זה קורה לעתים רחוקות מדי, אבל לפעמים זה קורה. בלוגר שעוסק בטכנולוגיות בחינוך כותב משהו שאינני מרים כלפיו גבה, שאינני שואל "האמנם?", ושבעצם, איתו אני ממש מסכים.
טרי פרידמן מתייחס לשאלה:
מה חשוב יותר, הטכנולוגיה או הפדגוגיה?. התשובה כמובן, נמצאת בהבנה שהשאלה איננה שאלה לגיטימית. אנחנו מאמצים את הטכנולוגיה בדרכים שמאפשרות לנו לבטא נכון את הפדגוגיה שלנו. אבל בתקופה שבה ההתלהבות הטכנולוגית גדולה כל כך, זה לא תמיד ברור. פרידמן מתאר מפעל של כתיבת מכתבים שהוא השתתף בו עוד כאשר הוא היה בכיתות היסוד, ומציין:
I would contend that in many respects we were gaining the same benefits as people claim for blogging: it got us interested in writing, it was writing for a real audience, it was opening our minds to other lifestyles. It also provided an opportunity for reflection before writing, which in a sense is actually discouraged by the instant feedback online environment which prevails today.
חשוב להדגיש שפרידמן לא רק אומר שאפשר היה להשיג את אותן המטרות בעזרת כלים ישנים ופשוטים יותר. הוא גם מציין שהמשוב המיידי שהטכנולוגיה מאפשרת אינו תמיד דבר רצוי. הוא מהרהר שאולי השימוש בבלוג הופך את האינטראקציה ל-"קלה מדי". (לאור זה יש טעם לציין שפרידמן איננו רק משמיע ביקורת. הוא העורך של חוברת מעניינת [
Coming of Age – an introduction to the new world wide web] המכילה דיווחים על התנסויות חינוכיות רבות עם כלים אינטרנטיים חדישים.) בסיום המאמרון שלו פרידמן מזהיר שוב מהתלהבות יתר:
Perhaps school administrators should introduce a rule to the effect that a teacher cannot use any technology until they have proven that they can deliver the goods without it.
Don't worry: I am being slightly (but only slightly) flippant. But the bottom line is that you can deliver a lot of so-called 21st century skills (eg ability to collaborate, research skills) without using 21st century technology. The technology makes it easier -- but it also makes it easier to mistake any practice for good practice.
בימינו, כאשר הרצון לשלב את התקשוב בתהליכי למידה נמצא בסכנה להפוך לנהירה אחרי כל דבר חדש, מרענן מאד לקרוא מישהו שבסדר העדיפויות שלו הלמידה באמת קודמת לטכנולוגיה.
