במאמרון בבלוג שלו מלפני שבוע
דוד ורליק מדווח בהתלהבות על פרויקט מאד מרשים בבית ספר תיכון במדינת צפון קרולינה. במסגרת הפרויקט תלמידי התיכון מפתחים חומרים מתוקשבים עבור בתי ספר יסודיים באותו מחוז. ורליק מצטט מהכתבה שבה הוא למד על הפרויקט:
The high school students in the project were to create original, documented programs to the specifications of teachers in the elementary grades. Tomberg (המורה האחראי לפרויקט) wanted the programmers to work closely with the students and teachers receiving the programs.
הרעיון הבסיסי הגיוני, וכמובן גם חינוכי. במקום לשבת בשקט בשיעור התלמידים לומדים על השימוש במחשב תוך כדי הכנת משהו שימושי לתלמידים אחרים. הם בוודאי לא רק לומדים להשתמש במחשב, אלא גם לומדים על אחריות, מפתחים את יכולת ההתארגנות, ועוד. כעדות להיבט החינוכי של הפרויקט, אותו אחראי מסביר שכל ההחלטות בעניין בניית הפרויקטים שלהם היו בידי התלמידים. הם מארגנים את כל הפרויקט, והם אחראים לו.
הכתבה מצטטת את הממונה על התקשוב במחוז של בית הספר בו נערך הפרויקט. היא מתארת בצורה מאד משכנעת את הרעיון הבסיסי שמאחורי היוזמה:
The computer is going to force us to reexamine our goals in education.
הניסוח הזה, המתארת מה שהמחשב עתיד לעשות בחינוך, מסגיר משהו חשוב בנוגע לכתבה:
היא התפרסמה לפני 30 שנה, ב-1983. ורליק מציין שהוא "מצא" אותה תוך כדי איסוף חומרים לספר חדש שהוא כותב. הכתבה התפרסמה ב-
Compute! שהיה בין הירחונים הראשונים באנגלית שעסק במחשבים האישיים. החינוך לא היה נושא מרכזי בירחון, אבל עורכיו הבינו שהמחשב עתיד למלא תפקיד חשוב בחינוך. הכתבה שאליה מתייחס ורליק היתה בין הראשונות שסקרו מה קורה עם המחשב בבתי הספר. (כיאה לאותה תקופה, חלק מכובד מהכתבה עוסק ב-Logo.) ורליק מעיר:
In many ways, I think that we were more innovative and even forward thinking back before computers and the Internet became mainstream.
אני נוטה להסכים. בהשוואה להיום כלי התקשוב שעמדו לרשות החינוך לפני 30 שנה היו מאד פרימיטיביים, אבל הם עוררו חזון חינוכי מאד נועז. הנסיונות לבחון מה ניתן לעשות עם הכלים האלה היו יותר יצירתיים מאשר רוב הנסיונות שאנחנו עדים להם היום. ואולי זה די הגיוני. אולי דווקא הפרימיטיביות של הכלים התקשוביים של העבר איפשרה לנו לחלום יותר על מה שאפשר לעשות איתם. דפוסי השימוש עדיין לא התגבשו, ויכולנו לתת דרור לתקוות חינוכיות. לעומת זאת, היום עומדים לרשותנו כלים תקשוביים מאד מפותחים, ואנחנו מיישמים רבות מהיכולות שלהם. אבל היישום הזה מנותב לצרכים מאד מוגדרים וצפויים. במקום לעורר חזון, הכלים משרתים את החינוך כפי ש-"תמיד" הכרנו אותו. אם בעבר ראינו בתקשוב מנוף לשינוי של החינוך, היום הוא מיישר קו עם הקיים.
אין סיבה להתגעגע לימים ההם. הכלים התקשוביים של היום עוצמתיים, ובמגוון רחב של תחומים יכולותיהם רבות. באמצעותם אפשר לעשות הרבה מעבר למה שיכולנו לעשות לפני 30 שנה. אבל משום מה היכולות האלו אינן מלוות בחזון חינוכי. זאת ועוד: על אף היכולות הרבות האלו, אנחנו עדיין צמאים לעוד ועוד כלים. נדמה שאנחנו מצפים שכלי אחד אולטימטיבי פתאום יופיע וסוף סוף יפתור את כל הבעיות החינוכיות שלנו. החדש מאד נוצץ, ואנחנו ממשיכים לרדוף אחריו. אבל עוצמתיים ככל שיהיו, יצירתיות חינוכית איננה צומחת מכלים חדשים. היא צומחת מהרצון לחולל שינוי, רצון שמעורר התייחסות יוצרת כלפי כלים אפילו אם הם הרבה יותר פשוטים. נדמה שהרצון הזה התעמעם במהלך השנים.
