עברתי!
אמשיך לפרסם, באותם הנושאים שהעסיקו אותי כאן.
קוראים מוזמנים לעבור יחד איתי:
אמשיך לפרסם, באותם הנושאים שהעסיקו אותי כאן.
קוראים מוזמנים לעבור יחד איתי:
אבל תמיד חשוב ורצוי להרחיב את המבט ולהסתכל על התמונה גדולה. אין ספק שלנושאים כמו מבחנים סטנדרטיים ובתי ספר צ'רטר (לפעמים בעברית מכנים אותם בתי ספר בזיכיון), למשל, השפעה גדולה, ונגיעה ישירה, לתקשוב. לפני כעשרה ימים דיאן רביץ' פרסמה מאמרון שבו היא טוענת שהירידה במעמדה של ארה"ב במבחני ה-PIRLS האחרונים קשורה ישירות לאימוץ הסטנדרטים של ה-Common Core לפני כ-15 שנים. רביץ' מקשרת בין אימוץ ה-Common Core לבין התנופה לקידום בתי ספר צ'רטר, וטוענת שהדוגלים בהפרטת מערכת החינוך בארה"ב דגלו גם באימוץ ה-Common Core, ועכשיו הם מצביעים על הכשלונות ב-PIRLS כדי להראות שבתי הספר ציבוריים נכשלו, ולהצדיק עוד ועוד הפרטה.
אבל אם בתחילת המאמרון הזה ציינתי שאני משתדל להתמקד, למה אני עכשיו מרחיב? אני עושה זאת כדי להסביר כיצד דרך התגובה של אחד הקוראים של המאמרון של רביץ' הגעתי לכתבה של איתן סיגל (Ethan Siegel) באתר פורבס (וגם ב-Medium):
סיגל מסיים את הכתבה שלו אם הצהרה שאיתה אני כמובן מזדהה:
תוויות: הרהורים
אין זה אומר שבעיני ההערות של ריצ'רדסון הן תמיד חסרי עומק. יש לא מעט פעמים שבהן אני מסכים איתו בלי שארגיש שאני צריך לתבל את ההסכמה שלי עם ביקורת. כך הרגשתי עם מאמרון שהוא פרסם לפני כשבוע. במאמרון הזה ריצ'רדסון הביע את תחושתו ההולכת ומתרחבת שההבטחה הגדולה של התקשוב בחינוך לא רק שלא הגשימה את עצמה, אלא שהיום הוא משרת מטרות שונות מאשר אלה שלשמן איחלנו. ריצ'רדסון מביט אחורה במידה לא קטנה של געגוע וכותב:
the Web was a fun, interesting, pretty fascinating place to be back then.
חשוב להבין שברובד הפרטי אלה אכן דרכים למצמצם את השפעת ענקי הרשת על החיים שלנו. ובכל זאת צריך להיות ברור שפעולות מהסוג הזה אינן משפיעות על התמונה הגדולה של מצב הרשת. ומעבר לנסיונות האלה, נדמה שריצ'רדסון איננו מחבר בין התהליכים הכלל אינטרנטיים שעליהם הוא מנסה להשתחרר לבין המציאות הנוכחית של התקשוב בחינוך. מתקבל הרושם שריצ'רדסון עדיין רואה את התקשוב החינוכי דרך העיניים של חלוץ ה-Web 2.0 בחינוך, וזאת על אף העובדה שכבר מזמן התקשוב איננו בא לביטוי בחינוך דרך הכלים האלה, אלא דרך "ההתאמה האישית" והמעקב הנרחב אחרי כל מה שהתלמיד עושה. אני בוודאי לא אתווכח עם הקביעה שלו שמפני שהרשת תהיה חלק אינטגרלי מחייהם הבוגרים של התלמידים של היום עליהם להכיר את היכולות וגם את המגבלות שלה, ושאי אפשר להתעלם ממנה או להגביל את השימוש בה.
ובכל זאת, מדבריו של ריצ'רדסון מתקבל הרושם שהוא משמיע שתי ביקורות נפרדות – אחת כלפי האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום, ואחת כלפי הביטויים הנוכחיים של התקשוב בחינוך. הבעיה היא ששני אלה דווקא מאד מחוברים. "ההתאמה האישית" הרווחת היום בחינוך והמעקב ההדוק אחרי ה-"למידה" של כל תלמיד אינם שונים מאיסוף המידע האישי המאסיבי של חברות הענק ששולטים היום ברשת. במידה רבה אלה אינם אלא אחים קטנים לאלגוריתמים שמופעלים כדי לזהות בדיוק את מה שאנחנו "רוצים" (ולגרום לנו לקנות עוד ועוד) מחוץ לחינוך.
ריצ'רדסון מסיים את המאמרון שלו עם רשימה של כתבות מהשבועות האחרונים שמביעות אכזבה דומה לשלו. שמות שתיים מהכתבות האלו מסגירים את הדכדוך השורר בהן: ראיון עם טים ברנרס-לי - "What’s Wrong With the Web Today" וכתבה של פרהד מנג'ו -"The Internet is Dying". מנג'ו מסיים את הכתבה שלו עם המשפטים:
תוויות: למידה אישית, למידה מותאמת אישית
רבים מהתלמידים שנסקרו במחקר של ראנד למדו במסגרות שזכו לתמיכה מה- Next Generation Learning Challenges – קרן בתמיכה של ביל גייטס ומספר עשירים נוספים. שלושה רבעים מבתי הספר במחקר היו בתי ספר צ'רטר שבדרך זאת או אחרת נתמכים על ידי ה-NGLC. על פי רוב, בבתי הספר מהסוג הזה המגמה הראשית היא "קידום" התלמידים עד להצלחה במבחנים סטנדרטיים. ה-"קידום" הזה נעשה באופן פרטני, כאשר אלגוריתמים "עוזרים" לזהות את הקשיים של כל תלמיד ולהגיש לו, הן מבחינת רמת הקושי של התכנים, והן מבחינת הקצב של הגשתם, מנות "ידע" שהוא יוכל לעכל בהצלחה. חלק גדול מה-"למידה" נעשה בסגנון של בוחן, וזמן רב מוקדש למבחנים כדי שהתלמידים ילמדו כיצד להבחן בהצלחה. זה איננו סגנון ההוראה/הלמידה הבלעדית של בתי הספר האלה. המחקר סקר מורים שדיווחו על סגנונות הוראה מגוונים, כולל סגנונות של חקר וגילוי. ובכל זאת, רבים מבתי ספר הצ'רטר של ה-NGLC רואים בצורה הזאת של "התאמה אישית" דרך טובה לקדם אוכלוסיות חלשות ולכן ניתן לנחש שהיא רווחת ברבים מבתי הספר אשר במחקר.
וזה כמובן יכול לעזור להסביר את מה שעל פניו נראה כלא הגיוני. אמנם השיטות הנהוגות ברבים מבתי הספר במחקר הן "אישיות" ואפילו "מותאמות" לכל תלמיד, אבל אפילו אם הוא יושב מול מחשב נוצץ שלכאורה משדר חדשנות וקידמה, איזה תלמיד ירצה לבלות חלק ניכר מהיום שלו מול קופסה שמעבירה אליו "ידע" ובוחן אם הוא אכן נקלט. שלוש פעמים בעבר הזכרתי כאן את הסיפור הקצר הקלאסי של אייזק אסימוב – The Fun They Had (יש גם תרגום עברי די צולע משלי). בסיפור הזה ילדים של אמצע המאה ה-22 שלומדים בבתיהם באמצעות רובוט אישי (מה שאפשר לכנות "התאמה אישית מלאה") מוצאים ספר שמתאר את שיטת הלמידה המיושנת של כיתה של תלמידים. הם מהרהרים לעצמם שיכול היה להיות מאד נחמד ללמוד בדרך הזאת. ומתוך המחקר של ראנד אנחנו כנראה מגלים שאין צורך להגיע למאה ה-22 כדי למצוא תלמידים שיתגעגעו ללמידה כזאת.
תוויות: אלגוריתם, ציונים, קבוצות דיון
אני די בטוח שפעמים רבות בעבר ציינתי שכאשר מחשב בודק את מה שסטודנט כותב בטווח הארוך התוצאה תהיה שהסטודנט יפסיק לחשוב שיש בכלל סיבה לכתוב. הכתיבה, הרי, היא כלי תקשורת, וספק אם סטודנט רוצה לתקשר עם מחשב. אמנם אנשי בלאקבורד מדגישים שהכלי שלהם נועד לשחרר את המרצה מהצד האפור של בדיקת הכתוב כדי להקדיש יותר זמן לתוכן, אבל אם מרצה בכל זאת אמור לקרוא את הפוסטים של הסטודנטים שלהם לא ברור למה הוא זקוק לכלי שמדווח לו על אותו פוסט. הרי תוך כדי קריאה הוא בוודאי יכול להתרשם מרמת הכתיבה ואיכותה כך שהוא איננו זקוק להצעות של הכלי. אבל בעיני הבעיה הזאת משנית לנושא מרכזי יותר.
בקטע המצוטט למעלה הבכיר בבלאקבורד מציין שקבוצות דיון נועדו לדיון ולא להערכה. נדמה לי שאי-שם בדרך להפצת הכלי החדש של בלאקבורד הנקודה הפשוטה והבסיסית הזאת הלכה לאיבוד. הרי אם זאת באמת המטרה של קבוצות הדיון, למה בכלל הדגש על מתן ציון? חברת בלאקבורד, והרצון שלה להפיץ עוד כלי אלגוריתמי שאולי יגדיל את הכנסותיה, אינה הגורם הבעייתי היחיד כאן. גם הדרך שבה מרצים משתמשים בקבוצות דיון תורמת לבעיה. למרבה הצער, במספר די רב של פעמים נוכחתי לדעת שמרצים משלבים קבוצות דיון לתוך אתרי הקורסים שלהם ומנחים את הסטודנטים לכתוב בהן, אבל הם רואים בפעילות הזאת עיסוק צדדי, מס שפתיים לאינטראקטיביות, ולא חלק אינטגרלי מהלמידה. הכתיבה בקבוצות הדיון היא כל תקן של "ישחקו הנערים לפנינו". לא מעט מרצים בכלל אינם בודקים מה שנכתב בהן. עלי להודות שעבור מרצים כאלה כלי כמו זה שבלאקבורד מפתחת דווקא כן יכול להועיל. אבל בדרך הזאת אנחנו מחטיאים את המטרה פעמיים. לא רק שנותנים ציון על מה שנכתב מבלי לבחון כיצד הכתוב תורם לדיון ו/או לתובנות – של הסטודנט כפרט ולסטודנטים כקבוצה – אלא גם באמצעות הציון מעבירים לסטודנטים מסר שהסממנים החיצוניים של כתיבה "איכותית" הם החשובים, ולא הדיון עצמו.
בתוך הכתבה עצמה מועלות מספר נקודות של ביקורת. היא מצטטת, למשל, את לס פרלמן (Les Perelman) מ-MIT, אדם שמאד מוכר בהתנגדותו לכלים דיגיטאליים בבדיקת כתיבה. פרלמן מבטא בצורה יותר אלגנטית את הטענה שלי בפיסקה הקודמת:
תוויות: התאמה אישית, למידה מותאמת אישית, שיבוש החינוך
בתי הספר של AltSchool היוו שילוב בין כיתות קטנות עם מספר גדול של עובדי חינוך מנוסים (שאגב קיבלו משכורות שהבטיחו שהם יישארו) לבין שימוש נרחב בטכנולוגיות דיגיטאליות שאפשרו את ההתאמה האישית שבשנים האחרונות הפכה למטרה מקודשת בחוגים טכנולוגיים שמתעניינים בחינוך. כתבות רבות התפרסמו על המיזם, והצילומים שליוו את הכתבות היו מלאים בתלמידים מחויכים השקועים בפרויקטים שמעסיקים אותם.
להבדיל מהמשקיעים, לא היו לי ציפיות גדולות מ-AltSchool, וזה על אף העובדה שכן הזדהיתי עם לא מעט מהנחות היסוד שהנחו את הקמתו. יש בו נסיון לשלב בין סביבה פתוחה דוגמת בתי הספר של רג'ו-אמיליה לבין שימוש נרחב בתקשוב, ואני רואה חיוב בשני אלה. אבל יותר מכל דבר אחר, הרושם שהתקבל ממה שהתפרסם על AltSchool היה שמדובר בבתי ספר לעשירים. מספר ילדים ממשפחות מעוטות יכולת אמנם זכו למלגות, אבל השילוב בין הפיסי והדיגיטאלי התאפשר רק בתנאים שכסף רב יכול להבטיח. אמנם הפרויקט זכה למיליונים ממשקיעים, אבל שכר הלימוד הגבוה של הורים עשירים הבטיח, לפחות בטווח הקצר, את המשכו.
לדעתו של ונטייה הביקורת על סגירת בתי הספר איננה מוצדקת. בראיון ב-EdSurge בחודש מאי השנה הוא הסביר שבתי הספר שפתחו היו סוג של מעבדה שבה אפשר לפתח את התשתית הטכנולוגית של ההתאמה האישית שבהמשך תופץ באופן רחב יותר במערכת החינוך. בכתבה ב-EdWeek הוא מסביר שהסגירה פוגעת דווקא בעשירים, ואילו הפיתוח של התאמה אישית עבור כל תלמיד באמצעים דיגיטאליים, פיתוח שיכול לתרום לכולם, עוד ימשיך:
כאשר מוציאים את המרכיבים החינוכיים של בתי ספר רג'ו-אמיליה מתוך הסך הכל של AltSchool נשארים עם טכנולוגיה (הרבה טכנולוגיה) שמבקשת לקדם למידה מותאמת אישית. על אף העובדה (הידועה) שאינני חסיד נלהב של טכנולוגיות כאלו אני מוכן להודות שבתנאים מסויימים אפשר למצוא בהן חיוב. אבל התנאים המסויימים האלה הם בתי ספר שמאפשרים לכל תלמיד להתפתח בתחומים שמעניינים אותו, בתי ספר עם מורים שמעודדים התעניינות וגילוי, בתי ספר עם מורים שיש להם קשר אישי הדוק עם התלמידים. יתכן מאד שאלה התנאים הנוכחיים של בתי הספר של AltSchool, אבל הם רחוקים מאד מלהיות התנאים של בתי הספר שלתוכם היישומים של AltSchool אמורים להכנס. לא קשה להבין שכאשר משלבים טכנולוגיות כאלה לתוך בתי ספר עם כיתות גדולות שאינן אמונות על למידה דרך החקר והגילוי אלא פועלות לפי תפיסות של הקנייה מסורתית ומעריכות את הישגי התלמידים לפי מבחנים סטנדרטיים התוצאה לא תהיה יותר תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית שזוכים לעידוד חינוכי. במקום זה אנחנו עשויים לזכות להמשך הקיים, או גרוע ממנו, מפני שהפיתוחים של ונטייה עוזרים להשיג את מטרות בית הספר בצורה "יעילה" יותר. וזה המצב עוד לפני ששואלים את השאלות הקשות בנוגע לפרטיות התלמיד ולמעקב המתמיד שהתלמידים יימצאו תחתיו.
בהתייחסות לשינוי הדגש של AltSchool הכתבה בבלומברג מאפשרת הצצה לתוך המודל העסקי הצפוי כאשר החברה תחכיר את הטכנולוגיה שלה:
מהבחינה הזאת הכתבה ב-EdSurge איננה מחדשת הרבה, אבל היא כן מצביעה על כך שהחלום של "הוראה" ישירות לתוך המוח לא נמוג. מדווחים לנו שהמיזם החדש שבמרכז הכתבה כבר זכתה למימון של כ-$20 מיליון. יש, כנראה, התעניינות בפרויקטים כאלה. ועבורי מה שבמיוחד מעניין בכתבה היא ההצצה שהיא מאפשרת לתוך התפיסה החינוכית/ההוראתית של מפתחי המוצר החדש שבמרכז הכתבה.
מדובר בטבעת שתלמידים עונדים על ראשיהם – טבעת שמודדת את הפעילות החשמלית אשר במוח – בסך הכל סוג של אלקטרואנצפלוגרם (EEG) – שעוקב אחר הערנות התלמיד. כלים כאלה אינם חדשים. במשך יותר ממאה שנים מודדים את הפעילות החשמלית במוח למגוון צרכים באמצעות כלי EEG. מה שכנראה כן חדש במיזם שבכתבה הוא שהטבעת די קטנה והתלמידים יכולים לענוד אותה על ראשיהם די בקלות. בנוסף, היא יחסית זולה. ועוד דבר חשוב מאד – המידע שנצבר באמצעות הטבעת על מידת הריכוז של כל תלמידי הכיתה מועבר למורה שיכול לדעת עד כמה מה שהוא מלמד נקלט. בלשון הכתבה:
מתוך כל המוכר והמסורתי הזה מפתחי הטבעת בכל זאת משלמים קצת מס שפתיים למשהו אחר. הם אומרים לנו, לדוגמה, שבאמצעות הטבעת תלמידים יוכלו גם לבחון את מידת הריכוז של עצמם, וכך גם לשפר אותה. ללא ספק זה נכון, ואפילו דבר חיובי. ובכל זאת, הרושם הראשי הוא שלמפתחי הטבעת אין שום כוונה לשנות את הפרדיגמה הרווחת של הכיתה בה יש מורה ש-"מעביר" מידע לכיתה שלפניה הוא עומד. הטכנולוגיה מגויסת כאן כדי לבצע כוונון עדין למשהו שדורש טיפול שורש. באמצעות הטבעת שקולטת מידע מהמוח, וכמובן באמצעות שפע הנתונים שנצבר (כמעט אין יוזמה חינוכית היום שאיננו נעזר ב-big data) המורה כנראה יידע מתי כדאי לספר בדיחה שתעיר את התלמידים (הרי כבר אין גיר שאפשר לזרוק עליהם, ובדיחה בוודאי אנושי יותר מאשר השוק החשמלי שיזמים אחרים מציעים במצב דומה). הטכנולוגיה בהחלט חדשה, אבל הכיתה אותה כיתה ישנה. ובכל זאת זה איננו מונע מהמפתחים להציג סיסמה מהסוג הנפוץ ביותר אצל יוזמות כאלה. בסיום הסרטון מופיעה על המסך הסיסמה: "Redefine Education". משום מה, יש לי ספקות שלכך באמת מתכוונים. הרי בסך הכל מה שמציעים לנו כאן איננו אלא אמצעי "מדעי" לנהל את הכיתה, כך שהיא תוכל להמשיך לתפקד כפי שהיא תפקדה לפני שחיברנו אלקטרודות לראשי התלמידים.