« לדף הראשי | הצעה מעניינת, אך בשלב זה לא ישימה » | "הכנת התשתית ללמידה" » | המרחב הצטמצם, אך מה לגבי הגירויים? » | בלי ציניות - זה פשוט משפט נהדר! » | עלי? אתה כותב עלי? » | מתח בלתי נמנע? » | בשורה מעודדת ... אם כי לא כל כך מפתיעה » | והנמשל ברור » | גם אני שמתי לב לזה » | חזרה (כמעט) לשגרה » 

יום שישי, 24 באוגוסט 2007 

מה? שוב על הנושא הזה?

יכול להיות שכבר דשתי בנושא הזה הרבה מעבר למה שמגיע לו, אבל אני בכל זאת משוכנע שהשאלות סביב כלי Web 2.0 בסביבה החינוכית, והחשש של הדלדלות התרבות כתוצאה מכך, הם בין הנושאים המרכזיים שאיתם בלוגרים חינוכיים צריכים להתמודד. אז לפני זמן די קצר דיווחתי על מאמר/נאום של דב אלפון, ולא הרבה לפני-כן על הספר החדש של אנדרו קין. והנה, התייחסות של ריצ'רד מקמנוס בבלוג Read/Write Web (לא בלוג "חינוכי", לשם שינוי) לרשימת עשרה הסרטים הפופולאריים ביותר שהופיע אי-פעם ב-YouTube מקנה לי הזדמנות להעלות את הנושא שוב, מזווית טיפה אחרת.

קל לחשוב שהסרטים ב-YouTube הם כולם סרטים של חתולים נחמדים, או של עוד ניסוי של מנטוס בתוך בקבוק קולה. מקמנוס סוקר את הסרטים הפופולאריים ביותר, ומציין שחמישה מבין העשיריה הפותחת הם וידיאוים מקצועיים של כוכבי פופ. קשה לקבוע באופן מוחץ, אבל גם מתוך 20 הגדולים של כל הזמנים, נדמה שמעטים הם מסוג של תינוקות צוחקים (יש אחד כזה), או סרטים ביתיים אחרים שמקטרגי השיתופיות של ה-Web 2.0 אוהבים לציין כדוגמאות של רדידות הרשת. יש, כמובן, סרטים בעלי איכות ירודה, לצד סרטים ביתיים שהם מרשימים מאד. דווקא התמונה שמצטיירת מהתוצאות האלו היא של חדירת גופי המדיה הנורמטיביים לתוך המרחב העממי, "ניצול" הרשת החברתית הזאת על ידי גורמים מסחריים חזקים. בסופו של דבר, הנוף של YouTube נראה דומה מאד, אולי דומה מדי, לנוף של הטלויזיה. קברניטי הטעם התרבותי ממהרים לקטול את הרשת, אך נשמעים סלחניים ביותר כלפי הטלוויזיה (שהם עצמם יוצרים) למשל.

דייוויד ויננברגר, בדיון בכתובים עם אנדרו קין שהתנהל על גבי אתר הוואל סרטיט ג'ורנל, משיב לטענה של קין שקובל על כך שהשבועון טיים בחר ב-"You" כאיש השנה. הוא כותב:
Despite Time -- which, as a pillar of the mainstream press is of course free of the hyperbole so common on the Web -- the Web isn't even You. It's us. And that is the problem.

Your wildly unflattering picture of life on the Web could also be painted of life before the Web. People chatter endlessly. They believe the most appalling things. They express prejudices that would peel the paint off a park bench. They waste their time watching endless hours of TV, wear jerseys as if they were members of the local sports team, are fooled by politicians who don't even lie convincingly....

ויינברגר מזכיר לנו שאותם הליקויים שמרבים לבקר ב-Web 2.0 נפוצים מאד (אולי יותר) בכל שאר ערוצי התרבות שלנו. הוא איננו טוען שהעובדה שאנחנו מוצפים ברדידות תרבותית היא דבר טוב. אבל הוא מדגיש שהאינטרנט נמצא בתהליך מתמיד של שיפור הגישה לחומרים שעשויים להיות שימושיים לנו, שבאופן מתמיד נוצרות דרכים חדשות לברור את הבר מן התבן:
The problem endemic to the Web even before anyone gave the Web version numbers -- and the problem that leads to your issue with "cockroaches" -- is that because anyone can contribute and because there are no centralized gatekeepers, there's too much stuff and too many voices, most of which any one person has no interest in. But, the Web is also the continuing struggle to deal with that problem. From the most basic tools of the early Internet, starting with UseNet discussion threads, through Wikipedia, and sites that enable users to tag online resources, the Web invents ways to pull together ideas and information, finding the connections and relationships that keep the "miscellaneous" from staying that way.

בין המוני הסרטים שהועלו ל-YouTube יש לא מעט סרטים מעניינים ואף חינוכיים. מי שרוצה לחפש חומרים כאלה יכול לעשות זאת די בקלות, כמעט מבלי להתקל בתוכן הרדוד שקין מרבה לבקר. אבל עבור מי שמסנני החיפוש אינם מספיקים, יש גם אתר כמו TeacherTube המרכז חומרים "חינוכיים" (אם באמת יש דבר כזה) בלבד. כל פעם שאני מציץ לתוך ההיצע של TeacherTube אני מתרשם מחדש שלמרות הנסיונות למסחר את האינטרנט מצד אחד, והביקורת הגורפת של קין ודומיו מצד שני, אנשי חינוך רבים יוצרים חומרי לימוד איכותיים, ואינם מהססים להפיץ אותם לעמיתיהם באמצעות כלי Web 2.0.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates