יום שבת, 27 בספטמבר 2014 

אז מה באמת המורה עושה?

בעולם התקשוב החינוכי מרבים לצטט אמירה של ארתור קלארק משנת 1980: כל מורה שניתן להחליף במכונה ראוי שיוחלף. (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Any teacher who can be replaced by a machine should be.) על אף הפעמים הרבות שבהן האמירה הזאת מצוטטת, קיים ויכוח בנוגע לכוונה שלה. האם היא נאמרה כביקורת כלפי מורים שהם בעצם מיותרים, ולכן הכסף שהולך למשכורות שלהם מבוזבז? או אולי כוונתה היא להדגיש שמורים צריכים לעוסק רק בענייני חינוך של ממש, וכל דבר אחר (מבחנים וציונים, למשל) ראוי שייעשה על ידי מכונות?

אודרי ווטרס, בסקירה על ספרה של דנה גולדשטיין, The Teacher Wars, נעזרת באמירה של קלארק כדי להצביע על כך שלאורך ההיסטוריה של הטכנולוגיה בחינוך מקצוע ההוראה נמצא תחת מתקפה מתמשכת. היא מזהה בכמיהה למכונות הוראה רצון להחליף מורים במכשיר "יעיל" (ובספו של דבר גם זול) יותר. אבל אפשר לזהות באמירה גם מגמה יותר הומניסטית. ווטרס מצטטת את ב' פ' סקניר (שבדרך כלל מספיק להזכיר את שמו כדי לרמוז על משהו אנטי-הומניסטי):
In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being.
(ווטרס מייחסת את דבריו של סקינר לשנת 1953, אם כי למיטב ידיעתי המשפט מופיע מאמר שהתפרסם לראשונה ב-1958.)

אמנם בדבריו של סקינר יש ציפייה גדולה שמכונות הוראה יוכלו לרשת חלק ניכר מעבודת המורה, אבל לציפייה הזאת מתלווה הרצון לשחרר את המורה מתפקידים שאינם חינוכיים של ממש. מתבקשת השאלה – מה צריך להשאר אצל המורה, מהם התפקידים האנושיים שמכונה איננה יכולה למלא? נדמה לי שהתשובות הראשונות שעולות לראש לשאלה הזאת הן "אמפתיה" והיכולת של המורה לא רק "להעביר ידע", אלא ליצור סביבה שבה התלמיד רוצה ללמוד וחש את הבטחון הדרוש כדי שיהיה מוכן להעז ללמוד. אלה תכונות שאין במחשב ... אבל אולי עוד יהיו.

אנני מורפי פול, באתר של Hechinger Report, מדווחת על הנסיונות של חוקרים לאפשר למכונות "לקרוא" את הרגשות של לומדים. פול מציינת שמזמן ידוע שחלק ניכר מההצלחה של הדרכה אישית (tutoring) קשור ליכולת של המדריך לחוש את רגשות הלומד ולהגיב להם. היא כותבת:
Now the designers of computerized tutoring systems are beginning to make sensing and responding to emotions a key part of the process, and they’re finding that users learn more as a result.
היא מביאה מספר דוגמאות לפיתוחים בכיוון הזה:
  • כיסא עם חיישנים שלפי כיצד התלמיד יושב מזהים את מידת התעניינותו או ניתוקו מהלמידה
  • עכבר שמזהה את מידת הלחץ המופעל עליו, ועל ידי כך מודד את מידת התסכול של הלומד
  • חיישנים המונחים על עור הלומד שיכולים לבחון עוררות חיובית או שלילית
  • מצלמות שמסוגלות לנתח את הבעות הפנים של הלומד כדי לדעת עד כמה הוא מעורב בלמידה
כמובן שזיהוי מצבו הרגשי של הלומד הוא רק השלב הראשון של העבודה. מערכת הוראה/הדרכה ממוחשבת צריכה להיות מסוגלת גם להגיב כראוי למצבים שהיא מזהה. גם בתחום הזה יש התקדמות: יש חוקרים שמפתחים מנגנוני תגובה שמתוכנתים לגרום ללומד להרגיש שמבינים את הקשיים שבהם הוא נתקל, ולכוון אותו כלפי תחושות של מסוגלות.

משפטי הסיכום של הכתבה של פול רומזים שזה רק עניין של זמן עד שהמחשב יוכל למלא את הפונקציות הרגשיות החשובות שמורה טוב יודע למלא:
Skilled human tutors likely arrived at these insights some time ago. Our computers are just now catching up to what good teachers have done forever: make students’ feelings part of the lesson.
יש נימה של אופטימיות במשפטים האלה. נדמה לי שהאופטימיות הזאת נובעת מהתקווה שכאשר המחשב יצליח להגיב כראוי לרגשותיו, כולל תסכוליו, של הלומד, גם מי שאיננו יכול להרשות לעצמו מורה פרטי יוכל לזכות בהוראה איכותית. אבל המגמה הזאת גם צריכה להחזיר אותנו להרהר באמירה של קלארק. אם אכן רצוי שכל מורה שניתן להחליף במכונה יוחלף, ואם יש מערכות מחשב שכבר מסוגלות להגיב כראוי לרגשות הלומד, אולי גם התפקיד הזה של המורה האנושי כבר איננו נחוץ.

ווטרס, שאיננה מתייחסת לכתבה של פול, מחדדת את הבעייתיות במכונות הוראה, גם אם אלה יהיו מודעות לרגשות. היא מגיבה לחזון של סקינר על שחרור המורה מתפקידיו המכבידים ומדגישה שאפילו אם השחרור הזה הוא לטובה, עדיין לא מדובר בשינוי יסודי של כיצד בית הספר פועל:
But rather than fundamentally change school – rather than ask why so much of the job of teaching entails “burdensome chores” – education technology seems more likely to offload that drudgery to machines.
במילים אחרות, יתכן שבקרוב מחשבים יוכלו לא רק "להעביר חומר" ללומד, אלא גם לסייע לו להתגבר על קשיים רגשיים ואולי אפילו להזדהות עם הקשיים האלה. אבל גם כאשר היום הזה יגיע בית הספר עדיין יהיה מקום שבו סמכות חיצונית קובעת עבור הלומד מה עליו ללמוד ובאילו סטנדרטים הוא צריך לעמוד. התקשוב בוודאי יוכל לסייע גם בשינוי בכיוון הזה, אבל לשם כך נזדקק גם לחזון חינוכי שונה מהנוכחי.

תוויות: , ,

יום שלישי, 23 בספטמבר 2014 

אני, כנראה, לא הבנתי משהו

ה-MOOC ממשיך ללבוש ולפשוט צורה. המצב הזה, של השתנות מתמדת, מלווה את ה-MOOC כבר מהרגע שבו המודל הקונקטיביסטי פנה את מקומו למודל הפחות משתף שאומץ על ידי האקדמיה וחברות ההזנק. דינמיות היא, כמובן, תכונה חיובית, ואין לבוא בטענות אל ה-MOOC על כך שהוא שונה היום ממה שהיה בתחילתו. עם זאת, מותר לנו לשאול אם תוך כל ההשתנות הזאת הקו המנחה של ה-MOOC נשאר הנסיון לאפשר השכלה איכותית לכל מבקש, או אולי החיפוש אחר מודל שיביא רווחים למשקיעיו הוא אשר מוביל אותו. Udacity, כזכור, החליט להתמקד בהכשרה מקצועית, ופתיחת קורסי MOOC בהרווארד הזמינים לבוגריו בלבד נותנת משמעות חדשה, ומוזרה, למילה "פתוח". ובכל זאת, אפשר לראות בשינויים השונים שעוברים על הקורסים האלה התמודדות עם המציאות שמארגניהם פוגשים, ואין לשלול את ההתמודדות הזאת, אפילו אם לפעמים נדמה שהמרכיב ההשכלתי שבהם נדחק לשוליים. משום מה, על אף הגלגולים הלא עד כדי כך חינוכיים שה-MOOC עובר, העיתונות ממשיכה לעקוב אחריו בלהט ובפרגון, כאילו כל שינוי קטן מאיר את הדרך לעתיד טוב יותר של עולם ההשכלה.

אפשר להגיד שכבר התרגלנו לדיווחים מוגזמים על הנסיונות האלו, נסיונות שבעין לא יותר מדי ביקורתית מתגלים כהרבה פחות מרשימות. ובכל זאת, לא הייתי מוכן לדיווח שבכתבה חדשה ב-Chronicle of Higher Education שכבר בכותרת הכריזה:
הכותרת הזאת, כמובן, תואמת מאד את המיתולוגיה של ה-MOOC: המוני אנשים צמאי דעת נרשמים לקורסים פתוחים, וגם אם הם אינם מסיימים את הקורס (הסטטיסטיקה הרי מראה שמעטים מסיימים, אם כי מלכתחילה היה ברור שמעטים באמת התכוונו לעשות זאת) הם מרווחים מעצם מההשתתפות, אפילו אם היא מצומצמת. הבעיה היא שבעיון מעמיק יותר בכתבה קשה מאד להבין למה באמת מתכוונים כאשר כותבים "כולם למדו".

הכתבה סוקרת מאמר שהתפרסם לאחרונה ב-International Review of Research in Open and Distance Learning, כתב עת מאד מכובד (יורם עשת הוא חבר במערכת). המאמר עצמו בוחן את הלמידה שהתרחשה בקורס MOOC בפיסיקה מבית MIT ומשווה בינה לבין הלמידה בקורס עם אותם התכנים שנלמד פנים אל פנים. אני חייב להודות שאין לי הכישורים לבדוק את החישובים הסטטיסטיים שלפיהם החוקרים קובעים אם התרחשה למידה או לא, אבל אני מוכן להאמין שבסיכומו של דבר מה שמופיע בכתבה נאמן למחקר עצמו.

ומה מופיע בכתבה? קודם כל, מדווחים לנו שללא קשה לרקע לימודי, סטודנטים שהשקיעו בקורס התקדמו בו. זאת ועוד:
There was no evidence that cohorts with low initial ability learned less than the other cohorts
החוקרים מצאו שהישגי הלמידה של הלומדים ב-MOOC, כולל כאלה ללא הכשרה אקדמית, היו דומים להישגי הלמידה של הסטודנטים מ-MIT שלמדו בקורס פנים אל פנים. החוקרים קובעים (והמשפט הזה מופיע פעמיים במאמר שלהם) שהממצא הזה:
should allay concerns that less-well-prepared students cannot learn in MOOCs
עד כאן טוב ויפה, וגם מעודד. ה-MOOC, הרי מבקש לאפשר השכלה לכל, והנה עדות לכך שזה מתגשם. אבל אופי הלמידה הזאת איננה לגמרי ברור. הרי בהמשך ישיר למשפט הקודם אנחנו קוראים קטע שקשה לא לראות בו הסתייגות משמעותית:
But that’s not to say that the less-well-prepared students did well. Many of them scored significantly lower than did students with more schooling. Some would have earned failing grades.
אם אני מבין נכון, ואני מודה שוב שאולי פספסתי משהו, מצד אחד מציינים שכולם למדו, אבל מצד שני מדווחים שהלמידה הזאת לא הספיקה על מנת לעבור את הקורס. אחד החוקרים, דייוויד פריצרט, אומר (בכתבה עצמה זאת איננה ציטטה ישירה):
The point is that even the students who got bad grades in the course came away knowing more than they did at the outset.
אנסה לתרגם כאן. המחקר הזה גילה שגם מי שנכשל בקורס (או היה מקבל ציון נכשל) בכל זאת למד משהו. אין לי שום בעיה עם קביעה כזאת, ולא רק מפני שאני משוכנע שאנחנו מסוגלים, ואף צריכים, ללמוד מהכשלונות שלנו. נדמה לי שיש סיבה פשוטה יותר, והיא שאנחנו תמיד נמצאים במצב של קליטת מידע מהסביבה. אם אני צופה במשחק כדורגל בטלוויזיה באותה שעה שאני קורא ספר לימוד סביר להניח שהקליטה שלי מהספר תהיה די רדודה, ובכל זאת, אקלוט משהו. אבל בתחום הלמידה כשלון בדרך כלל מוגדר ככשלון, ואילו במחקר הזה מספרים לנו שגם מי שנכשל הצליח. לאחרונה התפרסמו מספר מחקרים שבהם החוקרים מדווחים שהלמידה של סטודנטים שמדפדפים בפייסבוק בשעת הרצאה ירודה באופן משמעותי לעומת זאת של סטודנטים שמתרכזים בהרצאה. מחקרים כאלה משמשים את אלה שמבקשים להראות מה גורם לכשלון, לא להגיד שבכל זאת, על אף העיסוק הצדדי, כולם למדו משהו. כאשר בפייסבוק מדובר, הלמידה לקויה, אבל בקורס ה-MOOC הזה המסקנה כמעט הפוכה – אפילו מי שנכשל בכל זאת למד.

על אף הכותרת המעודדת של הכתבה, קשה לי להבין כיצד יש כאן עדות חיובית להישגים לימודיים בקורס MOOC. נדמה לי שיותר מאשר הכתבה מעידה על למידה בקורס, היא עדות לרצון של העיתונות להעמיד קורסי MOOC באור חיובי. אבל אולי אני לא הבנתי משהו.

תוויות:

יום ראשון, 21 בספטמבר 2014 

קצת איזון לא יכול להזיק ... אבל אנא, לא יותר מדי

מספר פעמים בעבר הבעתי כאן את ההעדפה שלי כלפי ה-PLE על פני ה-LMS, או ליתר דיוק, כלפי התפיסה החינוכית שה-PLE מבטא לעומת התפיסה שבאה לביטוי ב-LMS. אין זה צריך להפתיע. בעיני ההבטחה הגדולה של כלים דיגיטאליים בחינוך נמצאת בכך שהם פותחים לפני הלומד עולם בלתי מוגבל, ומאפשרים לו לכוון את הלמידה של עצמו. כאשר הלומד מעצב את סביבת הלמידה של עצמו הוא לוקח פיקוד על כיצד הוא לומד וגם על מה הוא ילמד. לטעמי, מעל כל מגמה חינוכית אחרת, זה הכיוון שבו החינוך היום צריך להתפתח.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. היום שבו החזון הזה יתגשם עדיין איננו נראה באופק. בינתיים הלמידה, כולל זאת שמתנהלת באמצעים דיגיטאליים, מתרחשת במסגרות ממוסדות. בית הספר מגיש חומרי למידה לתלמיד, ובוחן את התלמיד על הישגיו. הציון שהוא מעניק על ההישגים האלה קובע רבות בנוגע להמשך החיים של הלומד. במילים אחרות, מערכת חינוכית איננה סתם מרחב למידה, אלא מסגרת ממוסדת שמשקפת את הציפיות ואת הדרישות של החברה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שמוסדות חינוכיים "מנהלים" את הלמידה של הלומד, ולצורך זה ה-LMS ממש מתאימה.

בוויכוח הנוכחי בין חסידי שתי המערכות השונות האלו, ה-LMS מול ה-PLE, אין סיכוי שה-PLE "תנצח". מערכות החינוך אינם רק מקדמות ומעודדות את הלמידה של הפרט. הן קובעות מה חשוב ללמוד ועד כמה הלמידה הזאת התרחשה לשביעות רצונה. חסידי ה-PLE יכולים לתאר את החזון שלהם, ולנסות להאיץ את המערכת כלפי יותר עצמאות וריבונות של הלומד על הלמידה של עצמו, אבל כל עוד הלמידה מתרחשת במסגרת בית ספרית, המסגרת הזאת עדיין תפקח על התהליך.

נדמה לי שהמצב הזה מוכר ומובן למתנגדי ה-LMS, אבל בכל זאת מידי פעם הוויכוח מתעורר מחדש. כך קרה בתחילת החודש הזה כאשר אודרי ווטרס נשאה דברים באוניברסיטה באנגליה, ואחרי-כן פרסמה את דבריה בבלוג שלה. וורטס היא בין המקטגרים החריפים של ה-LMS, ובהרצאה היא תיארה את הסיבות להתנגדות שלה:
The learning management system has shaped a generation’s view of education technology, and I’d contend, shaped it for the worst. It has shaped what many people think ed-tech looks like, how it works, whose needs it suits, what it can do, and why it would do so. The learning management system reflects the technological desires of administrators — it’s right there in the phrase. “Management.” It does not reflect the needs of teachers and learners.
אני מניח שווטרס דיברה אל המשוכנעים, ולי, כאחד מהמשוכנעים האלה, היה קל להזדהות עם דבריה. היא תיארה את ההיסטוריה של Blackboard, ה-LMS הנפוץ ביותר בארה"ב, אבל הביקורת שלה נגעה בכל המערכות האלו. היא מסבירה כיצד ה-LMS משקפת תפיסה מסורתית של הלמידה המוסדית:
How education worked offline translated into how courses would work online. What a course looked like. How a course, and the knowledge that was generated and shared therein, began and ended in conjunction with the academic calendar. How each course is a separate entity — one instructor and a roster — hermetically sealed in a walled off online space, much like a walled off classroom.
שוב, סביר להניח שכל מי שמלכתחילה מזדהה עם הגישה של ווטרס הנהן את ראשו לתיאורים שלה, ולביקורת שמשתמעת מהם. לכן מעניין לציין שטיפה הופתעתי כאשר בין בלוגרים לא מעטים שהם מזוהים כבין המשוכנעים, השייכים ל-"מחנה" של ווטרס, מצאתי לא מעט ביקורת.

ד'ארסי נורמן, שמספר פעמים בעבר העלה ביקורת די נוקבת על ה-LMS מוצא את עצמו בא להגנתה. הוא מסביר שמוסד חינוכי עוסק ביותר מרק פתיחת אפשרויות למידה ללומדיו:
But. We can’t just abdicate the responsibility of the institution to provide the facilities that are needed to support the activities of the instructors and students. That doesn’t mean just “hey – there’s the internet. go to it.” It means providing ways for students to register in courses. For their enrolment to be automatically processed to provision access to resources (physical classrooms, online environments, libraries, etc…). For students’ grades and records to be automatically pushed back into the Registrar’s database so they can get credit for completing the course. For integration with library systems, to grant access to online reserve reading materials and other resources needed as part of the course.
נורמן מדגיש שהגישה שלו כלפי ה-LMS מושפעת מהעובדה שהוא עובד באוניברסיטה עם מעל 30,000 סטודנטים. אם אנחנו רוצים שמורים ומרצים, שמרביתם אינם שולטים בטכנולוגיות דיגיטאליות כמו רוב האנשים שכותבים על המגרעות הלימודיות של ה-LMS, יוכלו לתת לסטודנטים שלהם גישה לחומרי למידה טובים, נצטרך ליישר קו עם מערכות LMS. נורמן מזכיר לנו "חוק" שהוא קבע לפני שנה וחצי – חוק נורמן של "התכנסות" כלים לימודיים:
Any eLearning tool, no matter how openly designed, will eventually become indistinguishable from a Learning Management System once a threshold of supported use-cases has been reached.
במילים אחרות, על אף הרצון להיות "פתוחים", אם רוצים גם שמורים רבים ישתמשו בהם, אין ביכולתנו להמנע מפיתוחה של מערכת LMS.

ליסה ליין, שגם היא השמיעה בעבר ביקורת רבה על ה-LMS, מהרהרת אם אין בדבריה של ווטרס דיכוטומיה כוזבת. היא מציינת שהיא מכירה לא מעט קורסים שהיו "סגורים" בתוך LMS שבכל זאת היו קורסים טובים שאפשרו למידה מוצלחת של הסטודנטים. היא מוסיפה שלא פעם יש יתרון לקורסים "סגורים" – הם מעניקים למשתתפים בהם תחושה של בטחון ושל החופש להתבטא:
Closed courses provide a sense of protection for students and professors, just like the closed classroom door does. ... there is an argument to be made that academic freedom, student participation, and the use of copyrighted material, is much easier and “freer” in a closed silo.
שילה מקניל, מרצה לחינוך באוניברסיטה בסקוטלנד, נוכחה בהרצאה של ווטרס, והתרשמה ממנה. אבל כאשר היא קראה את הביקורת של נורמן היא מצאה את עצמה מזדהה גם איתה. עם מידה מסויימת של אירוניה עצמית היא מודה שהיא די מרוצה מהשימוש ב-Blackboard. היא מוסיפה:
Like D’Arcy, I work with and support the need for the boring, but oh so important administrative functions that our iteration of Blackboard support and that are needed for teaching and learning just now. If we got rid of Bb, I think it is fair to say there would be a fair amount of chaos for our students and staff alike. I have been in several meetings over the last year where a new shiny (and sometimes not so shiny) thing has been talked about with almost awe and wonder. This despite the fact that it just duplicates what are already doing within Bb but without the crucial integration “thangs” that automagically assign modules to students and staff. In these cases I have very much been advocating sticking to the ‘devil we know”, and trying to have a more holistic conversation about learning, where and how it (could) takes place in our context.
נדמה לי שמתוך דבריה של מקניל עוד נקודה חשובה באה לביטוי. כל מערכות ה-LMS עושות פחות או יותר (ואולי יותר ויותר) את אותו הדבר, ולכן לא עד כדי כך משנה איזו LMS מאמצים. יתכן שעדיף לעבוד עם מה שכבר בנמצא, במקום לאלץ מורים ומרצים ללמוד מערכת חדשה. ומעבר לכך, אם אנחנו באמת רוצים שהלמידה תתפוס את המקום המרכזי בסביבות למידה דיגיטאליות, יתכן שרצוי להפסיק את הוויכוח סביב "LMS כן או לא". האם ה-LMS מקדמת תפיסה חינוכית היררכית שבה הלומד פחות חופשי לקבוע את דרכי למידתו ויעדיה? אני סבור שכן, אבל מלכתחילה ה-LMS לא התיימרה לאפשר למידה "אחרת". הייעוד של ה-LMS היה, ונשאר, "ניהול" הלמידה. הניהול הזה אולי מגביל את הלומד, אבל הוא איננו בהכרח מכתיב כיצד ילמד. אני חייב להודות שה-LMS משרתת היבט חשוב של הלמידה המוסדית, היבט שספק אם הלומדים היו מוכנים לוותר עליו. "ניהול" הלמידה הוא הרי פונקציה חשובה בתהליך הלמידה הממוסדת, ולכן כדאי פשוט לאפשר ל-LMS לעשות את מה שהיא "יודע" לעשות, ולקוות שנשאר מרחב שבו עדיין אפשר להתמקד בלמידה עצמה.

אבל לצערי אי אפשר לסיים סתם עם הכרזה על הכדאיות של הפסקת אש בין ה-LMS לבין ה-PLE. נדמה לי שאין מנוס מלהוסיף עוד נקודה. גם אם ה-"חוק" של נורמן נראה כחוק שקשה להתגבר עליו, יישור הקו איתו ממחיש את הבעייתיות של ניצול משאבים בחינוך. ככל שמערכות ה-LMS של היום ממשיכות להתפתח, מתווספים אליהן עוד ועוד מרכיבים. הרוב הגדול של המרכיבים האלה מחזקים את היבט הניהול וזונחים את היבט הלמידה. הפיתוחים של היום מאפשרים למערכת לעקוב אחר פעילות הלומד ולכוון אותו, לא על מנת לשפר את הלמידה, אלא על מנת לשלוט בה טוב יותר. נוצר מצב של סיפוח זוחל, והנצחון של ה-LMS גורם לנו לשכוח מה בכלל רצינו להשיג מהדיגיטאליות בחינוך.

תוויות: ,

יום שני, 15 בספטמבר 2014 

ושוב, הדבר הגדול הבא?

יש נושאים שמשום מה, על אף כוונותי הטובות, נדחקים לתחתית הרשימה, ובסופו של דבר אינני מצליח לכתוב עליהם. בדרך כלל זה מפני שנושאים אחרים, בוערים יותר, צצים, וכאשר אני סוף סוף מתפנה להם הם כבר אינם רלוונטיים. לפעמים קורה גם שכאשר תופסים קצת מרחק אני פשוט מגלה שנושא שתחילה היה נראה לי ראוי מאד להתייחסות בעצם איננו עד כדי כך מעניין.

שתי הסיבות האלו התחברו יחדיו לגרום לכך שהכוונות שלי לכתוב על Google Glass לא התממשו. עוד בקיץ הקודם תכננתי להתייחס להתלהבות בקהילה החינוכית סביב ההמצאה הזאת של גוגל. אבל די לשמחתי הבלוגוספירה החינוכית, במקום להתמלא במאמרונים על כיצד Google Glass ישנה על החינוך, נתנה להתלהבות שלה לדעוך יחסית מהר. ואם אין התלהבות, אין צורך שאני אבקר אותה.

אבל הדעיכה המהירה של ההתלהבות כלפי Google Glass בחינוך איננה בהכרח מעידה על התבגרותה של קהילת התקשוב בחינוך. עדיין אפשר לזהות רדיפה אחרי כמעט כל דבר חדש שמבטיח לחולל מהפכה חינוכית. חשוב לזכור שכאשר מכשירי טבלט הופיעו בנוף החינוכי ההתלהבות היתה עצומה. רבים ניבאו השפעה גורפת על החינוך. אמנם היום, להבדיל מ-Google Glass, מכשירי טבלט נפוצים מאד בבתי הספר, אבל מורים לא מעטים מעידים שבמקום להיות כלי שמעודד יצירה כפי שהם קיוו, הוא משמש כמעט באופן בלעדי להעברת מידע, או לצפייה באנימציות שאמורות להמחיש תהליכים. מהפכה חינוכית לא התרחשה, אם כי זה איננו מונע מרבים להמשיך לנבא אותה.

במילים אחרות, הנהירה אחרי "הדבר הגדול הבא" לא פסחה מהחינוך. יכול להיות שהיום חסידי ה-Google Glass הם מיעוט, אבל רבים אחרים עדיין משוועים למוצר טכנולוגי נוסף שסוף סוף באמת ישנה את החינוך. אפשר להיות בטוחים שתהיה התלהבות מכלי חדש, השאלה היחידה היא מאיזה כלי. בימים אלה חברת אפל חשפה את ה-Apple Watch, ועל אף העובדה שעוד יעברו מספר חודשים עד שהוא ייצא לשוק, כבר נשמעים קולות שהנה, זה הכלי שלו חיכינו.

כמעט מיד אחרי הכרזת ה-Apple Watch ה-Chronicle of Higher Education פרסם כתבה בת 1000 מילים שבוחנת את ההשפעות האפשריות של הכלי החדש הזה על החינוך (ובעיקר על ההשכלה הגבוהה). היות ועיקר הכתבה מתמקד בשני נושאים צפויים למדי – רמאות אפשרית במבחנים והסיכוי להיסח הדעת בשעת שיעור – נוצר הרושם שמרבית הכתבה הוכנה עוד לפני הכרזת השעון. שני הנושאים האלה אמנם עשויים להפוך לבעיות עוד יותר חריפות כאשר עונדים גישה לאינטרנט ממש על היד, אבל לא מדובר בבעיות חדשות. הן הוזכרו גם, כמובן, בנוגע ל-Google Glass, ועוד לפני-כן כאשר סמרטפונים, ואפילו מחשבים ניידים, חדרו לתוך הכיתה. מול החששות כלפי הבעיות האלו, נעים למצוא בכתבה גם התייחסות לנקודת אור. הכתבה מצטטת מרצה באוניברסיטת קלמסון שמכריזה שכלים תקשוביים לבישים:
should prompt universities to encourage innovative teaching that reflects modern realities
טוב לדעת שלא כולם נכנסים לפניקה, אבל כמובן גם האמירה הזאת היתה צפויה למדי, והושמעה עם הופעתו של כמעט כל כלי דיגיטאלי חדש.

העובדה שכנראה אין מה להגיד על ההשפעה האפשרית של השעון החדש של אפל על החינוך איננה מונעת מבלוגרים לא מעטים לפרסם מאמרונים שמנבאים השפעה כזאת. אחרי סקירה מהירה במאמרונים האלה נדמה לי שאפשר לקבוע שבינתיים אף אחד לא מצא שימוש חינוכי משכנע.

אבל אין זה אומר שאין טעם לנסות ללמוד משהו מהשקת ה-Apple Watch על התקשוב החינוכי. לפני מספר ימים מיכאל פלדשטיין פרסם מאמרון קצרצר תחת הכותרת:
היות ומדובר במאמרון ממש קצר, אצטט אותו כאן במלואו:
Nothing.

So please, if you’re thinking about writing that post or article, don’t.

I’m begging you.
אני חייב להודות שבקשתו של פלדשטיין מוצדקת ביותר, והעובדה שלא כיבדתי אותה גורמת לי רגשי אשם (וגם קנאה גדולה שהוא הצליח לטפל בנושא בתמצות ובבהירות). לפלדשטיין נסיון רב בתחום התקשוב החינוכי, ולכן הוא יודע שכאשר ענק טכנולוגי מכריז על מכשיר נוצץ חדש התגובות יהיו נלהבות ומוגזמות. ובכל זאת, בינתיים יש רק מאמרונים מעטים. אולי בכל זאת אנחנו מתבגרים.

תוויות: , ,

יום שבת, 13 בספטמבר 2014 

בשבח הבוץ

התפקיד שמכשירים דיגיטאליים ממלאים בבית הספר משתנה ומתגוון במהלך השנים. לפני עשרים שנה, כאשר במקרה הטוב אפשר היה למצוא שני מחשבים ליד הקיר האחורי של הכיתה, השימוש במחשב התבטא לעתים קרובות כפרס – תלמיד שסיים משימה כיתתית זכה לשבת מול המחשב ולשחק משחק "לימודי". באותה תקופה כיתות שלמות הוצעדו למעבדת המחשבים של בית הספר, ושם כל התלמידים היו אמורים להתמקד באותה פעילות מונחית. בימים של מחשב נייד לכל תלמיד אפשר עדיין למצוא שרידים של פעילות כיתתית מונחית, כאשר כל הכיתה קוראת באותו ספר (לימוד) דיגיטאלי או פועלת לפי אותו דף עבודה שמחולק לכל התלמידים.

אפשר להבין פעילות לימודית מהסוג הזה. בתי ספר, הרי, כמעט תמיד מאורגנים לפי כיתות גיל, וכל שיעור נפרד מתמקד בתחום דעת אחד. לאור זה היה הגיוני שכאשר כלים דיגיטאליים חדרו לתוך התמונה הזאת הם יישרו קו עם הארגון הקיים (ועם הציפיות של החברה כלפי מה שאמור להתרחש בבית הספר). חלק ניכר מהמתח שנוצר סביב הכלים האלה בחינוך נובע מכך שביכולתם של כלים דיגיטאליים לפרוץ את המסגרות הקיימות האלו, אבל היכולת הזאת פוגשת את הרצון של המערכת להגביל את הפריצה הזאת. באותה המידה שתקשורת אינטרנטית יכולה להביא ספר לימוד דיגיטאלי לכיתה שלמה היא יכולה לאפשר לכל תלמיד לאתר מידע שונה שאיננו בהכרח "מורשה" או תואם את רצונות המערכת.

בנוסף למתח המתמשך הזה, קיים מתח נוסף שהורים רבים משמיעים – האם הרדיפה אחרי השימוש בטכנולוגיות חדשות בבית הספר באמת נחוצה לתלמידים שזקוקים למרחב שבו הם יכולים להתנסות ולשחק כדי להכיר את העולם שלהם. המתח הזה בא לביטוי בסיפור שקנדס שיבלי מספרת בבלוג שלה. שיבלי כותבת שבפגישה שלה עם אם שהיא פגשה היא סיפרה, די בהתלהבות, שבקרוב מכשירי טבלט יהיו זמינים בכל כיתות הגן וכיתות א' וב' במחוז שלהם. האם שאלה:
Don’t they get to play in dirt anymore?
שיבלי הגיבה שהמכשירים האלה אינם צריכים לשמש רק לצורך תרגול. היא הדגישה שהם יכולים למלא תפקיד חיובי בלמידה. אבל על אף העובדה ששיבלי הגנה על השימוש בכלים דיגיטאליים בכיתות צעירות, השאלה של האם עוררה אצלה הרהור: לא כולם מזהים בכלים דיגיטאליים תוספת חיובית לתהליך הלמידה. אמנם באמצעות הטבלט אפשר לצייר, אבל אולי מספיק לצייר רק באמצעות גירים? שיבלי עונה לעצמה שעלינו לראות בכלים דיגיטאליים עוד ארגז חול שבו הילדים יכולים, וצריכים, לשחק. ארגז החול החדש הזה הוא דיגיטאלי, אבל התפקיד שלו זהה לארגז החול המוחשי. שיבלי כותבת:
So where does the dirt come in? Digital learning is another kind of hands-on, messy learning. It is our job to balance it so every child — our children, our students — experiences the mess and mud of learning in the science lab, in the outdoors, on our tablets, with crayons and paper (gasp!), and in collaboration with those we can connect to only digitally. Think of it as connected mud.
כצפוי, המטפורה של שיבלי מאד מוצאת חן בעיני. כלים דיגיטאליים אכן צריכים להוות עוד מגרש משחקים שבו התלמיד יכול לשחק, לגלות, ללמוד. ובכל זאת, יש בעיה – קשה מאד ליישם את התפיסה הזאת במערכות חינוכיות כפי שהן קיימות היום.

האם ששואלת אם היום כבר לא מרשים לילדים לשחק בבוץ מגיבה להמצאותם של כלים דיגיטאליים בכיתה, וחשה שאלה מונעים את המשחק החופשי של ילדיה. אבל מה שמונע את המשחק איננו התקשוב, אלא תפיסה חינוכית הגורסת שהתקשוב צריך לשרת את ייעול הלמידה. כזכור, לאורך היסטוריית הכניסה של כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה הכלים האלה שירתו שני אדונים (לפחות). מצד אחד הם יישרו קו עם הדרישות של המערכת הקיימת וייעלו העברת מידע מהמורה לתלמיד, וסייעו בבדיקת הנלמד. מצד שני, הם הרחיבו את גבולות הכיתה, פתחו אותה למקורות חדשים, ואפשרו משחק וגילוי חופשיים. "בוץ מקושר" (אישית אולי עדיף "בוץ דיגיטאלי") הוא מטפורה נהדרת לגישה השנייה הזאת. הוא נותן ביטוי לגישה חינוכית שמייעדת תפקיד לימודי חיובי לכלים האלה. הוא מזכיר לנו שאין זאת הדיגיטאליות שחוסמת את המשחק שכל כך נחוץ ללמידה, אלא גישה חינוכית מוטעית. הבעיה היא שאם לפני עשרים שנה הרגשתי שהכלים הדיגיטאליים שחודרים לתוך מערכת החינוך יעזרו לנו לגבש ולקדם את הגישה האחרת, היום אני חושש שהגישה המסורתית גוברת על היכולות הפותחות של הכלים.

תוויות: ,

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014 

היו זמנים?

במאמרון בבלוג שלו מלפני שבוע דוד ורליק מדווח בהתלהבות על פרויקט מאד מרשים בבית ספר תיכון במדינת צפון קרולינה. במסגרת הפרויקט תלמידי התיכון מפתחים חומרים מתוקשבים עבור בתי ספר יסודיים באותו מחוז. ורליק מצטט מהכתבה שבה הוא למד על הפרויקט:
The high school students in the project were to create original, documented programs to the specifications of teachers in the elementary grades. Tomberg (המורה האחראי לפרויקט) wanted the programmers to work closely with the students and teachers receiving the programs.
הרעיון הבסיסי הגיוני, וכמובן גם חינוכי. במקום לשבת בשקט בשיעור התלמידים לומדים על השימוש במחשב תוך כדי הכנת משהו שימושי לתלמידים אחרים. הם בוודאי לא רק לומדים להשתמש במחשב, אלא גם לומדים על אחריות, מפתחים את יכולת ההתארגנות, ועוד. כעדות להיבט החינוכי של הפרויקט, אותו אחראי מסביר שכל ההחלטות בעניין בניית הפרויקטים שלהם היו בידי התלמידים. הם מארגנים את כל הפרויקט, והם אחראים לו.

הכתבה מצטטת את הממונה על התקשוב במחוז של בית הספר בו נערך הפרויקט. היא מתארת בצורה מאד משכנעת את הרעיון הבסיסי שמאחורי היוזמה:
The computer is going to force us to reexamine our goals in education.
הניסוח הזה, המתארת מה שהמחשב עתיד לעשות בחינוך, מסגיר משהו חשוב בנוגע לכתבה: היא התפרסמה לפני 30 שנה, ב-1983. ורליק מציין שהוא "מצא" אותה תוך כדי איסוף חומרים לספר חדש שהוא כותב. הכתבה התפרסמה ב- Compute! שהיה בין הירחונים הראשונים באנגלית שעסק במחשבים האישיים. החינוך לא היה נושא מרכזי בירחון, אבל עורכיו הבינו שהמחשב עתיד למלא תפקיד חשוב בחינוך. הכתבה שאליה מתייחס ורליק היתה בין הראשונות שסקרו מה קורה עם המחשב בבתי הספר. (כיאה לאותה תקופה, חלק מכובד מהכתבה עוסק ב-Logo.) ורליק מעיר:
In many ways, I think that we were more innovative and even forward thinking back before computers and the Internet became mainstream.
אני נוטה להסכים. בהשוואה להיום כלי התקשוב שעמדו לרשות החינוך לפני 30 שנה היו מאד פרימיטיביים, אבל הם עוררו חזון חינוכי מאד נועז. הנסיונות לבחון מה ניתן לעשות עם הכלים האלה היו יותר יצירתיים מאשר רוב הנסיונות שאנחנו עדים להם היום. ואולי זה די הגיוני. אולי דווקא הפרימיטיביות של הכלים התקשוביים של העבר איפשרה לנו לחלום יותר על מה שאפשר לעשות איתם. דפוסי השימוש עדיין לא התגבשו, ויכולנו לתת דרור לתקוות חינוכיות. לעומת זאת, היום עומדים לרשותנו כלים תקשוביים מאד מפותחים, ואנחנו מיישמים רבות מהיכולות שלהם. אבל היישום הזה מנותב לצרכים מאד מוגדרים וצפויים. במקום לעורר חזון, הכלים משרתים את החינוך כפי ש-"תמיד" הכרנו אותו. אם בעבר ראינו בתקשוב מנוף לשינוי של החינוך, היום הוא מיישר קו עם הקיים.

אין סיבה להתגעגע לימים ההם. הכלים התקשוביים של היום עוצמתיים, ובמגוון רחב של תחומים יכולותיהם רבות. באמצעותם אפשר לעשות הרבה מעבר למה שיכולנו לעשות לפני 30 שנה. אבל משום מה היכולות האלו אינן מלוות בחזון חינוכי. זאת ועוד: על אף היכולות הרבות האלו, אנחנו עדיין צמאים לעוד ועוד כלים. נדמה שאנחנו מצפים שכלי אחד אולטימטיבי פתאום יופיע וסוף סוף יפתור את כל הבעיות החינוכיות שלנו. החדש מאד נוצץ, ואנחנו ממשיכים לרדוף אחריו. אבל עוצמתיים ככל שיהיו, יצירתיות חינוכית איננה צומחת מכלים חדשים. היא צומחת מהרצון לחולל שינוי, רצון שמעורר התייחסות יוצרת כלפי כלים אפילו אם הם הרבה יותר פשוטים. נדמה שהרצון הזה התעמעם במהלך השנים.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates