יום שבת, 30 ביוני 2012 

כאשר כישורי המאה ה-21 פוגשים תפיסת העולם של ה...?

על פי רוב גזרתי על עצמי שתיקה בעניין האמירות האהובות על מערכות החינוך של היום בעניין כישורי המאה ה-21, והצורך להקנות את אלה לתלמידים. לא פעם ציינתי שבעיני הדרך שבה הכישורים האלה מנוסחים מצביעה על כך שקברניטי החינוך סבורים שעד למאה הנוכחית החינוך לא עסק במיומנויות כמו "חשיבה ביקורתית" או "זיהוי ופתרון בעיות". אם כך אכן המצב, אז מובילי החינוך פועלים תוך העדר ראייה היסטורית, וזה מאד מדאיג. אבל הכישורים האלה הפכו כבר לסיסמאות, ואין טעם להמשיך להתווכח על הנושא.

אבל אין זה אומר שהמצב לא יכול להיות עוד יותר גרוע. אפשר, לדוגמה, שבמקום לשלם מס שפתיים ל-"חשיבה ביקורתית", ולהתייחס אליה כמיומנות חדשה, אפשר לראות במיומנות הזאת סכנה לשלום הילד. אם זה קורה, אפשר להפר את השתיקה. ולכן אני כותב את המאמרון הזה.

השבוע הוועידה של המפלגה הרפובליקנית של מדינת טקסס יצאה נגד "חשיבה ביקורתית" בבית הספר. בין הסעיפים שמתייחסים לחינוך במצע החדש של המפלגה שאושר השבוע, מופיע המשפט:
We oppose the teaching of Higher Order Thinking Skills (HOTS) (values clarification), critical thinking skills and similar programs that are simply a relabeling of Outcome-Based Education (OBE) (mastery learning) which focus on behavior modification and have the purpose of challenging the student’s fixed beliefs and undermining parental authority.
לתוך משפט אחד מגבשי המצע הצליחו להכניס רשימה מכובדת של רעיונות שמאיימים עליהם. המונח Outcome-Based Education, אגב, מתייחס למכלול הפעילויות הלימודיות שבוחנות את הנלמד לא באמצעות מבחן סטנדרטי, אלא באמצעות פרויקטים שאמורים לשקף את מה שהתלמיד למד. למידה בפרויקטים, ואפילו למידה המעמידה את התלמיד במרכז, נכללות תחת הקטגוריה הרחבה הזאת. לאור זה, אנחנו יכולים להסיק שבעיני חברי המפלגה הרפובליקנית של טקסס החשיבה הביקורתית (ובעצם, כמעט כל שינוי בהוראה המסורתית) נתפסת כאיום על הסמכות של הורים. הרי ה-fixed beliefs של התלמידים מועברים מאב לבן במשך דורות, ומערכת חינוכית שתבקש לפתח חשיבה ביקורתית תפגע במסורת המקודשת הזאת.

כמו שאי אפשר לתחום כישורים כמו חשיבה ביקורתית במאה זאת או אחרת, כך גם צרוּת האופקים איננה נחלתה של מאה כלשהי. היא כנראה מלווה אותנו בכל התקופות. אבל רק לעתים רחוקות מזדמן לנו לפגוש אותה בצורה כל כך בוטה, כמו שזכינו לעשות במצע של המפלגה. אני מרבה לכנות את היחס במערכות החינוך לחשיבה ביקורתית כיחס של מס שפתיים. הרי כולם בעד חשיבה ביקורתית, ואין שום דבר מיוחד ביחס הזה במאה הנוכחית לעומת אחרות. אבל אולי צרוּת האופקים שבאה לביטוי במצע המפלגה היא סימן שאני טועה בהנחה שיש תמימות דעים כלפי המיומנות החשובה הזאת. אולי יש אנשים שבאמת משוכנעים שפתיחות מחשבתית פוגעת בתפיסת עולמם.

לשם ההגינות, חשוב לציין שזמן קצר אחרי אישור המצע מישהו במפלגה הבין שהיתה כאן הגזמה. עורכי הבלוג Talking Points Memo, שלא הופתעו מכניסת הסעיף הזה לתוך המצע, התקשרו למפלגה לשאול לגביו. הם מדווחים:
Republican Party of Texas (RPT) Communications Director Chris Elam said the “critical thinking skills” language made it into the platform by mistake.
אותו דובר הוסיף:
the plank should not have included "critical thinking skills" after "values clarification". ... It was not the intent of the subcommittee to present a plank that would have indicated that the RPT in any way opposed the development of critical thinking skills.
יש טעם לציין שעל אף העובדה שאנחנו עכשיו מבינים שהמפלגה הרפובליקנית של טקסס איננה מתנגדת לכך שתלמידי בתי הספר יוכשרו ב-"חשיבה ביקורתית", היא בכל זאת מתנגדת ל-"values clarification", דבר שהמפלגה בוודאי מזהה עם הנסיון של מורים לעודד תלמידים להבהיר לעצמם אם אכן הערכים של הוריהם עומדים במבחן המציאות. במילים אחרות, חשיבה ביקורתית כשרה, כל עוד היא איננה עומדת בסתירה למה שמלמדים בבית.

היות ודובר המפלגה הבהיר שמדובר בטעות (או אולי בהתלהבות יתר להגן על הכבוד המשפחה), אפשר לצפות שעכשיו ישנו את מצע המפלגה. אבל הדבר איננו כל כך פשוט. מתברר שרק ועידת המפלגה יכולה לשנות או לתקן את המצע, והוועידה איננה מתכנסת שוב עד שנת 2014. עד אז, כנראה, הסעיף המביך יצטרך להשאר במצע. למען האמת, אפשר היה לצפות שבמאה ה-21 ניתן היה למצוא דרך לטפל בסיבוך הזה - לכנס ועדה מיוחדת של הוועידה, או משהו דומה, למשל. אבל כנראה שעל מנת לעשות את זה צריכים מיומנויות של חשיבה ביקורתית, ואלה כבר הוצאו מהמפלגה.

תוויות:

יום רביעי, 27 ביוני 2012 

תוספת קטנה לתקווה ליותר

לפני יומיים כתבתי על האכזבה שהתעוררה אצל שלי בלייק-פלוק כתוצאה מבחינת הפעילויות הלימודיות שנבנו בסביבה החדשה של TED-Ed. כזכור, הסביבה הזאת נחשבת אצל רבים כתרומה משמעותית למורים שמכינים שיעורים לכיתותיהם. לעומת זאת, בלייק-פלוק הגיע למסקנה שמערכי השיעור והפעילויות שהוא בדק אינם אלא שיעורים "מסורתיים" בלבוש של טכנולוגיה חדישה.

אפשר, כמובן, לטעון שאין חדש תחת השמש, ושהאכזבה היתה צפוייה. הרי בסופו של דבר הרוב המכריע של "פעילויות" לימודיות מסתכמות בהגשת טקסט לתלמידים (ובמקרה הזה סרטון הוא גם "טקסט"), והנחייתם לענות על שאלות כדי להראות שהם באמת קראו אותו. אם כך אכן המצב, אולי הפגם איננו בפעילויות עצמן, אלא בעצם הציפייה למשהו מעניין, או מיוחד, יותר.

במבוא קצר לשיר שהוקלט בהופעה חייה, דן היקס, זמר אהוב עלי משנות ה-60 המאוחרות, מכריז:
This is a song... you know, they're all songs, right? What are you gonna do? One song to the next, that's it folks. Don't look for anything else.
בשיעורים כמו בשירים, ובכל זאת אנחנו כן מחפשים משהו אחר, גם אם במידה רבה אנחנו יודעים שאנחנו נתאכזב. קנדס שיבלי, מחנכת ותיקה שבשנים האחרונות מרכזת פרויקט של הדרכת מורים לשימוש בטכנולוגיות, פוגשת את האכזבה הזאת כאשר היא בוחנת כלים דיגיטאליים חדשים. במאמרון שהתפרסם לפני חודש בבלוג שלה שיבלי כותבת:
Lately I have seen so many variations on sites to make quizzes, flashcards, and sticky notes, I am beginning to feel guilty even sharing them. It’s almost as bad as passing out printable worksheets over and over and over. I don’t want any teacher to think that “integrating technology” means nothing more than using an online quiz or flashcards for assessment or practice. Yes, these tools have a place (everyone needs to start somewhere), but they are no closer to harnessing the true power of technology than tying a horse to pull your car.
שיבלי כותבת שהיא איננה רוצה שמורים יקבלו את הרושם שהייעוד של טכנולוגיות דיגיטאליות בכיתה הוא בסך הכל ככלים נחמדים להגשת דפי עבודה לתלמידים. לקיץ הזה היא קובעת לעצמה מטרה:
I am on a mission to find more easy-to-use tools that go “Ooooooo” and are not simply electronic versions of what I did in school decades ago.
אפשר לקוות שהיא תצליח, אם כי נדמה לי שהסבירות לכך די נמוכה. ככל שהכלים הדיגיטאליים משתכללים, אנחנו נעשים יותר ויותר מודעים לכך שהפונקציות שהכלים האלה ממלאים מתרכזות במספר יחסית מצומצם של תחומים. הדיגיטאליות מנגישה לנו עוד ועוד טקסטים, אבל היא איננה קוראת אותם, או מבינה אותם, בשבילנו. כמו-כן, הדיגיטאליות יכולה להרחיב את מעגל האנשים שאיתם אנחנו דנים, אבל דיון מוצלח עדיין מחייב את כישורי ההתבטאות והקשב שלהם היינו זקוקים לפני-כן. מהבחינות האלה הדיגיטאליות אמנם מרחיבה את היסודות ללמידה המוכרים לנו, אבל היא איננה משנה אותם. לאור זה, נדמה לי שאם בעתיד יישמע "Ooooooo" בסביבות החינוכיות שלנו, סביר להניח שהוא לא יישמע כתגובה לכלים חדשים, קוסמים ככל שיהיו. וזה דווקא לא נורא. עדיף שה-"Ooooooo" הזה יישמע בעקבות מה שעושים עם הכלים האלה. אפשר לקוות שכך יהיה.

תוויות: ,

יום שני, 25 ביוני 2012 

היה אפשר לקוות ליותר

כאחד שמרבה לציין ש-"אין מוקדם או מאוחר באינטרנט" (אם כי אני מודה שמשמעות האמירה הזאת איננה לגמרי ברורה לי) אין לי נקיפות מצפון כאשר אני בוחר להתייחס כאן למאמרון שהתפרסם לפני חודשיים. הנושא, הרי, עוד "חם", ויישאר כך לזמן ממושך, ובעצם, חודשיים אינם בדיוק היסטוריה עתיקה. עם זאת, מעניין לציין שהמאמרון שאליו אני מתייחס כאן הופיע בבלוג של שלי בלייק-פלוק, Teach Paperless, ולפני שבועיים בלייק-פלוק הודיע שהוא מפסיק את עבודתו כמורה בכיתה ועובר למיזם חינוכי חדש, ובגלל זה החליט להפסיק לעדכן את הבלוג.

אחד המאמרונים האחרונים בבלוג מתייחס ל-TED-Ed, מיזם של ארגון TED המוכר היטב מסרטוני הווידיאו שזכו לפופולאריות רבה. המיזם נפתח בחודש מרץ, והקהילה החינוכית-תקשובית מיהרה לאמץ אותו. אפשר להבין למה. TED-Ed מעניק למורים גישה למאות סרטוני TED, ומאפשר להם לחבר "מערכי שיעור" המבוססים על הסרטונים. ללא ספק יש כאן משאב רב עוצמה. סרטוני TED עוסקים בנושאים מרתקים, והאפשרות להרכיב מערכי שיעור על בסיס הסרטונים מהווה שרות מבורך למורים. (יתכן שיש טעם לשאול כאן עד כמה הסרטונים האלה תואמים את תכניות הלימודים שלפיהן המורים אמורים לפעול, אבל מבחינתי האישית מעולם לא ראיתי בעיה בכך שמורים ירחיבו את תחומי ההוראה שלהם מעבר למה שתכנית הלימודים מכתיבה.)

נדמה לי שמוקדם יותר בהיסטוריה של הבלוג שלו (שנפתח בפברואר 2009), בלייק-פלוק היה משבח פרויקט כמו TED-Ed בגלל הגישה למשאבים שהוא מאפשר. אבל גישתו למשאבים דיגיטאליים כנראה השתנה במהלך קיומו של הבלוג. היום הוא עדיין רואה ערך רב בפרויקט כמו TED-Ed, אבל יש לו גם ספקות. עבור בלייק-פלוק הלמידה היא תוצאה של נסיון, וההרצאות של TED, מעניינות ככל שיהיו, אינן מעניקות בנסיון לתלמידים. בסך הכל, הם מהווים אמצעי נוסף להעברת מידע בדומה לרוב המכריע של השיעורים שמתרחשים בכיתה. הוא כותב:
TED -- in the form it is presented online to the masses -- is not about doing. It is about watching. Listening. Consuming. Maybe leaving a comment or sharing a link to improve your TEDCred score. Yes, there is a wealth of interesting information and lots to think about. Personally, I find many of the lectures to be inspired. But we shouldn't confuse an inspiring lecture and provocative ideas with "learning".

And much of what we have called "lessons" over the decades really aren't lessons at all -- they are consumables. They are short narratives consumed by students who are then asked to fill in bubbles that demonstrate that the student either was paying a modicum of attention or that the student has good natural deductive skills in parsing the quiz-maker's craft.
בלייק-פלוק מסביר היטב את מה שגורם לו אי-נחת במערכי השיעור המבוססים על הרצאות TED שהוא בדק. תלונתו המרכזית קשורה בכך שבסופו של דבר הסרטונים של TED משמשים הוראה "מסורתית":
Let's consider the things that TED Ed asks the learner to do: watch a video, take a multiple-choice quiz, write brief constructed responses, and read through a bibliography. If I took the name TED out of this scenario, I would suggest that many educators would say that this format is exactly the type of traditional assessment that project-based, inquiry-driven, personalized learning is at odds with.
בדקתי מספר לא קטן של מערכי שיעור ב-TED-Ed שנבנו בעקבות הרצאות TED. התרשמתי שברוב המקרים בלייק-פלוק צודק. על פי רוב בסך הכל מדובר בדפי עבודה שבודקים את הבנת הנשמע. רק במקרים מעטים התלמיד מתבקש להתמודד באופן משמעותי עם הרעיונות שבסרטון. חשוב להדגיש שכדי לבנות שיעורים, או דפי עבודה, כאלה, אין צורך בהרצאות TED. ספרי הלימוד הקיימים יכולים לשמש כר נרחב לפעילויות כאלה. מאכזב לראות שמשאב שיכול לעורר עניין ומחשבה זוכה לשימוש די סתמי.

אבל העובדה שאני מסכים עם הביקורת של בלייק-פלוק, איננה אומרת שהביקורת הזאת לגמרי מוצדקת. כמובן שהיה עדיף לו השיעורים, או הפעילויות, שמורים בונים על בסיס הסרטונים/ההרצאות של TED היו מעניינים יותר. אבל למרבה הצער אפשר להגיד את אותו הדבר לגבי הרוב המכריע של הפעילויות שמורים מביאים לכיתה – אם מדובר בפעילויות שהם בנו בכוחות עצמם, או כאלה שמצאו בחוברות עבודה, או שאיתרו אי-שם ברשת. פרויקטים לימודיים מעטים יכולים לעמוד באמות המידה שבלייק-פלוק מציב לפעילויות של TED-Ed. זאת ועוד: ההרצאות שמופיעות ב-TED-Ed אינן מתיימרות להעניק נסיון חיים לתלמידים – אותו נסיון שלפי בלייק-פלוק נמצא בבסיס של כל למידה אמיתית. נראה לי לא הוגן לשפוט פעילויות שנבנו סביב הרצאות על כך שהן אינן מקנות נסיון חיים. הרי, לא לזה הן נועדו.

אני די בטוח שבלייק-פלוק מבין את זה, ומסוגל להבחין בין מה שהפעילויות האלו מסוגלות לעשות, ומה שאין בכוחן לעשות. אבל אם כך, עלינו למצוא סיבה אחרת לאכזבה שלו. נדמה לי שדווקא אפשר להצביע על שתי סיבות. סיבה אחת קשורה לפרגון המופרז כלפי פרויקטים כמו TED-Ed מפי נדבני החינוך העשירים שמבקשים למזער את המקום של המורה בתהליכי הוראה. כמו עם האקדמיה של חאן, גם TED-Ed בא מבחוץ וצונח לתוך החינוך ומבטיח לחולל שינוי. וכמו האקדמיה של חאן, הכיסוי הרחב לו הוא זוכה באמצעי התקשורת מגביר את הציפיות כלפיו. אני מניח שעבור בלייק-פלוק יש קשר ישיר בין גודל הציפיה לבין גודל האכזבה. הסיבה השנייה קשורה להעדר הגמישות של מערכת החינוך. בסופו של דבר, רוב הנושאים שבהם סרטוני TED (ובעקבות זה, פעילויות TED-Ed) עוסקים אינם תואמים את דרישות תכניות הלימודים. כאשר מורים מנסים להתאים אותם, התוצאה אינה אלא פעילויות סתמיות שמתקשות לעורר עניין של ממש.

בתחילת המאמרון הזה ציינתי שבלייק-פלוק החליט לסיים את פרק ההוראה בכיתה של הפעילות החינוכית שלו, ושבמקום זה הוא פונה למיזם חינוכי אחר, חוץ כיתתי. נדמה לי שאפשר להבין למה. אם, במקום לעורר השראה, הכניסה של סרטוני TED לתוך הכיתה מובילה למבחנים אמריקאיים שבסך הכל בודקים את הבנת הנשמע, ספק אם יש מקום למורים בעלי חזון. למרבה הצער, מורים טובים, כמו בלייק-פלוק, שמבקשים לאמץ את התקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת, מתקשים למצוא סיבות להשאר במערכת.

תוויות:

יום ראשון, 17 ביוני 2012 

דבר כזה בדרך כלל "ממציאים" כבדיחה

בימים האחרונים נתקלתי במספר קישורים לפרויקט שזוכה למימון מהקרן החינוכית של ביל ומלינדה גייטס – בין התורמים הכבדים ביותר בתחום החינוך. אני מודה שתחילה, כשהבנתי במה מדובר, בדקתי את התאריך – חשבתי שאולי פספסתי אחת המהתלות של האחד באפריל. אבל מתברר שמדובר בסיפור אמיתי – סיפור על טכנולוגיה וחינוך ... וחשיבה עקומה.

כתבה שהופצה על ידי סוכנות הידיעות רויטרס (אני קראתי את הכתבה ב-Chicago Tribune) מה-12 ליוני מוסרת לנו שהקרן של גייטס מעניקה כמעט מיליון וחצי דולר למחקר לקראת פיתוחו של מה שמכונה "engagement pedometer", צמיד שתלמיד יענוד סביב פרק כף היד שלו. באמצעות "משוב ביומטרי" כמו מידת ההזעה וחום הגוף, הצמיד אמור למדוד את מידת המעורבות, או הערנות, של התלמיד בשיעורים. לפי הכתבה:
Gates officials hope the devices, known as Q Sensors, can become a common classroom tool, enabling teachers to see, in real time, which kids are tuned in and which are zoned out.
אני מניח שכמוני, התגובה הראשונה של מי שקורא את המשפט הזה היא לגרד בראש ולשאול האם לא הגיוני יותר שמורה פשוט יעיף מבט על הכיתה שלו ויראה מי בוהה דרך החלון, מי הניח את ראשו על השולחן, ומי שולח SMS לשכנו. נדמה לי שכל מי שצבר אפילו קצת נסיון של הוראה בכיתה מסוגל לזהות מי מתלמידיו מעורב בשיעור ומי לא. האנשים בקרן של גייטס כנראה ציפו לתגובה כזאת, כי בפיסקה הבאה של הכתבה מקדימים תרופה למכה ומסבירים לנו שאם באמת רוצים לשפר את החינוך, כבר אי אפשר לסמוך על ההתרשמות של המורה:
Existing measures of student engagement, such as videotaping classes for expert review or simply asking kids what they liked in a lesson, "only get us so far," said Debbie Robinson, a spokeswoman for the Gates Foundation. To truly improve teaching and learning, she said, "we need universal, valid, reliable and practical instruments" such as the biosensors.
המילים "כללי, בר-תוקף, אמין, ומעשי" ניטרליות למדי. כיצד אפשר להתנגד לכלי מדידה שעונה להגדרה כזאת? אכן, קשה - עד שנזכרים שמדובר בצמיד שהתלמיד אמור לענוד במשך יום הלימודים, צמיד שצובר מידע על מצבו הפיסי (וכנראה בעקבות זה, גם הנפשי) ומוסר אותו למאגר נתונים מרכזי. לאור זה מתבקש לשאול כיצד הגענו למצב שבו הצעה כזאת נשמעת כמעט הגיונית. האם אנחנו באמת יכולים לקרוא על טכנולוגיה פולשנית כזאת, ומפני שהיא כנראה נובעת מכוונות טובות של שיפור ההוראה, להשאר אדישים להשתמעויות החברתיות הרחבות שבה?

אנשי הקרן של גייטס כנראה מודעים לביקורת האפשרית כלפי צמיד כזה. בכתבה של רויטרס הדוברת של הקרן מבהירה שהצמיד שבפיתוח איננו חלק מפרויקט רב-היקף של הקרן (הושקעו בו כ-45 מיליון דולר) שמטרתו איתור דרכים למדידת האפקטיביות של מורים. אבל איכשהו ההבהרה הזאת נשמעת בלתי-מחייבת:
Still, if the technology proves reliable, it may in the future be used to assess teachers, Robinson acknowledged. "It's hard for one to say what people may, at some point, decide to do with this," she said.
דיאן רביץ', פרופסור לחינוך באוניברסיטה של ניו יורק, ולשעבר סגן שר החינוך של ארה"ב, פרסמה מספר מאמרונים בבלוג שלה על הצמיד. כבר ב-9 ליוני, כאשר מישהו שלח לה ידיעה על המכשיר, היא כתבה עליו. רביץ' ידועה במאבק שלה להגן על החינוך הציבורי בארה"ב מול הנסיונות להפריט אותו, אבל היא גם אישיות מאד מוערכת בחוגים חינוכיים, ונחשבת לשקולה מאד בדעותיה. במאמרון מה-10 ליוני רביץ' ניסתה לתאר, באופן יחסית אובייקטיבי, מה הצמיד עושה:
These bracelets, as I understand it, would be worn by students to measure how engaged they are, how bored they are, how they respond to their teachers. If they are bored, it won’t look good for the teacher. If students who show a high level of engagement, the teacher will get credit. The teachers too will wear the bracelet, to find out how engaged or bored they are. If this technology works, it will provide a foolproof tool for teacher evaluation. Or that’s the idea behind it.
אבל יש משהו ברעיון הבסיסי שמקשה על האובייקטיביות, ובהמשך אותו מאמרון רביץ' איננה חוסכת במילים בהבעת דעתה:
I’m sorry. I think this is madness. Is there a mad scientist or psychologist advising the Gates Foundation? ...

This stuff crosses the line from legitimate research to investing in technologies to control and manipulate people by monitoring their emotions.
יש מי שיטען שרביץ', ואחרים כמוה (ואני ביניהם), מגזימים. הרי בסך הכל מה רע בנסיון לזהות מה אפקטיבי בהוראה ומה לא. אולי הביקורת הזאת מוצדקת. אולי אנחנו פשוט זקוקים לעוד קצת זמן כדי להתרגל לרעיון שכל תלמיד יסתובב עם צמיד על כף היד שמודד את תגובותיו הפיסיות ומוסרת את המידע הזה למאגר מרכזי (מאגר מרכזי שיקבע, באופן אובייקטיבי, כמובן, אם המורה מחזיק את כיתתו או לא). אולי בעוד כמה שנים נצחק על כל הפרשה הזאת ונודה שהיינו פרנואידיים, ושלא היתה סיבה להתרגש. אולי גם נבין שעל מנת לשפר את ההוראה כל הדרכים לגיטימיות. יתכן. אבל אם גייטס והקרן שלו באמת מעוניינים לשפר את החינוך, נדמה לי שאפשר להשקיע את הכסף הרב שלו בפרויקטים אחרים. במקום להשקיע הון בפיתוח אמצעים מפוקפקים למדוד את האפקטיביות של מורים, אני יכול להציע, למשל, להשקיע בהכשרה חינוכית משמעותית, ואפילו בשכר עבודה הוגן. זה לא יכול להזיק.

תוויות: , ,

יום שישי, 15 ביוני 2012 

נתונים לשם מה?

לקראת סיום שנת הלימודים, טים סטאמר סוקר את השנה במחוז בו הוא עובד. מאפיין אחד של השנה בולט מאד:
One thing that’s been very clear in working with our schools this year is that they just love their data. Data, data, and more data.
ההתלהבות הזאת כלפי איסוף נתונים על סטודנטים איננה מפתיעה אותו, אבל היא בהחלט מדאיגה אותו. הוא ממשיך:
An increasing amount of the precious little time available outside of actual teaching seems to be taken up with organizing and analyzing data on the kids. And to facilitate all that organizing and analyzing, our schools have adopted (or in a few cases, have been forced to adopt) the concept of “professional learning communities".
"קהילות לומדים" הן דווקא מסוג הדברים שעשויים לשמח את סטאמר. הם תואמים את התפיסה החינוכית שלו. אבל מה שמובילי המחוז שלו מבינים כ-"קהילת לומדים" כנראה שונה מאד ממה שסטאמר מבין:
Much of the focus of their meeting seems to be not on learning (professional or otherwise), or collaborating, or on forming communities, but on building “common assessments”, a phrase that boils down to everyone teaching a particular grade level or course giving the same tests to their kids at the same time.

The better to gather more data with – a vicious and never-ending circle.
העובדה שהמחוז מקדיש יותר ויותר זמן של פעילות המורה לאיסוף נתונים, על חשבון פעילות חינוכית משמעותית עם התלמידים, איננה משהו חדש עבור סטאמר. מאמרונים רבים שלו עוסקים במה שהוא מזהה כסדר העדיפויות העקום של קובעי המדיניות החינוכית. על אף העובדה שעצוב לקרוא שזה קורה, ושאיסוף הנתונים נעשה מרכיב כל כך מרכזי של הנעשה בחינוך, קשה להגיד שזה מפתיע.

סטאמר איננו לבד בביקורת שלו. בלוגרים אחרים כותבים על הנושא. כאשר קראתי את המאמרון של סטאמר נזכרתי במאמרון שקראתי לפני כחודש בבלוג שעד אז לא הכרתי. רציתי אז לצטט מאותו מאמרון אך לא יצא לי. דבריו של סטאמר הזכירו לי לעשות זאת.

עד לפני זמן קצר לא הכרתי את הבלוג של טום ויטבי. נחשפתי אליו דרך קישור בבלוג של דייוויד ורליק, ואני שמח שזה קרה. אינני מסכים עם כל מה שוויטבי כותב (סיבה טובה בפני עצמו לקרוא אותו), ולגבי לא מעט ממה שהוא כותב אפשר להגיד "כבר קראתי את זה מספר פעמים" (דבר שאפשר, כמובן, להגיד על כל מי שכותב בלוג, כולל אותי). ובכל זאת, יש לו מה להגיד. ויבטי פתח את הבלוג שלו לפני שנתיים וחצי, ובממוצע הוא מצליח לפרסם בין 3 – 4 מאמרונים בחודש. העובדה שאני לא הכרתי אותו איננו אומר שהוא לא מוכר. מצאתי, למשל, שלבלוג שלו כמעט 1000 מנויים דרך Google Reader. ועכשיו, גם אני ביניהם. הוא מרצה לחינוך בקולג' קטן במדינת ניו יורק, וחלק נכבד ממאמרוניו קשורים לתקשוב. לפני כחודש ויטבי כתב שהוא הוזמן להרצות בכנס של ה- Software Information Industry Association. הוא ציין שרבים מהאנשים שהוא פגש בכנס, כולל המשווקים, באו מתחום החינוך, ומתקבל הרושם שהוא מאד מעריך רבים מאלה שהוא פגש. עם זאת, הדבר שהרשים אותו יותר מכל היה הדגש על נתונים ששרר בכנס:
What was most evident to me was the driving force behind all of the great stuff being developed: DATA. In this world of monetizing education data is King. It is what business understands.
לפי ויטבי, היום הנתונים הם המניע של המתרחש בחינוך, העדשה שדרכה מובילי החינוך "מבינים" מה קורה. הוא מתאר קו ישר בין הנתונים שאוספים לבין המסקנות שמסיקים, כך שאם הנתונים אינם מצביעים על שיפור, צריכים למצוא מי אשם בכך. והחוליה החלשה בתהליך ה-"חינוך" הוא, כמובן, המורים. ויטבי מציע אלטרנטיבה לתפיסה הזאת:
Now before everyone gets their backs up, let us consider another possibility. Let us consider that maybe the merging of the mantras of education and business are not working out together. Maybe “Content is King” merged with “Data is King” does not add up to a learned individual. Maybe the focus on content, so that education can be easily assessed by Data is really the wrong thing that we should be analyzing. Maybe, how we teach, is a much more important element in learning than what we teach. Maybe the data is totally correct about what it is assessing, but what it is assessing is not what we should be looking at.
ויטבי חושש שהנתונים היבשים שנאספים אינם מספרים את הסיפור המלא, או את הסיפור החשוב, על החינוך. הוא מציין, למשל, שאם בסך הכל בודקים הישגי התלמידים מול מספר המחשבים שנמצאים בבית הספר, במקום לבחון כיצד משתמשים במחשבים האלה, או את מידת ההכשרה שהמורים קיבלו, קל מאד להסיק שהמחשב איננו מסייע ללמידה. הוא כותב:
The point is that the right questions and conclusions need to be applied to the data.
טענה כזאת, כמובן, נדושה. ויטבי הוא רק אחד מיני רבים שטוען אותה. הטענה הזאת איננה אלא ניסוח נוסף של המשפט הנצחי: Garbage In, Garbage Out.

אבל מה שחשוב לנו במאמרון של ויטבי, ובוודאי חשוב יותר מאשר הקביעה שצריכים לשאול את השאלות ה-"נכונות" בנוגע לנתונים, הוא ההצצה לתוך דרך החשיבה של אנשי השיווק שהוא פגש בכנס. את האנשים האלה הוא מכנה "data-driven leaders" ומדגיש:
They believe that we need Data to analyze, and adjust, so that we may move forward.
אינני שולל את החשיבות של נתונים (למען האמת, אני מתעניין מאד במה שניתן לעשות איתם). ובכל זאת נדמה לי שיש כאן דוגמה נוספת, ומדאיגה במיוחד, של "חוק הכלי" שהזכרתי כאן לפני שבוע. היום נעשה יותר ויותר קל לאסוף נתונים, כך שבעצם, איסוף הנתונים ו-"ניתוחם" הופכות להיות הפעולות המרכזיות של העבודה ה-"חינוכית". אינני מבין כיצד המרוץ אחר עוד ועוד נתונים כדי לבחון את מידת ההצלחה של פעולה "חינוכית" זו או אחרת מתיישבת עם המיומנויות שנוהגים לזהות כאלה הדרושים ללומד של המאה ה-21 – יצירתיות, חשיבה ביקורתית, כישורי שיתוף פעולה, ועוד. אבל אני כמובן מיתמם. הרי אני בטוח שגם אוספי הנתונים האובססיביים אינם מבינים זאת.

תוויות: ,

יום שלישי, 12 ביוני 2012 

לא על התקשוב לבדו

רבים (אולי רבים מדי) מאלה המעורבים בנושא התקשוב בחינוך ניחנים בראייה אפוקליפטית – הם מצפים שהכניסה המאסיבית של טכנולוגיות תקשוב לתוך בתי הספר תביא למהפכה בחינוך. למען האמת, גם רבים מאלה המפוכחים מספיק לפקפק בציפייה הזאת בכל זאת שומרים על התקווה שאולי זה בכל זאת יקרה. נדמה לי שבגלל זה אני אוהב לקרוא את הבלוג של לארי קובן. על פי רוב אני הרבה יותר אופטימי מקובן לגבי הסיכוי של התקשוב להשפיע לטובה על החינוך, ודווקא בגלל זה אני זקוק למנה קבועה של הכתיבה שלו כדי להחזיר אותי למציאות. בספר The Phantom Tollbooth מאת נורטון ג'וסטר (בתרגומו של אוריאל אופק, "המגדל הפורח באוויר") מילו, גיבור הספר, מבקר בערים "אשליות" ו-"מציאות". "מציאות" היא עיר אפורה ודי מדכאת, ואילו "אשליות" היא עיר יפהפייה, אבל עם בעיה אחת – היא איננה שם באמת. ה-Humbug, שותפו של מילו למסע, שואל למה האנשים ב-"מציאות" אינם עוברים לגור ב-"אשליות", הרי הרבה יותר יפה שם. המארח של מילו מודה שלא מעטים עושים זאת, אבל מסביר:
... it's just as bad to live in a place where what you do see isn't there as it is to live in one where what you don't see is.
נדמה לי שבאופן די דומה התמונה שקובן מצייר על התקשוב בחינוך פחות יפה מאשר התמונה שרבים מאיתנו מעדיפים לצייר בראשים שלנו, אבל היא מתארת את המציאות הנוכחית טוב יותר.

במאמרון חדש קובן בוחן (שוב) את התחזיות מלאות החזון והתקווה של חסידי התקשוב בחינוך, ושואל (שוב) למה התחזיות האלו אינן מתממשות. הוא מציין:
Claims about the power of new electronic devices to “revolutionize” schooling are a dime a dozen. Yet, if they are nearly worthless, why have smart people said them over and over again?
השאלה הזאת מובילה לשאלה נוספת. קובן מביא ציטטה מסימור פאפרט. לפני כמעט 30 שנה פאפרט טען שמהפכה של ממש בחינוך תתרחש כאשר מחשבים יימצאו בידי תלמידים בבתי הספר במספרים מספיק גדולים. אחרי-כן הוא מביא ציטטה נוספת, הפעם מארני דונקן, שר החינוך האמריקאי הנוכחי. דבריו של דונקן דומים מאד לאלה של פאפרט. הדמיון בין מה שנאמר אז לבין מה שנאמר היום מעלה שאלה נוספת:
There are far more electronic devices in schools than when Seymour Papert wrote in 1984. Students use cell phones, personal computers, and tablets at home and in school. Ditto for teachers. Classrooms have been equipped with interactive whiteboards. So why is Arne Duncan calling for a “fundamental re-thinking of how our schools function?”
התשובה של קובן לשאלה הזאת איננה מפתיעה. היא דווקא יחסית פשוטה – דונקן עדיין קורא לחשיבה מחודשת ויסודית מפני שהמחשב עדיין לא חולל את השינוי:
The reason is that while there is much hardware and software in classrooms, how teachers teach and students learn have remained remarkably stable over the decades.
אין חדש בקביעה הזאת של קובן. הוא, ורבים אחרים, מראים שוב ושוב שברוב המכריע של בתי הספר תהליכי ההוראה נשארים כמו שהיו לפני (ואפילו הרבה לפני) התקשוב. אבל העובדה שלא מדובר בקביעה חדשה איננה אומרת שהיא איננה קביעה נכונה. אין זה נכון להגיד ששום דבר לא השתנה בבתי הספר בדורות האחרונים. דווקא הרבה כן השתנה. אבל דרכי ההוראה בכל זאת נשארו יציבות מאד.

קובן מקדיש חלק גדול מהמאמרון שלו לבחינה של הדרכים השונות שבהן התקשוב מוטמע בבתי הספר. החלק הזה של המאמרון, בעיני, איננו מעניין במיוחד. (אולי לא הצלחתי להבין את ההבחנות הדקות שלו על סוגי ההטמעה השונים.) אבל בסיום המאמרון הוא מעלה נקודה חשובה ביותר. קובן מזכיר לנו שבתי הספר הציבוריים הם הרבה יותר מאשר רק מקומות שבהם מעבירים מידע לתלמידים:
What technology enthusiasts, however, forget, neglect, stumble over - pick a verb - are the multiple purposes of tax-supported schools in a democracy. They and many others futurists err - my choice of the verb - in equating access to information with becoming educated. Even worse, these very smart people ignore the crucial and historical purposes public schools have served in a democracy.

Tax-supported public schools have been and are social, political, and moral institutions whose job is to help children and youth acquire multiple literacies, enter the labor market well prepared, vote, serve on juries, contribute to their communities, think for themselves, and live full and worthwhile lives.
אחת מתופעות הלווי של חדירת התקשוב לחינוך היא הפיכת השגת מידע ליעד כמעט בלעדי של החינוך. אין ספק שרכישת ידע היא בין המטרות החשובות של החינוך, אבל היא איננה המטרה היחידה. מה שמכונה "חוק הכלי" או "חוק מסלו" מאיים על החינוך. בדרך כלל מבטאים את החוק: "אם הכלי היחיד שיש לך הוא פטיש, כל בעיה תראה לך כמו מסמר". אפשר להגיד שההתייחסות לתקשוב כ-"פתרון" לבעיות החינוך הופכת את החינוך למרוץ אחר "מידע" בלבד, ומעוורת אותנו לכך שלחינוך מטרות נוספות שחשובות לפחות באותה המידה. קובן מזהיר שהמרוץ לאמץ הוראה מקוונת, גם אם יש בה היבטים חיוביים, עלול להפוך בתי ספר שביסודם שואפים לחנך את האדם, לבתי חרושת של מידע.

גם אם לעתים קרובות אינני מסכים עם הביקורת שלו כלפי התקושב, אזהרות כאלה של קובן מזכירים לי למה תמיד כדאי לקרוא אותו.

תוויות: ,

יום שני, 11 ביוני 2012 

רק חאן רוצה לשפר את החינוך?

לפני כשבוע ויל ריצ'רדסון, טים סטאמר, ובוודאי בלוגרים חינוכיים נוספים, הקדישו מאמרונים בבלוגים שלהם לכתבה ב-USA Today על סלמן חאן והאקדמיה שלו. האקדמיה של חאן זוכה לכיסוי רב בעיתונות הפופולארית, ועל פי רוב הכתבה ב-USA Today איננה מחדשת דבר אודותיה. למען האמת, אחרי שכל כך הרבה נכתב עליה, גם שבחים וגם ביקורת, קשה מאד כבר לחדש.

מבחינה חינוכית קשה להתלהב מהאקדמיה. ברוב המכריע של המקרים, בסך הכל מדובר בסרטונים שבהם רואים לוח "גירים" בו מתואר תהליך או הסבר, ובאותו הזמן קול תלוש מפרצוף ממליל את ההסבר. יש ויכוח ערני, אפילו חריף, סביב השאלה אם חאן באמת מיטיב להסביר את התופעות שהוא מבקש ללמד. אבל אפילו אם הוא אכן מיטיב לעשות זאת, קשה מאד לטעון שיש בסרטונים שלו חידוש חינוכי. לפני קצת יותר משנה הבאתי כאן את הביקורת של סילביה מרטינז לפרויקט של חאן, ולפני חצי שנה הבאתי ביקורות נוספות. נדמה לי שברור שאני אינני בין אלה שרואים באקדמיה הזאת תרומה גדולה לחינוך.

עם זאת, אני משוכנע שחלק גדול מהויכוח סביב האקדמיה של חאן קשור לציפיות מנוגדות. אני סבור שרבים מאלה שמסנגרים על חאן אינם רואים בפרויקט שלו ישועה לחינוך, אלא פשוט אמצעי הסבר זמין נוסף שיכול לסייע למורה, ובעיקר לתלמיד. כמובן שאין שום רע בכך שסרטונים עם הסברים במתמטיקה ובמדעים יהיו זמינים דרך YouTube, גם אם איכותם החינוכית איננה משובחת. אם הסרטונים עוזרים למישהו ללמוד, למה לפסול אותם? ואם הם אינם עוזרים, לא צריכים לצפות בהם. הוויכוח מתעורר בעקבות זה שלא מעט מערכות חינוכיות חושבות שיש כאן פתרון חינוכי של ממש, ואפילו פתרון שיכול לבוא במקום ההוראה הפרונטלית בכיתה.

באופן כללי הכתבה ב-USA Today מאד מפרגנת לאקדמיה של חאן, אם כי היא גם מביאה ביקורת. בין המבקרים היחידים נמצא פרנק נושיז, מורה לפיסיקה, שמדגיש שתחילה הוא זיהה בה תועלת, אבל לא ציפה שיראו בו גורם לרפורמה בחינוך:
When I first learned about the site, I eagerly e-mailed it around, saying it could be a useful tool. But now all of sudden it's supposed to be reforming education?
לנושיז בלוג משלו, ובמספר מאמרונים הוא מתעמת עם האקדמיה. לפני חצי שנה נושיז ניתח ראיון שנערך עם חאן בהרווארד. נושיז הסביר שהביקורת שלו מתמקדת בכך שב-"הוראה" של חאן אין interactive engagement. אבל למען האמת, טענתו המרכזית אחרת. אין לו התנגדות לכך שיפרחו מאה פרחים (פדגוגיים), וגם לא מפריע לו יתר על המידה שבפרח של חאן אין הבנה משמעותית בתהליכי למידה. מה שמפריע לו היא ההתגייסות המאסיבית של בעלי הון מאחורי פרויקט שספק אם יש בה תפיסה חינוכית בכלל:
When KA was just a YouTube channel with several hundred videos, I didn’t mind. There are plenty of other teachers putting their lessons on the web, too. It wasn’t until there was misguided national attention to propel KA as the “future of learning” that I decided to speak up.

The point of my post is to critique Khan’s misconceptions about teaching and learning, not about actual videos (though it is hard to separate the two). It’s rather embarrassing that Google, Gates, and O’Sullivan are pumping millions of dollars to someone who doesn’t know anything about how people learn.
רבים מבקשים לקדם את התקשוב בחינוך. הרשת מלאה בפרויקטים, במשאבי מידע, בהמחשות, ועוד. לא תמיד האיכות היא אשר גורמת למשאב כלשהו לזכות בחשיפה רחבה. מה שלעתים קרובות עוזר הוא הפרגון של בעלי הון. בכתבה של USA Today מצטטים את ויקטור הו, מרכז תחום טכנולוגיות בחינוך של בית ההשקעות גולדמן-זקס. סביר להניח שההזדמנות להרוויח בגדול מעניינת אותו יותר מאשר הלמידה. לפי הו:
Technology is doing to education what it's done to countless other industries: disrupting it…. Where education once was static, bound to a textbook, now it's moving to a global, interdisciplinary model.

To go from making videos for your cousins to promoting a new model for education in a few short years is amazing.
קשה לבוא בטענות אל הו על כך שהוא מתעניין בטכנולוגיה על מנת לשבש את החינוך, וכך גם ליצור הזדמנויות חדשות להרוויח. אבל נוצר הרושם שהו רואה בחאן בין היחידים שיכולים לשנות את החינוך. בהמשך לציטטה הקודמת אנחנו קוראים:
But it's also the best thing that can happen to this space. It needs more smart people who care.
יתכן שהוא באמת מבקש לקדם את החינוך. למען האמת, אני מעדיף להאמין בכנותו, מאשר לראות בו ציניקן שרק מנסה להרוויח מ-"שיבוש" החינוך. כמו-כן, כפי שכבר ציינתי, גם אם אינני מוצא ערך רב בסרטונים של האקדמיה של חאן, אין לי סיבה להתנגד להם. אבל חשוב לשים לב לכך שכאשר הו מציין שהחינוך "זקוק ליותר אנשים חכמים בעלי איכפתיות" הוא בעצם מכריז שהרוב הגדול של המורים אינם חכמים, וגם שאין בהם איכפתיות. יתרה מזאת, הוא גם רומז שרק יחידים, מחוץ למערכת החינוכית, הם אלה שיכולים לחולל את השינוי. ללא קשר לשאלה אם האקדמיה של חאן עוזר לתלמידים ללמוד או לא, הגישה של הו, המכפישה ציבור שלם של מורים, יכולה רק להזיק לחינוך.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates