« לדף הראשי | מעבר לפרסום לעיני כל העולם » | בין "שטוח" לשטחיות » | העולם שטוח ... אז מה? » | הטכנולוגיה היא לא תמיד העיקר » | אם זה לא מתחדש, זה פשוט לא בלוג » | על דשא ירוק - או, האם באמת קיימת פרוביציאליות ישרא... » | על כנסים, ועל מה ש (שוב ושוב) מתרחש בהם » | שאלות שכדאי לשאול כאשר כותבים לבלוג » | לפעמים מותר אפילו לפרסם את עצמי » | בבלוג ... כמו ביישומים מוכרים יותר » 

יום ראשון, 6 באוגוסט 2006 

ואיך כל זה צריך להשפיע על התלמידים שלנו?

ויל ריצ'רדסון כותב על המבוכה שהוא חש כאשר הוא גילה שאתר אחר קיבץ את המאמרונים שלו, ושל אחרים, לתוך בלוג שמנסה (כנראה) להרוויח קצת כסף באמצעות פרסומות. באותו בלוג אין התייחסות למאמרונים. הוא פשוט מאגד את עדכוני ה-RSS של מספר בלוגים העוסקים בטכנולוגיה וחינוך. תחילה, ריצ'רדסון שאל האם עצם קיומו של בלוג שמאגד את הכתיבה שלו (ושל אחרים) צריך להפריע לו. אותו מאמרון עורר כ-25 תגובות. כמה ימים מאוחר יותר, ריצ'רדסון צולל עמוק יותר לתוך הסוגיה. הוא כותב:
So, what to do? Certainly, there is a central ethic that is involved here, that of owning your own work and attributing the work of others. Putting your name on someone else’s stuff is theft, plain and simple, and should not be tolerated. But as the article points out, much of the problem is simple sloppy work in terms of sourcing and attribution. And the bigger problem is that it is being tolerated.
סוגיית הגניבה של נכסים רוחניים מעסיקה אותי כבר שנים. (כפי שציינתי לא פעם בעבר, אני מאמין גדול ב-"בשם אומרו".) לא מדובר רק בהעתקה מילה במילה, אלה גם באימוץ של רעיונות המועלים לציבור בפורומים. לפני עשור, כאשר קבוצות דיון היו עבורנו דבר חדש, חברים בקהילת למדע (למשל) נרתעו מלהשתתף בפורומים בגלל החשש שמישהו יגנוב את הרעיונות שלהם, או לפחות יאמץ אותם כשל עצמם. עברו מספר שנים עד שהאתוס של "חשיבה בקול רם" בפורומים חדר לתודעה שלנו, עד שהבנו שאנחנו ניזונים מהזירה הציבורית של הפורומים לפחות באותה מידה שאנחנו (באופן פרטני) מזינים אותה. מדובר בתפיסה כללית, ואנחנו נאחזים בה, גם כאשר לקוחים מאיתנו באופן מופרז. משהו ברוח הזאת אפשר למצוא בתגובה של סטיבן דונז למאמרון של ריצ'רדסון:
… life is too short to be bothered by such things. The sites out there that flagrantly violate my license are very obvious to my reader and others. They reveal through their own actions that they are not to be trusted ….
אז מה? בצדק, ריצ'רדסון מציין שהסוגיה הזאת קשורה לחינוך, לדרך שבה אנחנו, המחנכים, משתמשים בחומרים של אחרים, ולדך שבה אנחנו מסבירים את הנושא לתלמידים שלנו. אך נדמה לי שהוא איננו מקשר מספיק בין הטכנולוגיה המאפשרת העתקה לבין מערכת חינוכית שמעודדת אותה.

מעטים הם המורים שיגידו שהם מעודדים העתקה, אבל רוב מטלות הכתיבה שתלמידים מקבלים בבית הספר (כולל ה-"מידעניות" שביניהן) אינן דורשות הרבה מעבר להעתקה של מאמר (בשביל מה יש אנציקלופדיות?) והגשתו למורה. לכאורה הבלוג, שנחשב כאמצעי לביטוי אישי, אמור לשנות את המצב הזה. הרי אנחנו מצפים שבבלוג שלו התלמיד יכתוב את המחשבות שלו, ואלה, כמובן, אישיים. אבל אותה טכנולוגיה גם מאפשרת (אולי אפילו מעודדת) את העברתו של מידע ממקום למקום, מבלי שהוא יעבור שום מסננים אישיים, מבלי שהתלמיד יהרהר על משמעותו, או על כיצד הוא משתלב במה שהוא "חוקר".

המשימה החינוכית המשמעותית שלנו היא לעזור לתלמידים שלנו לראות את עצמם לא רק כצינורות שמעבירים מידע מכאן לשם, אלה כתחנות באותו מסלול של המידע, תחנות שבהן המידע נבדק ומנותב לפי הצרכים הלימודיים שלהם.

והנה תלמיד שמשתמש בבלוג כשופר כדי להפיץ את כוונותיו הטובות. ואולי גם לעקוב אחרי התפתחותן.
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=tzafon

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates