בהתחשב בעובדה שאחד הנושאים שעליו בלוגרים רבים כותבים הוא המהירות המסחררת שבה המידע זורם, יש אולי טעם לשאול האם קיים חוק התיישנות כלפי מאמרונים שהתפרסמו לפני יותר משבוע. במידה מסויימת אני חש שאין כבר טעם לכתוב על מה שאני כותב כאן, אבל מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותי (ומה לעשות, אני זה שקובע מה מופיע כאן), אני בכל זאת אעשה זאת.
ג'ף אוטכט, בתחילת המאמרון שלו
Moving from Consumer to Producer of Information מציין שהמאמרון נכתב לתלמידים שלו בכיתה י"א, וגם לעצמו. נדמה לי שחשוב לזכור שכוונת המאמרון היא לעודד את התלמידים לראות את עצמם כיוצרי מידע. אוטכט מזכיר סקר יחסית חדש שזיהה מגמה ברורה אצל בני 18-24. מתברר שהם צופים בפחות טלוויזיה ולעומת זאת מבלים יותר באתרים של רשתות חברתיות. אוטכט מוסיף שזה נכון גם לגביו, והוא מסביר:
Social Networks, and the social web (also known as
Web 2.0) allows me to not only consume but easily produce knowledge of my own. It is this interaction with knowledge that leads to new understandings and pushes me to think.
אוטכט מקשר בין המגמה הכללית הזאת לבין בית הספר:
Education in the 21st Century is not about consuming information (it changes too fast), it’s about creating new knowledge from what we know, what we think, and what we are passionate about.
אינני רוצה להתווכח עם אוטכט. אני, הרי, מסכים עם הרבה ממה שהוא כותב. ובכל זאת, קיימים סוגים שונים (אולי מדובר ברמות שונות) של יצירת מידע, ואם לא נבחין בין הסוגים השונים האלה, קיימת הסכנה שנשכנע את עצמנו שכל הגיג של תלמיד שמתפרסם באינטרנט הוא מידע שראוי להתייחסות רצינית. לצערי, זאת אשליה. אולי עוד ציטוט מאוטכט תעזור להבהיר את העניין. הוא כותב:
This is new to education as we were all raised to be consumers. We sit in class, we listen, we do our assignments, turn them in and move on. We consume, show that we consumed and that’s it. We never were asked to produce, to think deeply about what we were learning and we never had the opportunity to share what we thought ....
האם באמת מעולם לא ביקשו מתלמידים ליצור משהו? והאם יש הקבלה כל כך ברורה בין "ליצור" לבין "לחשוב לעומק על מה שאנחנו לומדים"? גם ללא הפקת מוצר מידע, תלמידים יכולים "לחשוב לעומק", ולא פעם קשה למצוא במוצר המבוקש (אני מסכים שיש טעם בדבר כזה) סימנים שמעידים על חשיבה לעומק. במקום לכנות את הפעילות הזאת "יצירת מידע" או "הפקת מידע", נדמה לי שהגיוני יותר (שלא לדבר על צנוע יותר) להתייחס אליה כחשיבה מוחצנת, כהתמודדות אישית/ציבורית במידע שהתלמיד נחשף אליו, ומתמודד איתו. הבלוג (ונדמה לי שכאן אוטכט רומז בעיקר על כתיבה לבלוגים כיצירה של מידע) צריך לשמש תיבת תהודה לחשיבה של התלמיד, ופחות כמיקרופון המגביר את הגיגיו והופך אותם לפומביות. רצוי לעודד תלמידים ליצור, אבל בלהט העידוד אסור שנפסיק לבחון לעומק אם מה שיוצרים באמת ראוי לפרסום ברבים.
משום מה אני מוצא קשר בין הנושא הזה שאוטכט מעלה, לבין
נושא אחר שמרטין וולר העלה בבלוג שלו. וולר מתייחס ל-Twitter ולהתנהגות החברתית של משתמשיו. אני אמנם ציינתי כאן לא פעם שהכלי הזה איננו מדבר אלי, אבל כתבתי גם שיש בו משהו מרתק שמונע ממני לפסול אותו. נדמה לי שצריכים גם להוסיף שבמידה מסויימת, אפשר לראות בהודעות של Twitter סוג מסויים של פריטי מידע (אני מניח שאוטכט רואה אותן כך). וולר, במאמרון שלו, שואל שאלה שנראית לי די מרכזית בעולם של Twitter:
If someone has 1000+ followers, but only follows 30+, are they ‘misusing’ Twitter? Or doesn’t it matter?
יתכן שהשאלה הזאת מעסיקה רק חוג מצומצם מאד של משתמשי Twitter, ושהמשתמשים האלה עסוקים כל כך בעצמם עד שהם חושבים ששאלה שולית כזאת היא בעלת חשיבות של ממש. יתכן, אבל אני חייב להודות שאני מוצא בה משהו משמעותי מאד. המשמעות הזאת מתחדדת במיוחד לאור הויכוח החריף שמתנהל בעקבות ספרים כמו זה של אנדרו קין (The Cult of the Amateur) על הפגיעה במומחיות שהאינטרנט מהווה. קין עשוי לטעון, למשל, שהרצון של אוטכט להפוך את תלמידיו ליוצרי מידע רק מעודד את הבינוניות וקובר את האיכות תחת הרים של "מידע" שאינו ראוי לפרסום. גם ההודעות הקצרצרות של Twitter הן תוצרי מידע, אבל (שוב, לפי קין) מדובר ברעש ולא בתוכן בעל ערך.
אני בוחר להגדיר את ההודעות של Twitter באופן קצת שונה. ההודעות האלו הן מידע מהסוג שהערך שלו נמצא בתהליך. במקור, המטרה של Twitter היתה לאפשר לאדם לדווח מה הוא עושה נכון לרגע נתון. לו כך היה, הייתי מסכים שמדובר ברעש. אבל משתמשי Twitter הסבו את הכלי לשימושים נוספים. היום, משתמשים רבים מנצלים את הכלי כדי להצביע אל מידע נוסף. הם אינם מצהירים ובכך מסיימים, אלא פותחים נושא לדיון. ובכך יש ערך. הבעיה היא שכמות ההודעות האדירה שאנחנו קוראים יכולה לשתק אותנו. קיימת סכנה ש-"נעקוב" אחרי רבים כל כך, שבעצם, לא נוכל לפעול. נדמה לי שסטיבן דאונס התכוון למשהו כזה כאשר הוא
הגיב לוולר בבלוג שלו. הוא העיר:
The thing is - there is (and always has been) an asymmetry of communication. Which is simply this: it is easier to be heard by many people than it is to hear many people. It takes no effort at all to broadcast to 1000 Twitter users - the computer does it all. But following 1000 takes some commitment. We need to understand that the whole internet is like that.
זה שיש לנו מאזינים רבים איננו בהכרח אומר שיש לנו מה להגיד. אני בטוח שיש לפחות 1000 בלוגרים הכותבים על תחומים הקשורים לחינוך שהמאמרונים שלהם ראויים לקריאה, אבל השלמתי עם העובדה שאין שום סיכוי שאקרא את כולם, והם בוודאי מבינים שלא כל מי שעשוי למצוא עניין במה שהם כותבים יגלה אותם, או יקדיש את הזמן לקרוא אותם. ואולי בזה יש גם "תשובה" לאוטכט. ראוי לעודד תלמידים להיות לא רק צורכי מידע, אלא גם "יוצרי מידע". אבל רצוי שאותו עידוד יבוא לא על מנת שהם יזכו לפרסום, אלא על מנת שהם יוכלו להבהיר יותר טוב את החשיבה של עצמם. בעצם יצירת המידע שלהם צריך להיות מכוונת כלפי פנים, ולא כלפי חוץ.
תוויות: בלוגים, כלים חברתיים, כלים מיידיים
למרות שאני מסכים אתך לגבי הסכנה בהתייחסות מוגזמת ליצירת המידע, כאל סוג של יצירה בעלת ערך הרי שלדעתי יש ערך ביצירה זו (ולא חשוב עד כמה היא אכן יצירה איכותית)בהשלכות האפשריות שלה לגבי למידה. למידה, כפי שלמדנו בהרבה הקשרים, מתבצעת בצורה יעילה כאשר אנחנו עושים משהו עם הנושאים שאנו נדרשים ללמוד אותם. מידת יעילות של למידה פסיבית היא מפוקפקת. לעומת זאת, אם אני עושה אתה משהו היא תהיה יעילה יותר בדרך כלל באשר היא תדרוש ממני התערבות אישית. יצירת התוכן באינטרנט היא בעיניי דרך נפלאה "לעשות משהו" עם הלמידה, אם זה באמצעות שימוש בבלוגים, בוויקי, ברשתות חברתיות או באופן אחר. כאשר תלמידים מעורבים, יש סיכוי גדול יותר שהם יפנימו את הנושאים הנלמדים ולא פחות חשוב מכך, יהיו בעלי מוטיבציה גדולה יותר לעשות כך.
בניגוד אליך, אינני חושש כל כך מהזילות האפשרית בסטטוס של המונח "יצירה" עקב הופעתם של המוני בלוגים שאינם ראויים לקריאה. בלוגים תמיד יהיו בעלי ערך עבור המשתמש עצמו ואם זה מסייע לו במשהו, למשל בלמידה, מה אכפת לי? ברור לי שעשיית שימוש בבלוגים במסגרת הוראת מדע למשל, בבית ספר, מכוונת בעיקר לתלמידים והמורה עשוי להשתמש בהם להכוונת הלמידה ולליבון מושגים שונים במדע. נראה לי שאיש לא יטען שהם בעלי ערך לציבור הרחב (ואם כן מה טוב אולם לא זו המטרה שאליה כוונו.)
הבלוג, לפי דבריך צריך לשמש תיבת תהודה לחשיבה של התלמיד, ופחות כמיקרופון המגביר את הגיגיו והופך אותם לפומביות. אינני מוצא פסול בכך שהוא גם ישמש כמקרופון לפומביות, אם תוך כדי כך הוא יעשה את מלאכתו העיקרית בהקשר של למידה - הגברת יעילות הלמידה והפיכתה למושכת יותר, תוך כדי השימוש בפומביות שלה (למשל, אולי האפשרות של תלמידים להראות את הפוסטים שלהם לעיני חבריהם או בני משפחתם תעצים אותם במשהו).
נשלח ע"י:
אנונימי | 22 מרץ, 2008 11:53
ליורם, תודה!
דבריך בהחלט משכנעים, ומהווים בסיס בריא לשימוש בכלים כמו בלוגים בבית הספר. אם נראה לך שאינני מסכים איתך, אז טעיתי בניסוחים שלי.
אבל (ותמיד, כמובן, יש אבל כלשהו), אני חושש שאם אנחנו, הדוגלים בלמידה משמעותית תוך כדי הבנייה אישית, נעצום את העיניים למגמות בעייתיות בשימוש בכלים כאלה בבית הספר, התוצאה תהיה עידוד של פעלתנות לשם הפעלתנות, ולא לשם למידה של ממש. (יו! איזה משפט ארוך!)
נקודת המוצא שלי היא שהבלוג, וכלים דיגיטליים נוספים, חייבים לחדור לתוך בית הספר ולתוך תהליכי הלמידה. כמו-כן, תהליכי הלמידה האלה צריכים להשתנות בהתאם למה שהכלים האלה יכולים לתרום להם. מבחינתי, זה הבסיס. אבל למרות שהפצת הבשורה בנוגע לכלים האלה בחינוך היא בין המטרות שהגדרתי לעצמי בבלוג הזה, אני חש גם חובה להעלות קשיים ולהרים גבה היכן שזה נחוץ.
נשלח ע"י:
יענקל | 22 מרץ, 2008 13:14
ג'יי תודה על ההתייחסות
אכן, אני מסכים אתך לגמרי שעלינו להיות ערים לבעייתיות אפשרית בשימוש בכלים ולא לעודד פעלתנות לשם פעלתנות. אלה הם כלים בלבד, וכלים אינם אלא כלים, שניתן להשתמש בהם למטרות ראויות וגם לכאלה שלא, ויש להביא בחשבון גם בעיות אפשריות. צריך להביט על הכלים דרך המסננת של קידום מטרות חינוכיות.
דרך אגב, עוד תודה - באמצעות הבלוג שלך אני מתוודע לבלוגרים אחרים בתחום החינוך, מתוך הקישורים בבלוג שלך, ולומד מהם. האם יש קישורים שכדאי לדעתך באופן מיוחד להכנס אליהם? אשמח אם תוכל להמליץ לי על כמה כאלה.
נ.ב. יש לי רושם שקיימת בעייה כלשהי בפלטפורמה של הבלוג שלך. חלק מן המלים נעלמות מן הטקסט כאשר התגובה מופיעה בבלוג עצמו וזה הופך את הטקסט למשובש. מעניין שבתצוגה המקדימה הטקסט מופיע באופן תקין.
בתודה
יורם
נשלח ע"י:
יורם אורעד | 22 מרץ, 2008 18:56