« לדף הראשי | ושוב, הדבר הגדול הבא? » | בשבח הבוץ » | היו זמנים? » | נו טוב, גם זה משהו » | הפתעה? » | האם ה-PLE כבר נחלת העבר? » | מה כל כך מרשים כאן? » | לא נוסטלגיה; תיעוד » | תמצית הבעיה » | זה לא רק עניין של אובדן » 

יום ראשון, 21 בספטמבר 2014 

קצת איזון לא יכול להזיק ... אבל אנא, לא יותר מדי

מספר פעמים בעבר הבעתי כאן את ההעדפה שלי כלפי ה-PLE על פני ה-LMS, או ליתר דיוק, כלפי התפיסה החינוכית שה-PLE מבטא לעומת התפיסה שבאה לביטוי ב-LMS. אין זה צריך להפתיע. בעיני ההבטחה הגדולה של כלים דיגיטאליים בחינוך נמצאת בכך שהם פותחים לפני הלומד עולם בלתי מוגבל, ומאפשרים לו לכוון את הלמידה של עצמו. כאשר הלומד מעצב את סביבת הלמידה של עצמו הוא לוקח פיקוד על כיצד הוא לומד וגם על מה הוא ילמד. לטעמי, מעל כל מגמה חינוכית אחרת, זה הכיוון שבו החינוך היום צריך להתפתח.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. היום שבו החזון הזה יתגשם עדיין איננו נראה באופק. בינתיים הלמידה, כולל זאת שמתנהלת באמצעים דיגיטאליים, מתרחשת במסגרות ממוסדות. בית הספר מגיש חומרי למידה לתלמיד, ובוחן את התלמיד על הישגיו. הציון שהוא מעניק על ההישגים האלה קובע רבות בנוגע להמשך החיים של הלומד. במילים אחרות, מערכת חינוכית איננה סתם מרחב למידה, אלא מסגרת ממוסדת שמשקפת את הציפיות ואת הדרישות של החברה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שמוסדות חינוכיים "מנהלים" את הלמידה של הלומד, ולצורך זה ה-LMS ממש מתאימה.

בוויכוח הנוכחי בין חסידי שתי המערכות השונות האלו, ה-LMS מול ה-PLE, אין סיכוי שה-PLE "תנצח". מערכות החינוך אינם רק מקדמות ומעודדות את הלמידה של הפרט. הן קובעות מה חשוב ללמוד ועד כמה הלמידה הזאת התרחשה לשביעות רצונה. חסידי ה-PLE יכולים לתאר את החזון שלהם, ולנסות להאיץ את המערכת כלפי יותר עצמאות וריבונות של הלומד על הלמידה של עצמו, אבל כל עוד הלמידה מתרחשת במסגרת בית ספרית, המסגרת הזאת עדיין תפקח על התהליך.

נדמה לי שהמצב הזה מוכר ומובן למתנגדי ה-LMS, אבל בכל זאת מידי פעם הוויכוח מתעורר מחדש. כך קרה בתחילת החודש הזה כאשר אודרי ווטרס נשאה דברים באוניברסיטה באנגליה, ואחרי-כן פרסמה את דבריה בבלוג שלה. וורטס היא בין המקטגרים החריפים של ה-LMS, ובהרצאה היא תיארה את הסיבות להתנגדות שלה:
The learning management system has shaped a generation’s view of education technology, and I’d contend, shaped it for the worst. It has shaped what many people think ed-tech looks like, how it works, whose needs it suits, what it can do, and why it would do so. The learning management system reflects the technological desires of administrators — it’s right there in the phrase. “Management.” It does not reflect the needs of teachers and learners.
אני מניח שווטרס דיברה אל המשוכנעים, ולי, כאחד מהמשוכנעים האלה, היה קל להזדהות עם דבריה. היא תיארה את ההיסטוריה של Blackboard, ה-LMS הנפוץ ביותר בארה"ב, אבל הביקורת שלה נגעה בכל המערכות האלו. היא מסבירה כיצד ה-LMS משקפת תפיסה מסורתית של הלמידה המוסדית:
How education worked offline translated into how courses would work online. What a course looked like. How a course, and the knowledge that was generated and shared therein, began and ended in conjunction with the academic calendar. How each course is a separate entity — one instructor and a roster — hermetically sealed in a walled off online space, much like a walled off classroom.
שוב, סביר להניח שכל מי שמלכתחילה מזדהה עם הגישה של ווטרס הנהן את ראשו לתיאורים שלה, ולביקורת שמשתמעת מהם. לכן מעניין לציין שטיפה הופתעתי כאשר בין בלוגרים לא מעטים שהם מזוהים כבין המשוכנעים, השייכים ל-"מחנה" של ווטרס, מצאתי לא מעט ביקורת.

ד'ארסי נורמן, שמספר פעמים בעבר העלה ביקורת די נוקבת על ה-LMS מוצא את עצמו בא להגנתה. הוא מסביר שמוסד חינוכי עוסק ביותר מרק פתיחת אפשרויות למידה ללומדיו:
But. We can’t just abdicate the responsibility of the institution to provide the facilities that are needed to support the activities of the instructors and students. That doesn’t mean just “hey – there’s the internet. go to it.” It means providing ways for students to register in courses. For their enrolment to be automatically processed to provision access to resources (physical classrooms, online environments, libraries, etc…). For students’ grades and records to be automatically pushed back into the Registrar’s database so they can get credit for completing the course. For integration with library systems, to grant access to online reserve reading materials and other resources needed as part of the course.
נורמן מדגיש שהגישה שלו כלפי ה-LMS מושפעת מהעובדה שהוא עובד באוניברסיטה עם מעל 30,000 סטודנטים. אם אנחנו רוצים שמורים ומרצים, שמרביתם אינם שולטים בטכנולוגיות דיגיטאליות כמו רוב האנשים שכותבים על המגרעות הלימודיות של ה-LMS, יוכלו לתת לסטודנטים שלהם גישה לחומרי למידה טובים, נצטרך ליישר קו עם מערכות LMS. נורמן מזכיר לנו "חוק" שהוא קבע לפני שנה וחצי – חוק נורמן של "התכנסות" כלים לימודיים:
Any eLearning tool, no matter how openly designed, will eventually become indistinguishable from a Learning Management System once a threshold of supported use-cases has been reached.
במילים אחרות, על אף הרצון להיות "פתוחים", אם רוצים גם שמורים רבים ישתמשו בהם, אין ביכולתנו להמנע מפיתוחה של מערכת LMS.

ליסה ליין, שגם היא השמיעה בעבר ביקורת רבה על ה-LMS, מהרהרת אם אין בדבריה של ווטרס דיכוטומיה כוזבת. היא מציינת שהיא מכירה לא מעט קורסים שהיו "סגורים" בתוך LMS שבכל זאת היו קורסים טובים שאפשרו למידה מוצלחת של הסטודנטים. היא מוסיפה שלא פעם יש יתרון לקורסים "סגורים" – הם מעניקים למשתתפים בהם תחושה של בטחון ושל החופש להתבטא:
Closed courses provide a sense of protection for students and professors, just like the closed classroom door does. ... there is an argument to be made that academic freedom, student participation, and the use of copyrighted material, is much easier and “freer” in a closed silo.
שילה מקניל, מרצה לחינוך באוניברסיטה בסקוטלנד, נוכחה בהרצאה של ווטרס, והתרשמה ממנה. אבל כאשר היא קראה את הביקורת של נורמן היא מצאה את עצמה מזדהה גם איתה. עם מידה מסויימת של אירוניה עצמית היא מודה שהיא די מרוצה מהשימוש ב-Blackboard. היא מוסיפה:
Like D’Arcy, I work with and support the need for the boring, but oh so important administrative functions that our iteration of Blackboard support and that are needed for teaching and learning just now. If we got rid of Bb, I think it is fair to say there would be a fair amount of chaos for our students and staff alike. I have been in several meetings over the last year where a new shiny (and sometimes not so shiny) thing has been talked about with almost awe and wonder. This despite the fact that it just duplicates what are already doing within Bb but without the crucial integration “thangs” that automagically assign modules to students and staff. In these cases I have very much been advocating sticking to the ‘devil we know”, and trying to have a more holistic conversation about learning, where and how it (could) takes place in our context.
נדמה לי שמתוך דבריה של מקניל עוד נקודה חשובה באה לביטוי. כל מערכות ה-LMS עושות פחות או יותר (ואולי יותר ויותר) את אותו הדבר, ולכן לא עד כדי כך משנה איזו LMS מאמצים. יתכן שעדיף לעבוד עם מה שכבר בנמצא, במקום לאלץ מורים ומרצים ללמוד מערכת חדשה. ומעבר לכך, אם אנחנו באמת רוצים שהלמידה תתפוס את המקום המרכזי בסביבות למידה דיגיטאליות, יתכן שרצוי להפסיק את הוויכוח סביב "LMS כן או לא". האם ה-LMS מקדמת תפיסה חינוכית היררכית שבה הלומד פחות חופשי לקבוע את דרכי למידתו ויעדיה? אני סבור שכן, אבל מלכתחילה ה-LMS לא התיימרה לאפשר למידה "אחרת". הייעוד של ה-LMS היה, ונשאר, "ניהול" הלמידה. הניהול הזה אולי מגביל את הלומד, אבל הוא איננו בהכרח מכתיב כיצד ילמד. אני חייב להודות שה-LMS משרתת היבט חשוב של הלמידה המוסדית, היבט שספק אם הלומדים היו מוכנים לוותר עליו. "ניהול" הלמידה הוא הרי פונקציה חשובה בתהליך הלמידה הממוסדת, ולכן כדאי פשוט לאפשר ל-LMS לעשות את מה שהיא "יודע" לעשות, ולקוות שנשאר מרחב שבו עדיין אפשר להתמקד בלמידה עצמה.

אבל לצערי אי אפשר לסיים סתם עם הכרזה על הכדאיות של הפסקת אש בין ה-LMS לבין ה-PLE. נדמה לי שאין מנוס מלהוסיף עוד נקודה. גם אם ה-"חוק" של נורמן נראה כחוק שקשה להתגבר עליו, יישור הקו איתו ממחיש את הבעייתיות של ניצול משאבים בחינוך. ככל שמערכות ה-LMS של היום ממשיכות להתפתח, מתווספים אליהן עוד ועוד מרכיבים. הרוב הגדול של המרכיבים האלה מחזקים את היבט הניהול וזונחים את היבט הלמידה. הפיתוחים של היום מאפשרים למערכת לעקוב אחר פעילות הלומד ולכוון אותו, לא על מנת לשפר את הלמידה, אלא על מנת לשלוט בה טוב יותר. נוצר מצב של סיפוח זוחל, והנצחון של ה-LMS גורם לנו לשכוח מה בכלל רצינו להשיג מהדיגיטאליות בחינוך.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates