יום שלישי, 27 בנובמבר 2012 

הבהרה קצרה לפני בדיקה נוספת של ה-MOOC

מספר פעמים בעבר ציינתי שאינני מודד את ערכו של הבלוג הזה במספר התגובות, או אפילו במספר הקריאות. אבל כאשר תוך זמן קצר מאמרון אחד זוכה לשתי תגובות מאנשים שאני מעריך, נדמה לי שראוי שגם אני אגיב. אולי הבנתי לא נכון, אבל התרשמתי מהתגובות האלה (וגם מהאזכור הקצר בפורטל מס"ע שמתמקד בספקות שהבעתי כלפי ה-MOOC) שקוראי התרשמו שאני בעיקר מבקר את ה-MOOC. דווקא אני הרגשתי שאחרי המבוא שאכן העלה ספקות, עיקר המאמרון התייחס בחיוב לדבריו של קליי שירקי שטוען שה-MOOC מהווה אלטרנטיבה חיובית להשכלה הגבוהה כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

בתגובה שלו, גיא לוי מציין ש-"הקורסים ב-Coursera מבוססים גם על הערכת עמיתים". שמחתי לראות שגיא מוסיף את המילה "גם". אין לי סטטיסטיקה, אבל נדמה לי שנכון להיום ה-"גם" הזה הוא עדיין חלק קטן של כלל ההערכה. גיא כותב שב-Coursera פיתחו אלגוריתם מאד חזק לשם זה. יתכן. לא צללתי לתוך כל 206 הקורסים הרשומים באתר כדי לבדוק כיצד מתבצעת ההערכה בהם. עם זאת, באתר של Coursera מצאתי דף אחד שמתייחס לפדגוגיה, ובדף הזה רק פיסקה אחת על הערכת עמיתים. בפיסקה הזאת אנחנו קוראים:
Following the literature on student peer reviews, we have developed a process in which students are first trained using a grading rubric to grade other assessments. This has been shown to result in accurate feedback to other students, and also provide a valuable learning experience for the students doing the grading.
הקישור באותם משפטים מוביל למאמר בן שישה עמודים משנת 2001 שמתאר נסיון התחלתי אחד. אין לי ספק שמקימי Coursera בקיאים בספרות בנושא, אבל ממה שמופיע באתר שלהם זה איננו בדיוק הרושם שנוצר.

גם מיכל גלעדי מגיבה, ומציינת ש-"הייחוד בקורסים אלה הוא ההתבססות על 'חוכמת ההמונים', אשר באופן מפתיע [או לא] נותנת הערכה משמעותית למשתתפים הפעילים בקורס". באותה פיסקה שממנה ציטטתי למעלה, אנשי Coursera מתייחסים גם לנושא הזה. הם כותבים:
we draw on ideas from the literature on crowd-sourcing, which studies how one can take many ratings (of varying degrees of reliability) and combine them to obtain a highly accurate score.
הפעם הקישור מוביל למאמר בן עשרה עמודים (כולל עמוד אחד של מקורות, דבר שחסר במאמר הקודם) משנת 2008 (אנדרו נג, אחד מיוזמי Coursera, הוא בין כותבי המאמר). בסך הכל (וכפי שאפשר להבין מהמשפט באנגלית למעלה) המאמר מבקש להראות שמבחר דירוגים שונים יכולים להתחבר להציג דירוג מאד אמין. המאמר אכן בוחן מספר מטלות שבדרך כלל מבוצעות על ידי "מומחים", ומשווה בין דירוג ה-"מומחים" לבין הדירוג ה-"ממוצע" של "לא מומחים". כדאי לציין שהערכה של מטלות בקורס, או אפילו משהו דומה, איננה בין הנושאים שנבדקו בשיטה הזאת במחקר שבמאמר. נדמה לי שיש גם טעם לציין שהפיסקה בדף של Coursera מזכירה "crowd sourcing", שבדרך כלל מתורגם ל-"מיקור המונים". יש לרעיון הזה קשר מסויים ל-"חוכמת ההמונים" אבל בכל זאת די שונה ממנה. על אף הפופולאריות הרבה של "חוכמת ההמונים" (פופולאריות שאני מודה שאינני שותף לה), נדמה לי שב-Coursera הכוונה היא לצבור מספר לא גדול של הערכות כדי להשיג ממוצע. לא הייתי מכנה את זה "חוכמת ההמונים".

אבל כל זה איננו שולל את הקורסים של Coursera, או הנסיון בהערכת עמיתים. אולי היא תצליח. באוגוסט השנה אודרי ווטרס הביעה את תמיכתה בהתנסות של Coursera בהערכת עמיתים בקורסים שלהם (אולי נכון יותר לכתוב "בכמה מהקורסים שלהם"). ווטרס ציינה שהנסיון שלה בהערכת עמיתים בקורסים שהיא לימדה היה חיובי, ולכן בעיניה יש סיבה לחשוב שכך אולי יהיה גם ב-Coursera. עם זאת, היא הדגישה שהערכת עמיתים בקורס של 30 סטודנטים שונה מאד מהערכת עמיתים בקורס של כמה אלפים. כאשר הסיבות להשתתפות בקורס, והמטען הלימודי והתרבותי שהמשתתפים מביאים איתם כל כך מגוונים (שלא להגיד "שונים"), אפשר אפילו לשאול אם בכלל מדובר ב-"עמיתים".

ווטרס מקרשת לבלוג של לאורה גיבס, סטודנטית בקורס בפנטזיה ומדע בדיוני ב-Coursera, וגם מרצה בתחום המיתולוגיה והפולקלור באוניברסיטה של מדינת אוקלהומה. במהלך הקורס שבו היא השתתפה גיבס ניהלה בלוג בו היא דיווחה על המתרחש ועל תחושותיה כלפי המתרחש הזה. הבלוג כולו הוא מסמך מרתק שבוחן היבטים רבים של הקורס, ומספר מאמרונים בו עוסקים בהערכת עמיתים. אפשר לסכם שגיבס רחוקה מלהיות שבעת רצון מהדרך שבה התהליך הזה התבצע בקורס.

כפי שציינתי בתחילת ה-"תגובה" הזאת (והכוונה המקורית שלי לא היתה להתארך עד למאמרון שלם), דווקא הופתעתי שהתגובות למה שכתבתי התמקדו בביקורת שלי כלפי ה-MOOC, במקום בנקודת האור החזקה שמצאתי דרך המאמרון של קליי שירקי. אין לי שום סיבה לשלול נסיונות כגון ה-MOOC, ויש סיבות טובות לתמוך בו. עם זאת, דבריהם של גיא ושל מיכל אינם משכנעים אותי שהערכת העמיתים באמת מרכזית, או מוצלחת, בקורסים של Coursera. מביקורות אחרות שקראתי, גם לא התרשמתי שהמרכיב הזה עתיד להחזיק מעמד. בשלב הזה, אינני יודע אם מיזמי MOOC אחרים רואים בהערכת עמיתים אמצעי רצוי להערכה בקורסים שלהם.

ההערכה היא מרכיב חשוב בקורסי MOOC. אמינותה בוודאי תשפיע על הצלחת המודל הלימודי הזה כולו. אבל שוב, גם אם אינני אופטימי בנוגע להערכת עמיתים בקורסים האלה, יש עדיין סיבות טובות להיות אופטימי כלפי רעיון ה-MOOC בכללותו. אין זה אומר שלא צריכים לשאול שאלות קשות בנוגע לקורסי MOOC, ובמיוחד בנוגע לאלה המופצים על ידי אוניברסיטאות יוקרתיות. במאמרון קרוב אני מקווה שאצליח להעלות כמה מהשאלות האלה.

תוויות:

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012 

נדחק הצידה, אבל ראוי לציון

לפני שבוע היינו עסוקים בעניינים די גורליים, ובאופן די הגיוני כמה נושאים בתקשוב החינוכי שבימים רגילים היו זוכים להתייחסות נדחקו הצידה. לא נורא. הנסיון מלמד שמעטים הם הנושאים שממש הולכים לאיבוד. על פי רוב במוקדם או במאוחר הנושאים החשובים חוזרים שוב לכותרות. ובכל זאת, ראיתי לנכון להתייחס כאן לנושא שקראתי עליו לפני שבועיים, ובמידה מסויימת נשכח – לא רק אצלנו, אלא גם במרבית המקורות שאחריהם אני עוקב. נדמה לי שהנושא לא זכה לכותרות רבות לא מפני שהוא איננו חשוב, אלא מפני שמדובר בקנדה, ועל אף העובדה שבהתפתחות התקשוב החינוכי לקנדה מקום מכובד, בארה"ב קל מאד לשכוח שהמדינה הגדולה הזאת בכלל קיימת.

לפני שבועיים מיכאל גייסט, פרופסור למשפטים קנדי שמתמחה בחקיקה אינטרנטית, ציין בבלוג שלו שבחמש השנים האחרונות אפשר לזהות שינוי משמעותי בהתייחסות של המחוקק לזכויות של הציבור. גייסט זקף את השינוי הזה לכך שהאינטרנט נעשה לנושא חשוב בעיני הציבור, וגם נעשה לאמצעי שדרכו הציבור מצליח להתארגן כדי לטפל בנושאים החשובים לו.

למחרת גייסט דיווח על כך שבאותו יום חוק חדש בענייני אינטרנט וזכויות יוצרים נכנס לתוקף בקנדה. לפי גייסט לא כל סעיפי החוק הם לטובת הציבור, אבל בנקודות מסויימות וחשובות, מדובר בהתקדמות חיובית. בין סעיפי החוק:
  • החינוך, הסאטירה והפרודיה נכללים בתחום השימוש ההוגן
  • בחוק הגנות עבור שימוש לא מסחרי של תוכן תוצרת המשתמש (user generated content)
  • מכסת הקנס על שימוש בלתי-חוקי אך לא מסחרי של חומרים מוגנים בחוק איננה גבוהה
  • הוכנסו לחוק תנאים חריגים לטובת השימוש בחומרים מוגנים בזכויות בסביבות חינוכיות
גייסט מציין שיש סעיפים בחוק שאינם לרוחו, אבל בחשבון הכולל מדובר בצעד חשוב בכיוון הנכון:
In 2007, the government was hours away from introducing a bill that contained virtually no user-oriented provisions. Today, a bill took effect that has its flaws but also creates some of the most expansive copyright user rights in the world.
בזירה החינוכית נדמה שמי שיש לו עורך הדין הטוב יותר (או היקר יותר) הוא זה שיכול לקבוע מה מותר ומה אסור בנוגע לזכויות יוצרים. כמובן שאין זה המורים. אי-לכך, נהוג פשוט לא להסתבך ובמקום זה להגיד למורים "אל תקח". אם החוק הקנדי החדש מבשר באות (ואני נוטה לחשוב שאכן כך) יכול להיות שמשהו משתנה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק לא רק בקנדה, אלא גם אצלנו, נבין שהחוק צריך להתייחס ל-"שימוש הוגן" בחינוך ביד מאד רחבה. אפשר לקוות, ואפילו לצפות.

תוויות:

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012 

האם השיבוש יגיע גם לאקדמיה?

כדי לכתוב לבלוג לא מזיק קצת שקט. כמובן שדרוש גירוי לכתוב, ויותר מדי שקט איננו מועיל, אבל אף אחד לא יתלונן על השקט של ראש נקי מהרעשים הרבים שמסביב. לפעמים הרעשים האלה הם צרכי פרנסה, לפעמים עיסוקים משפחתיים, ולפעמים פשוט הסח הדעת ממגוון סיבות קטנות. הרעשים של השבוע האחרון הם אזעקות ופיצוצים, והדאגה שמתלווה אליהם. ללא ספק אלה מקשים על השגת השקט הדרוש לכתוב. קשה להתנתק מהחדשות (שממילא ימשיכו להציף אותנו) ולהתיישב לכתוב. ומתוך כל הרעש, ואולי בגללו, יש חשק להמשיך בשגרה (או לחזור אליה), ובמקרה שלי השגרה היא עיון בפרסומים בתחום התקשוב החינוכי, פרסומים שאינם מפסיקים להגיע אלי גם בעת מלחמה.

בשבועות האחרונים הנושא החם ביותר בתחום הזה הוא ה-MOOC – קורסים ענקיים, פתוחים, ומקוונים. ה-MOOC איננו חדש. כבר בשנת 2008 זכיתי להשתתף באחד הקורסים הראשונים במודל הזה, אם כי ההשתתפות שלי היתה מצומצמת למדי מפני שמצאתי שכלומד עצמאי ותיק המסגרת של ה-MOOC לא תרמה לי משהו ייחודי שלא יכולתי להשיג בלעדיה. אבל ה-MOOC של היום, ה-MOOC שזוכה לכיסוי עיתונאי נרחב, שונה מאד מה-MOOC שאני הכרתי לפני מספר שנים.

נדמה לי שהשוני הזה הוא שמקשה עלי לכתוב כאן על תופעת ה-MOOC. כאשר אני קורא על ההצלחה המסחררת של מיזמים כמו Coursera ו-Udacity, אני שואל את עצמי אם לזה הוגי ה-MOOC הראשונים התכוונו. אותם הוגים ראו ב-MOOC מסגרת המאפשרת למידה עצמית וגם קבוצתית שתהיה פתוחה לא רק מבחינת האפשרות ללמוד ללא תשלום, אלא גם של פתוחה בכך שכל משתתף יכול להשפיע על הלמידה הקבוצתית. קורסי ה-MOOC שבכותרות היום אמנם פתוחים במובן של כל אחד יכול להרשם, אבל ביתר מאפייניהם מדובר בקורסים די סגורים – תכני הלימוד נקבעו מראש ותפקיד הנרשם הוא בסך הכל לרכוש את הדעת המוצעת לו דרך הרצאות מוקלטות.

בגלל זה, גם אם מדובר בהצלחה כבירה (ומאות אלפי נרשמים לקורסים כאלה בהחלט יכול להחשב להצלחה) קיוויתי למשהו אחר. חשתי שההצלחה היא גם הצלחה של ההוראה המסורתית, הנצחת מודל של הוראה שאפשר היה לקוות שישתנה בעקבות התקשוב. אין זה השיבוש לו ייחלתי.

מאמרון ארוך חדש של קליי שירקי מעמיד את ה-MOOC בפרספקטיבה אחרת, ומצביע על זה שגם אם לא מדובר בשיבוש בדרכי הלמידה, יש בו, בכל זאת, היכולת לשבש באופן מאד משמעותי את כלל מערך ההשכלה הגבוהה.

שירקי חוקר את ההשפעות של התקשוב על מגוון מוסדות. בעבר הוא תיאר כיצד פורמט ה-MP3 ושיתוף קבצים דרך Napster הביאו לשינויים גורפים בתעשיית המוסיקה המוקלטת. כמו-כן, הוא תיאר כיצד נגישות המידע דרך ה-WWW מפרק את החבילה המוכרת לנו כעיתון היומי או השבועון, ויוצר מודל אחר של פרסום חדשות/ידיעות. שירקי טוען שכמו שתעשיית המוסיקה המוקלטת והעיתונאות המודפסת לא יכלו לשרוד בצורתם המסורתית מול התקשוב, כך יקרה גם להשכלה הגבוהה, והוא מצביע על ה-MOOC כגורם המרכזי בשיבוש הזה:
Once you see this pattern - a new story rearranging people’s sense of the possible, with the incumbents the last to know - you see it everywhere. First, the people running the old system don’t notice the change. When they do, they assume it’s minor. Then that it’s a niche. Then a fad. And by the time they understand that the world has actually changed, they’ve squandered most of the time they had to adapt.

It’s been interesting watching this unfold in music, books, newspapers, TV, but nothing has ever been as interesting to me as watching it happen in my own backyard. Higher education is now being disrupted; our MP3 is the massive open online course (or MOOC), and our Napster is Udacity, the education startup.
רבים מאלה המבקרים את ה-MOOC מדגישים שקורס רב משתתפים פתוח המבוסס לרוב על הרצאות באמצעות הווידיאו ועל מבחני רב-ברירה להערכת הישגי הלומדים לא יכול להשתוות לקורס אוניברסיטאי. שירקי איננו מכחיש זאת. אבל הוא טוען שהרוב המכריע של הקורסים שעבורם סטודנטים משלמים כסף טוב אינם באיכות משובחת, ודווקא קורס רב-משתתפים פתוח יכול לענות על הצורך, ובהרבה פחות כסף. בעצם, כאן נמצא היסוד של השיבוש אשר ב-MOOC.

שירקי מציין שהנסיון להשוות קורסי MOOC לקורסים אוניברסיטאיים כמו של הרווארד מופרך. הרווארד, ומוסדות יוקרתיים דומים, ימשיכו לשרת שכבה מצומצמת ביותר של האוכלוסיה, ובצורה מיטבית. אבל הוא מסביר ש-50 הקולג'ים הנחשבים ביותר בארה"ב משרתים בסך הכל רק 3% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים. הוא מדגיש שהרוב המכריע של האוכלוסיה הזאת לומדת בקולג'ים שסביר להניח שמעולם לא שמענו עליהם, קולג'ים שגובים סכומים מכובדים, אבל מעניקים השכלה שבמקרה הטוב היא בינונית. לפי שירקי, הסטודנטים בקולג'ים האלה ירוויחו מהאפשרות ללמוד ב-MOOC, ובגדול. הוא מסביר:
... the fight over MOOCs is really about the story we tell ourselves about higher education: what it is, who it’s for, how it’s delivered, who delivers it. The most widely told story about college focuses obsessively on elite schools and answers a crazy mix of questions: How will we teach complex thinking and skills? How will we turn adolescents into well-rounded members of the middle class? Who will certify that education is taking place? How will we instill reverence for Virgil? Who will subsidize the professor’s work?

MOOCs simply ignore a lot of those questions. The possibility MOOCs hold out isn’t replacement; anything that could replace the traditional college experience would have to work like one, and the institutions best at working like a college are already colleges. The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.
אפשר להעלות שורה ארוכה של "אבל"-ים. מערכות חינוך, וההשכלה הגבוהה בפרט, הן מערכות מורכבות. בנוסף להוראה בסיסית הן עוסקות בהסמכה, במחקר, במגוון היבטים חברתיים, ועוד. קשה לדמיין שמערכת כזאת יכולה לקרוס סתם מפני שמישהו מתחיל להציע קורסים בחינם. אבל רצוי לזכור שרק לפני מספר שבועות השבועון האמריקני Newsweek, שבועון בעל מוניטין וייחוס, הכריז שהוא מפסיק לצאת לאור במהדורה מודפסת. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה של עיתונים שכבכר קרסו. השיבוש, כנראה, מסוגל להגיע מאד במפתיע.

תוויות: ,

יום שישי, 9 בנובמבר 2012 

טוב שזה כבר לא כל כך פשוט

בדרך כלל לא חסר לי על מה לכתוב כאן. תמיד משהו מעניין קורה בתחום התקשוב בחינוך שמצדיק התייחסות. על פי רוב ההתרחשויות, או ההגיגים, האלה מניבים לפחות מאמרון אחד או שניים לשבוע. יש שבועות שקטים שבהם קשה לי למצוא על מה לכתוב, אבל אלה המיעוט. לפעמים השבוע כל כך גדוש באירועים שקשה לבחור על מה לכתוב. בשבועות כאלה אני חש שהקוסמוס מהתל בי מפני שדווקא השבועות האלה מלאים במטלות הקשורות לפרנסה שדורשות זכות קדימה על הזמן שלי, כך שאינני מספיק לכתוב בכלל. השבוע האחרון היה שבוע כזה. כל יום סימנתי לעצמי משהו שעליו כדאי ורצוי לכתוב, ובמקום שהרשימה הזאת תצטמצם, בכלל לא הספקתי לכתוב, והיא הלכה ותפחה.

רגעים כאלה בדרך כלל מעוררים הרהורים כלליים – למה בכלל אני כותב, האם לדברים שנכתבים כאן יש הד שמצדיק להקדיש זמן לכתיבתם. נדמה לי שבגלל זה, כאשר אני סוף סוף מצליח להתיישב לכתוב אני בוחר להעלות כאן הרהורים במקום לכתוב על אירוע ספציפי. אינני יודע אם משהו דומה קורה למרטין וולר, אבל השבוע הוא גם העלה הרהור בנוגע לאמירות נפוצות בתחום התקשוב בחינוך.

וולר כותב על התהליך שבו טכנולוגיות חדשות, טכנולוגיות שרק לפני זמן די קצר הלהיבו אותנו, הופכות להיות מובנות מאליהן כך שאנחנו מפסיקים להתרגש מהן. הוא כותב שבימיהם הראשונים של כלים רבים, אנשי חינוך רבים הקשורים לתקשוב (כולל הוא עצמו) חטאו בהתלהבות יתר:
At the time, the combination of user generated content, wide connectivity, social networking, mobile devices seemed to open up possibilities. I still find it amazing that I have such a rich, global network of peers, all of whom are smarter than me, and most of whom I haven't met. I would argue that this optimism, and slight discarding of critical powers we felt wasn't a failing however, it was a necessity. By engaging in this new world whole-heartedly one could really get the benefits and also potentially shape the possible futures we were envisaging.
וולר מבהיר שבעיניו הוויתור הזמני על הביקורתיות לא נחשב כשל. במקום זה, הוא רואה בו שלב הכרחי מפני שרק דרך המעורבות האינטנסיבית בשימוש בכלים ובבחינתם אפשר היה להכיר את האפשרויות הגלומות בתקשוב.

ובכל זאת, ובאופן די צפוי, ככל שהתרגלנו למה שפעם היה חדש, ההתלהבות שלנו כלפיו דעכה. הדעיכה הזאת איננה שווה ערך לאכזבה, אלא ראייה מפוכחת יותר שבאה עם הכרות מקרוב ועם הנסיון. לפי וולר, אנשי חינוך שבטוחים שיש ערך בתקשוב צריכים ללכת על חבל דק – הם צריכים להזהר מלשלול את החדש (נטייה שבאה עם התחושה שבסרט הזה כבר היינו) אבל הם גם צריכים לא להגרר לפתרונות קלים או לסיסמאות שאינם מכירים במורכבות של הטכנולוגיה בחינוך, מורכבות שרק אחרי שנים של נסיון הם עצמם למדו להכיר.

וולר מצביע על שלוש אמירות בנוגע לתקשוב בחינוך שעשויות לזהות את המשתמשים בהן כנאיביים, או במקרה עוד יותר גרוע, כשרלטנים:
  • הטענה שטכנולוגיה זאת או אחרת כבר מתה – לפי וולר, סימן שמתכוננים למכור לנו משהו חדש במקומה
  • ההכרזה שמשהו חדש יביא לשיבוש החינוך – טענה שבדרך כלל רומזת שמי שטוען אותה רחוק מלהיות בקי במורכבות של ההיסטוריה של החינוך
  • ההכרזה (ההפוכה) שאין חדש תחת השמש – טענה שבאה על מנת למנוע כל שינוי
הוא מסיים בקריאה להכיר במורכבות וברב-גוניות:
So, I'll make a plea here - we like simple answers, we like people who give us simple answers. They're sexy. They're convenient. They're tweetable. But life isn't like that, and actually the messy, nuanced, complex picture is more interesting. Be suspicious of those oh so sweet tasting simple answers on either side of the technology divide.
הנסיון מלמד שוולר צודק, אם כי אני חש שהוא נזהר מלהיות תקיף כלפי כמה מהמחדשים הבולטים של היום. כאשר הוא כותב שהיום יותר מתאים לנו להביע ספקנות כלפי התקשוב מאשר בעבר, הוא מציין שהיום קהל המשתמשים הרבה יותר גדול, והתקוות שתולים בתקשוב שונות מאשר בעבר. נדמה לי שהוא רומז כאן שבעבר הלא כל כך רחוק ההבטחה של התקשוב היתה סוג אחר של למידה מאשר המוכרת, ואילו היום יזמים רבים מבקשים להתעשר על ידי השימוש בתקשוב כדי לשרת את ההוראה הישנה, רק בצורה יותר יעילה. חסרה לי אמירה תקיפה יותר בכיוון הזה.

תוויות: , ,

יום שבת, 3 בנובמבר 2012 

אם זאת ההיסטוריה, העתיד איננו זוהר

לפני כיומיים הופיע ב-YouTube סרטון בן 12 דקות שבו מיכאל נואר, עורך כתב העת Forbes, משוחח עם סלמן חאן, מייסד האקדמיה של חאן, על The History of Education. בדומה לסרטוני ההדרכה במתמטיקה שהפכו את האקדמיה שלו לפופולארית כל כך, השיחה מלווה בציורים די מינימליסטיים של חאן על לוח שחור. יתכן שציורים כאלה על לוח תואמים את הפעולות המתמטיות שחאן מבקש להקנות (אינני מבין מספיק בתחום כדי לקבוע) אבל כשמדובר בהסברים על ההיסטוריה של החינוך, התוצאה היא סקירה פשטנית באופן מדאיג. כל היסטוריה היא פרשנות, והנסיון לספר את "ההיסטוריה" של החינוך ב-12 דקות חוטא כבר מראש ביומרנות. אם מלכתחילה מודים שמתכוונים לספר היסטוריה אחת מיני רבות, מותר בהמשך להתמקד בנקודות שנראות רלוונטיות לתיזה שלך. אבל אם מוסיפים את ה' הידיעה לכותרת הסרטון, ובהמשך מספרים סיפור מאד סלקטיבי, המסקנה המתבקשת היא שיש משהו פגום בדרך שמבינים את הנושא, גם אם הפרטים שמזכירים נכונים מבחינה היסטורית.

על ציר הזמן שהוא מצייר חאן מתחיל את הסיפור שלו סביב 1800. הוא מספר לנו שבערך אז הרעיון של קבוצת לומדים המוגדרת לפי גיל הלומדים נעשה לנורמה. כבר בשלב הזה בולט למאזין שכאשר חאן מדבר על "חינוך" (education) הוא מתכוון להליכה לבית הספר (schooling). לפעמים מותר לבלבל בין השניים (לפעמים בלתי-אפשרי לא לעשות זאת), אבל במקרה הזה ההבחנה חשובה מאד מפני שלכל אורך הסרטון ההתייחסות של חאן ושל נואר היא לדרכים להעברת מידע, או מסירתו, מהמורה לתלמיד. ההיסטוריה של החינוך, לפי מה שהם מספרים, איננו אלא השינויים במה שמלמדים, ובדרכים שה-"מה" הזה מגיע מהמורה אל התלמיד.

חאן מספר על מה שמכונה "המודל הפרוסי" שקידם את התפיסה של חינוך לכל, ועל הוראס מן שייבא את המודל הזה לארה"ב וגייס אותו כאמצעי לגיבוש זהות אמריקאית משותפת. הוא מציין את 1870 כשנה שבה החזון של מן חדר באופן פחות או יותר מלא לתוך ארה"ב עם בתי ספר ציבוריים ברחבי המדינה. הוא מזכיר את וועדת העשרה (Committee of Ten) שבשנת 1892 קבעה את תכנית הלימודים הסטנדרטית של ארה"ב לכל גיל, תכנית שחלקים רבים ממנו מקובלים עד היום. חאן מציין שהיום די שכחו את הוועדה הזאת, דבר שבעיני קצת מוזר – נדמה לי שכל סקירה על התפתחות בתי הספר של ארה"ב מזכירה אותה.

בנסיון לתמצת את ההיסטוריה הזאת לתוך 12 דקות קשה להמנע מהכללות פשטניות. לאור זה, חשוב להדגיש שהאירועים שחאן מזכיר אכן התרחשו והם חשובים לסיפור שהוא מספר. בנוסף, על אף הנימה הביקורתית כלפי האירועים השונים שהם מזכירים, חאן ונואר מתארים את הצעדים השונים כנסיונות כנים לקדם את החינוך לכל, צעדים שלתקופתם היו חיוביים.

הבעיה הגדולה שלי עם הסיפור של חאן ונואר מתחילה כאשר הם מכריזים שבמשך כ-120 שנים, מאז התקופה של וועדת העשרה ועד היום, המצב נשאר סטטי, ושבצעם עד המחשב האישי והאינטרנט, שום דבר לא השתנה בחינוך. בעצם, על אף העובדה שבתחילת הסרטון חאן מצייר ציר זמן שעליו הוא מתכוון למקם את האירועים ההיסטוריים החשובים שעליהם הוא מספר, תקופה ארוכה מאד מתוארת כתקופה חשוכה, תקופה שבה אנשי חינוך לא חידשו דבר. בסיפור של חאן אין מקום לפסטלוצי או לפרבל, דמויות שעליהן כל פרח הוראה (אני מקווה) לומד. ג'ון דיוואי איננו מופיע, וגם לא מריה מונטסורי. אין התייחסות לגישה החינוכית של בתי הספר של רג'יו אמיליה באיטליה, או לזאת של פאולו פריירה. סימור פפרט כנראה לא קיים. והבאתי כאן רק רשימה קצרה של הוגים חינוכיים בעלי השפעה משמעותית על כיצד אנחנו מבינים מהי למידה היום. לפי חאן ונואר, הסיפור של החינוך הוא סיפור של תלמידים שלומדים כאשר הם יושבים בשקט ומאזינים למורה מרצה. בגלל זה, הם רואים בסרטונים של חאן מהפכה חינוכית, כי הרי עכשיו ההרצאה מוגשת בצורה אחרת, והתלמיד יכול "ללמוד" בקצב אישי. אבל הם בכלל לא מעלים את האפשרות שאולי תלמידים לומדים מנסיון ומהתנסות, שרק כאשר הם מבנים לעצמם את התובנות שלהם למידה של ממש מתרחשת. משום מה, חלק חשוב ביותר של "ההיסטוריה של החינוך" חומק מהם.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates