« לדף הראשי | האם לזה קוראים "מהפכה"? » | לאן נושבת הרוח? » | מה בדיוק הופכים כאן? » | אז אולי פשוט חוזרים לעסוק ב-"חינוך"? » | מה כל כך פסול ב-"להעביר את הזמן"? » | אולי לא גישתם של בודדים » | יחי ההבדל ה...? » | החיפוש רק רומז על העיקר » | אין חדש - בחיפוש, ואולי לא במחקר » | התרומה האמיתית של התקשוב? » 

יום ראשון, 15 בינואר 2012 

וגם אם כבר היינו כבר בסרט הזה ...

סביר להניח שבענייני פדגוגיה, רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב החינוכי רגילים לתחושה של דז'ה וו. לא פעם כלי תקשובי חדש מעורר הכרזות משולהבות בעניין "פדגוגיה חדשה", ולאחר עיון קצר אנחנו נאלצים להודות שמדובר בפדגוגיה שהיתה מוכרת היטב עוד בתקופה הקדם-דיגיטאלית הרחוקה. אינני כותב זאת כדי לשלול חידושים טכנולוגיים או להמעיט בחשיבותם. לעתים קרובות כלי תקשובי חדש יכול להפיח חיים באמצעי פדגוגי חיובי שעד היום לא המריא כי התנאים לא היו בשלים ליישומו. אם בדרך הזאת ניתן ליישם תהליכי למידה שאליהם ייחלנו, יש בכך ערך אמיתי. ובכל זאת, ספק אם כרטיסי תרגול דיגיטאליים מוסיפים מימד פדגוגי נוסף על פני גרסתם המוכרת יותר מקרטון. כמו-כן, קראתי יותר מדי דיווחים על שימושים פדגוגיים של טלפונים סלולאריים שבבדיקה לעומק מתגלים כתרגום צולע של פעולות לימודיות שקל יותר לביצוע פשוט בעט ונייר.

לפני שבוע לארי קובן כתב על תחושת הדז'ה וו שהתעוררה אצלו כאשר הוא צפה לאחרונה בשיעור מתמטיקה שבו המורה נעזרה בקליקרים. קובן הסביר שהמורה חילקה קליקרים לתלמידים וביקשה מהם להשיב על שאלת רב-ברירה שהופיעה על הלוח הלבן האינטראקטיבי בקדמת הכיתה.

האירוע הזה החזיר את קובן לאולם הרצאות משוכלל באוניברסיטת סטנפורד בשנות ה-60 המאוחרות. הוא תיאר את האולם, ואת מערכת הכפתורים ליד כל כסא שאיפשרה לסטודנטים להשיב לשאלות של המרצה. המערכת היתה מורכבת ואף מסורבלת, אבל בכל זאת, היא מילאה את אותו התפקיד של הקליקרים של היום. קובן מוסיף שהוא ביקר שוב באותו אולם בשנת 1972 והמערכת עדיין היתה שם, אבל כבר לא בשימוש:
By 1972 when I came to Stanford as a graduate student, the LGI was being used as a large lecture hall for classes from other departments. The now-disconnected keypads were toys that bored students played with during lectures. The pull-down screen was used for overheads and occasional films. The fixed position cameras purchased in the late 1960s were already beyond repair and obsolete.
וכך היה גם בשנת 1981 כאשר הוא ביקר שם שוב. וגם היום. בסיום המאמרון קובן מדווח שלפני מספר שבועות הוא ביקר עוד פעם באותו אולם כדי להאזין להרצאה של עמית:
... as I listened, my fingers crept over to the “student responder” and I began to click the keys. “Student responders” and “clickers” merged in my mind.
כמובן שאין בזכרון הזה של קובן כדי לשלול את השימוש בקליקרים. העובדה שאחרי זמן קצר המערכת המורכבת והמסורבלת של שנות ה-60 הפסיקה לתפקד ולשרת את היעוד שלה איננה מוכיחה שהרעיון איננו רעיון טוב. אין ספק שיש משהו חיובי במנגנון שמאפשר למרצה לקבל משוב מסטודנטים, וברור שקליקרים עושים זאת בצורה יעילה יותר מאשר מה שקובן הכיר לפני יותר מ-40 שנה.

קובן מוכר כחוקר שאיננו מתלהב יתר על המידה מכלים טכנולוגיים חדשים. לאור זה, קל להסיק שהעובדה שהשיעור במתמטיקה בו הוא צפה עורר בו תחושה של דז'ה וו מעידה על כך שהוא איננו מוצא טעם בקליקרים היום. אבל התגובות שלו לתגובות קוראיו למאמרון יוצרות רושם אחר. מספר מגיבים מציינים שהם מכירים מצבים שבהם קליקרים מסייעים בשיעור, וקובן מודה למגיבים האלה על הערותיהם. אחת התגובות מקשר לכתבה (מספטמבר 2011) על מרצים שמתרחקים ממודל ההרצאה פרונטאלית לטובת דיונים מונחים שבהם הסטודנטים מתבקשים לנסות להסביר את מה שהם מבינים לעמיתיהם. בכתבה הזאת קישור לסרטון YouTube על פרופ' אריק מזור מהרווארד. ברוח הדז'ה וו, אולי רצוי לציין שהסרטון הזה הוא שתיים וחצי הדקות מתוך סרט ארוך יותר משנת 2004 בו מזור מתאר את אסטרטגיית ההוראה שלו. אישית, אני זוכר שקראתי על השיעורים של מזור לפני כ-12 שנה, והתרשמתי מאד.

אבל מה שמעניין כאן הוא שהקליקרים (או כלים דומים שקדמו להם) תופסים מקום די צנוע במערך ההוראה של מזור (וכנראה גם של המרצים האחרים המוזכרים בכתבה). המשוב שהמרצים מקבלים דרך הקליקרים עוזר להם לזהות טוב יותר מה הסטודנטים מבינים ומה הם אינם מבינים. אבל ה-"חידוש" המשמעותי בשיעורים האלה הוא הפנייה לסטודנטים כדי שהם יסבירו את מה שהם מבינים לעמיתיהם. (השיטה הזאת דומה, כמובן, ללימוד בחברותא המוכר מאד במקורות יהודיים.) מי שמשווק קליקרים מדגיש את המקום המרכזי של הכלי בתהליך הלמידה, אבל מהנסיון של מזור ושל אחרים די ברור שקבלת התשובות של הסטודנטים לשאלות שנשאלו באמצעות כלי זה או אחר איננה הנקודה החשובה. מה שחשוב הוא המעבר מהרצאה שמכילה את העובדות היבשות אל פעולות שבאמצעותם הסטודנטים מנסים להפיק תובנות.

האם זה אומר שאין חשיבות לקליקרים בחינוך? מסקנה כזאת אולי מתבקשת בסיום המאמרון הזה, אבל נדמה לי שהמסקנה האמיתית היא אחרת. אני מניח (ואין לי שום מידע מחקרי כדי להוכיח זאת) שגרף של אפקטיביות של מורים יראה עקומת פעמון. רוב המורים יתרכזו אי-שם באמצע, בין המצטיינים לבין הלא מוצלחים. כך היה כאשר כתבו בגיר על הלוח, וכך גם בעידן התקשוב. ואם ההנחה הזאת נכונה, כדי שמספר רב של מורים ימצאו דרכים לשלב את השימוש בקליקרים לתוך פדגוגיה מוצלחת, אנחנו זקוקים להרבה מאד מורים שמשתמשים בהם בצורה סתמית. ואולי נצטרך גם להפרד מהציפייה שכלים טכנולוגיים – קליקרים, טבלטים, או מה שעוד עתיד להופיע, ישנו את החינוך. בסך הכל הם יהוו את הבסיס שעליו חלק מהמורים יצליחו להביא ללמידה משמעותית.

תוויות: ,

דיון מתוקשב בנושאי גמרא על פי תוכנית הלימודים

בנובמבר 2011, הזדמן לי להיות נוכח בשיעור גמרא מתוקשב אשר ערך הרב אליעזר קורצוייל עם תלמידיו בכפר בתיה, רעננה. בעזרת מחשבי לוח (טאבלטים Tablet בעלי מערכת הפעלה אנדרויד Android) ומערכת הלמידה/הוראה המקוונת מוודל (בגרסה 2) Moodle.

אליעזר השתמש ברכיב Hot Questions (או בתרגום פשוט: תלמידים מדרגים נושאים) כדי לקבל משוב מהתלמידים בזמן ההרצאה שלו וגם להתייחס ולשנות את הכיוון בהתאם.

פשוט תענוג :-)

אכן כן, היינו כבר בסרט הזה, ועוד איך.
פעם בפרה היסטוריה, כשיתוש האנופלס היה בארץ, המורה שאל שאלה (Hot Question), וביקש פשוט מהתלמידים להצביע (Click), והמורה חיש קל ידע מה התלמידים הבינו/ יודעים... אבל נכון, זה היה פעם וזה לא נחשב.
-------------------
ג'י, נעלמת לנו, אתה חסר. תודה על הפוסט המבריק הזה!

תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

אני מבקש להבין. מבחן רב-ברירות איננו כשר עד שמשתמשים בקליקר? ואם מדובר בסקרים בזמן אמת, הרי שהסוגיה איננה "קליקרים בחינוך" אלא "סקרים בחינוך" ו"שאלונים אמריקאים למורים עצלנים בחינוך".

המורים שלי מעולם לא השתמשו במחשב ובודאי לא בברקו , והיו ביניהם מבריקים ומורים מהם למדתי רבות . להצביע , זה נפלא , ולשמוע תשובה של תלמיד זה מצויין , אז במה התועלת של הקליקרים בעצם : כשתלמידים מצביעים , אנחנו יכולים לשמוע אחד ..שניים אולי אפילו חמישה בשיעור , מה עם כל הרוב השקט, מה עם המתביישים , מה עם כל אותם תלמידים שזמן התגובה שלהם איטי מכדי שהאצבע "תישלף למעלה " , הקליקרים מאפשרים להתגבר על המיגבלות שציינתי , ולתת את "רשות הדיבור" לכולללםם , וגם באופן אנונימי (כמובן , שהמורה תוכל לראות אחרי השיעור מה התשובה של כל תלמיד ותלמיד).
יתר על כן, מזה שנים מדברים במחוזותינו על הערכה מתמשכת ומעצבת , האם קיימת באמת המורה שיכולה להעריך בכל שיעור את כל תלמידיה ובכך לאפשר את ההערכה המתמשכת ? הקליקרים והטכנולוגיה בכלל , יכולים ומסוגלים לתת את התשובה ללא תוספת שעות עבודה של המורה .

ולסיום , הדור החדש של הקליקרים , מאפשר תשובות פתוחות , סידור תשובות עפ"י מדרג וכל תשובה אחרת .
נראה לי שאנחנו עדיין רחוקים ממיצוי היכולות של הקליקרים הרגילים , ואם השיעור יהייה טוב או רע - רק המורה יקבע/ תקבע .

מעניין

מעורר מחשבה

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates