That’s all that remains from a failed experiment to assign every student a laptop at Hoboken Junior Senior High School. It began five years ago with an unexpected windfall of stimulus money from Washington, D.C., and good intentions to help the district’s students, the majority of whom are under or near the poverty line, keep up with their wealthier peers. But Hoboken faced problem after problem and is abandoning the laptops entirely this summer.
באופן די לקוני המפקח הנוכחי של המחוז בו נמצא בית הספר מודה:
We had the money to buy them, but maybe not the best implementation.
אותו מפקח הגיע למחוז אחרי שהפרויקט כבר התחיל. אף אחד מאנשי הפיקוח שעבדו בהתחלת הפרויקט כבר לא נשאר. הכתבה מראיינת את האחראי לתמיכה הטכנית של בית הספר שנכנס לתפקיד לפני שלוש שנים. הוא מסביר שכבר אז לכל התלמידים בכיתות ז', ח' ו-ט' חולק מחשב נייד, ושהצוות שלו לא עמד בנטל התיקונים. בנוסף, על אף שהותקנה תוכנה למנוע גניבות, ניידים רבים אבדו.
בעיה נוספת, וכמובן צפויה, היתה הנסיון הכושל לחסום אתרים. הותקנו חסמים לפורנוגרפיה, למשחקים ול-Facebook. בנוסף, מצלמות הווב המובנות בניידים הושבתו. אפילו הותקנה תוכנה למנוע מהתלמידים לעקוף את החסמים. אבל התלמידים מצאו דרכים לעקוף את העקיפה. כל התוספות האלו הכבידו על המחשבים (כנראה netbooks) כך שנדרש זמן ממושך עד שהם נפתחו, הם קרסו לעתים קרובות, ולא נשאר מספיק זכרון כדי להריץ יישומים שאיתם רצו לעבוד.
אז מה השתבש? מתוך הכתבה:
Superintendent Toback admits that teachers weren’t given enough training on how to use the computers for instruction. Teachers complained that their teenage students were too distracted by their computer screens to pay attention to the lesson in the classroom.
נדמה לי שיותר מכל דבר אחר, מה שמדכא בסיפור הזה הוא שהכשלון היה צפוי. קל לזהות שיש כאן דוגמה של אנשי פיקוח שהסתנוורו מההבטחה של המחשב והתעלמו מהצורך בפיתוח מקצועי של המורים ושל תכנית ברורה של מה שציפו להשיג מהשימוש בניידים. בתגובה לכתבה מיכאל טרוקנו, המומחה לתקשוב בחינוך של הבנק העולמי, מציין שלמרבה הצער, אין חדש תחת השמש – הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. הוא מקשר ל
רשימה בבלוג שלו מלפני ארבע שנים בו הוא מונה מספר גורמים שמובילים לכשלון של פרויקטים של תקשוב בבתי ספר. בראש רשימתו מופיע:
Dump hardware in schools, hope for magic to happen
סיפור המחוז של ניו ג'רסי הוא דוגמה משכנעת מאד לגישה הזאת.
לפני ארבע שנים קישרתי כאן לאותו מאמרון של טרוקנו. בסיום אותו מאמרון כתבתי:
מרשים לגלות שמנהג כל כך ותיק כמו זריקת חומרה לתוך בתי הספר נמצאת בראש הרשימה של טרוקנו, ועצוב לחשוב שהיא כנראה תישאר בראש הרשימה עוד שנים רבות.
הקביעה הזאת לא היתה נבואה. היא התייחסה לכך שאז, לפני ארבע שנים, היו עדיין בתי ספר שחזרו על טעות שממנה כבר שנים לפני-כן היה אפשר ללמוד. אני מודה שקיוויתי שארבע שנים מאוחר יותר אוכל לכתוב שאכן למדנו. כנראה שלא.
