמיד בתוך ספר אחד משרת תפיסה חינוכית מיושנת, תפיסה שעליה היה נדמה שבעזרת ה-WWW אנחנו מתגברים.

זאת ועוד: בתגובה לכתבה של תורנברג ב-Edutopia ויקי קוב מצביעה על אחת הבעיות העיקריות של ספרי-לימוד, אם במודל הישן או ב-"פתוחים". קוב כותבת שבספרים האלה אין ביטוי לקול של המחבר. היא כותבת:
The assumption is that free open-source material on the web is equivalent to textbooks and that is probably true. They are both equally badly written.
קוב עובדת בגוף בשם Interesting Non-Fiction for Kids, גוף שמפיץ ספרים שאפשר באמת ללמוד מהם. על הסופרים שאל ספריהם אפשר להגיע דרך האתר היא כותבת:
They use their skill and craft to present information through the lens of singular intellects, making the nonfiction genre an eye-opening experience in human communication.
אבל הספרים האלה, על אף העובדה שהתכנים של רבים מהם מותאמים לסטנדרטים שהיום נחשבים לחשובים כל כך במערכות חינוך, אינם מהסוג שאפשר להנחות את התלמידים לקרוא פרק מסויים בשיעורי בית, או למצוא את התשובה לשאלה ספציפית בעמוד כלשהו. הם ספרים שבאמת לומדים מהם, אבל לא ברור שבעיני מערכות החינוך הם "ספרי לימוד".

כאשר לפני כמעט 30 שנה חברת אפל חשפה את מחשב המקינטוש היא עשתה זאת עם פרסומת שהיום נחשבת לקלאסיקה. בפרסומת הזאת היא הכריזה:
On January 24th, Apple Computer will introduce Macintosh. And you'll see why 1984 won't be like "1984."
למרבה הצער, היום, עם חשיפת iBooks2 ו-iBooks Author החברה איננה יכולה להשמיע טיעון כזה. במקום זה, הרבה יותר נכון להגיד שנראה שבאמצעות הכלי החינוך היום אמנם יותר דיגיטאלי, אבל במהותו נשאר כפי שהיה.

תוויות: ,

יום שלישי, 17 בינואר 2012 

אולי הטשטוש מזיק גם לתלמידים?

אחד האתגרים הגדולים שעידן התקשוב מציב בפנינו הוא ההתמודדות עם טשטוש הגבולות בין תחומי החיים שלנו. אם בתקופות קדם-דיגיטאליות היתה הפרדה ברורה בין הבית לבין מקום העבודה, היום רבים מאיתנו מביאים את העבודה שלנו הביתה, וקשה להבחין היכן אחד נגמר והשני מתחיל. הקושי הזה גורם ללא מעט חרדה, ואף פוגע ביכולת התפקוד שלנו בשתי הסביבות.

לפני כשבועיים, בניו יורק טיימס, רוג'ר כהן כתב על הבעיה הזאת, ועל הדרכים שמספר חברות גדולות מאמצות כדי להתמודד איתה. כהן דיווח שמתחילת השנה הזאת, למשל, חברת פולקסווגן החליטה לסגור את שרת ה-BlackBerry, שדרכו עובדיה מקבלים דואר בענייני עבודה לטלפונים הסלולאריים שלהם, מחצי שעה אחרי סיום יום העבודה ועד חצי שעה לפני תחילת יום העבודה למחרת. כהן מסביר:
The Volkswagen decision reflects growing evidence of stress-related burnout tied to employees’ inability to separate their working and private lives now that developed societies live in a 24/7 paroxysm of connection.
המהלך הזה נועד לצמצם את שחיקת העובדים. כהן מוסר שדובר של החברה הסביר לסוכנות הידיעות בלומברג ש:
the company had to balance the benefits of round-the-clock access to staff with protecting their private lives
הטלפון הסלולארי והאינטרנט, אכן, מסוגלים להביא אותנו למצב שבו אנחנו מחוברים ללא הפסקה, ואין ספק שהמצב הזה יכול לגבות מחיר בבריאות הנפשית שלנו. יש שטוענים שהם גורמים להיסח הדעת ולחוסר שקט נפשי. ומעל אלה, חוסר היכולת להתנתק מביא לכך שהתחומים השונים בחיינו מטשטשים. כאשר הכל נמצא בתוך המחשב אין כבר חשיבות למקום הפיסי שבו משהו מתרחש. גם אם לא נרצה בכך, אנחנו מביאים את העבודה הביתה, ואפילו בחופשות שלנו אנחנו עסוקים מדי כדי להנות באמת.

בבלוג הזה אני משתדל לעסוק, כמעט באופן בלעדי, בעניינים הקשורים לתקשוב בחינוך. ואם כך, בשלב הזה מותר כבר לשאול אם יש בתוך כל זה גם פן חינוכי. נדמה לי שיש. אם אנחנו באמת חוששים שהטשטוש בין מקום העבודה והבית מהווה בעיה שבגללה צריכים לאמץ שיטות מלאכותיות כדי להחזיר את ההפרדה, אולי עלינו להבין שהפיכת הכיתה (flipping the classroom), ושיעורי בית באופן כללי, משפיעים על ילדים באותה מידה שטיפול בענייני עבודה דרך הסלולארי בשעות הערב משפיע על הוריהם. עוד לפני התקשוב אפשר היה למצוא ספרות ענפה שדנה בחוסר התועלת של שיעורי בית, ואפילו בנזק שהם יכולים לגרום לתפקוד המשפחה. היום, לאור התקשוב, אולי עלינו להוסיף עוד היבט לפגיעה הזאת – צפייה בסרטוני האקדמיה של חאן בשעות מחוץ לבית הספר עשוייה לטשטש את הגבולות בין הבית לבין בית הספר, כך שכאשר הילד מגיע לבגרות הוא יראה בהבאת העבודה הביתה דבר הגיוני. הוא לא יוכל לנתק את עצמו מהעבודה, וגם לא יבחין בכך שהוא גורם נזק לעצמו ולמשפחתו.

בכתבה שלו כהן מביא דוגמאות ממספר חברות שמנסות להתמודד עם בעיית החרדה שההתחברות התמידית כנראה יוצרת. אחת הדוגמאות האלה נראית לי טיפה מוזרה. כהן מוסר שחברת התקשורת הצרפתית אטוס שוקלת לאסור את השימוש בדואר פנימי החל משנת 2014. כהן מדווח על סקר שמצא ש:
Atos’s 80,000 employees were receiving an average of 100 internal e-mails a day of which only 15 percent were of any use.
אפשר להבין ש-100 דברי דואר פנימיים מידי יום יכולים להוות בעיה. אם העובדים מרגישים שעליהם לענות לכל הדואר הזה, זה בוודאי עשוי להעלות את רף החרדה אצלם. אבל חשוב לציין שקבלת כמות עצומה של דואר היא רק חלק מהבעיה של החברה. החלק האחר הוא שליחת הדואר. אבל אם כך, נדמה לי שמתבקשת שאלה מעניינת. אם 85% מכלל דברי הדואר הפנימי הם חסרי ערך, למה ההודעות והמכתבים האלה נשלחים בכלל? בכתבה של כהן אין הסבר, אבל נדמה לי שהתשובה נמצאת בהגדרה של "חסר ערך", או ליתר דיוק, במי קובע אותה. אפשר לנחש שהמספר העצום הזה של דברי דואר נובע מכך שהעובדים משתמשים בדואר הפנימי כדי להעביר הודעות "אישיות" שאינן קשורות ישירות לעבודה. אם כך, אותם דברי דואר הם "חסרי ערך" לבעלי החברה, אבל לא בהכרח לעובדים. מותר אפילו לשאול למי החברה דואגת יותר – לבריאות הנפשית של העובד, או לתפוקה של החברה.

אם בבריאות נפשית מדובר, אולי הגברת האוטונומיה של העובד חשובה באותה מידה כמו השמירה על הגבולות בין הבית לבין העבודה. ואם כן, אולי גם כאן יש פן חינוכי: זכותה של המערכת החינוכית לתת שיעורי בית, אבל רצוי שהיא תהיה מודעת למחיר האפשרי שהתלמידים ישלמו בהפיכת שעות הערב בבית לשלוחה של בית הספר. יתכן שלכך יהיו השלכות נפשיות. אולי כדאי לאזן את ההשלכות האלו על ידי הגברת האוטונומיה של התלמידים בכך שהמערכת תאפשר לתלמידים להחליט מה לעשות עם המחשבים שלהם בתוך בית הספר במשך יום הלימודים.

תוויות: , ,

יום ראשון, 15 בינואר 2012 

וגם אם כבר היינו כבר בסרט הזה ...

סביר להניח שבענייני פדגוגיה, רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב החינוכי רגילים לתחושה של דז'ה וו. לא פעם כלי תקשובי חדש מעורר הכרזות משולהבות בעניין "פדגוגיה חדשה", ולאחר עיון קצר אנחנו נאלצים להודות שמדובר בפדגוגיה שהיתה מוכרת היטב עוד בתקופה הקדם-דיגיטאלית הרחוקה. אינני כותב זאת כדי לשלול חידושים טכנולוגיים או להמעיט בחשיבותם. לעתים קרובות כלי תקשובי חדש יכול להפיח חיים באמצעי פדגוגי חיובי שעד היום לא המריא כי התנאים לא היו בשלים ליישומו. אם בדרך הזאת ניתן ליישם תהליכי למידה שאליהם ייחלנו, יש בכך ערך אמיתי. ובכל זאת, ספק אם כרטיסי תרגול דיגיטאליים מוסיפים מימד פדגוגי נוסף על פני גרסתם המוכרת יותר מקרטון. כמו-כן, קראתי יותר מדי דיווחים על שימושים פדגוגיים של טלפונים סלולאריים שבבדיקה לעומק מתגלים כתרגום צולע של פעולות לימודיות שקל יותר לביצוע פשוט בעט ונייר.

לפני שבוע לארי קובן כתב על תחושת הדז'ה וו שהתעוררה אצלו כאשר הוא צפה לאחרונה בשיעור מתמטיקה שבו המורה נעזרה בקליקרים. קובן הסביר שהמורה חילקה קליקרים לתלמידים וביקשה מהם להשיב על שאלת רב-ברירה שהופיעה על הלוח הלבן האינטראקטיבי בקדמת הכיתה.

האירוע הזה החזיר את קובן לאולם הרצאות משוכלל באוניברסיטת סטנפורד בשנות ה-60 המאוחרות. הוא תיאר את האולם, ואת מערכת הכפתורים ליד כל כסא שאיפשרה לסטודנטים להשיב לשאלות של המרצה. המערכת היתה מורכבת ואף מסורבלת, אבל בכל זאת, היא מילאה את אותו התפקיד של הקליקרים של היום. קובן מוסיף שהוא ביקר שוב באותו אולם בשנת 1972 והמערכת עדיין היתה שם, אבל כבר לא בשימוש:
By 1972 when I came to Stanford as a graduate student, the LGI was being used as a large lecture hall for classes from other departments. The now-disconnected keypads were toys that bored students played with during lectures. The pull-down screen was used for overheads and occasional films. The fixed position cameras purchased in the late 1960s were already beyond repair and obsolete.
וכך היה גם בשנת 1981 כאשר הוא ביקר שם שוב. וגם היום. בסיום המאמרון קובן מדווח שלפני מספר שבועות הוא ביקר עוד פעם באותו אולם כדי להאזין להרצאה של עמית:
... as I listened, my fingers crept over to the “student responder” and I began to click the keys. “Student responders” and “clickers” merged in my mind.
כמובן שאין בזכרון הזה של קובן כדי לשלול את השימוש בקליקרים. העובדה שאחרי זמן קצר המערכת המורכבת והמסורבלת של שנות ה-60 הפסיקה לתפקד ולשרת את היעוד שלה איננה מוכיחה שהרעיון איננו רעיון טוב. אין ספק שיש משהו חיובי במנגנון שמאפשר למרצה לקבל משוב מסטודנטים, וברור שקליקרים עושים זאת בצורה יעילה יותר מאשר מה שקובן הכיר לפני יותר מ-40 שנה.

קובן מוכר כחוקר שאיננו מתלהב יתר על המידה מכלים טכנולוגיים חדשים. לאור זה, קל להסיק שהעובדה שהשיעור במתמטיקה בו הוא צפה עורר בו תחושה של דז'ה וו מעידה על כך שהוא איננו מוצא טעם בקליקרים היום. אבל התגובות שלו לתגובות קוראיו למאמרון יוצרות רושם אחר. מספר מגיבים מציינים שהם מכירים מצבים שבהם קליקרים מסייעים בשיעור, וקובן מודה למגיבים האלה על הערותיהם. אחת התגובות מקשר לכתבה (מספטמבר 2011) על מרצים שמתרחקים ממודל ההרצאה פרונטאלית לטובת דיונים מונחים שבהם הסטודנטים מתבקשים לנסות להסביר את מה שהם מבינים לעמיתיהם. בכתבה הזאת קישור לסרטון YouTube על פרופ' אריק מזור מהרווארד. ברוח הדז'ה וו, אולי רצוי לציין שהסרטון הזה הוא שתיים וחצי הדקות מתוך סרט ארוך יותר משנת 2004 בו מזור מתאר את אסטרטגיית ההוראה שלו. אישית, אני זוכר שקראתי על השיעורים של מזור לפני כ-12 שנה, והתרשמתי מאד.

אבל מה שמעניין כאן הוא שהקליקרים (או כלים דומים שקדמו להם) תופסים מקום די צנוע במערך ההוראה של מזור (וכנראה גם של המרצים האחרים המוזכרים בכתבה). המשוב שהמרצים מקבלים דרך הקליקרים עוזר להם לזהות טוב יותר מה הסטודנטים מבינים ומה הם אינם מבינים. אבל ה-"חידוש" המשמעותי בשיעורים האלה הוא הפנייה לסטודנטים כדי שהם יסבירו את מה שהם מבינים לעמיתיהם. (השיטה הזאת דומה, כמובן, ללימוד בחברותא המוכר מאד במקורות יהודיים.) מי שמשווק קליקרים מדגיש את המקום המרכזי של הכלי בתהליך הלמידה, אבל מהנסיון של מזור ושל אחרים די ברור שקבלת התשובות של הסטודנטים לשאלות שנשאלו באמצעות כלי זה או אחר איננה הנקודה החשובה. מה שחשוב הוא המעבר מהרצאה שמכילה את העובדות היבשות אל פעולות שבאמצעותם הסטודנטים מנסים להפיק תובנות.

האם זה אומר שאין חשיבות לקליקרים בחינוך? מסקנה כזאת אולי מתבקשת בסיום המאמרון הזה, אבל נדמה לי שהמסקנה האמיתית היא אחרת. אני מניח (ואין לי שום מידע מחקרי כדי להוכיח זאת) שגרף של אפקטיביות של מורים יראה עקומת פעמון. רוב המורים יתרכזו אי-שם באמצע, בין המצטיינים לבין הלא מוצלחים. כך היה כאשר כתבו בגיר על הלוח, וכך גם בעידן התקשוב. ואם ההנחה הזאת נכונה, כדי שמספר רב של מורים ימצאו דרכים לשלב את השימוש בקליקרים לתוך פדגוגיה מוצלחת, אנחנו זקוקים להרבה מאד מורים שמשתמשים בהם בצורה סתמית. ואולי נצטרך גם להפרד מהציפייה שכלים טכנולוגיים – קליקרים, טבלטים, או מה שעוד עתיד להופיע, ישנו את החינוך. בסך הכל הם יהוו את הבסיס שעליו חלק מהמורים יצליחו להביא ללמידה משמעותית.

תוויות: ,

יום שישי, 13 בינואר 2012 

האם לזה קוראים "מהפכה"?

בסיום הדיווח של דפנה ליאל בחדשות של ערוץ 2 של יום חמישי (12.1) על הצעת חוק לאפשר לתלמידים להביא מכשירים דיגיטאליים לבית הספר, ליאל אומרת:
הצעת החוק נועדה לתת מענה לשנים הקרובות, שבמהלכן מהפכת המחשוב של משרד החינוך עדיין לא תגיע לכל בתי הספר.
לאור המשפט הזה אולי קצת מיותר לציין שקשה למצוא איזושהי מהפכה חינוכית בתוך הצעת החוק. ובכל זאת, נדמה לי שחשוב להדגיש את זה. עיקר הדגש של הצעת החוק, של חברת הכנסת עינת וילף, הוא כנראה כלכלי: ספרי לימוד הם יקרים. הנחת היסוד של החוק היא שהפקת ספרים דיגיטאליים ורכישתם זולות יותר מהפקת ורכישת ספרים מודפסים. בכסף שיחסכו אפשר יהיה לרכוש את המכשירים שעל גביהם יקראו את הספרים הדיגיטאליים. הטיעון הזה איננו חדש, ולמיטב ידיעתי יש בו גרעין לא קטן של אמת, ללא קשר ליתרונות האפשריים האחרים שספרי לימוד דיגיטאליים יכולים להעניק לתהליכי הוראה ולמידה.

ובכל זאת, יש משהו טיפה מוזר בניסוח המשפט של ליאל. החוק מציע שתלמיד יוכל להביא מכשיר דיגיטאלי לכיתה ולהשתמש בו שם. אם כך, מה יהיה אחרי מהפכת המחשוב? האם אז יחכה לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי (רכוש משרד החינוך) בתוך בית הספר כך שלא יהיה צורך שהוא יביא את שלו? אולי מישהו רואה בכך מהפכה, אבל בעיני תהיה זאת נסיגה. אין ספק שנכון להיום יש משהו בתפיסה של Bring Your Own Device (הבא את המכשיר האישי שלך) שפוגעת בשוויון ההזדמנויות, מהסיבה הפשוטה שלא כולם יכולים להביא משהו. אי לכך, אם באמצעות החוק נוצר מצב שבו משאבים יופנו למי שזקוק להם מפני שלא יהיה צורך לטפל במי שכבר יש לו, יש בו מרכיב חיובי וחשוב. אבל אפשר לקוות שהתפיסה של BYOD צומחת לא רק משיקולים כלכליים, אלא גם משיקולים חינוכיים.

(במאמר מוסגר אולי חשוב לציין כאן שכאשר מושל קליפורניה לשעבר, ארנולד שוורצנגר, ביקש לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים במדינתו, השיקולים שלו היו כלכליים בלבד. בנוסף, על פי רוב המו"לים הגדולים יהיו המרוויחים הגדולים של המעבר לספרי לימוד דיגיטאליים.)

אבל נדמה לי שצריכים לשאול כאן שאלה אחרת בנוגע ל-"מהפכת המחשוב" שכנראה עתידה להגיע למערכת החינוך. ההתייחסות בכתבה של ליאל למכשירים דיגיטאליים – מחשבים ניידים, טבלטים, וקוראים למיניהם – היא אל מכשירים שמאפשרים גישה לספרי הלימוד (ובמקרה הטוב, להמחשות או לתרגולים שבתוך הספרים). במילים אחרות, יש עדיין סמכות יודעת כל שמופקדת על העברת הידע אל התלמיד, אבל הסמכות הזאת מבינה היום שאמצעי ההעברה שעמדו לרשותה עד היום אינם מספיק יעילים, ולכן יש צורך בחדשים. על אף מס השפתיים למיומנויות המאה ה-21 (המפוקפקות בלאו הכי) כמו יצירתיות וחדשנות, חשיבה ביקורתית, או שיתוף, שלכאורה חבויות בדיגיטאליות וחיכו לעידן שלנו כדי לצוץ על פני השטח, המהפכה שהמשרד מציע היא בסך הכל מהפכה של ספרי לימוד בגירסה דיגיטאלית. לאחר המהפכה הזאת התלמידים כנראה יביאו את המכשירים שלהם לבית הספר כדי לשבת בשקט בכיתה ולקרוא את הפרק שבוודאי יכלו לקרוא גם בבית. מי יודע - אולי, מפני שהתצוגה הדיגיטאלית תהיה כל כך מעוררת התעניינות, בכלל לא יהיה צורך במורה בכיתה.

היה נדמה לי שחדירת התקשוב לתוך מערכת החינוך היתה אמורה לאפשר גישה למקורות שונים ומגוונים, לקשר תלמידים בכיתה אחת לאחרים בעיר, ואפילו בארץ, אחרת, לפתוח בפניהם אמצעי פרסום שיהפכו אותם ללומדים פעילים. במקום אלה, התלמידים שלנו יזכו בספרי לימוד דיגיטאליים שיהפכו את התרמילים שלהם לקלים יותר. בדרך למהפכת המחשוב במערכת החינוך אני כנראה פספסתי משהו.

תוויות: , ,

יום ראשון, 8 בינואר 2012 

לאן נושבת הרוח?

אחרי תקופה כל כך ארוכה שבה הבלוג הזה היה שקט, אני שואל את עצמי אם אני צריך להסביר את הדממה המתמשכת הזאת, או אולי עלי להסביר למה פתאום אני שוב כותב. מה שבטוח, שום נזק לא נגרם לתקשוב החינוכי בגלל ההעדרות הארוכה שלי מהבלוגוספירה.

אבל אין זה אומר שמצב התקשוב החינוכי שפיר. נדמה לי שבנוסף לסיבות המוכרות להפסקת הכתיבה כאן (עומס בעבודות המפרנסות והרצון להקדיש זמן למשפחה) אני יכול להוסיף את הסיבה החיובית שהקדשתי זמן לקריאת מספר ספרים כך שנשאר לי מעט זמן לכתיבה. אבל היה עוד גורם שהשפיע - אפילו מאד - על התרדמת שתקפה את הבלוג הזה: גם אם מזמן ידעתי שבסופו של תהליך התקשוב יגבר על החינוך, כך שנזכה ליותר ויותר תקשוב, אבל פחות ופחות למידה, משום מה העובדה הזאת היכתה בי ביתר שאת לאחרונה, ולא חשתי טעם באימוץ תמידי של התפקיד של מוכיח בשער.

אבל אם כך, מתבקשת השאלה: מה השתנה עכשיו שגורם לי לכתוב? האם קרה משהו שמעורר אצלי תקווה חדשה? לצערי, התשובה היא "לא", ובכל זאת הכתיבה, והסדר במחשבות שהיא (פחות או יותר) עושה אצלי, חסרה לי. גם אם הכתיבה איננה מצמיחה תקוות גדולות, היא עוזרת לי לראות את המצב שבה התקשוב החינוכי נמצא כעת. אז ...

לפני מספר ימים גרי סטייגר הגיב לחיבור קצר של ויקי דייויס שהתפרסם בניו יורק טיימס. במסגרת המדור Room for Debate הטיימס פנה למספר אנשי חינוך וביקש מהם לכתוב, בקצרה, על היבטים שונים של חדירת התקשוב לתוך החינוך. דייויס כתבה על הפוטנציאל של המחשב לקדם למידה מותאמת, במיוחד באמצעות מה שאפשר לכנות "מבחנים מותאמים". דיוויס תיארה כיצד משחקים "לימודיים" במחשב עוזרים לבנה ללמוד דברים שהוא אמור ללמוד לבית הספר, אבל היא ציינה שאין במשחקים האלה מערך של משוב, ולכן קשה לה לדעת אם בנה באמת זוכר את מה שהוא לומד. את המשוב הזה, היא כותבת, אפשר לקבל דרך "מבחנים מותאמים". היא כותבת (וסטייגר מצטט):
Adaptive testing is really about personalizing the knowledge of the student. It is about understanding the individual student. If we can understand enough individual students and aggregate the data, then a school can create a plan to help those students progress and move ahead.
סטייגר מתרעם על מה שנראה לו כבזבוז של היכולת הנפלאה של המחשב:
Computer-assisted instruction or drill and practice software, apparently now dressed-up as the fancy-sounding “adaptive learning” has been the holy grail of those wishing to reduce education costs and shortcut education for the past half century.

Any teacher who thinks he can be replaced by a computer, probably should be. Yet, this handful of magic beans promising that computers can “teach” where humans have failed is folly folks have unwisely invested their faith in for decades.
דיוויס משיב בבלוג של סטייגר ומסבירה שלו היא יכלה לבחור על מה לכתוב היא היתה מעדיפה להתמקד בנושא קרוב יותר לליבה, כמו ה-Flat Classroom, פרויקט שבו היא מעורבת כבר שנים. אבל הטיימס הכתיב לה את הנושא של למידה מותאמת.

אני מאמין לה. במידה לא קטנה, סטייגר תופס טרמפ על השיקולים המסחריים של העיתון. כמי שלפחות בעבר הרבה לקרוא את דבריה של וויקי דייויס, די ברור לי שהתפיסה החינוכית/תקשובית שלה איננה מסתכמת במתן עזרה לתלמידים להתכונן למבחנים סטנדרטיים. אבל מה לעשות, ובסופו של דבר 350 המילים שלה שהתפרסמו בטיימס (שלפי דבריה צומצמו מ-700) תואמות באופן מדאיג את סדר היום החינוכי של אלה שרואים בתקשוב כלי לשיפור התוצאות במבחנים סטנדרטיים. סטייגר כותב שהוא איננו מבין כיצד אנשי חינוך יכולים למצוא קשר בין מבחנים לבין הוראה ולמידה, אבל הפליאה שלו נראית לי מוגזמת – הרי שנים של נסיון בוודאי הוכיחו לו שרבים עושים זאת בקלות. ובכל זאת, הזעם שלו די מובן:
It is one thing to let your kid play with such software on a long car trip via 99 cent iPad apps, but the same misguided nonsense is being packaged as adaptive learning systems, integrated learning systems, “School of One” or other similar junk that costs hundreds of thousands of dollars per school.
קשה לשאוב עידוד מדבריו של סטייגר, במיוחד אם חשים שדבריו משקפים בצורה נאמנה את הכיוון שבו התקשוב החינוכי צועד היום. לאור זה, אולי מוזר לחזור לכתיבה עם מאמרון ברוח הזאת. ובכל זאת, נדמה לי שעדיף להכיר במציאות מאשר להתכחש לה.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates