יום ראשון, 21 ביוני 2015 

יו! מתברר שהתחום הזה "קשה"!

עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת (ולמען האמת, גם הרבה לפני-כן) יזמים מעולם התעשייה השמיעו ביקורת כלפי הדרך שבה בתי ספר מתנהלים. הם טענו שאם בתי הספר רק ילמדו מהנסיון שלהם, ויתנהלו כמו מפעלים עסקיים, אפשר יהיה לפתור את בעיות החינוך. במבוא לספרו משנת 2004 "The Blackboard and the Bottom Line" לארי קובן מביא את סיפורו של אחד היזמים האלה שהיה בטוח שהוא יודע מה בתי הספר צריכים. ג'יימי וולמר הוכר אז כמייצר הגלידה הטובה ביותר בארה"ב, והוא הוזמן להרצות מול כנסים של מורים ומנהלים, כאשר המסר שלו היה פשוט: צריכים להעתיק את הידע הניהולי שהוא ואחרים רכשו בעסקים לבתי הספר. מדובר בסיפור קלאסי שזכה לפרסום רב – סיפור האוכמניות. אפשר למצוא אותו פעמים רבות ברשת, גם כטקסט, וגם כסרטון שבו וולמר מספר על האירוע (בסרטון הזה וולמר אומר שהמפגש המדובר התרחש בשנת 1990, ואילו קובן כותב שזה אירע בסוף שנות ה-80). הוא מופיע גם בעברית, אם כי רק פעמים מעטות – לדוגמה באתר של הסתדרות המורים משנת 2005.

אותו מפגש שעליו וולמר מספר היה ההתחלה של מסע מתמשך שלו, מסע שנמשך עוד היום. הוא משקיע רבות בפרויקטים לשיפור בתי הספר, אבל הוא גם יודע מה שלא הבין אז. במילים שלו:
למדתי שבית ספר איננו עסק.
אבל למה אני נזכר בסיפור הזה עכשיו? יכול להיות שעדיין מוקדם מדי לזהות מגמה, אבל לפי כתבה ב-TechCrunch מלפני כשבועיים, יתכן ויש האטה בהשקעות של יזמים ושל חברות הזנק לתחום של התקשוב בחינוך. מוסרים לנו שבמהלך 2014 $1.2 מיליארד גויס לתחום הטכנולוגיות בחינוך, ואילו השנה, גם אם אנחנו רק במחציתה, הסכום שגויס נמוך מזה באופן משמעותי. הכתבה ב-TechCrunch מנסה למצוא הסבר להאטה הזאת, ובין היתר אנחנו קוראים:
Few industries have been as seductive, or as frustrating, for technology investors as the business of education. For people who make their living by financing technological solutions to problems consumers and businesses often never knew they had, the glaring inefficiencies in education today represent a tempting target.
רצוי להתעכב רגע על המשפטים האלה. הרי מספרים לנו שתחום החינוך הוא גם מפתה, אבל גם מתסכל. הפיתוי נובע מ-"חוסר היעילות הבולט" שהוא כנראה גם מה שקורץ למשקיעים. הרי מי יכול לטפל בבעיות של "חוסר יעילות" טוב יותר מאשר אנשי עסקים?

אבל מתברר ששוני מבני, אולי אינהרנטי, בין עולם העסקים לבין עולם החינוך מקשה על היכולת של אנשי העסקים לפתור את בעיות החינוך. הכתבה מצטטת אחד המשקיעים הבולטים בתחום הטכנולוגיה בחינוך שמסביר את הבעיה:
In many cases they (בתי הספר) don’t seem to show the sense of urgency that the corporate world does. That has something to do with why the level of investment goes up and down.
האשמה, כנראה, נמצאת בבתי הספר, ובעולם החינוך באופן כללי, מפני שהם אינם מבינים עד כמה אנשי העסקים באמת רוצים להציל אותם, ולכן אינם חשים את דחיפות הנושא. והתוצאה היא שלא מעטים מהמשקיעים שוקלים שוב את ההשקעות שלהם. נוצר הרושם שהמשקיעים מחליטים להעניש את החינוך, ואומרים לו: "אם אינכם מוכנים לאפשר לנו רווח גדול ומהיר על ההשקעה שלנו נצטרך להשקיע במקום אחר".

כאשר ג'יימי וולמר נכנס לראשונה לתחום החינוך הוא היה בטוח שיצליח בקלות ובמהירות להציע פתרונות. הוא גילה שאם הוא באמת רוצה להשפיע כדאי לו ללמוד על החינוך, ועל ההבדל בין עולם העסקים ועולם החינוך. משום מה, אינני מתרשם שהדור החדש של אנשי עסקים שרואים בתקשוב החינוכי הזדמנות לשנות את החינוך, וכמובן גם להרוויח (לא בהכרח בסדר הזה), מסיקים את המסקנה המתבקשת הזאת. וולמר החליט שהוא נשאר לטווח הארוך, החלטה שכנראה איננה רווחת אצל הדור החדש של היזמים. בסיום הכתבה ב-TechCrunch אותו המשקיע שצוטט קודם מנסה לתאר את הלך המחשבה של המשקיעים שמתאכזבים מתחום החינוך:
I don’t think that investment in education-related technologies is over, but I think there’s some hesitancy. Some people stuck in companies that have taken too long to get to scale are saying, ‘Geez! This education technology segment is tough.
בהתחשב בעובדה שהכניסה המאסיבית של משקיעים ושל חברות הזנק לתוך תחום החינוך והטכנולוגיה בחינוך התחילה רק לפני שנים מעטות, יש טעם לשאול מה בעיניהם נחשב כתקופה סבירה עד שיראו רווח מההשקעה שלהם. נדמה לי שהיה צריך להיות מובן מאליו שהחינוך הוא תחום שדורש סבלנות והתמדה. אבל אפשר לפחות לברך על כך שכמה מהמשקיעים האלה מתחילים להבין שמדובר בתחום קצת יותר מורכב מאשר חשבו תחילה.

תוויות: ,

יום ראשון, 14 ביוני 2015 

ואולי רק הדבר הלא עד כדי כך גדול הבא?

התקשוב החינוכי ממשיך לרדוף אחרי הדבר הגדול הבא, או לפחות לשמור על התקווה שאכן עוד מעט יופיע המכשיר שיחולל את השינוי המיוחל בחינוך. אין זה חשוב מהו השינוי המיוחל – רק שיגיע כבר, וגם שמבשרו הטכנולוגי יזכה לכמה שעות של זוהר לפני שכוכבו ידעך ויוחלף באחר. החינוך, הרי, משווע לשינוי, ובלי איזה דבר גדול השינוי שיגאל אותנו ממצבו העגום של החינוך כנראה לא יגיע. ומהן התכונות של אותו מכשיר או יישום שאנחנו מייחלים לו? כאן אין תכונות ייחודיות, ואולי כיאה למשהו שמחולל שינוי (שלא לדבר על "שיבוש") רצוי שהתכונות יהיו בלתי-צפויות, שהן יפתיעו אותנו. דווקא בגלל זה קצת הופתעתי כאשר קראתי כתבה קצרה ב-Geektime, אתר שמעיד על עצמו שהוא "בלוג הטכנולוגיה הגדול והמוביל בישראל" על מחשב/טבלט חדש המיועד לחינוך שחברת אינטל משיקה. מסבירים לנו שהכלי החדש הזה:
נועד לשנות את חוויית הלימוד של התלמידים
כצפוי, אם משהו נועד לחולל שינוי כזה, רצוי שקודם יתארו לנו את המצב העגום של היום. את זה עושים בפתיחת הכתבה:
למרות השינויים העצומים שחלים בעולם הטכנולוגיה, הרי שמערכת החינוך עדיין איטית מאוד בהסתגלות אליהם ודרכי ההוראה כיום לא שונים מהותית מלפני מספר עשורים. גם היום מרבית התלמידים נסחבים עם חוברות ומחברות, כשחוויית הלימוד אינה אינטראקטיבית.
אני מודה, תיאור הפתיחה הזה, בצניעות שבו, עורר בי טיפת תקווה. יש בו רמז לרצון לדרכי הוראה שונות מהמקובל, כולל למידה אינטראקטיבית. מה גם, מדברים על העדר שינוי של עשורים בלבד, ולא של מאות שנים. לכן, אפילו אם קשה לצפות שמחשב/טבלט חדש הוא אשר יוכל לחולל שינויים (היה אפשר, אולי, לקוות למשהו שעדיין לא הכרנו – אלקטרודה מחוברת למוח, למשל), נדמה שהכתבה מתייחסת למכשיר שיאפשר צעד קטן לקראת שינוי חינוכי. אבל מעבר להקלה על סחיבת חוברות ומחברות, קשה למצוא כאן שינוי בכלל. המשך הכתבה מוקדש לתיאור תצורת הכלי החדש – מערכת ההפעלה, נפח הזכרון, וגם תאימות עם חומרי למידה של גופים שונים. תוסף שפועל כמיקרוסקופ והיכולת למדוד טמפרטורה הן בהחלט אפשרויות המבורכות, אבל דווקא המשך הפירוט הזה סותר, או לפחות מחליש משמעותית, את החזון ההתחלתי. אנחנו למדים ש:
פיצ'ר ייעודי נוסף למחשב הוא תמיכה ב-Intel Classroom Management. מדובר בתוכנת ניהול שמאפשרת למורה לשלוט בכל המחשבים שנמצאים בכיתה ותומכים בהתקן. בין השאר יכולים המורים לראות את המסכים של כל תלמיד בזמן אמת, לשתף מסמכים, לשלוח משימות ולבדוק אותן, לחסום שירותים או אתרים ועוד.
כיצד "פיצ'ר" כזה תואם את ההבטחה לשינוי בדרכי הוראה? סביר להניח שהוא איננו עושה זאת, ואני מעז להוסיף שמי שקורא את הכתבה איננו באמת מצפה לשינוי משמעותי. מה שיש לנו כאן הוא אוסף של אמירות שנועדו להרשים אותנו ... כל עוד איננו קוראים יותר מדי לעומק. אבל נדמה לי שאין לבוא בטענות כלפי Geektime. הרי בעולם הטכנולוגיה צפוי שינסו להרשים אותנו בהגזמות על הייחוד של כל דבר חדש. ומה לעשות והגישה הזאת מזמן גם חדרה לחינוך. אי אפשר לדווח סתם על עוד טבלט חדש. מכשירים היברידיים של נייד/טבלט נמצאים בשוק כבר שנים. לכן אפילו אם למכשיר החדש של Intel תכונות מיוחדות שעושות אותו מתאים יותר לחינוך מאשר מכשירים דומים אחרים, לא מספיק לספר לנו עליו – צריכים גם לספר לנו כיצד הוא יוציא את החינוך מהמצב הסטטי שבו הוא נמצא כבר "מספר עשורים".

לקראת סיומה הכתבה מצטטת את אילן תורג'מן, מנהל ערוץ ההפצה של אינטל בישראל, שמונה כמה מהתכונות הלא יותר מדי מרשימות של המכשיר החדש. הוא מסכם:
זה ללא ספק צעד משמעותי בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21
הבעיה כאן איננה בהגזמה של אנשי השיווק. הבעיה היא שאנחנו כל כך רוצים להאמין. כי הרי כבר מזמן שכנענו את עצמנו שבלי טכנולוגיה חדשה אין סיכוי לשינוי.

תוויות: ,

יום ראשון, 7 ביוני 2015 

במנות קטנות יכול להיות ערך לימודי בהתאמה אישית

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן לסוגיית ההתאמה האישית (personalization) שלמרבה הצער נעשתה למילת קוד להעברה יעילה של אותם התכנים לתלמידים שונים. קברניטי החינוך של היום מצפים מכל תלמיד ללמוד את מה שהמערכת קובעת, אבל הם מוכנים "להתאים" את קצב הלמידה כך שכל אחד יתקדם לפי היכולת שלו. מיותר לציין שזה איננו מה שמצטייר בראש שלי כאשר אני חושב על "התאמה אישית".

למה היום שמים דגש על התאמה אישית? נדמה לי שחלק לא קטן של התשובה קשורה להתפתחות הטכנולוגיות הדיגיטאליות שמסוגלות היום לעשות מה שמכונות ההוראה מימי סקינר רק ניסו לעשות – בצורה מגושמת ובהצלחה מצומצמת. באמצעות איסוף מידע על כלל פעולות ה-"למידה" של כל תלמיד, וניתוח המידע הזה, מחשבים יכולים ליישם את מה שעד היום היה רק משאלת לב של המערכת – לכוון כל תלמיד באופן "אישי" לאותו יעד. זה כמובן תואם גישה חינוכית שרואה בלמידה פעולה פרטנית של קליטת מידע ממקור סמכות, ולא פעולה חברתית של התמודדות עם העולם הסובב את הלומד. בכיתי כאן כבר מספיק פעמים על ניצול התקשוב לשירות המגמה הזאת כך שאין הרבה טעם לחזור על התלונות שלי שוב. ודווקא הפעם אני מוכן להגיד מילה טובה על ההתאמה האישית, אם כי במקרה הזה ההתאמה איננה מתבססת על איסוף מתמשך של מידע אודות התלמיד.

לפני כשבוע דן מאיר, בלוגר חינוכי שכותב בעיקר על הוראת המתמטיקה, קישר לכתבה מעניינת ביותר בניו יורק טיימס. הכתבה עסקה בקשר בין הכנסות המשפחה לבין הסיכוי שילדים ממשפחות ברמות הכנסה שונות יגיעו להשכלה הגבוהה. מתברר שאכן יש מתאם, וילדים ממשפחות מבוססות מגיעים לקולג'ים ולאוניברסיטאות באחוזים גדולים יותר מאשר ילדים ממשפחות עניות. זה בוודאי איננו מפתיע, ולא לזה מאיר התייחס. הכתבה בטיימס הציגה גרף שהראה את הקשר בין ההכנסות לבין ההשכלה, ומאיר התמקד בפעולה שהקוראים התבקשו לבצע לפני שהגרף הוצג להם. הכתבה ביקשה מהקוראים לצייר את הגרף שבעיניהם יתאר את הקשר הנכון, ורק אחרי שהקוראים ציירו הגרף הנכון הוצג. מאיר כותב:
This is so rare. More often than not, our curricula rushes past lower, imprecise, informal, concrete rungs on the ladder of abstraction straight for the highest, most precise, most formal, most abstract ones. That’s a disservice to our learners and the process of learning.

You can always ask a student to move higher but it’s difficult to ask a student to move lower, forgetting what they’ve already seen. You can always ask for precisely plotted points of a model on a coordinate plane. But once you ask for them you can’t unask for them. You can’t then ask the question, “What might the model look like?” Because they’re looking at what the model looks like. So the Times asks you to sketch the relationship before showing you the precise graph.
בנוסף להצגת הגרף הנכון, הכתבה שבטיימס "התאימה" את הטקסט שהופיע במסך לגרף שכל קורא צייר ונתנה משוב בהתאם לאותו גרף. ואחרי שדווח לקורא על מידת הדיוק של הגרף שלו למציאות, וגם את דמיון הגרף שלו לאלה של קוראים אחרים, הקורא גם קיבל הסבר:
We asked you to take the trouble to draw a line because we think doing so makes you think carefully about the relationship
יש כאן יסוד חינוכי חשוב מאד. במקום להציג את ה-"מסקנה" כבר בהתחלה, הלומד מתבקש לבחון את עצמו, לחשוב, ולשאול את עצמו מה עשויה להיות ה-"מסקנה" הנכונה. מאיר מוסיף שהדיגיטאליות מאפשרת את היישום של יסוד פדגוגי:
The lesson builds your thinking into its instruction.
לפני כשלוש וחצי שנים כתבתי כאן על סרטון של דרק מולר שהסביר שבתיזת הדוקטורט שלו הוא מצא שהצפייה בסרטונים שהציגו עובדות מדעיות לא הביאה את הצופים להבין את הרעיונות שהסרטונים ביקשו להסביר. מולר כתב:
It is a common view that "if only someone could break this down and explain it clearly enough, more students would understand." Khan Academy is a great example of this approach with its clear, concise videos on science. However it is debatable whether they really work. Research has shown that these types of videos may be positively received by students. They feel like they are learning and become more confident in their answers, but tests reveal they haven't learned anything.
מולר כתב שהצגת המידע הנכון מראש איננה מאפשרת ללומדים להתעמת עם התפיסות המוטעות שלהם, ובסופו של דבר הם "מבינים" את מה שחשבו קודם. הכתבה בטיימס איננה יוצרת עימות, אבל כאשר היא מחייבת אותנו להתמודד עם הנושא הנידון, לבחון את עצמנו, לפני שמציגים לנו את ה-"תשובה" אנחנו נעשים פתוחים יותר לקליטת המידע הנכון.

מאיר טוען שאינטראקטיביות כמו זאת שבכתבה של הטיימס היא העתיד של ספרי לימוד במתמטיקה. אינני יודע אם זה נכון, אבל היא ללא ספק מאפשרת לנו הצצה לתוך היכולת של ההתאמה האישית, כאשר היא ממוקדת וזעירה, להיות חלק חשוב מפדגוגיה טובה.

תוויות: ,

יום שני, 1 ביוני 2015 

אוי לנו מהזמנים הטובים!

לטעמי, סוף המאה הקודמת ותחילת הנוכחית היתה התקופה המעניינת ביותר להיות איש חינוך שעוסק בתקשוב. בשנים ההן ה-WWW התבסס כמקור מידע אדיר ופריחתם של כלי Web 2.0 פתחו עבור מורים ותלמידים נתיבי ביטוי ותקשורת שהזמינו שינויים משמעותיים בדרכים שבהן בתי הספר מתנהלים, מורים מלמדים, ותלמידים לומדים. אינני מטיל ספק בכך שגם היום יש אפשרויות חדשות ואתגרים חינוכיים מרתקים, אבל במידה רבה מדי התקשוב הפך לאוסף כלים שמשרתים את חיזוק הקיים במקום להזמין את יצירת החדש. פעמים רבות בעבר הבעתי את האכזבה שלי מכיוון ההתפתחות הזאת. אבל בין אכזבה לבין מה שאולי אפשר לכנות תדהמה יש פער גדול, ודי נדהמתי מהכותרת של כתבה שהתפרסמה לפני שלושה שבועות באתר Entrepreneur אליה הגעתי דרך ציוץ של MindCet:
הכתבה נכתבה על ידי מיכאל סטייטון, שותף ב-LearnCapital. מאתר החברה אנחנו לומדים ש:
LearnCapital is a venture capital firm focused exclusively on funding entrepreneurs with a vision for better and smarter learning.
יתכן שהיום הגדרה כזאת ממקמת את החברה כארגון חינוכי, והראייה לכך היא ההצהרה על החזון של "למידה טובה וחכמה יותר". אבל נדמה לי שבכל זאת רצוי להקפיד על הגדרות ברורות, ולפי מיטב הבנתי מדובר בסך הכל בחברה שמשקיעה בחברות הזנק בתחום החינוך. חשוב אולי להוסיף שהיא עושה זאת בציפייה שבעתיד הלא יותר מדי רחוק ההשקעה שלה תהפוך לרווח. סביר להניח שחברות ההזנק שיוכלו להראות שהתלמידים שלומדים באמצעות היוזמות שלהן יהיו רווחיות יותר מאשר אלה שלא, ולכן אפשר להסיק שיש להן עניין בלמידה. ובכל זאת לשם הדיוק עדיף בעיני לציין שלא מדובר בגוף חינוכי.

זאת ועוד: במהלך ההיסטוריה הקשרים של החינוך הציבורי עם עולם העסקים היו מעורבים. מצד אחד ראשי חברות גדולות ראו בבתי הספר בית גידול לעובדיהם העתידיים, אך מצד שני הנסיון לנהל בתי הספר כמו בתי חרושת או כבתי עסק נכשל פעם אחר פעם. (ההיסטוריה הזאת מתוארת היטב בספרו של לארי קובן The Blackboard and the Bottom Line – Why Schools Can't Be Businesses.) הציפייה שעולם העסקים יוכל להרוויח מהחינוך איננה חדשה, אבל נדמה לי שההתייחסות לבתי הספר כמרחב שממנו אפשר לדלות עוד ועוד רווחים כספיים היא גישה חדשה שפותחה רק בעידן חברות ההזנק הטכנולוגיות.

קשה להאשים את סטייטון בהתעניינות יתרה בעניינים חינוכיים. מורגש היטב שההתייחסות שלו היא לפן העסקי. די קרוב לתחילת הכתבה הוא מכריז ש:
disruption in the education and learning market is in its infancy and cries out for further innovation
אמנם לפעמים אפשר לזהות אצל כמה מאלה שמדברים על שיבוש שהם מבקשים לחולל שינוי חיובי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל קשה להתרשם שהרצון לשינוי הוא אשר מניע את סטייטון. בהמשך הכתבה הוא מונה:
a few key reasons why entrepreneurs should focus their efforts on disrupting the education market and getting a piece of the proverbial $4.6 trillion pie.
אמנם בין הסיבות שהוא מביא יש הטענה שהאוכלוסיה של אלה שרוצים ללמוד הולכת וגדלה, אבל ספק אם יש כאן גישה שרואה בהשכלה ערך בפני עצמה. סטייטון משייך את הרצון בלימודים איכותיים לתחכום של הורים שמבינים שילדיהם יזדקקו להשכלה. די ברור שהוא בסך הכל מזהה כאן אוכלוסיה עם אמצעים כספיים שיהיו מוכנים להוציא כסף רב עבור חינוך ילדיהם. ואם ההורים מוכנים לשלם, היזם יוכל להרוויח. אבל בין זה לבין שיקול "חינוכי" המרחק די רב, והטענה הזאת היא היחידה בין אלה שסטייטון מביא שאפילו מתקרבת לעולם החינוך.

צ'רלס דיקנס פתח את ספרו "בין שתי ערים" במשפט הנצחי "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים...". אמנם פתחתי את המאמרון הזה עם וידוי שמבחינתי התקופה המעניינת והמאתגרת ביותר עבור התקשוב החינוכי כבר מאחורינו, אבל אני בטוח שיש עדיין סיכוי להתחדשות התחום. אך מול הסיכוי הזה ניצבת הגישה הצינית של יזמים כמו סטייטון אשר אינם קשורים כלל וכלל לחינוך, אלא רואים בלמידה ובבתי הספר לא יותר מאשר פרה חולבת. כאשר קוראים כתבה כמו זאת של סטייטון שנטולה אמירה חינוכית כלשהי קשה לא להרגיש שהמשפט של דיקנס מתאים גם לתקשוב החינוכי היום.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates