כדי לכתוב לבלוג לא מזיק קצת שקט. כמובן שדרוש גירוי לכתוב, ויותר מדי שקט איננו מועיל, אבל אף אחד לא יתלונן על השקט של ראש נקי מהרעשים הרבים שמסביב. לפעמים הרעשים האלה הם צרכי פרנסה, לפעמים עיסוקים משפחתיים, ולפעמים פשוט הסח הדעת ממגוון סיבות קטנות. הרעשים של השבוע האחרון הם אזעקות ופיצוצים, והדאגה שמתלווה אליהם. ללא ספק אלה מקשים על השגת השקט הדרוש לכתוב. קשה להתנתק מהחדשות (שממילא ימשיכו להציף אותנו) ולהתיישב לכתוב. ומתוך כל הרעש, ואולי בגללו, יש חשק להמשיך בשגרה (או לחזור אליה), ובמקרה שלי השגרה היא עיון בפרסומים בתחום התקשוב החינוכי, פרסומים שאינם מפסיקים להגיע אלי גם בעת מלחמה.
בשבועות האחרונים הנושא החם ביותר בתחום הזה הוא ה-MOOC – קורסים ענקיים, פתוחים, ומקוונים. ה-MOOC איננו חדש. כבר בשנת 2008 זכיתי להשתתף באחד הקורסים הראשונים במודל הזה, אם כי ההשתתפות שלי היתה מצומצמת למדי מפני שמצאתי שכלומד עצמאי ותיק המסגרת של ה-MOOC לא תרמה לי משהו ייחודי שלא יכולתי להשיג בלעדיה. אבל ה-MOOC של היום, ה-MOOC שזוכה לכיסוי עיתונאי נרחב, שונה מאד מה-MOOC שאני הכרתי לפני מספר שנים.
נדמה לי שהשוני הזה הוא שמקשה עלי לכתוב כאן על תופעת ה-MOOC. כאשר אני קורא על ההצלחה המסחררת של מיזמים כמו Coursera ו-Udacity, אני שואל את עצמי אם לזה הוגי ה-MOOC הראשונים התכוונו. אותם הוגים ראו ב-MOOC מסגרת המאפשרת למידה עצמית וגם קבוצתית שתהיה פתוחה לא רק מבחינת האפשרות ללמוד ללא תשלום, אלא גם של פתוחה בכך שכל משתתף יכול להשפיע על הלמידה הקבוצתית. קורסי ה-MOOC שבכותרות היום אמנם פתוחים במובן של כל אחד יכול להרשם, אבל ביתר מאפייניהם מדובר בקורסים די סגורים – תכני הלימוד נקבעו מראש ותפקיד הנרשם הוא בסך הכל לרכוש את הדעת המוצעת לו דרך הרצאות מוקלטות.
בגלל זה, גם אם מדובר בהצלחה כבירה (ומאות אלפי נרשמים לקורסים כאלה בהחלט יכול להחשב להצלחה) קיוויתי למשהו אחר. חשתי שההצלחה היא גם הצלחה של ההוראה המסורתית, הנצחת מודל של הוראה שאפשר היה לקוות שישתנה בעקבות התקשוב. אין זה השיבוש לו ייחלתי.
מאמרון ארוך חדש של קליי שירקי מעמיד את ה-MOOC בפרספקטיבה אחרת, ומצביע על זה שגם אם לא מדובר בשיבוש בדרכי הלמידה, יש בו, בכל זאת, היכולת לשבש באופן מאד משמעותי את כלל מערך ההשכלה הגבוהה.
שירקי חוקר את ההשפעות של התקשוב על מגוון מוסדות. בעבר הוא תיאר כיצד פורמט ה-MP3 ושיתוף קבצים דרך Napster הביאו לשינויים גורפים בתעשיית המוסיקה המוקלטת. כמו-כן, הוא תיאר כיצד נגישות המידע דרך ה-WWW מפרק את החבילה המוכרת לנו כעיתון היומי או השבועון, ויוצר מודל אחר של פרסום חדשות/ידיעות. שירקי טוען שכמו שתעשיית המוסיקה המוקלטת והעיתונאות המודפסת לא יכלו לשרוד בצורתם המסורתית מול התקשוב, כך יקרה גם להשכלה הגבוהה, והוא מצביע על ה-MOOC כגורם המרכזי בשיבוש הזה:
Once you see this pattern - a new story rearranging people’s sense of the possible, with the incumbents the last to know - you see it everywhere. First, the people running the old system don’t notice the change. When they do, they assume it’s minor. Then that it’s a niche. Then a fad. And by the time they understand that the world has actually changed, they’ve squandered most of the time they had to adapt.
It’s been interesting watching this unfold in music, books, newspapers, TV, but nothing has ever been as interesting to me as watching it happen in my own backyard. Higher education is now being disrupted; our MP3 is the massive open online course (or MOOC), and our Napster is Udacity, the education startup.
רבים מאלה המבקרים את ה-MOOC מדגישים שקורס רב משתתפים פתוח המבוסס לרוב על הרצאות באמצעות הווידיאו ועל מבחני רב-ברירה להערכת הישגי הלומדים לא יכול להשתוות לקורס אוניברסיטאי. שירקי איננו מכחיש זאת. אבל הוא טוען שהרוב המכריע של הקורסים שעבורם סטודנטים משלמים כסף טוב אינם באיכות משובחת, ודווקא קורס רב-משתתפים פתוח יכול לענות על הצורך, ובהרבה פחות כסף. בעצם, כאן נמצא היסוד של השיבוש אשר ב-MOOC.
שירקי מציין שהנסיון להשוות קורסי MOOC לקורסים אוניברסיטאיים כמו של הרווארד מופרך. הרווארד, ומוסדות יוקרתיים דומים, ימשיכו לשרת שכבה מצומצמת ביותר של האוכלוסיה, ובצורה מיטבית. אבל הוא מסביר ש-50 הקולג'ים הנחשבים ביותר בארה"ב משרתים בסך הכל רק 3% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים. הוא מדגיש שהרוב המכריע של האוכלוסיה הזאת לומדת בקולג'ים שסביר להניח שמעולם לא שמענו עליהם, קולג'ים שגובים סכומים מכובדים, אבל מעניקים השכלה שבמקרה הטוב היא בינונית. לפי שירקי, הסטודנטים בקולג'ים האלה ירוויחו מהאפשרות ללמוד ב-MOOC, ובגדול. הוא מסביר:
... the fight over MOOCs is really about the story we tell ourselves about higher education: what it is, who it’s for, how it’s delivered, who delivers it. The most widely told story about college focuses obsessively on elite schools and answers a crazy mix of questions: How will we teach complex thinking and skills? How will we turn adolescents into well-rounded members of the middle class? Who will certify that education is taking place? How will we instill reverence for Virgil? Who will subsidize the professor’s work?
MOOCs simply ignore a lot of those questions. The possibility MOOCs hold out isn’t replacement; anything that could replace the traditional college experience would have to work like one, and the institutions best at working like a college are already colleges. The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.
אפשר להעלות שורה ארוכה של "אבל"-ים. מערכות חינוך, וההשכלה הגבוהה בפרט, הן מערכות מורכבות. בנוסף להוראה בסיסית הן עוסקות בהסמכה, במחקר, במגוון היבטים חברתיים, ועוד. קשה לדמיין שמערכת כזאת יכולה לקרוס סתם מפני שמישהו מתחיל להציע קורסים בחינם. אבל רצוי לזכור שרק לפני מספר שבועות השבועון האמריקני Newsweek, שבועון בעל מוניטין וייחוס, הכריז שהוא מפסיק לצאת לאור במהדורה מודפסת. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה של עיתונים שכבכר קרסו. השיבוש, כנראה, מסוגל להגיע מאד במפתיע.