יום שלישי, 13 בדצמבר 2011 

מה בדיוק הופכים כאן?

לפני כשמונה חודשים כתבתי כאן על מספר מאמרונים של סילביה מרטינז שהרימה גבה לגבי הערך החינוכי של אוסף סרטוני ההוראה של ה-Khan Academy. נדמה לי שבאותה תקופה (הלא כל כך רחוקה) הסרטונים של חאן היו הלהיט התורן של התקשוב החינוכי. במידה לא קטנה הפרסום הרב שחאן קיבל היה הודות לביל גייטס שהילל את הפרויקט והכריז שמדובר בכיוון העתידי של החינוך. בהרצאה במסגרת TED חאן עצמו סיפר שאם תלמידים יוכלו לצפות בסרטונים בזמנם ה-"פרטי", ובקצב המתאים להם, אפשר יהיה להקדיש את שעות הכיתה עם המורה לחיזוק ההבנה שלהם, ולפעילויות אחרות. על אף העובדה שהמונח היה בשימוש כבר לפני-כן, אפשר לקבוע את עלייתו של האקדמיה של חאן לכותרות כנקודה שבה ה-flipped classroom, "ההוראה ההפוכה" כפי שפורטל מס"ע כינה אותה, נעשתה לשם דבר בחינוך.

לא כולם ראו חידוש בגישה הזאת. בתגובה לסקירה בפורטל מס"ע עוד בחודש יוני, למשל, אברום רותם כתב:
בכלל, הרעיון שהתלמידים ילמדו בבית את החומר, ובכתה יעסקו בעומק/ ברבדים העמוקים מאד עתיק וידוע.
עם זאת, עוד ועוד מורים התלהבו, ומספר הולך וגדל של מורים הכריזו על כוונתם להפוך את סדר היום הלימודי – "ללמוד את החומר" בבית, באמצעות סרטונים (מי צריך לקרוא ספר עם יש סרטון?), ולמחרת בכיתה לחזק את הנלמד, ואולי (באמת, רק "אולי") לעסוק בפעילויות לימודיות שיתבססו על החומר הנלמד.

אין ספק שיש משהו קוסם בסרטוני האקדמיה של חאן. רבים מאיתנו (ומהתלמידים שלנו) מעדיפים לצפות בסרטון במקום לקרוא ספר, וכאשר כמעט 3000 סרטונים עומדים לרשות המורה שהזמן שיש לו להכין שיעורים די מצומצם, סרטונים זמינים על מגוון רחב מאד של נושאים הם ממש מתנה משמיים. ובכל זאת, חשוב לשאול אם באמת לומדים מהסרטונים האלה. לדרק מולר, אוסטרלי שכתב את תיזת הדוקטורט שלו על עיצוב עזרי מולטימדיה להוראת הפיסיקה, ספקות:
It is a common view that "if only someone could break this down and explain it clearly enough, more students would understand." Khan Academy is a great example of this approach with its clear, concise videos on science. However it is debatable whether they really work. Research has shown that these types of videos may be positively received by students. They feel like they are learning and become more confident in their answers, but tests reveal they haven't learned anything.
מולר מנהל אתר מרתק בשם Veritasium בו הוא מעלה סרטונים רבים שמבקשים להמחיש מגוון רחב של תופעות פיסיקאליות. בסרטון בן שמונה דקות שמלווה את הטקסט המצוטט כאן מולר מבקש להראות שאם סרטון מראה את "התשובה הנכונה" בלבד, לעתים קרובות התוצאה איננה אלא חיזוק דעות קודמות מוטעות אצל התלמידים. לדעתו של מולר, אם אנחנו רוצים שתלמידים יזכרו מידע חדש, חשוב להציג את הדעה המוטעית ומולה להעמיד את המידע החדש, הנכון. בגלל זה, מולר חושש שרבים מהסרטונים של חאן אינם אפקטיביים.

אבל מולר בכל זאת חושב שהסרטונים של חאן מראים שהוא מורה מצויין. לגרי רובינשטיין, מורה למתמטיקה עם עשרים שנות נסיון שנכנס לחינוך דרך Teach For America, דעה אחרת. במידה לא קטנה של הגיון רובינשטיין טוען שאם מאגר של סרטונים אמור לחולל מהפכה בחינוך, רצוי שהמורה שבסרטונים האלה יהיה מורה איכותי ביותר. אבל במאמרון חדש רובינשטיין כותב שזה איננו הרושם שהוא מקבל מצפייה במבחר סרטונים:
But what I found was that Khan was just an OK teacher. His examples are not well planned. His pacing is inconsistent. I’d say that at least half the math teachers in this country could do at least as good a job as Khan does. What is ironic about Bill Gates admiration of Khan is that Gates is investing so much energy right now into identifying what makes a great teacher to create better teacher evaluations. Yet the person he considers the best teacher is merely adequate.
רובינשטיין מציג שני סרטונים, אחד של חאן, ואחד שהוא הכין בעצמו, שניהם על אותו נושא מתמטי. הוא מסביר שהוא הקדיש כשעתיים להכנת הסרטון שלו, וטוען שהוא יותר טוב, אם כי לא בהרבה, מהסרטון של חאן. צפיתי בשניהם, ואני נוטה להסכים איתו – שהסרטון שלו טיפה יותר טוב מזה של חאן. כמובן שזה לא כל כך משנה. עם התמיכה של ביל גייטס, והפרסום הרב שבא בעקבותיה, הציבור הרחב ימשיך לזהות בחאן את עתיד החינוך. אם משמעות הדבר היה בסך הכל שתלמידים יצפו בסרטונים של חאן כדי להבין טוב יותר מגוון סוגיות לימודיות, קשה היה למצוא בכך בעייתיות. ואם השימוש בסרטונים האלה יביא למצב שבו יותר שעות כיתה יוקדשו לפעילויות לימודיות אמיתיות, אני בוודאי לא אתנגד. אבל אני חושש שמשהו אחר יקרה. אני חושש שקברניטי החינוך יחליטו שזול יותר "ללמד" תלמידים באמצעות סרטונים במקום באמצעות מורים שצריכים שנים של הכשרה, ובסופו של דבר אנחנו נגלה שהתלמידים לא ילמדו טוב יותר מאשר מה שקורה היום. מקסימום הם יזכו לשיעורי בית של צפייה בסרטונים, ויחזרו לכיתה למחרת עם שלל תירוצים חדשים להסביר למה הם לא צפו בהם.

תוויות: ,

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011 

אז אולי פשוט חוזרים לעסוק ב-"חינוך"?

בשנים האחרונות חלק עיקרי של שעות בית הספר (ב-K12) בעולם המערבי מוקדש ללימודי STEM – ראשי תיבות של Science, Technology, Engineering, Mathematics (בעברית - מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה [בחרתי לתרגם "Engineering" כ-"הנדסה" לאור העובדה שוויקיפדיה משתמשת במילה הזאת]). מספר גורמים הביאו להדגשת תחומי הלימוד האלה מעל לאחרים. הגורם העיקרי הוא בוודאי ההתפתחות הטכנולוגית המהירה של מדינות כמו סין והודו. ההתפתחות הזאת יוצרת תחושה שהעולם המערבי מאבד את היתרון שלה בשוק העבודה העתידי, ולכן יש צורך בקידום נושאי ה-STEM כדי להתחרות עם המדינות המתפתחות.

קשה להתווכח עם הטענה שהכנת התלמיד לפרנסה העתידית שלו היא בין המטרות החשובות של החינוך. כמו-כן, יתכן שבמציאות הכלכלית הרעועה של היום המטרה הזאת נעשית עוד יותר חשובה. עם זאת, היום אפשר להתרשם שהדגש בתחומי ה-STEM דוחק כל נושא לימודי אחר הצידה, עד שתחומים אחרים מצטמצמים ונעשים שוליים בלבד. גם אם משלמים מס שפתיים לתחומים אחרים, אלה אינם זוכים לתקציבים שמאפשרים לקדם אותם בבתי הספר. ולא מדובר רק בתקציבים, אלא גם בשעות כיתה. בארה"ב, למשל, מספר מדינות מבקשות לצמצם או אפילו לבטל את ההפסקות שבהן תלמידים יוצאים מהכיתה כדי לשחק. הפסקות כאלה, הרי, מבזבזות זמן יקר ואינן מקדמות את התלמידים. ומי בכלל צריך את האמנויות?

בשבועות האחרונים מתברר שיש אנשי חינוך שמסרבים לוותר על האמנויות. כתבה מלפני שבוע ב-Education Week מביאה את דבריהם של מספר אנשי חינוך שמבקשים להרחיב את STEM ל-STEAM – להוסיף את האות "A" המייצגת את ה-Arts, האמנויות.

כמובן שלא קשה למצוא הצדקות חינוכיות להוראת האמנויות. הכתבה מביאה מספר דוגמאות שמראות שהוראת האמנויות, ושילובן לתוך הוראת הנושאים המדעיים/טכנולוגיים, מעשירה את עולם התלמיד ומגבירה את היצירתיות. למען האמת, אין חדש בגישת ה-STEAM. לפני כמעט שנתיים יוסף פירו, מרצה באוניברסיטה של לונג אילנד, פרסם מאמר ב-Education Week שתמך בהוספת תקציבים לאמנויות בבתי הספר. קשה למצוא מקוריות מיוחדת בהצעה הזאת, אבל חשוב לציין שכבר אז פירו השתמש בראשי התיבות STEAM. נדמה שהבעיה איננה שאין אנשי חינוך המודעים לחשיבות של האמנויות, אלא שברדיפה הבלתי-פוסקת אחרי הפרנסה העתידית (וגם אחרי התחומים שניתן למדוד בצורה חד-משמעית במבחנים) האנשים שמציעים רעיונות כאלה נדחקים לפינה.

עם זאת, נוצר הרושם שאפילו עבור אלה שמבקשים להחזיר את האמנויות לבית הספר, הדגש הזה נובע מהתחושה שהאמנויות מסייעות לשיפור הציונים בתחומי המדע והטכנולוגיה שהם החשובים באמת. לפי התפיסה הזאת רצוי להחזיר את האמנויות לכיתה לא בגלל הערך האינהרנטי שאולי יש בהן, אלא בגלל היכולת שלהן לקדם תחומים אחרים. זה איננו פסול, אבל אפשר היה לקוות ליותר.

כך עושה טים סטאמר שמבקש לא להסתפק ב-STEAM אלא לראות מה עוד כדאי להכניס לתוך תכנית הלימודים. הוא מציין, למשל, שבעולם של מחר עבודות עתידיות בתחומי ה-STEM ידרשו הכרות עם תרבויות אחרות, ושפות אחרות. לאור זה, ולאור הצורך להבין כיצד הטכנולוגיה משפיעה על החברה (וכיצד החברה מושפעת מהטכנולוגיה) חשוב לרכוש תשתית בריאה במדעי החברה. סטאמר מוסיף שבעתיד לא יהיה זה מספיק לפתח רעיונות. יהיה צורך להיות מסוגל להסביר את הרעיונות האלה, כולל בכתיבה. הכיוון ברור:
Keep iterating this process enough and you wind up with what used to be called a “liberal education”, the concept that students should graduate from their K12 experience with a general understanding of the breadth of human knowledge.
מי יודע? אם נמשיך בכיוון הזה אולי קיים סיכוי שבית הספר יגלה שהייעוד האמיתי שלו איננו בהכשרת תלמידים לפרנסה עתידית, אלא בפיתוחם כבני אדם ששום דבר אנושי איננו זר להם.

תוויות: ,

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011 

מה כל כך פסול ב-"להעביר את הזמן"?

במידה לא קטנה של פליאה קראתי את הסקר החדש של חברת PEW על השימוש באינטרנט של מבוגרים בגילאים שונים בארה"ב. הסקרים של PEW, אפילו אם הם נוטים לגלות ממצאים די צפויים, בכל זאת עוזרים לנו להבין משהו על הרגלי השימוש באינטרנט. אבל הפעם, קשה להבין מה בכלל היתה מטרת הסקר.

במה דברים אמורים? הסקר החדש שאל:
Do you ever go online for no particular reason, just for fun or to pass the time?
והתוצאות? מצאו ש-58% מכלל המבוגרים (מעל גיל 18) השיבו בחיוב לשאלה, כאשר באופן די צפוי 81% מתוך בני ה-18-29 השיבו בחיוב, ואולי באופן פחות צפוי רק 26% מאלה מעל גיל 65 השיבו בחיוב. (בעיני היה הגיוני לחשוב שקשישים, שעל פי רוב תנועתם מוגבלת יותר מאשר של צעירים, ינצלו את הרשת לשם בילוי.) עבור כל הגילאים האחוזים היו גבוהים בהרבה לעומת סקר דומה שנערך לפני עשור.

קשה להגיד שיש כאן ממצאים מפתיעים. כבר מזמן האינטרנט הפך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שדי צפוי שנפנה אליו לעתים קרובות במשך היום, ולמגוון רחב של צרכים. מה שמוזר בעיני איננו האחוז הגבוה שהשיב בחיוב לשאלה, אלא השאלה עצמה: בכלל לא ברור לי כיצד ניתן להבחין בין פנייה לאינטרנט לשם "בילוי" או כדי "להעביר את הזמן" לבין פנייה לאינטרנט מכוונת מטרה תכליתית.

האם בדיקת מזג האוויר הצפוי מחר נחשב כשימוש לשם "בילוי"? אם אני צריך להחליט מה ללבוש על הבקר, אפשר אולי להגיד שמדובר בשימוש מקצועי לכל דבר. ואם אני רוצה לבדוק את התוצאות של ליגת הכדורגל? אולי כאן מדובר ב-"בילוי", אבל אם אותן תוצאות חשובות לי, בצעם מדובר בשימוש משמעותי יותר מאשר סתם "העברת הזמן". אם אני בודק ביקורת על סרטים כדי להחליט איזה סרט כדאי לי לראות, כיצד עלי לענות לשאלה של אנשי PEW?

כותרת הסקר של PEW היא: The internet as a diversion and destination. בדיקה של תרגומים של הפועל divert מעלה מספר אפשרויות. מצאתי, למשל: הטה, הסיט, הסב; בדר, שעשע; הסיח את דעתו. מה לא נכלל תחת ההגדרה הזאת? הקריאה שלי במוסף השבת של העיתון (המודפס) איננה משרתת צורך תכליתי או מקצועי (או ליתר דיוק, צורך מקצועי מיידי או מובהק). האם זה אומר שהיא "רק" בידור או שעשוע? אבל אנשי PEW לא שאלו לגבי העיתון, או לגבי הצפייה בטלוויזיה (החדשות אינן בידור, אבל תכנית בלש כן? או אולי מפני שאני מפסיק לכתוב ומתיישב לראות את תכנית הבלש, בעצם מדובר בצפייה מכוונת, ולא סתם ב-"להעביר את הזמן"?). היכן קובעים את הגבול? אם אני מביט דרך חלון כדי לראות מה קורה בחוץ האם אני "מעביר את הזמן", ואילו אם אני צופה דרך אותו חלון כדי למצוא משהו מסויים האם אני עוסק בפעילות מכוונת? אינני יודע אם המשיבים לשאלון של הסוקרים של PEW התלבטו כמוני בנסיון לענות על השאלה, אבל לדעתי התלבטות כזאת היתה בלתי-נמנעת.

זאת ועוד: גיימרים מקדישים שעות רבות לאינטרנט, אבל אין זה אומר שהם רק "מעבירים את הזמן". וגם אם מבחינתי האישית אינני מוצא טעם רב בפייסבוק, אינני מוכן להגיד ששמירת קשר עם חברים כאשר אין איתם קשר פנים אל פנים היא בסך הכל דרך "להעביר את הזמן". דווקא נראה לי שלהעברת זמן בדרך חברתית ערך רב מאד.

לאור כל זה, נדמה לי שעלינו להסיק שככל שהאינטרנט נעשה לחלק מהחיים שלנו, נעשה יותר ויותר קשה לחלק את החיים האלה למדורים ברורים של עבודה מול בילוי, או של פעילות תכליתית מול העברת הזמן. כבר מזמן גילינו שהרשת מצמצמת מרחקים, שאפשר ליצור קשר, ולשמור עליו, על אף המרחק הפיסי. ואולי עכשיו אנחנו גם לומדים שהרשת מטשטשת את המחיצות בין סוגי הפעילות שלנו. יתכן שלפני מספר שנים (ואולי נכון יותר לכתוב "לפני מספר רב של שנים") היה טעם לבדוק לשם מה אנשים "נכנסים" לאינטרנט, אבל היום זאת בכלל לא שאלה. היום אולי נכון יותר לשאול למה לא "נכנסים".

ולקראת סיום, האם יש כאן פן חינוכי? נדמה לי שיש, אם כי מזווית שהיא אולי טיפה מוזרה. פעמים רבות טענתי שהעובדה שהתלמידים של היום גדלים עם הרשת איננה אומרת שהם יודעים להשתמש בה לצורכי למידה. ברור לי שאחד התפקידים החשובים של בית הספר הוא לעזור לתלמידים לנצל את הרשת באופן מושכל. אבל לעתים קרובות מדי השימוש ה-"מושכל" מזוהה רק עם שימוש לצורכי שיעורים בבית הספר כמו כתיבת עבודות, או איתור תשובות לשאלות בשיעורי בית. דווקא היום, כאשר מאד קשה להבחין בין שימוש לשם תכלית ברורה ו/או ראויה, לבין שימוש "סתמי" של העברת הזמן, בית הספר חייב לפרוץ את הלימוד הבית ספרי הצר ולראות בבילוי באמצעות האינטרנט כערך שמתפקידו להרחיב ולהעשיר.

תוויות: ,

יום שישי, 2 בדצמבר 2011 

אולי לא גישתם של בודדים

עם כל כך הרבה מאמרונים מעניינים שהתפרסמו לאחרונה בבלוגים שאני קורא, עלי להודות שאפילו בעיני טיפה מוזר שבחרתי עכשיו להתייחס למאמרון מתחילת אוקטובר. עם זאת, קשת הנושאים ששבה התקשוב החינוכי עוסק איננה משתנה בקצב מהר מדי, כך שדברים שנכתבו לפני חודשיים אינם בהכרח יכולים להחשב כ-"ישנים".

ג'ונתן מרטין הוא מנהל בית ספר פרטי, וכנראה גם יוקרתי, במדינת אריזונה. נחשפתי לבלוג שלו לפני חודש כאשר קישורים לתגובה שהוא כתב לכתבה בניו יורק טיימס על בית ספר וולדורף בעמק הסיליקון (עליה כתבתי לפני חודש) הופיעו במספר בלוגים שאני קורא. במאמרון ההוא מטרין ציין שהוא שולח את ילדיו לבית ספר של וולדורף, ושדווקא בגלל זה הוא חש חובה לבקר את הכתבה שבטיימס, ואת הנסיון הלא כל כך מוסתר בו להכפיש את התקשוב בבית הספר. התרשמתי מאד מדבריו, והתחלתי לקרוא את הבלוג שלו.

אחד המאמרונים בבלוג של מרטין שבמיוחד הרשים אותי עסק בתכנית לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לבית הספר וללמוד באמצעותם. התייחסתי בחיוב לתופעה הזאת (המכונה באנגלית Bring Your Own Device) לפני חודשיים.

בית הספר של מרטין פתח בתכנית של מחשבים ניידים לכל תלמיד לפני שנתיים. מרטין כותב שכבר עם תחילת התכנית בית הספר נקט בגישה קצת יוצאת דופן: הנהלת בית הספר ידעה שלתלמידים רבים מחשבים ניידים, ולכן, במקום לרכוש מחשבים לכל בית הספר, פשוט הזמינו את התלמידים להביא את שלהם לבית הספר, ולחלק ניידים לתלמידים שלא היו להם. מרטין מציין שהגישה הזאת צמחה, כמובן, משיקולים כלכליים, אבל גם מהתחושה שבמציאות של היום אין טעם להכתיב לתלמיד עם איזה מכשיר עליהם לעבוד. מטרין ראה מטרה משמעותית יותר:
This was not about using educational software pre-installed on the school-provided laptops; it was about supporting and expecting them to be networked Web 2.0 users.
מרטין מעיד על כך שהוא איננו היחיד או הראשון לנוע בכיוון הזה. יש לו קשר עם מספר הולך וגדל של מנהלים ומורים שמתנסים בגישה הזאת, ומשתכנעים שהיא רצויה:
It is great to see that more and more educators are discussing and recognizing the value of this BYOD approach, and the way it is emerging as not just a low-cost alternative to the more conventional uniform school laptop employment but as having strengths in its own right, particularly in the way it reflects a different way of thinking of students as independent learners who use tools in their own way, under our close supervision, to access and analyze information and to communicate, create, and publish their own thoughtful and well-crafted product.
וחשוב לא פחות מהדברים שהוא עצמו כותב, מרטין מביא את דבריהם של כמה מהשותפים שלו לגישה. בין אלה מצאתי את ריצ'רד קאסיסיאה, האחראי לתקשוב בית ספר קטלין-גאבל במדינת אורגון, בית הספר שבו מלמד פול מונהיימר שביקר אצלנו בארץ לפני כשנתיים. קאסיסיאה בדעה שהגישה הזאת תורמת להעמדת התלמיד במרכז העשייה הלימודית:
BYOD places more emphasis on student-centered computer uses than teacher-led, classroom activities, because of the lack of standardization of student computing devices.
בדבריהם של כל אלה שמרטין מביא אפשר לחוש את הרצון הזה להעמיד את הלמידה של התלמיד במרכז. אבל הם גם מדגישים מספר נקודות נוספות: ההתעסקות של בית הספר בבעיות טכניות פוחתת, והאכפתיות של התלמידים כלפי המחשבים עולה. הכותבים גם מציינים שהתלמידים יודעים לבחור את הכלי המתאים לצרכים שלהם, ושאין צורך להנחות את כל התלמידים לעבוד באותה דרך.

ללא ספק, כדי להפעיל תכנית כזאת רצוי שמשפחות התלמידים יהיו בעלות אמצעים, אבל כמה מאלה שמרטין מצטט מדגישים שהם אינם מוצאים קשר בין איכות המכשיר שהתלמידים מביאים לכיתה לבין הרמה הסוציו-אקונומית של משפחותיהם.

עלי להודות שעל אף התקווה שחשתי כאשר קראתי (והתייחסתי) לדבריו של טים סטאמר על תכנית ה-BOYD שבמחוז שלו, הייתי רחוק מלהיות משוכנע שמדובר בתנועה של ממש. כקורא ותיק של סטאמר, אני מכיר את הגישה החינוכית שלו, ומזדהה איתה. את ג'ונתן מרטין לא הכרתי, ודווקא העובדה שהוא נראה לי פחות מהפכן חינוכי מאשר סטאמר מעוררת בי תקווה גדולה יותר. מתברר שהגישה של BYOD איננה נחלתם של משוגעים בלבד.

תוויות: , , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates