יום חמישי, 30 ביוני 2011 

לפחות הרעיון יפה

פיגור בבדיקת המספר העצום של מאמרונים שבהם אני מנסה לעיין איננו דבר חדש. אני בוודאי אינני שונה מאנשים רבים אחרים שלומדים לא להלחם אלא להשלים עם המצב הזה. ללא ספק הרבה מאמרונים מעניינים מאד חומקים ממני, ויש, כמובן, המונים נוספים שעליהם אני אפילו אינני יודע. אני מציין את הפיגור התמידי הזה על מנת להסביר (או לתרץ) למה רק היום קראתי מאמרון של מרטין וולר שפורסם לפני שלושה שבועות. בעצם, שלושה שבועות אינם מהווים פיגור משמעותי במיוחד. אבל תוך כדי קריאת המאמרון של וולר נזכרתי במאמרון אחר, על אותו נושא, שאליו רציתי להתייחס, והמאמרון הזה התפרסם לפני שלושה חודשים. דווקא הפיגור של שלושה חודשים לא היווה את הבעיה המרכזית. הבעיה היתה שנזכרתי במאמרון, אבל לא יכולתי לאתר אותו.

הזכרון של גוגל הוא ללא ספק יותר טוב מאשר הזכרון שלי. אבל משום מה, על אף העובדה שידעתי ששלחתי את הקישור לעצמי לדואר, לא הצלחתי למצוא אותו. חיפשתי גם בפריטים שנקראו בקורא ה-RSS שלי, וגם שם לא מצאתי אותו. בדקתי בהיסטוריית החיפושים שלי – איננו. בסופו של תהליך בדקתי ב-delicious – לא בסימניות שלי, אלא בסימניות האחרונות בנושא שבו המאמרון עסק. ניחשתי שמישהו אחר בוודאי סימן אותו, ואם אחפש כמה שבועות אחורה בתג המתאים, אמצא אותו. ואכן, כך היה, אם כי אז גיליתי שעל אף העובדה שראיתי את המאמרון לפני כעשרה ימים, ומישהו אחר סימן אותו בדלישס לפני כשבועיים, הוא הופיע לראשונה הרבה לפני-כן. (מתברר שבשינוי של אות אחת יכולתי לקצר את התהליך ולמצוא את הקישור בדואר שלי, וחבל שלא חשבתי על זה תחילה.) סוף טוב, הכל טוב, וכל זה איננו אלא מבוא להתייחסות למאמרונים עצמם.

במאמרון שלו מרטין וולר כותב על הפורטפוליו הדיגיטאלי – ועל כך שהוא מעולם לא נמשך אליו. הוא מציין שבעיניו הנסיון עם הפורטפוליו הדיגיטאלי בקהילה החינוכית מהווה דוגמה טובה לטעות לא קטנה של התקשוב החינוכי. עבור וולר הפורטפוליו הדיגיטאלי הוא רעיון טוב שנכשל בשלב הביצוע, והוא מונה מספר סיבות שלדעתו גורמות לכך. הוא טוען שכלי הפורטפוליו שנבנו במוסדות חינוך מורכבים ומסובכים הרבה יותר מאשר הם צריכים להיות. זה קורה כי כאשר מוסד חינוכי מאמץ את רעיון הפורטפוליו ובונה לעצמו כלי, הוא מעמיס עליו פונקציות רבות מדי, ואילו:
The question of ‘how simple can we make it’ is not one that is usually asked.
בנוסף, המוסדות מעוניינות שהפורטפוליו ישרת קודם כל את צרכי המוסד, לא את האדם הלומד. אבל:
... if you want eportfolios to work, then it’s individuals that need to like them and be motivated to use them.
וולר טוען שהמוסדות מתמקדות בכלי, ולא במיומנויות הדרושות כדי לנהל פורטפוליו בצורה מוצלחת. כמו-כן, הוא מזהה תכונה שהוא מכנה "יהירות חינוכית" (אם כי הוא עצמו חש שהמונח קצת חריף מדי) שגורמת לכך שמוסדות חינוך אינם מוכנים לאמץ כלים קיימים. הם חושבים שהצרכים שלהם לא מוצאים מענה בכלים קיימים ומתעקשים לבנות כלי ייחודי. וולר כותב:
Blogs are good enough for eportfolios, if what you want from an eportfolio is for people to actually, you know, use them.
אי-הנחת של וולר מנסיונות שילוב הפורטפוליו הדיגיטאלי במוסדות חינוכיים משקף בעיה אמיתית. לכאורה הכלי עונה על הצורך של תיעוד ושל הערכה, אבל אלה צרכים של המוסדות, לא של הלומדים. הלומדים, מי שאמור להשתמש בפורטפוליו, מתלהבים ממנו פחות. זאת ועוד – המוסדות רואות בפורטפוליו כלי שימשיך לשרת את הלומד גם אחרי סיום לימודיו, אבל זה איננו קורה. זה הקושי העיקרי שדונלד קלרק מזהה. קלרק איננו רואה בכך כשלון של המוסדות, אלא של הכלי עצמו, ושל הציפיות הלא מציאותיות ממנו. במאמרון שלו קלרק מונה שבע סיבות שבגללן הפורטפוליו הדיגיטאלי בצורתו החינוכית פשוט איננו רצוי.

קלרק טוען שבמוסדות חינוך הפורטפוליו מתפקד בצורה הפוכה מאשר כוונת מתכנניו. המטרה היתה סביבה שתלווה את הלומד במהלך חייו, אבל בפועל (כמו שגם וולר מציין) מסובך ביותר לנתק את החומרים שהלומד מכניס לתוך הפורטפוליו מהכלי שמכיל אותם. בסופו של דבר הפורטפוליו נעשה לחסר תועלת לאלה שהיו אמורים להמשיך להשתמש בו.

מעבר לכך, קלרק משוכנע שבני אדם פשוט אינם רוצים כלי כזה:
Human beings do not behave as educationalists would like them to behave. That’s because education has a flawed and simplistic view of human nature (usually behaviourist). ... People are lazy, procrastinators, messy, change their minds and quite often want to forget what they’ve done.
אפשר להגיד שהטענה הבסיסית הזאת של קלרק היא גירסה של "הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק". אם כך, יש משהו לא לגמרי מוצדק בביקורת שלו. הרי בתחומים רבים החינוך פועל מתוך ההנחה שהוא יודע מה הלומד צריך יותר טוב מאשר הלומד עצמו. למה דווקא לציין לרעה התנהגות כזאת בנוגע בפורטפוליו? אבל נדמה לי שגם וולר וגם קלרק מזהים בעיה שהתקשוב החינוכי איננו יודע לפתור. העוסקים בתקשוב בחינוך מעמיסים על הפורטפוליו הדיגיטאלי תפקידים רבים מדי. מהצד המוסדי הם מצפים שהפורטפוליו יאפשר מעקב איכותי אחר הלומד וגם יקדם הערכה מסוג שונה מהמקובל היום. מהצד של הלומד הם מצפים שהוא יעודד את הלומד להיות אדם יותר רפלקטיבי, שהוא יעזור לו להיות אדם מאורגן יותר, וילווה אותו בהמשך דרכו כאשר הוא שומר ומתייק את העדויות למסע חייו. בעצם, זה נשמע טוב מדי להיות מציאותי ... וזאת בדיוק הביקורת של וולר ושל קלרק.

תוויות:

יום רביעי, 29 ביוני 2011 

ואולי ספרי הלימוד העתידיים אינם ...

מה עוד אפשר להגיד על ספר הלימוד של העתיד? על אף העובדה שנכון להיום סקרים מראים שסטודנטים אינם נוהרים אחר ספרי לימוד דיגיטאליים ודווקא מעדיפים להמשיך להחזיק ספרים מודפסים ביד, ברור לכולם שהדיגיטאליות תשלוט גם בשוק ספרי הלימוד. אבל כדרכם של מנצחים, חסידי הספר הדיגיטאלי אינם מסתפקים בנצחון – הם צריכים להראות שמשאת נפשם, ספר הלימוד הדיגיטאלי, עולה בכל תחום אפשרי על הספר המודפס.

דייוויד ורליק כותב השבוע על ספרי לימוד דיגיטאליים, וכדרכו הוא מזמין את קוראיו להצטרף אליו ולמנות את המאפיינים של הספרים האלה שעושים אותם לעדיפים על ספרים מודפסים. התוצאה היא טבלה שמראה שפחות או יותר בכל נקודה אפשרית (ורליק מציין 12) אין בכלל תחרות בין שני סוגי הספרים. בין הנקודות שבהן הוא משווה בין שני הספרים:
  • ספר הלימוד ה-"ישן" המותאם לסטנדרטים, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מותאם לצרכים ולנסיון של משתמשיו
  • הסמכות היא מרכיב מרכזי של ספר הלימוד ה-"ישן", ואילו הסמכות של ספר הלימוד ה-"חדש" נרכשת בזכות הסיוע שהוא מעניק לתהליך הלמידה
  • ספר הלימוד ה-"ישן" יוצר תחושה של בטחון, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מפתיע, ומגרה ללמידה חדשה
  • ספר הלימוד ה-"ישן" מתיימר להיות נטול הטיות אידאולוגיות, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מכיר בעובדה שיש בו הטיות כאלו
עלי להודות שבמידה לא קטנה אני מסכים עם ההבחנות האלו, ועם אחרות שוורליק מציין. אבל התמונה הכוללת שמצטיירת מהטבלה של ורליק היא של ספר לימוד תלוש מהמסגרות הלימודיות הקיימות. ורליק איננו מתייחס לעבודה שמערכות חינוך אינן משוחררות מהטיות אידאולוגיות, ולאור זה ספרי לימוד ביודעין מציגים תפיסת עולם מסויימת כנכונה (ונקייה מהטיות). הוא משבח את ספר הלימוד החופשי מסטנדרטים, ומצליח להתעלם מהעובדה שהמערכת עדיין דורשת את הסטנדרטים האלה. הוא אדיש לכך שמערכות לימוד רוצות ליצור תחושה של בטחון אצל הלומדים בו, ולא לזעזע אותם.

אני בטוח שוורליק מייחל לכך שספר הלימוד ה-"חדש" יחולל שינוי משמעותי בדרכי למידה והוראה. שוב, אשמח גם אני אם כך יקרה. אבל המאפיינים של ספר הלימוד ה-"חדש" שוורליק מביא במאמרון שלו אינם אינהרנטיים לספרים דיגיטאליים. יותר מאשר אלה משקפים תכונות ייחודיות של הדיגיטאליות הם משקפים תפיסה חינוכית, ולא נראה לי שהתפיסה הזאת עומדת להשתנות אצל קובעי המדיניות החינוכית בקרוב. למרבה הצער, סביר להניח שספרי הלימוד ה-"חדשים" שורליק מייחל להם יהיו לא יותר מאשר גירסאות דיגיטאליות של מה שאנחנו מכירים היום.

תוויות: ,

יום חמישי, 23 ביוני 2011 

כבוד גדול להיות כמוהם

כאיש חינוך שהוא חובב ג'ז מושבע (וגם כאוהד כדורסל, אם כי במידה קטנה יותר) התמלאתי גאווה כשקראתי מאמרון של לארי קובן מהשובע. במאמרון שלו קובן מביא נתונים מתחום חקר המוח מתוך מאמר מאת יונה לרר שהתפרסם ב-Wired לפני כשבועיים. במאמר שלו לרר טוען שיש דמיון רב בין מלאכתם של נגני ג'ז ושל שחקני כדורסל – שתי המלאכות דורשות את היכולת לאלתר במהירות ולהגיב בהצלחה למצבים משתנים ובלתי-צפויים.

לרר וקובן כותבים על ההחלטות הרבות הדרושות באלתור מוצלח של נגן ג'ז ובקליטת כדורים חוזרים אצל שחקן כדורסל שצריך להחליט היכן למקם את עצמו עוד לפני שהכדור מחטיא את הסל. מדובר בהחלטות זעירות ומהירות שאינן תוצאה של ניחושים או של מזל, אלא של אימון ולימוד כך שלמקצוענים האלה יש מאגר אדיר של מידע שממנו הם יכולים לשלוף את הצעד הבא שלהם. הצופה מן הצד איננו מודע לחשיבה שמתרחשת – לשיקולים השונים ולהחלטות המהירות והרבות – ולעתים קרובות פוסק שהמלאכה שבביצועה הוא צופה איננה מסובכת או שהתגובה המהירה שהוא רואה אינה תוצאה של חשיבה מקצועית.

קובן כותב שהחלטות כאלו אינן נחלתם של נגני ג'ז ושל שחקני כדורסל בלבד. הוא מזהה פעילות דומה במלאכת ההוראה:
Here is where I turn from improvising jazz and basketball rebounding to classroom decision-making. Non-teachers would be amazed at the total number of decisions teachers make during a 45-minute lesson, the frequency of on-the-fly, unplanned decisions, and the seemingly effortless segues teachers make from one task to another. Decisions tumble out one after another in questioning students, starting and stopping activities, and minding the behavior of the class as if teachers had eyes in the back of their heads.
אכן, קל מאד, וגם פופולארי מאד, לראות במלאכת המורה עבודה טכנית בלבד, ביצוע של צעדים שנקבעו מראש לפי הספר. (למרבה הצער, לעתים קרובות נדמה שהמערכת החינוכית דווקא מעדיפה שכך יהיה.) המורה נתפס כלא יותר מאשר טכנאי המופקד על העברת סחורה ממקום אחד, מספר הלימד, למקום אחר, לראשו של התלמיד. וזה, כמובן, פותח פתח למבחנים הסטנדרטיים שבודקים את מידת ההצלחה של ההעברה הזאת (ומתן בונוס למורה שההספק שלו עולה על זה של אחרים). אבל קובן, שהקדיש שנים רבות לבחינת המתרחש בבתי הספר ולמלאכת ההוראה מבין שמדבור במשהו הרבה יותר מורכב ומסובך.

במאמרון חדש בבלוג שלו גם גרי סטייגר בודק אם קיים דמיון בין המורה לבין תחום עיסוק אחר. אבל להבדיל מההשוואה המחמיאה של קובן, סטייגר שולל בתוקף את ההשוואה הזאת:
There will be lots of talk at next week’s ISTE Conference about “those of us in the industry.”

You can keep your industry! I’m an educator!

Better yet, keep your industry away from my professional community.
אכן, החינוך איננו תעשיה. לעבודת המורה יש דמיון רב למלאכתם של בעלי מקצוע הזקוקים ליכולת תגובה מהירה המסתמכת על מאגר מידע אישי רחב שמהווה בסיס שממנו ההחלטות נובעות. ותודה שמישהו מציין זאת.

תוויות:

יום רביעי, 22 ביוני 2011 

סוג אחר של הקלה

שני המאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן התייחסו ליוזמה של מספר גורמים חינוכיים ועסקיים שעשויה להקל על איתור מידע חינוכי ייעודי. לאור זה, לא יהיה זה מוצדק לא להתייחס עכשיו ל-"שיפור" בחיפוש מידע שגוגל השיקה היום – חיפוש קולי.

היום, משתמשים ב-google.com בדפדפן Chrome מצאו, בתוך תיבת החיפוש, צלמית קטנה של מיקרופון. הקלקה על המיקרופון איפשרה להם להשמיע לתוך מיקרופון המחובר למחשב מחרוזת חיפוש, ותוך שניות דף תוצאות עבור אותה מחרוזת הופיע. למען האמת, תוצאות עבור המחרוזת הופיעו רק במקרה הטוב. במקרים רבים היה נדמה שמחרוזת החיפוש עברה בין מעגל של חברים במשחק של "טלפון שבור" עד שהיא הגיעה לגוגל, כאשר מישהו עם נטיות טיפה סוריאליסטיות התערב אי-שם בדרך.

נכון להיום גוגל מאזינה, או אולי שומעת, רק באנגלית, וכזכור החיפוש הקולי פועל רק על google.com בדפדפן Chrome. מספר פעמים היום התנסיתי בחיפוש הקולי. לפעמים התרשמתי שגוגל הצליחה "להבין" אותי, ולפעמים השתעשעתי מהתוצאות המוזרות שקיבלתי במקום המחרוזת אליה התכוונתי. מדובר במשחק נהדר, אם כי ברור מאד שנכון להיום הוא איננו יותר מאשר משחק. אבל זאת התחלה שמצביעה על אחד הכיוונים שבהם חיפוש המידע באינטרנט, והאינטרנט באופן כללי, מתפתחים. ומבחינה חינוכית הוא מעורר שאלות לגבי הוראת השימוש באינטרנט בבתי הספר.

לפני עשור (ויותר) דיברנו על כך שתלמידים צריכים להבין את ההבדל בין מנוע חיפוש לבין קטלוג אינטרנטי, ואילו היום קשה למצוא קטלוג ברשת. (הקטלוג של Yahoo!, שבעבר היווה העמוד הראשי של אתר החברה, והיה אחד הדפים המוכרים ביותר ברשת, מוצנע היום בדפים אחוריים של האתר.) באותה תקופה מורים הסבירו לתלמידים שאין זה מספיק סתם להכניס מחרוזת חיפוש לתוך מנוע החיפוש, ושצריכים להכיר "חיפוש מתקדם" (וגם להכיר מספר רב של מנועי חיפוש). מאז החיפוש השתנה בצורות משמעותיות מאד, אבל על אף השכלולים הרבים במנועי החיפוש, במקום שיהיה מסובך וקשה יותר למצוא מידע, גילינו שעל פי רוב חיפושים פשוטים מביאים לנו תוצאות טובות. אין כבר הרבה מה ללמד.

זאת ועוד. ההקלדה העיוורת נחשבה פעם לכלי חשוב ביותר להתמודדות מוצלחת עם הסביבה הדיגיטאלית. אבל גם זה השתנה. למדנו שבני נער מסוגלים להקליד מהר מאד בטלפונים הסלולאריים שלהם עם שתי בהונות בלבד, וגם גילינו שהשימוש התדיר בפייסבוק "מלמד" אותם להקליד במהירות מרשימה ללא שיעורים בהקלדה עיוורת. והיום אנחנו מגלים שיש סיכוי טוב שבקרוב הם לא יצטרכו להקליד בכלל.

אם יש מסקנה שניתן להסיק מכל הדוגמאות האלו נדמה לי שהיא שהחינוך תמיד נמצא (לפחות) מגמה אחת אחורה מהיכולות הטכנולוגיות הקיימות, ושהמערכת מזדרזת ללמד מחר את הכלים של אתמול. על פי רוב זה קורה מפני שהמערכת תופסת את הדיגיטאליות כאוסף של כלים, ולא כאוסף של תובנות שיש להטמיע כדי שנהיה מוכנים להפיק את המרב מכל כלי חדש שנפגוש. אפשר היה לעשות אחרת.

תוויות: , ,

יום שלישי, 21 ביוני 2011 

בעצם, מדובר רק בקצה הקרחון

אתמול בלילה, כאשר הקלקתי על "פרסם" ושיגרתי לאוויר העולם את המאמרון האחרון שלי כאן, חשתי יותר מרק נימה קטנה של חשש. חשבתי שקוראים עשויים להעיר שאני מקריב את היעילות של גישה קלה למידע חינוכי טוב על מזבח הרעיון המעורפל והאוטופי של גישה בלתי-מוגבלת, ולא מסוננת, למידע. חשבתי שיעירו שאין הגיון לבוא בביקורת כלפי אנשים טובים שמבקשים לשפר את היכולת של המורה להגיע במהירות למשאבים שישפרו את עבודתו. (כן, אני יודע – כדי שמישהו יבוא בביקורת, עליו קודם כל להגיב, ובגלל מספר סיבות שלא הקטנה בהן היא שאינני מעודד תגובות כאן, קשה לצפות שיגיבו בכלל.)

אבל להפתעתי, קיבלתי תגובות (שתיים כאן, ואחת דרך באז של גוגל), ושתיים מהן היו חריפות יותר בהתייחסות שלהן כלפי ה-"הקלה" בתהליך איתור מידע מאשר הדברים שאני כתבתי. אריאלה הביעה את החשש שהנטייה להסתמך על חומרים מן המוכן שכבר קיימת בבתי ספר רק תלך ותגבר (עם עדיפות לחומרי למידה מסחריים). נדב הרחיב את ההתייחסות וציין שכבר היום כלי חיפוש רחוקים מלהיות "אובייקטיביים" בכך שהם מחזירים תוצאות שוות לכל מי שמחפש מונח מסויים. במקום זה, הם מתאמים את תוצאותיהם לפרופיל של עורך החיפוש כפי שהוא נבנה מאוסף נתונים שנאסף מחיפושים קודמים ומנתונים רבים אחרים. נדב קישר להרצאת TED של אלי פריסר שמדבר על filter bubbles – "בועות" סביבנו ברשת שככל שהפעילות המקוונת שלנו הולכת וגדלה, מסננות יותר ויותר את המידע שמגיע אלינו ומתאימות אותו לפרופיל שלנו. במינון נמוך אפשר למצוא חיוב רב בתופעה הזאת – הרי אם מתוך ים של מידע מכונה מצליחה להביא לנו רק מה שבאמת קשור למה שמעניין אותנו, קשה להתלונן. אבל במינון גבוה אנחנו עשויים לגלות שאנחנו שומעים רק את עצמנו. אפשר לדמות את התופעה למה שקורה כשמערכת ההמלצות של Amazon ממשיכה להמליץ על ספרים בסגנון שאהבנו בנעורינו, אבל אנחנו כבר גדלנו ומזמן איבדנו עניין בסגנון הזה. ומפני ש-Amazon עדיין "חושבת" שזה הטעם שלנו, היא איננה ממליצה על ספרים בסגנונות אחרים, ואנחנו איננו נחשפים לאפשרויות חדשות.

הבועה שעליה מדבר פריסר איננה תוצאה של כוונות זדוניות, אבל תוצאותיה עשויות להיות בעייתיות ביותר. מנוע חיפוש שמכיר את הטעם הפוליטי שלנו, למשל, יציע לנו מידע רק מהגישה הזאת, ונתקשה להיחשף לגישות אחרות. כבר לפני עשור קאס סונסטין ואחרים התריעו שעל אף העובדה שהאינטרנט לכאורה מציע לנו קשת רחבה של דעות, אנחנו, צרכני המידע, טועמים רק ממה שכבר תואם את הטעם שלנו. פריסר מוסר לנו שכאשר הטכנולוגיה עצמה פועלת כך שהיא "יודעת" מראש מה עשוי לעניין אותנו הסכנה הזאת גוברת. אם אחת המטרות המרכזיות של החינוך היא הרחבת האופקים, חשיפה לשונה, התמודדות עם האמונות של עצמנו, אז חידושים טכנולוגיים כאלה עשויים לפגוע באחד היסודות המרכזיים של החינוך.

אז אם חששתי שאולי אפגוש ביקורת בעקבות מה שכתבתי אתמול, לשמחתי גיליתי שיש קוראים שמדרבנים אותי לראות את התמונה הרחבה יותר, ולחדור קצת יותר עמוק לתוך ההשתמעויות של ה-"הקלה" לכאורה באיתור מידע חינוכי. כנראה שאני יודע את מי לבחור בתור החברים שלי.

תוויות:

יום שני, 20 ביוני 2011 

קל יותר איננו בהכרח טוב יותר

לפני מספר ימים, במסגרת הרשת החברתית שלובים, יורם אורעד העלה קישור לכתבה קצרה באתר Good שעוסקת בשיפורים צפויים בחיפוש מידע. לקריאת הכתבה מצאתי את עצמי תוהה אם אני באמת מעוניין בשיפור המתואר בה, ושואל אם הוא דבר שיתרום לפיתוח היכולות המידעניות של תלמידים (ושל מורים). כותרת הכתבה מכריזה ש:
מה יעשה את החיפוש הזה קל יותר? הכתבה מדווחת על ה-Learning Resources Framework Initiative, יוזמה של מספר גורמים עסקיים וחינוכיים שחברו יחדיו במטרה ליצור מערכת מוסכמת של מטה-דאטה. המטה-דאטה שתושתל לתוך מקורות חינוכיים תקל על איתור חומרים לימודיים מתאימים לצרכים שונים במספר מישורים. היא תעזור להבחין בין חומרים שהם לימודיים לבין אלה שאינם, היא תאפשר לזהות במהירות לאיזה גיל, או לאילו יחידות לימוד החומרים מתאימים, והיא גם תבחין בין חומרים שמיועדים להוראה של מורים לבין חומרים שמתאימים לשימוש של תלמידים.

אם אכן המטה-דאטה תאפשר את כל אלה, בוודאי יש לברך על היוזמה הזאת. ובכל זאת (כצפוי) משהו כאן צורם לי. אינני יכול להתלונן על כך שחיפוש מידע נעשה פחות ופחות מסובך. אמנם בחיי היום-יום אני מניח שאף אחד כבר איננו זקוק לחיפוש מתקדם, ושהחיפוש הפשוט של גוגל עונה, יותר מפחות, על כל הצרכים. אבל בחינוך הדברים לא כל כך פשוטים. בחינוך איננו מבקשים תשובה לשאלה, אלא מעוניינים במקורות שמרחיבים את הדעת, שמעמיקים את ההבנה. אבל שוב, אם היוזמה החדשה הזאת תעזור למורים ולתלמידים להגיע למקורות כאלה, זה בהחלט מבורך.

איך זה יעבוד? אני מניח שבהמשך הפיתוח נגלה שבכל חיפוש שאנחנו עורכים, באמצעות כל כלי חיפוש שנבחר, נוכל להוסיף הגדרה ממאגר המטה-דאטה, ובאמצעותה נצמצם את החיפוש שלנו לחומרים חינוכיים מוגדרים. זה אמנם ידרוש שנכיר משהו מעבר לפעולה הפשוטה של הקלדת מילת חיפוש לתוך תיבת חיפוש, אבל התוספת הזאת לא תהיה מסובכת, והתוצאה תהיה כדאית.

אבל עריכת חיפוש היא רק מרכיב אחד מתוך מכלול מיומנויות המידענות. מרכיב נוסף, ובעיני חשוב יותר, הוא החשיבה הביקורתית – היכולת להבחין באיכות של מקור ובהתאמתו לצרכים שלנו. ודווקא בהיבט הזה אני חושש שאנחנו עשויים לגלות שמי שבא לברך ייצא מקלל.

נכון להיום הפונה למנועי חיפוש כלליים עשוי לגלות שקשה למצוא משאבים חינוכיים מקוונים שהם מתאימים לצרכים חינוכיים מוגדרים. הקושי הזה נובע מתכונה אינהרנטית של ה-WWW: ברוב הגדול של המקרים המשאבים שנמצאים בווב לא הועלו לשם כדי לשרת את החינוך. כבר היום יש לא מעט "ספקי תוכן" חינוכיים שמוכנים להציע לנו, מי בחינם ומי במחיר, חומרי למידה שהותאמו לנושאים לימודיים, ולגילאים, ספציפיים. אפשר למצוא את אלה באמצעות מנועי חיפוש, אבל בדרך כלל הם מוצעים למורים ולבתי ספר במסגרות נפרדות. אני מניח שהיוזמה שמתוארת בכתבה אמורה להביא לכך שנוכל למצוא משאבים כאלה בקלות גם דרך מנועי החיפוש הכלליים.

אין פסול בכך, אבל אני חושש שה-"קלות" הזאת עשויה לצמצם את השימוש במשאבים שאינם באופן מוצהר "חינוכיים". ככל שנעשה קל יותר להגיע למקורות שבדרך זאת או אחרת זכו להכשר, מורים ותלמידים ירגישו שאין צורך בחיפוש הנרחב והפתוח שעשוי להפגיש אותם עם המקרי, עם מקורות שמפתיעים ושמאירים נושא מזווית בלתי-צפויה. ואם כך יקרה, אנחנו עשויים לגלות שיהיה קל יותר למצוא מקורות אינטרנטיים חינוכיים, אבל במחיר של הפיכת המשאב האדיר של האינטרנט ללא יותר מאשר ספר לימוד מאושר.

תוויות:

יום שני, 6 ביוני 2011 

מחשבים ניידים, וגישה חינוכית, בבית הספר

האם מחשבים ניידים אישים בידי תלמידי בית ספר מסייעים ללמידה? הדעות חלוקות, ותלוי מי שואלים, ולפי אילו אמות מידה מעריכים את הלמידה. יש מי שמצביע על מצגות PowerPoint, או על עבודות מעוצבות בקפידה, שתלמידים מכינים כעדות להצלחה של פרויקטים כאלה, ואילו אחרים טוענים שאלה אינם אלא מעטפת נוצצת ללמידה שטחית. לא חסרים תירוצים שיכולים להסביר העדר של הצלחה לימודית. לא פעם, כאשר הישגי התלמידים שלומדים באמצעות ניידים אינם תואמים את המצופה במבחנים סטנדרטיים חסידי פרויקטים כאלה מסבירים שהטמעת התקשוב היתה לקוייה (וזה בוודאי נכון). כמובן שיש גם מי שטוען שהערך האמיתי של פרויקטים כאלה איננו ניתן למדידה במבחנים סטנדרטיים. נדמה שכולם כבר גיבשו דעה בנוגע לכדאיות פרויקטים כאלה, ודיווחים מהשטח (או מחקרים) רק מצליחים לחזק את הדעות שכבר גובשו. ובכל זאת, כאשר כתבות על השימוש במחשבים ניידים בבתי ספר מתפרסמים, ראוי לקרוא אותן ולבחון מה ניתן ללמוד מהן.

כתבה כזאת התפרסמה לפני כמעט שלושה חודשים בעיתון במדינת מיין (ואני ראיתי אותה רק לפני שבוע). הכתבה היא סקירה יחסית ארוכה על תכנית למחשב נייד לכל תלמיד במדינה שהשנה מלאו לה עשר שנים. השנה, בעלות של $11 מיליון למשלם המיסים של המדינה, כל תלמיד במיין בכיתות ז' ו-ח', וכל מורה של הכיתות ז' עד י"ב, צוייד במחשב נייד. בנוסף, באמצעות פרויקט "צדדי", כ-60% מכל תלמידי התיכון של המדינה קיבלו מחשבים ניידים.

ומה בכתבה? נדמה לי שסיכום הביניים מצביע על הצלחה לא קטנה, אם כי הרושם הכללי הוא פוחת או יותר סתמי. אנחנו קוראים, למשל, שהמחשבים יוצרים יותר עניין בלימודים:
Laptops make learning and schoolwork more interesting, students and teachers said. “When kids are engaged, you can teach them anything,” said Jeff Mao, who oversees instructional technology for the Maine Department of Education.
עם זאת, אותו מפקח מוסיף שעל אף העובדה שלא הבטיחו שיפורים בכתיבה, כך קרה. היו גם שיפורים, אפילו משמעותיים, בציונים במתמטיקה. ואנשי החינוך של המדינה מציינים שאולי ההישג המשמעותי ביותר של פרויקט הניידים נמצא ביצירת שוויון הזדמנויות לכל תלמידי המדינה. (מביאים כדוגמה פרויקטים מדעיים שבהם משפחות עם אמצעים הקדישו משאבים רבים ושאיתם משפחות דלות אמצעים לא יכלו להתחרות, ואילו בעידן המחשבים הניידים לכולם אותם אמצעים.)

ויש, כצפוי, התייחסות לשימוש בניידים לבדיקת חשבונות Facebook במקום בשיעורים. וגם כאן אין הרבה חדש, אם כי יש דיווחים די מעודדים. האחראי לתקשוב במחוז אחד (שהיה מורה בכיתה לפני עשר שנים כאשר הפרויקט יצא לדרך) בדעה שאין לחסום את השימוש בו:
In class, teachers set boundaries, he said. “Some say, 'It's OK to check your Facebook if you're done with your work, but you have to let me know you're doing it.'”

Besides, he said, the laptops go home, where kids have access to all sites. And students are going to grow up, go out into the world where there is all kinds of social networking.
בכתבה מראיינים את מי שהיה מושל מדינת מיין כאשר פרויקט המחשבים הניידים התחיל, ושהיה בין יוזמיו. סיפור אחד שהוא מספר נראה לי משמעותי במיוחד:
King recalled Mt. Ararat High School students who interviewed him last spring about energy. The students came over, opened their laptops, pushed a tape recorder button and began asking questions.

“As I'm answering, one student's Googling things I said, asking follow-up questions. This went on for 45 minutes,” he said.

King said he watched and smiled, pleased to see how at ease the students were using their laptops.
נדמה לי שהסיפור הזה ממחיש שהחשיבות הגדולה ביותר של פרויקט המחשבים הניידים איננה נמצאת במתרחש בתוך בתי הספר, אלא ביכולת של התלמידים לתפקד כאזרחים אחראיים בחברה. הרי כולנו יודעים שלא רחוק היום שבו כלים דיגיטאליים רבי עוצמה יימצאו בידי כל אחד. והיות שכך, חשוב שבתי הספר יעזרו לתלמידים ללמוד להשתמש בהם בתבונה. והדרך לעשות זה הוא ... להפוך את הכלים האלה לחלק בלתי-נפרד מחוויית הלמידה. מעודד מאד לקרוא שאחד המרואיינים לכתבה מציין ש:
Learning happens best when you make mistakes
נדמה לי שבכתבה הזאת אנחנו פוגשים מערכת חינוכית שכנראה מצליחה לאפשר לתלמידיה, וגם למוריה, להתנסות, וגם לטעות. הדוגמאות להצלחת הפרויקט שבכתבה אינם בהכרח מלהיבים. אבל הנכונות להתנסות ולפלס דרך שבאה לביטוי בכתבה יוצרת את התחושה שמיין בדרך הנכונה.

אולי מכל דבר אחר בכתבה, התרשמתי ממשהו שאיננו כתוב בו, אלא שמתגלה באחד הצילומים שמלווים את הכתוב. הצילום מראה שתי קבוצות של תלמידים עם מחשבים שיושבים על הרצפה במסדרון בית הספר. הכותרת שמלווה את הצילום מסביר שהתלמידים עובדים על פרויקטים לבית הספר. אינני יודע הרבה על בתי הספר של מדינת מיין, אבל אני בטוח שבית ספר שמוכן לאפשר לתלמידים לעבוד עם מחשבים ניידים בישיבה על הרצפה במסדרון הוא בית ספר שמסוגל להפיק תועלת מהמכשירים האלה טוב יותר מבית ספר שמגביל את ה-"למידה" בהם לכיתות בשעת שיעור.

תוויות: ,

יום שישי, 3 ביוני 2011 

הגיוון כמטרה לימודית

אני משתדל לגוון את המקורות שמהם אני מצטט בבלוג הזה. זאת אחת הסיבות שבגללן לא ציטטתי מכל מאמרון שליסה ליין פרסמה בזמן האחרון. אינני יודע אם אני היחיד בישראל שקורא את הבלוג שלה, אבל אני מקווה שיש אחרים. הרי בחודש האחרון קישרתי רק למאמרון אחד מתוך השמונה שהיא פרסמה, ובעיני לפחות חמישה מהאחרים היו ראויים מאד להתייחסות.

במאמרון החדש שלה ליין כותבת על כך שהסטודנטים שלה מתקשים להסתגל לפלטפורמות חדשות. היא מדווחת שעד לאחרונה האתרים המלווים לקורסים בקולג' בו היא מלמדת נבנו על תשתית Blackboard אבל עכשיו משתמשים יותר ויותר ב-Moodle. היא כותבת שסקרים פנימיים מראים שהסטודנטים מרוצים מ-Moodle, אבל יש גם סטודנטים רבים שמתלוננים על ריבוי הפלטפורמות ומכריזים שהם פשוט מעדיפים להשאר עם Blackboard. יש לכך שתי סיבות חופפות – הם מעדיפים שכל הקורסים שלהם יהיו על פלטפורמה אחת והם אינם רוצים את בלבול המוח של לימוד פלטפורמה חדשה.

ליין כותבת שבעבר ההחלטה לעבוד עם פלטפורמה אחת ולא לעבור לפלטפורמה חדשה (או להשתמש ביותר מאחת) נבעה משיקולים מנהליים. אבל היום היא מזהה טענה חדשה – הנהלת הקולג' שמחה לתת לסטודנטים את מה שהם רוצים. ליין מודאגת מהמצב הזה. יתכן שבאמת נוח יותר להשתמש בפלטפורמה אחת, אבל בעיניה המטרה הלימודית של השימוש באינטרנט בתמיכה של קורס איננה רק לאפשר גישה קלה למאמרים סרוקים או לפתוח מרחב לדיון. ליין כותבת:
While I understand the desire for convenience, I have long argued that when students take classes online, they are learning not only the subject matter but technology skills. Being exposed to more than one system means they are learning transferability of those skills, which I think is important in the workplace. And it’s more important than the inconvenience of using a second log-in (which they do anyway because they have Facebook open at the same time).
ראיית השימוש באינטרנט כבעל ערך חינוכי מעבר לגישה לחומרים חשובה מאד. אמנם השימוש באינטרנט בסביבות חינוכיות בא על מנת לקדם את ההוראה ואת הלמידה, אבל יש לו גם "ערך מוסף" – הוא מפגיש את הסטודנט עם האפשרויות של המרחב הזה. (חשוב להזכיר שמחקר אחר מחקר מראה שעל עף העובדה שהסטודנטים של היום הם לכאורה "ילידים", השימוש שלהם באינטרנט לצרכי למידה מוגבל ואפילו פרימיטיבי). כולם מסכימים שהאינטרנט הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו, אבל לא כולם מבינים שבין היתר זה אומר שעלינו להתרגל למציאות שבה הכלים שלנו מתפתחים ומשתנים באופן מתמיד. כאשר נבין שכך המצב, נבין גם שחלק מהתפקיד של החינוך הוא לעזור לסטודנטים להתמודד עם המציאות הזאת.

ליין מתארת שלוש רמות שונות של הסתגלות לסביבות אינטרנטיות. היא מכנה אותן ילדות, התבגרות, ובגרות. האוכלוסיה הילדותית חדשה לאינטרנט בסביבות לימודיות ועל פי רוב היא מוכנה לקבל כל סביבה או פלטפורמה שמגישים לה. האוכלוסיה הבוגרת מסוגלת להבחין כיצד כלים אינטרנטיים שונים משרתים את הצרכים הלימודיים שלה, ולכן גם היא פתוחה לפלטפורמות חדשות. אבל עבור האוכלוסיה האמצעית, המתבגרים, ההתייחסות לכלים חדשים בעייתית:
They know just enough to be dangerous. They have enough experience to want convenience and not enough to understand the larger issues of pedagogy, including the restrictiveness of an LMS on what the instructor wants to do. They can drive but have no sense of how traffic works.
ליין מוסיפה שכאשר כל הקורסים נמצאים על פלטפורמה אחת (וגם כאשר מרצים אינם מגוונים את העיצוב של הפלטפורמה ואת הכלים שהפלטפורמה מציעה) הסטודנטים "לומדים" שקיימת רק דרך אחת נכונה להשתמש בכלים אינטרנטיים בקורסים. אם מרצים אינם מתאימים את הפלטפורמה לצרכים הספציפיים של החומר הנלמד ולדרכי ההוראה, המסר שלהם הוא שכולם מלמדים באותה דרך. ליין קובעת ש:
In a world dominated by look-alike online classes, the tendency will be to assume all classes should be that way.

In a world featuring variety and creativity, the tendency will be to assume these as part of learning online.
ליין מסכמת שבין שתי האפשרויות האלו היא מעדיפה ללמוד, וללמד, לפי השנייה. אני כמובן מצטרף עליה בהעדפה הזאת. אבל אני חושש שאנחנו במיעוט, ושככל שעוד ועוד קורסים ייראו דומים מאד זה לזה הסטודנטים יסיקו את המסקנה העגומה שכך צריך להיות.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates