לפני שבוע
דייוויד ורליק דיווח על מפגש עם
סטיב מזינגו, המפקח של בתי הספר במחוז די עני של מדינת צפון קרולינה. באותו מחוז קיים פרויקט של מחשב נייד אישי לכל תלמיד. בבלוג שלו, ורליק מביא נתונים די מדהימים על הפרויקט שהוא קלט מהמצגת של מזינגו:
- 53% of high school students were at or above grade level before 1:1, and now it’s 78%
- 59% of middle school students at or above grade level before, and now it is 76%
- Prior to 1 to 1 laptops, 25% of high school graduates entered college. Last year it was 79%. 84% have already been accepted among this year’s graduating class
- Teen Pregnancy rate was #2 in North Carolina. Now it’s #18.
אין לי פרטים מדוייקים על הפרויקט במחוז של מזינגו, אבל הוא התחיל, כנראה, לפני שלוש שנים. (ברשת יש
דיווח נלהב על הפרויקט, אבל הדיווח הוא גם, מן הסתם, פרסום של חברת אפל.) הנתונים האלה מצביעים על הישגים מרשימים ביותר תוך זמן קצר מאד. יד על הלב, הם נראים אפילו טובים מדי. אולי זאת הסיבה שלמרות שתחילה חשבתי שיש צורך להתייחס לדברים האלה כאן, היססתי.
אבל באותו שבוע שקראתי על מחוז אחד בצפון קרולינה, קראתי גם מאמר בניו יורק טיימס, המדווח על אי סבירות הרצון של בתי ספר רבים מפרויקטים של מחשב נייד לכל תלמיד (
Seeing No Progress, Some Schools Drop Laptops). בניגוד לדבריו המלהיבים של מזינגו, המאמר מצטט פעיל רשות החינוך במחוז אחד בניו יורק:
After seven years, there was literally no evidence it had any impact on student achievement — none. ... The teachers were telling us when there’s a one-to-one relationship between the student and the laptop, the box gets in the way. It’s a distraction to the educational process.
קשה לא להרגיש שקיימת כאן סתירה. זה אומר "הצלחה אדירה", ואילו זה אומר "בזבוז כספים". תמיד קל להסביר שזה פונקציה של מטרות. אלה שבעד פרויקטים של 1:1 טוענים שהשימוש במחשבים האלה מעודד חשיבה ויצירתיות, תכונות שאינן באות לביטוי כאשר מחפשים שיפור בתוצאות במבחנים. אבל הנתונים של מזינגו דווקא מצביעים על שיפורים במאפיינים ה-"אפורים" כמו רמת יכולת הקריאה. אז מי צודק?
נדמה לי שכמו בכל כך הרבה מקרים מהסוג הזה, הרבה יותר מאשר ההצלחה תלויה בטכנולוגיה, היא תלויה באווירה ובחזון בית הספר, ובנכונות של המורים לבחון לעומק את היכולות של הכלים. אני מתרשם שמזינגו הוא מסוג המפקחים שמסוגלים לעורר את האימון של מוריו ולהביא אותם להצלחות. ואם מפקח כזה, פרויקט של 1:1 באמת יכול להצליח.
תוויות: טכנולוגיה, שימוש בבתי ספר
