למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

Over a three-week period of observations in Saitama prefecture, I captured 17 classroom videos from various subject areas across 1st to 12th grade. Every classroom I visited was equipped with a large green chalkboard. There were few computers, few projectors or smartboards, and no other visible forms of 21st century technology in most of the classrooms. Japanese colleagues and researchers confirmed this was representative of the average K-12 classroom in Japan. In January 2015, the Tokyo Broadcasting System reported approximately 75% of Japanese classrooms still use chalkboards as the primary medium for presentation of lesson content.

Language arts and social studies teachers used a variety of chalk colors, each with a consistent meaning and precise purpose related to grammatical terms, literary themes, or systems of government. They used magnetic timers on the board to pace activities and posted magnetic labels of student names to assign workspace for whole-class demonstrations. Most importantly, teachers carefully preserved a lesson storyline as they progressed across the board. They added elements in a strategic sequence that helped bring coherence to the lesson, and rarely erased content unless they reached a major instructional transition.

During a typical lesson study cycle, teachers conduct research, analyze curriculum, and design a detailed "research lesson" to address a jointly selected investigative theme. One team member teaches the research lesson while colleagues observe and collect data on student learning. The team then engages in extended discussion of results and potential revisions.

במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.

The more I observed Japanese masterful use of the chalkboard, the more I reflected on technology approaches in US classrooms. Not only do educators rarely discuss the rationale for which technologies might best support particular learning opportunities, many US schools are consumed by a haphazard race to adopt the latest innovation. While many classrooms are decked out with shiny new tablets, document projectors, smartboards, or infrared response systems, far too often these devices are under-utilized, and methods of use vary widely across teachers.

Writing in Google Docs Doesn't Affect Student Test Scores, Early Research Finds

enthusiastic usage of Google Docs has not impacted student scores on standardized writing and reading exams

Neither the extent of a student's revisions, measured by the number of words added to and deleted from an original document, nor the number of times a student edited his or her document had any statistically significant impact.

In fact, this text suggests that 1 out of every 5 minutes spent in American classrooms is consumed by “anticipated interruptions” — transitions, materials distribution, and starting or ending class.

Connected devices, an emerging trend in computing technology, may offer the potential to relieve teachers of some of this administrative burden, allowing more time to focus on students’ learning needs.

As students take their seats, for example, attendance could be logged automatically using a device such as the Nymi, a wearable “smartband” that uses ECG patterns to authenticate identity. A beacon might push a warm-up exercise directly to students’ smart surfaces.

When it comes to keeping students on task, teachers could send a “haptic” vibration — similar to silent notifications on mobile devices — to a student’s wearable or tablet, redirecting her attention or behavior in a way that limits public embarrassment and reduces direct confrontation.

25 מיתוסים ותפיסות שגויות בלמידה בסביבה דיגיטלית

דיון במיתוסים ותפיסות שגויות בנושאי חינוך אינו חדש, ומצוי בכל דור מקדמת דנה, כמו למשל הסכנה בשילוב הכתיבה בלמידה, שתפגום בכישורי הלמידה אליבא דאריסטו שנכתב לפני 2500 שנה. (עמ' 3)

את תשומת הלב מהעיקר, שהוא מיקוד ההטמעה של הפדגוגיה בסביבת למידה דיגיטלית (עמ' 5)

למידה בסביבה דיגיטלית היא פן אחד מתוך כל הזדמנויות הלמידה, והיא חיונית כיום מעצם הימצאות הלומד במרחב מקוון בשגרת חייו, אך היא איננה תחליף לפעילות פנים אל פנים בחברותא ובכתה בא נוכח מנחה או מורה. (עמ' 5)

אינו מנבא את קץ בתי הספר (הציבוריים), כפי שרבים (מדי) מסיקים מהספר, או ממה שנכתב אודותיו, אלא יוצא בקריאה, שדעיכה משמעותית של רלוונטיות בתי הספר תגיע, אם הם לא יותאמו וישונו לצרכי ההווה והעתיד, ומערכת החינוך תתעקש להיתקע בשמרנות וסנטימנטליות של העבר, שכבר אינם רלבנטיים לימינו. (עמ' 6)

הנזק של מיתוס זה, איננו דוקא בתפיסה השגויה של המצאת החינוך מחדש, לכאורה, בעשור הראשון והשני של המאה ה- 21, אלא באשלייה שהטכנולוגיה היא החזות העדכנית של החינוך, ויש להתמקד באמצעים הטכנולוגיים ובכשירויות הנדרשות ליישומן, ולא במכלול תפקודים הנדרשים ללומד, שהיו, הווים ויהיו רלוונטיים תמיד. (עמ' 6)

חדשנות זו הבזיקה בעולם החינוכי ככוכב שביט, אך נעלמה תוך פחות מעשור, מסיבות שחלקן הגדול תקפות גם היום כמפורט כאן למעלה. אין כל סיבה להניח שתוצאות מהלך כזה כיום, תהינה אחרות מכישלון שילוב למידת לוגו בעבר. (עמ' 8)

מהווה תירוץ לבתי ספר המצדיקים את אי שילוב התקשוב בשל חוסר ציוד ראוי (עמ' 9)

השאלה היא לא מה יקר יותר, אלא כיצד יש לנצל ולהסיט את המשאבים הקיימים ו/או הראויים, ללמידה יעילה ואיכותית מהקיים, לשם הכנת בוגר מערכת החינוך לתפקוד מיטבי בחברה בעתיד הקרוב. (עמ' 9)

עלויות התקשורת והמכשירים האישיים יורדות משנה לשנה, אך עלויות כוח האדם המקצועי לא משתנות, וודאי שאינן מוזלות. (עמ' 12)

מיתוס לפיו על כל מורה להכיר "ארגז כלים דיגיטלי", וכל המרבה הרי זה משובח, ולכן על מסגרות הפיתוח המקצועי של המורים להתמקד ב"כלים", על חשבון הכשרה בפדגוגיה מותאמת לסביבת למידה דיגיטלית. (עמ' 12)

על מנת לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיה בכלל, ובכלי/שירות מסוים בפרט, יש להגדיר צורך ומטרה פדגוגית, ורק אחר כך להתאים את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. (עמ' 12)

מהות של דרך חיים המובנית לא רק בכל תחומי החיים אלא גם בעיצוב ערכים, ביניהם תפיסה חדשה של אזרח וחברה, בכל הנוגע לזכויות כמו שקיפות, שמירת פרטיות, קניין, שיתופיות וכד'. (עמ' 14)

עלינו להקפיד לדבר על למידה או פדגוגיה המיושמים בסביבה דיגיטלית, ולא להמציא מהות חדשה של למידה, כמו "למידה דיגיטלית". (עמ' 13)

עוד ב-2010, מחלקת החינוך הממשלתית של ארה"ב קובעת, שאחרי איסוף במשך עשור של נתונים, נמצא שלמידה בסביבה דיגיטלית יעילה וטובה בגילאי העל- יסודי (חט"ב ותיכון), וההישגים גבוהים יותר בממוצע לתלמיד, בהשוואה ללמידה של אותם הנושאים בלמידה מסורתית.... (עמ' 15)

Your Kid’s School Is Missing the Tech Revolution, and It’s All Your Fault

For the last couple of decades, entrepreneurs and academics have struggled to find ways [to] bring some of the Internet’s disruptive force to the education system — only to be stymied by predictably sclerotic bureaucracies and overcautious government agencies.

But in recent years, entrepreneurs have started making an end run around administrators and taking their products directly to teachers and parents. By targeting individual users, the thinking goes, they can get their products into the hands of the people who use it, instead of slogging through arcane procurement processes.

Let’s be honest. If we were always this cautious about data, the Internet economy as we know it would never exist. Many of the innovations of the last couple of decades have sprung directly from our willingness to blithely let Google track our web activity or post photos of our families on Facebook or share our innermost thoughts with the world on Twitter or allow apps to know where we are at any given moment.

We may know — deeply believe — that technology can have a miraculous impact on the education system, but we can’t help but become at least somewhat driven by our worst fears. We worry that the decisions we make today will have unintended consequences that follow our children for the rest of their lives.