מעבר לפרסום לעיני כל העולם
יום-יום, בהמוני בתי ספר ברחבי העולם, תלמידים כותבים "עבודות" קצרות. לפני עידן הבלוג, רק המורה קרא את מה שהתלמידים כתבו. במקרה הטוב, ההורים, וכמה מהתלמידים האחרים בכיתה, גם עיינו במה שנכתב. היום, מספר מורים, חוד החנית של החדרת הבלוגים למערכת החינוך, דואגים לפרסם את הכתיבה של תלמידיהם לעולם. ובמקרה הטוב, מספר קטן של מורים אחרים, שגם הם מחוייבים לרעיון, קוראים את מה שמתפרסם. נוצר מצב שבו המורים האלה צריכים לקרוא גם את מה שתלמידיהם כותבים, וגם את מה שהתלמידים של מורים אחרים כותבים. כבר היום אין זמן לקרוא את כל זה וגם להתייחס אליו ברצינות. ומחר, אם התופעה עוד תתרחב? אין שום סיכוי שהכתיבה הזאת תגיע לעיניהם של אנשים שרוצים, ואף יכולים, להתייחס, לעודד, לעזור. ייווצר מצב שבו במשך בערך שבוע תלמידים יציצו בבלוגים שלהם כדי לראות אם מישהו מתייחס, אם מישהו השאיר תגובה, ואחר שהם ייווכחו לדעת שאין התייחסות, הם יתעייפו מכל העסק הזה.
כתוצאה מסדנה שהוא העביר לאחרונה, דיוויד וורליק פתח דף ויקי בו מופיעים קישורים לבלוגים החדשים של המורים שהשתתפו בסדנה. קשה להיות ביקורתי כלפי המורים שזה עתה התחילו לכתוב, ומביעים את ההתלהבות שלהם (ואני מביא כאן רק דוגמה אחת, שהיא דומה מאד לכל יתר הכתיבה, וגם לתגובות, שנכתבו על פי רוב על ידי יתר המשתתפים בסדנה): Blogging is a great tool for writing and publishing in any subject area. Blogging will allow students to post their work for the world to read instead of just for a teacher to grade. What a great tool for students! Why would we want to do it any other way.
לא מובן לי למה, בתוך כל המאמרונים שנכתבים בנושא הבלוג בתהליך הלמידה, מקדישים כל כך הרבה מילים להיבט של פרסום לעיני כל העולם (כגורם מעודד), וכל כך מעט לצורך האמיתי של מציאת קהל שעשוי להיות מעוניין במה שכותבים.
