All it does is present fact after fact (assuming they are facts), as if the facts in themselves are important.
הסרטון בגלגוליו הקודמים זכה למיליוני צפיות, ולשבחים רבים. עדות להערכה שרוכשים לו היא העובדה שהמהדורה החדשה הזאת הופקה יחד עם השבועון הבריטי החשוב Economist. אבל פרידמן לא מושפע מהפופולאריות. הוא מבקש לבדוק את התוכן. וכאשר הוא עושה זאת, הוא מסיק את המסקנה שהסרטון לוקה בחסר. לדעתו הסרטון מפגיז את הצופה ב-"עובדה" אחרי "עובדה" כך ש:
it's difficult to mentally process them, let alone evaluate them in terms of their potential impact.
שמחתי מאד שמישהו בקהילה החינוכית סוף-סוף העז להשמיע את הביקורת הזאת. הרי הסרטון בסך הכל משזר יחד אוסף של "עובדות" (בכלל לא ברור אם אכן יש כיסוי לרבים מהנתונים) בקצב מסחרר. הרושם שנוצר הוא שהעולם של היום, וזה שלקראתו אנחנו צועדים בצעדי ענק, שונה לחלוטין מזה שאנחנו מכירים היום. אבל אין בסרטון אפילו רמז לגבי מה שעלינו לעשות מול ה-"מציאות" העתידית הזאת. כבר מהגירסה הראשונה של הסרטון לא התלהבתי ממנו. אבל לשם ההגינות חשוב לציין שהכוונה של קרל פיש שחיבר אותו (כמצגת פאואר-פוינט) היתה צנועה מאד. הוא הכין את המצגת כפתיח לדיון אצל המורים בבית הספר שלו, בתקווה שהיא תעורר שאלות סביב מטרות החינוך והכלים שבאמצעותם אפשר לחנך לעתיד. הוא לא ציפה שהסרטון, בגירסאותיו השונות, יזכה למיליוני צפיות. לצערי, אפשר להגיד שמה שקרה הוא כמעט ההפך ממה שפיש קיווה. במקום להציב סימני שאלה, המצגת הפכה לסימן קריאה. במקום שהצופים ישאלו כיצד כל ה-"עובדות" האלו משפיעות על החיים שלנו, ועל החינוך, הם פשוט מסיקים מסקנה גורפת, ונדושה, שהכל צריך להשתנות.
לפרידמן אין אשליות בנוגע להשפעה האפשרית של הביקורת שלו על הפופולאריות של הסרטון. הרי:
It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
כמו פרידמן, הפופולאריות של הסרטון מציקה לי. קשה לי להבין למה התקפה מהירה של נתונים לא מבוססים המוצגים כעובדות, בלי כל התייחסות למשמעות שלהם, גורמת להתלהבות אצל כל כך הרבה אנשי חינוך. הרי צורת הצגת הנתונים איננה מעודדת פיתוח של החשיבה הביקורתית שאנחנו אמורים להקנות. לא ברור שכמויות המידע האדירות שנוצרות היום, שנזכרות בסרטון, בכלל צריכות להשפיע על כיצד אנחנו חיים או לומדים, ואילו הסרטון רומז שהן צריכות לחולל שינוי מהותי, מבלי להסביר לנו מה אופי השינוי הזה.
מעניין לציין שהגירסה החדשה של הסרטון מתמקד באופן כמעט בלעדי בנתונים הקשורים לתקשורת. זה שונה מאד מגירסאות קודמות שניסו להפחיד את העולם דובר האנגלית שהודו וסין מאיימות על עליונותו. אפשר לברך על כך שההיבט הזה, הנסיון להפחיד, צומצם מאד. ובכל זאת, לא ברור למה בגירסה החדשה הדגש הוא על התקשורת. קשה לי להבין למה מספר המסרונים שנשלחים על ידי בני הנוער של היום חשוב כל כך.
אחרי הנתונים הרבים שחולפים לפנינו, הסרטון מסיים במילים "and now you know". אכן, עכשיו אנחנו יודעים – אם אכן מה שלמדנו באמת נכון. אבל נדמה לי שהיה נכון יותר לסיים בשאלה "
אז מה?". ב-YouTube אפשר למצוא
חיקוי היתולי של הסרטון שמביא נתונים מפוקפקים. הבאת נתונים כאלה היא בעצם דרך לשאול "אז מה?". אבל מעניין, ואולי גם עצוב, שרק מעטים מאלה שמשאירים תגובות לסרטון תופסים שמדובר במתיחה. יתכן שזה רומז שהתרגלנו לקבל את ה-"עובדות" שלנו בדרך שאיננה מגרה אותנו להטיל ספק. אפשר לקוות שהביקורת של פרידמן תגרה אנשי חינוך לעשות זאת.
תוויות: הרהורים, פני החינוך
גיי, לא ידעתי שהסרטונים הללו כל כך פופלאריים. אני הקרנתי חלק מהם בשיעורי כדי ליצור אוירה ומתוך התיחסות ל U-Tube כאל מזיגה לא ברורה של יצירה עצמית ודחיפת פרסומות ומסרים שצריך להתיחס אליה בחשדנות. ברור שיש ערך לסרט רק אם מקדישים זמן לעבור עליו לנתח ....ברוח כוונתו המקורית של פיש. מצד שני ופה מבוכתי יתכן שזו דרך טובה לדחוף אנשים להתיחס לשינויים הדרמטיים שאנו עוברים ולחשוב עליהם. ומצד שלישי עולה החשד שאנחנו מקבלים את הכל כתורה מסיני וללא פקפוק. הרבה צדדים, האם זה מה שהקוטרקטביסטים מדברים עליו?
נשלח ע"י:
גיל עמית | 25 ינואר, 2010 09:19
אינני יכול לדבר בשם הקונסטרוקטיביזם. בסך הכל אני יכול להציג כיצד אני מבין את הנושא.
אין ספק שמדובר ב-"הרבה צדדים", אבל להכיר בקיומם של היבטים/גישות/צדדים רבים הוא רק צעד התחלתי בתהליך של למידה. תהליך למידה קונסטרוקטיביסטי איננו עוצר שם, אלא מנסה לדרבן את הלומד לחיפוש "אמת", למציאת המשמעות של הדברים.
ההבנייה שהקונסטרוקטיביזם מבקש לקדם איננה מתבצעת בחלל ריק, עם כל לומד לעצמו, אלא בתיווך של אנשים ושל אמצעים שיכולים לעזור לנתח ולהבין. לכן, אם נרצה שסרט כמו "Did You Know" (המלא ב-"עובדות" שאינן בהכרח מתחברות לתובנות) ימלא תפקיד בתהליך למידה קונסטרוקטיביסטי, אסור לו שיעמוד בפני עצמו.
נשלח ע"י:
יענקל | 25 ינואר, 2010 10:07
אולי מה שמקומם אותך ואחרים, ואני ביניהם זה התסכול בעיקר. כי הרי כמו שאתה מציין במקור היוצר התכוון כמו שכתבת ש"שהצופים ישאלו כיצד כל ה-"עובדות" האלו משפיעות על החיים שלנו, ועל החינוך," ומזה יצא ש"הם פשוט מסיקים מסקנה גורפת, ונדושה, שהכל צריך להשתנות". וזה מחדד את השאלה עוד יותר, כי הדור שגדל עכשיו אוכל מסרים מהירים, רדודים, פרובוקטיביים וצבעוניים מארוחת הבוקר ועד לרגע שהוא הולך לישון. ואיך בכלל מעבירים לדור כזה שידע זה לא אוסף נתונים וסיסמאות. אז כשהסרט עומד בפני עצמו, הוא באמת סוג של פרסומת רדודה, אבל הוא כן יכול לזמן דיון מלמד על משמעות, ולמידה, וחשיבה ביקורתית וכו'. מהבחינה הזו יש לסרטון הזה פוטנציאל כי הוא יכול לשקף לנוער כמה מניפולציות מעבירים עליו ביום יום דרך כל ערוצי המדיה שאנחנו חשופים אליהם.
נשלח ע"י:
Unknown | 25 ינואר, 2010 14:43