יום חמישי, 27 בספטמבר 2012 

אבל כך תמיד עשו!!

לפני כשלושה שבועות, שלי רייט דיווחה בבלוג שלה על שתי התרחשויות שהיא חוותה לאחרונה, ועל כיצד ההתרחשויות האלו השפיעו על הראייה החינוכית שלה. (אני פגשתי את המאמרון של רייט כשהוא התפרסם במסגרת אחרת לפני מספר ימים.) רייט היא מורה ובלוגרית קנדית. הבלוג שלה מופיע כבר שנתיים, כאשר מאמרונים מתפרסמים בו בערך שלוש פעמים לחודש. עד עכשיו לא עקבתי אחרי הבלוג שלה, אבל כאשר עברתי עליו לקראת כתיבת המאמרון הזה חשתי שבעבר קראתי כמה מהדברים שהיא כתבה, אם כי אינני זוכר שעשיתי זאת.

רייט מספרת על סמינר להעצמה מקצועית בנושא שילוב טכנולוגיות בהוראה בו היא השתתפה. היא מעידה על עצמה שהיא מרבה להשתמש בכלים דיגיטאליים בכיתות שלה. לאור זה, אפשר היה לצפות שהיא תגיב בחיוב למתרחש בסמינר. אבל במקום זה, הסמינר עורר בה הרהורים קשים:
As I listened to the presenter, something didn't sit right with me. At first I couldn't figure out what it was. So much of what was being said I agreed with. Tech needs to be part of the entire learning process; social bookmarking during research, Google Docs to create a common document, collaboration between peers, the creation of technology projects – things that I advocate and have implemented in my own classroom. It wasn't until talk turned to the importance of outlining student objectives at the beginning of each class that it hit me — This is a teacher-centred classroom that’s being advocated — the complete opposite of my own classroom.
רייט כותבת שככל שהמנחה המשיך להסביר, חוסר הנחת שלה גדל. המנחה, לדוגמה, הדגיש את חשיבות השימוש בכלים דיגיטאליים כדי לפרסם את מטרות השיעור, כך שהתלמידים יכירו את המטרות האלה. רייט שאלה את עצמה למה שהיא תיעזר בטכנולוגיה למטרה הזאת – הרי בכיתה שלה התלמידים קובעים את המטרות של עצמם, ולכן פרסומם, באמצעים דיגיטאליים או אחרים, איננו נחוץ. היא כמובן איננה מתנגדת לפרסום מטרות השיעור, אבל בעיניה מי קובע את המטרות האלו חשוב יותר מאשר היכן, או באיזו דרך, מפרסמים אותן. היא ממשיכה:
And that's when I realized — it's not enough to embed technology. It's possible to embed technology in every aspect of teaching and learning and it still be a completely teacher-centred classroom. The teacher in control of what is learned, how it's learned and for a large part, how students show their learning. This needs to change.
קיימים כלים רבים שיכולים לסייע ללמידה של התלמיד ולעזור לו לארגן את הלמידה של עצמו. אבל על פי רוב הטמעת כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה מכוונת לייעול ההוראה. במקרים רבים מדי הכלים משרתים את המורים. כפי שרייט כותבת, הכיתה נשארת "ממוקדת מורה". לעתים קרובות מדי כך המצב אפילו כאשר מדובר בכלים דיגיטאליים שהם לכאורה מתאימים ללמידה "ממוקדת תלמיד". זאת ועוד: כפי שציינתי פעמים רבות מדי לאחרונה, רוב הטכנולוגיות שחודרות היום לתוך בתי הספר משמשות מעקב והערכה במקום לשרת את העצמת הלמידה. אבל לא יהיה זה הוגן לתלות את האשמה על כך רק במורים או במערכת החינוכית, או אפילו בחברות הטכנולוגיה שמזהות הזדמנות להרוויח. ההתרחשות השנייה שעליה רייט כותבת ממחישה את זה היטב.

רייט מספרת ששתי הבנות שלה, בנות 7 ו-4 "שיחקו בית ספר". הבת הגדולה היתה המורה, והקטנה היתה אמורה להיות התלמידה. הבת הגדולה שקדה על הכנת "דפי עבודה" עבור אחותה, והיתה גאה מאד בתוצאה. אבל אחותה הקטנה לא רצתה להמשיך לשחק. היא טענה שהמשחק לא היה כייף. רייט כותבת:
Rebekah came to me completely distraught that Chloe wouldn't jump through her hoops. So I responded from my own experience as a teacher and said, "Well, why don't you ask Chloe what she wants to learn about?"

Rebekah looked at me and retorted, "That is not what school is like."

"Well, that's what my classroom is like."

Quite emphatically she exclaimed with all of the authority that a seven-year-old can muster: "Well, all the years I've been at school I've never had a teacher like that. Miss so-and-so didn't do that, and Mrs. so-and-so didn't do that. You sit in your desk and do what the teacher tells you. That's how school works."
הבת הגדולה של רייט בוודאי איננה יוצאת דופן. כבר מגיל צעיר מאד הילדים שלנו "מבינים" שבית הספר הוא מקום שבו המורים אומרים לתלמידים מה לעשות. הם יודעים שהוא מקום שבו "מקבלים" לא רק "דעת", אלא גם הנחיות – מה, מתי, וכיצד, ללמוד. על אף העובדה שהיא רק בכיתה ג', הבת הגדולה של רייט כבר יודעת את זה. אם היא תפגוש מורה כמו אמא שלה יכול להיות שהיא תגלה שיש דרך אחרת ללמוד. יכול להיות שהיא תבין שביכולתה להציב לעצמה מטרות לימודיות, ולגייס את הטכנולוגיה להשגת המטרות האלו. אבל למרבה הצער, סביר להניח שרוב המורים שהיא תפגוש יתאימו לדפוס שהיא כבר מכירה, ומקבלת כ-"טבעי". כך יקרה שהציפיות שלה, יחד עם ההוראה של המורים שלה, וטכנולוגיות שמשרתות את הדפוס הזה יותר מאשר הן מעודדות למידה ממוקדת תלמיד, יחברו יחד כדי להנציח את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

תוויות:

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012 

על הקווים הלפעמים מטושטשים של המחנות התקשוביים

במאמרון קצר בבלוג שלו שלשום, ויל ריצ'רדסון מצביע על הפער הגדול בין הגישות החינוכיות בבסיס הרצון לקדם את התקשוב בחינוך. ריצ'רדסון מביא קטע מתוך מאמרון בבלוג Getting Smart. המאמרון מתאר את הלמידה כפי שהיא מצטיירת בעיניו של מורה בתיכון באבו דאבי בשם סי הרון בוקה. Getting Smart הוא בלוג הקשור למיזם של טום ונדר-ארק, יזם חינוכי מוכר שבעבר היה המנכ"ל לענייני חינוך של הקרן של ביל גייטס. ריצ'רדסון איננו מזכיר את ונדר-ארק בהערות שלו, אם כי הוא בוודאי יודע שוונדר-ארק מזוהה עם הבלוג שממנו הוא מצטט. גם ריצ'רדסון וגם ונדר-ארק פועלים לקידום התקשוב בחינוך, אבל לפי הקטע שריצ'רדסון מצטט, המטרות הלימודיות שלהן נראות מאד שונות.

לתלמידים בכיתה של סי הרון בוקה יש מכשירי iPad, ועליהם יישום בשם ShowMe שמאפשר לכל תלמיד להתקדם במתמטיקה בקצב אישי. בוקה מתאר בקצרה את הלמידה בכיתה, ובהמשך מהרהר על העתיד:
"Maybe we will shift to a new form of classrooms, leaving the traditional way of gathering 20-30 students in a room everyday," said Harun. "Maybe students will have their own cubicles as we do now, and they will run apps and watch videos, etc. Or maybe they will not have the obligation to come to school everyday, they will study at home, with their parents working at home."
התיאור הזה מקפיץ את ריצ'רדסון. הוא אמנם בעד שימוש מאסיבי בתקשוב בתהליך הלמידה, והוא מבקר בחריפות את בתי הספר כפי שהם מתפקדים היום, אבל בעיניו העתיד שבוקה מתאר מאד שלילי:
Ok, so here we go again. This is what "learning" looks like to folks who think an education is simply mastering a set of concepts and skills that we deliver to kids. We know what they need to know, and all that we really need to change is the delivery method. Cubicles and apps. That’s reform. Cheaper. More efficient. Quantifiable.
החזון של בוקה מזכיר מאד את הסיפור הקלאסי של אייזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית). לאור זה, רצוי לזכור שהילדים בסיפור הזה, שמתרחש בשנת 2157, לומדים באמצעות רובוט. הם מוצאים ספר שמתאר את הלמידה במאה ה-20 וחושבים שבוודאי הלמידה בכיתה היתה חווייתית יותר מאשר באמצעות רובוט.

אפשר לראות שבמהלך השנים ריצ'רדון, שהוא בלוגר מאד ותיק, מתרחק מדיווחים מלהיבים על כלי תקשובי זה או אחר, ובמקום זה מתמקד יותר ויותר בחוויית הלמידה ובאיכותה. הוא מודע מאד לכך שבמקרים רבים מדי קידום השימוש במכשירים אישיים אצל כל תלמיד משרת הוראה יבשה של "העברת ידע" שהתלמיד אמור לרכוש, ואת הצורך להוכיח, באמצעות מבחנים סטנדרטיים, שהתלמיד רכש את הידע הזה.

כתבה על טכנולוגיות בחינוך שהתפרסמה לפני שנה ב-Wall Street Journal מאפשרת לנו לזהות את ההבדלים בגישות השונות במה שאולי עדיין אפשר לכנות המחנה התקשובי. (כמובן העובדה שמדובר בכתבה מלפני שנה מראה גם שלא מדובר בהבדלים שנוצרו זה עתה.) הכתבה סקרה מגוון פרויקטים, לרוב מקוונים, ובאופן כללי, על אף לא מעט ביקורת, הצביעה על הלמידה המקוונת כעתיד החינוך. גם ונדר-ארק וגם ריצ'רדסון הגיבו לכתבה. ונדר-ארק טען שמדובר בכתבה ביקורתית מדי שמפספסת את ההבטחה הגדולה של הלמידה מקוונת לשנות את החינוך. לעומתו, ריצ'רדסון טען שהכתבה מקדשת תפיסה חינוכית שמתמקדת בהגשת "ידע" בלבד:
The author would like us to believe that education is being “radically rethought” by the online and “blended” options that are available to students. But let’s be clear; the only things being rethought here are the delivery models of a traditional education and, most importantly, the financial models to sustain it and make lots of money for outside businesses who see technology and access as a way to not only line their pockets with taxpayer money but also bust the unions that stand in their way.
מספר פעמים בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה של גישות שונות, ואפילו מנוגדות. (נדמה לי שגם ציינתי שאני מייחל ליום שבו התקשוב יוטמע באופן מלא לתוך בתי הספר כדי שנוכל לעסוק בחינוך ובלמידה במקום בכיצד לקדם את התקשוב.) לפני שנה ההבדלים בין המחנות האלו באו לביטוי בתגובות של ונדר-ארק ושל ריצ'רדסון לכתבה ב-WSJ, והם צצים שוב בדבריו של בוקה (בבלוג הקשור לונדר-ארק) ובתגובה של ריצ'רדסון. לפעמים הקווים המפרידים מאד ברורים.

אבל לפעמים הקווים האלה מטושטשים. משום מה, ריצ'רדסון איננו מצטט את הפיסקה בכתבה שבאה מיד אחרי זאת שהוא כן מצטט:
"Also, technology will also change learning from drill-and-practice to project-based learning," added Harun. "Students will have more hands-on activities and real-life projects, which is still not the case in here."
אני בטוח שריצ'רדון מוכן להזדהות עם אמירה כזאת – הוא הרי רואה את הערך האמיתי של התקשוב בפעולות כאלה. אבל אם כך, עלינו לשאול למה ריצ'רדסון בוחר לצטט קטע שמדאיג אותו, ולא קטע שאיתו הוא מזדהה. נדמה לי שהסיבה לכך נמצאת בחדירה המאסיבית של התקשוב לתוך התחומים של "הגשת הידע" ושל אמצעי ההערכה במקום לתוך תהליכי למידה קונסטרוקטיביסטיים. לנגד עיניו ריצ'רדסון רואה ש-"הצלחת" התקשוב איננה מביאה לשינוי בחינוך שהוא מייחל לו, ולכן הוא חש צורך לחדד את ההבדלים בין המחנות. לצערי, אני מאד מבין אותו.

תוויות: , , , ,

יום חמישי, 20 בספטמבר 2012 

למה הטכנולוגיה תמיד אשמה?

אחד המדורים המעניינים ביותר בענייני חינוך בעיתונות האמריקאית מופיע בוושינגטון פוסט. במדור הזה, The Answer Sheet, וולרי סטראוס מפרסמת מאמרונים רבים הנוגעים לסוגיות הלוהטות בחינוך היום. לפעמים היא מפרסמת מאמרונים שהיא עצמה כותבת, ולפעמים של כותבים אורחים. לפני שבוע סטראוס פרסמה מאמרון של ננסי קרלסון-פאיג', אישיות חינוכית אמריקאית מוכרת בתחום הגיל הרך. קרלסון-פאיג' מתריעה בנוגע לשעות הרבות שילדים צעירים (וגם מבוגרים יותר) מבלים מול מסכים. לדעתה, השהות מול המסך באה על חשבון המשחק החופשי של הילדים, ובגלל זה היא פוגעת בפיתוח הדמיון והיצירתיות שלהם. כמו-כן, השהות הזאת גורמת נזק להתפתחות החברתית של הילדים, ומעכבת את היכולת שלהם להתמודד עם תסכולים. קרלסון-פאיג' מסבירה:
What children see or interact with on the screen is only a representation of things in the real world. The screen symbols aren’t able to provide as full an experience for kids as the interactions they can have with real world people and things. And while playing games with apps and computers could be considered more active than TV viewing, it is still limited to what happens between the child and a device — it doesn’t involve the whole child’s body, brain, and senses. In addition, the activity itself and how to do it is already prescribed by a programmer. What the child does is play according to someone else's rules and design. This is profoundly different from a child having an original idea to make or do something.
זאת איננה, כמובן, הפעם הראשונה שטענות כאלו מושמעות. מבקרים רבים משמיעים טענות דומות. גם אצל קרלסון-פאיג' הן אינן חדשות. המשפט הפותח באתר האישי של קרלסון-פאיג' מתמצת היטב את עיקר הגישה שלה:
Today’s cultural pressures on children—media saturation, materialism, test-driven schools, and the fast pace of life—threaten to undermine some of the basic building blocks of healthy development.
אבל יש הבדל לא כל כך קטן בין הטענה הכללית של המשפט הזה לבין מה שקרלסון-פאיג' כותבת במאמרון שלה בוושינגטון פוסט. במשפט הפתיחה באתר שלה קרלסון-פאיג' מתייחסת לא רק למדיה. היא מציינת גם את הגישה המטריאליסטית הרווחת בחברה, וגם את תרבות המבחנים של בתי הספר. אלה אינן מופיעות במאמרון שלה. פתאום כל האשמה נופלת על הטכנולוגיות הדיגיטאליות שמציפות את הילדים שלנו במסכים שמפרידים ביניהם לבין העולם האמיתי.

בבלוג שלו, גרי סטייגר מגיב לדבריה של קרלסון-פאיג'. סטייגר שואל אם האשמה באמת נמצאת רק בטכנולוגיה, ומדגיש שטכנולוגיות רבות יכולות דווקא לעודד את הדמיון ואת היצירתיות. הוא מהרהר, לדוגמה, אם אולי יותר מאשר האינטרנט מונע את היצירתיות, בתי הספר עושים זאת. סטייגר מביע את החשש שגעגועים לתקופה שעברה מהעולם מובילים את קרלסון-פאיג' למסקנות פשטניות:
It is hideously simplistic to privilege one media over another, especially when decrying the death of creativity or loss of innocence. For example, nobody ever questions the cognitive value or impact on creativity of a kid holding a Hotwheels car and saying, “Vroom Vroom,” over and over again for hours at a time. We value that activity, right? Do we have any evidence that it is more beneficial than a toy with batteries or Internet connection? Does a wooden toy increase creativity more than one made of plastic? If drawing with a crayon is better than drawing with your finger on a screen, why is it so? How do we know? Is drawing with a crayon better for childhood development than drawing with chalk?
הוא מבקש מאיתנו להעריך את טיב הפעולה שמתבצעת באמצעות הטכנולוגיה במקום להתמקד במאפיינים שטחיים. הרי אם הערך הוא פעולת הציור, האם באמת משנה באיזה כלי הילד מצייר? ואולי הבעיה איננה בטכנולוגיה. סטייגר מעלה אפשרויות אחרות:
What role are parents playing in the overregulation of children’s play through overprotection and over-scheduling? What is the impact of homework on play? What has silent lunch and the end of recess done to children’s creative development?
סטייגר הוא תלמיד של סימור פפרט. הוא דוגל בהוראת ה-Logo ובשימוש בעולמונים. לעתים קרובות הוא מבקר בחריפות את השימוש בכלים אינטרנטיים שלעתים רבות מדי מזמינים פעלתנות שטחית ולא לימודית של ממש. בעיניו השימוש הזה הוא רק לכאורה "חינוכי". לאור זה יש חשיבות מיוחדת לתמיכה שהוא מביע כלפי זמינות המידע שברשת, וכלפי הכלים הדיגיטאליים שמאפשרים את הגישה אל המידע הזה:
How can having the ability to answer any question you wonder about instantly be bad for children? If you make simple things easy to do, you make complexity possible.
למען האמת, מתחשק לצטט את התגובה של סטייגר במלואה. הוא מיטיב להרחיב את הראייה מעבר לתפיסה המצומצמת למדי של קרלסון-פאיג'. אבל התגובה של סטייגר מהווה תגובה מהצד של הטכנולוגיה בלבד. קיימת צד נוסף שכדאי להזכיר. הביקורת של קרלסון-פאיג' כלפי טכנולוגיות דיגיטאליות נובעת מהחשש שאלה מונעות את המשחק החופשי שכל כך חשוב להתפתחות של ילדים. היא כותבת:
Researchers who have tracked children’s creativity for 50 years are seeing a significant decrease in creativity among children for the first time, especially younger children from kindergarten through sixth grade. This decline in creativity is thought to be due at least in part to the decline of play.
מחקר של סנדרה רוס וג'סיקה דילון מאוניברסיטת קייס-וסטרן ריזרב שהתפרסם לאחרונה ב-Creativity Research Journal מעלה את הסברה שהטענה על ירידה ביצירתיות אצל ילדים איננה תואמת את המציאות. רוס ודילון סקרו 14 מחקרים שנערכו בין 1985 – 2008. המחקרים האלה בדקו את ה-"pretend play" – משחק עם מרכיבים של דמיון ושל "כאילו" – אצל ילדים בגילאים 6 – 10. כולם מסכימים שבתקופה הזאת היתה ירידה בזמן המשחק שעומד לרשות הילדים. אבל רוס ודילון גילו משהו די מפתיע:
The main findings of this study were that there was no evidence of change in some aspects of children's pretend play and improvements in other areas. There has been no evidence of change in children's pretend play, from 1985 through 2008, in terms of organization of the play story and amount and range of affect expression. Imagination has increased in recent play samples as has comfort engaging in the play task. It is encouraging that these cognitive and affective processes in play have remained the same or improved, given the decline in unstructured time for children.
נדמה שרוס ודילון הופתעו מהממצאים האלה. הן שואלות מה היה יכול לגרום להם. בין היתר הן מציינות:
It is also possible that the complexities and challenges of modern culture require creative problem-solving and imagination to function from day to day.
הסברה הזאת מזכירה את טענותיו של סטיבן ג'ונסון בספרו "Everything Bad Is Good For You". יתכן שדווקא המורכבות של הסביבות שבהן ילדים (וגם מבוגרים) נמצאים תורמת לפיתוח הדמיון והיצירתיות. גם אם יתכנו הסברים אחרים לתופעה שרוס ודילון מזהות, עצם האפשרות שהילדים של היום אינם פחות יצירתיים מחייבת אותנו לראות את הטענות של קרלסון-פאיג' באור קצת אחר. כמו שסטייגר כותב, אולי דרוש פחות נוסטלגיה, ויותר שכל ישר.

תוויות: , ,

יום שני, 10 בספטמבר 2012 

לא יזיק לפנות קצת מקום

לפני שלושה שבועות ג'ף אוטכט הצהיר בבלוג שלו שמורים צריכים ללמוד להשתמש ב-Google+. אוטכט ציין שלפני כחמש שנים, כאשר קומץ של אנשי חינוך התחילו לבחון את היכולות של Twitter, מורים אחרים הביטו בהם בפליאה ולא הבינו למה הם מבזבזים את זמנם עם כלי כזה. אבל היום, הוא מוסיף, מורים רבים נשבעים ש-Twitter הוא כלי שאי-אפשר בלעדיו. לפי אוטכט, המצב של Twitter אז הוא המצב היום לגבי Google+:
Google+ is where Twitter was in 2007. We the users are trying to figure out its best use. We ended up using Twitter in a way that the founders never thought we would. It took people playing with the site, playing with the features, and in the end, we the users defined how it would be used and once that happened it went mainstream.
קיימת עקומה מוכרת מאד בנוגע למסלול שכלי זה או אחר עובר עד אשר הוא מתקבל בציבור והופך לנחלת הכלל. יכול להיות שאוטכט צודק לגבי Google+, ומה שנראה היום סתם כעוד כלי של רשתות חברתיות, כלי שספק אם הוא עושה משהו שונה מהרבה כלים אחרים שכבר בשימוש, עשוי בעתיד להיהפך לאחד הכלים הנחוצים לנו ביותר. אבל קשה להתכחש לעובדה שבכל זמן נתון השוק מוצף בכלים שנחשבים "הדבר הגדול הבא". כלים רבים שפעם התייחסו אליהם כך בקושי ממלאים נישה צדדית בנוף התקשובי-חינוכי היום. אבל לא מעניין אותי כאן לאמת או להפריך את התחזית של אוטכט. מה שמעניין אותי כאן היא התגובה של דאג ג'ונסון. ג'ונסון הוא מורה וספרן במדינת מינסוטה שמוכר מאד בבלוגוספירה החינוכית. בתגובה שלו ג'ונסון איננו שולל את השימוש ב-Google+ (או בשום כלי אחר). במקום זה הוא מעלה בעיה יסודית יותר: כבר היום הוא איננו מצליח להתמודד עם כל הכלים החברתיים שנמצאים באמתחתו, והוא איננו מבין כיצד אפשר להוסיף לכל אלה השימוש ב-Google+. ג'ונסון מונה רשימה די ארוכה של כלים שעבורם הוא פתח חשבונות אבל איננו משתמש בהם. זאת ועוד: הוא מודה שכבר היום, מעבר לחינוך והשימוש בתקשוב בחינוך, אין לו כל כך הרבה עיסוקים אחרים:
And here's the scary thing. Unlike most of the young teachers here on staff, I don't really have much of a life outside my professional interests. I don't go to sporting events or watch TV. I don't have a young family that demands my attention. I don't have hobbies like woodworking or car restoring or cross-dressing. (Just wanted to see if you were paying attention.) I enjoy technology and learning new things, but for me this is all becoming overwhelming.
ג'ונסון מהרהר אם בכלל אפשר ללמד את היכולת להבחין בין כלים שונים ולזהות את אלה שהם באמת חשובים ויעילים. הוא גם שואל האם יש באמת צורך שכל מורה ישתמש בכל כלי. לג'ונסון הצעה די פשוטה:
My thought is that when any pundit recommends a new tool, they be required to suggest a tool that is no longer useful.
ברור שההצעה של ג'ונסון נובעת מהעובדה שיש רק 24 שעות בכל יום, ושאם אנחנו רוצים להכניס עוד עיסוק לתוכו, נצטרך גם להוציא משהו. יש הגיון די בריא בהצעה הזאת.

לפני שבוע אוטכט השיב (בבלוג שלו) לג'ונסון בתשובה שנראית לי די צפויה. הוא איננו טוען שכל מורה צריך להשתמש ב-Google+, אבל הוא חושב שכל מי שמנסה לקדם את התקשוב בחינוך כן צריך. התשובה הזאת היא עבור Google+, ולא עבור השאלה כיצד להחליט במה להשתמש ועל מה לוותר. בנושא הזה אוטכט טוען שאכן יש צורך, וגם אפשרות, ללמד להבחין ולבחור בין כלים חברתיים שונים כדי להחליט מה מתאים לשימוש לפי הצרכים הספציפיים של כל מורה. בנוסף, הוא מצהיר על מה שנראית לי כמדיניות כללית ראויה:
Not every teacher needs to be using every tool. But every teacher should be exposing students to the social-networking tools of their discipline. ....

Not every teacher needs to be using every tool, but every teacher should be using some tool.
קשה להתווכח עם קביעה כזאת, אבל יש פער גדול בין להתווכח לבין לשאול "אז מה?". ג'ונסון העלה בעיה אמיתית, והוא זוכה לקביעה סתמית למדי מאוטכט. היום, פחות מאשר אנחנו צריכים להחשף לכלים חדשים, אנחנו צריכים ללמוד לברור ביניהם. היום, כמעט לכל אחד רשימה של כלים שלדעתו אי-אפשר בלעדיהם. גם לפני חמש שנים חשנו שאנחנו מוצפים בכלים שאיננו יודעים מה לעשות איתם, והיום המצב הזה רק החריף. אבל אוטכט משיב כאילו אנחנו עדיין נמצאים ב-2007. למרבה הצער, כך גם לגבי סרטון שאוטכט מכניס למאמרון שלו כדי להמחיש את הגישה שלו.

אוטכט משלב לתוך המאמרון שלו סרטון של הרצאה של אלכסנדרה סמואל מחודש יוני השנה, הרצאה שנערכה במפגש TEDx, מסגרת דמוית TED, אבל עצמאי, בוויקטוריה שבקנדה. בהרצאה שלה סמואל טוענת שמי שמבלה שעות רבות בסביבה ה-"וירטואלית" איננו צריך להרגיש לא נוח או להתנצל על כך. לפי תפיסתה, הסביבה הזאת איננה פחות "אמיתית" מאשר הסביבה המוחשית והפיסית שבה אנחנו מתפקדים יום-יום. לפי סמואל, כאשר אנחנו מתנצלים על השהות ברשת, אנחנו מתכחשים לערך הרב שאפשר למצוא שם. אין לי ויכוח עם הגישה הזאת – אני דווקא מאד מסכים איתה. אבל אינני מוצא את הקשר בין הטענה של סמואל לבין דבריו של אוטכט. יש הרי מרחק גדול מאד בין לראות את החיים ברשת כלגיטימיים ואפילו רצוים, לבין להכריז שצריכים לאמץ כמעט כל כלי שיוצא לשוק.

בסיכום התגובה שלו לג'ונסון, אוטכט חוזר אל ההרצאה של סמואל ומסיק ממנה מסקנה הקשורה לתפקיד המורה בעידן התקשוב:
Much like the video talks about above, I think all these things, online social-networks and our offline life, are melding together to become…..life. What we need to be teaching students is how it all fits together.
אבל נכון ככל שזה יהיה (ושוב, אני מסכים), אין מנוס מאשר לשאול "אז מה?". סמואל היא דמות מוכרת בעולם הרשת. בעבר נהניתי והתרשמתי ממאמרים שהיא כתבה (ובנוסף, היא נשואה לרוב קוטינגהם, צייר קומיקס מחונן שמצליח להאיר את הרשת באור מיוחד, ומאד מצחיק). אבל נראה לי מוזר שבשנת 2012 צריכים להקדיש הרצאה לתובנה הזאת. חשבתי שהנושא הזה כבר מזמן הפסיק לעורר מחלוקת. ודווקא מפני שלא צריכה להיות סביבו מחלוקת, חשוב לנו לעבור הלאה לנושאים קשים יותר כמו זה שג'ונסון מעלה. אכן, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו ברשת, ומפני שכך, לא יזיק אם כאשר אנחנו פוגשים כלי חדש ומחליטים שאנחנו זקוקים לו, נשמור על השפיות שלנו על ידי כך שנפנה לו קצת מקום על ידי ויתור על כלי ישן.

תוויות: , ,

יום שבת, 8 בספטמבר 2012 

כשלון - אבל לא בהכרח לתקשוב

השבוע, בכתבה בניו יורק דיילי ניוז, למדנו ששניים מתוך שלושה בתי הספר הראשונים שלפני שנתיים הצטרפו ל-School of One, תכנית ללמידה אישית במתמטיקה עם דגש חזק על השימוש בתקשוב, החליטו לעזוב את התכנית בשנת הלימודים הנוכחית. ההחלטה היא כנראה קשורה למחקר על התכנית שהתפרסם במהלך הקיץ. המחקר לא מצא הישגים משמעותיים אצל התלמידים שלמדו בתכנית.

לא חסרים פרויקטים לימודיים שמבטיחים לשפר את ההישגים של תלמידים בבתי הספר, ובימינו כמעט כל אלה נעזרים במחשבים בדרך זאת או אחרת. לאור זה, אפשר לראות ב-School of One לא יותר מאשר עוד פרויקט. אבל יש בכל זאת הבדל. מדובר בפרויקט שזכה לביקורות חיוביות ביותר. בשנת 2009 Time Magazine בחר בו כאחד מחמישים ההמצאות הטובות ביותר של אותה שנה, וארתור לוין, נשיא בדימוס של בית הספר למורים של אוניברסיטת קולומביה, כינה אותו (כפי שאנחנו קוראים בדף הראשי של אתר הפרויקט):
a prototype for our nation's schools in the decades to come
אבל מה לעשות, ונכון לעכשיו מתקבל הרושם שהעשורים הבאים יצטרכו למצוא מודל מוצלח יותר לחיקוי.

חשוב לזכור שלעתים קרובות תכניות חינוכיות מתוקשבות נופלות על העדר הטמעה אצל המורים. יתכן שכך גם עם School of One, ושכדי שהוא יצליח המורים יצטרכו להכיר אותו טוב יותר ולהבין מה אפשר לעשות איתו. סביר להניח שהמסנגרים על התכנית יטענו משהו כזה, ומן הראוי לכבד את הטענה. אבל לאור ההתלהבות הגדולה שהפרויקט זכה לה, והכסף הרב שהושקע בו, אולי מותר להשמיע מידה מסויימת של ציניות.

עוד בשנת 2010 גרי רובינשטיין, מורה למתמטיקה עטור פרסים (ואדם שהכיר אישית כמה מהיזמים של הפרויקט) ביקר באחד מבתי הספר בפיילוט של School of One . הוא מצהיר על עצמו שהוא מחייב את השימוש במחשבים בהוראת המתמטיקה. בחודש יולי השנה רובינשטיין פרסם את רשמיו מאותו ביקור בבלוג שלו. בין היתר הוא כותב:
I left School of One feeling a bit funny. It seemed like there were some good things about it. Certainly a computer sorting students into ability groups does make it easier for a teacher. Also computers grading work is helpful. But the major flaw that I considered a missed opportunity was that in the design it seemed that their main ‘goal’ was ‘test prep.’ If I were to use millions of dollars to ‘re-invent’ the math classroom, I would want to develop a better vision of what the goal of studying math was. As they were clearly focused on test prep, the entire enterprise, in my opinion, was limited.
התקשוב איננו נוקט עמדה חינוכית. הוא בסך הכל מוציא עמדות שונות לפעול. לכן, אי-ההצלחה של פרויקט כמו School of One איננה יכולה להצביע על אי-הצלחה של התקשוב בחינוך באופן כללי. אבל אולי היא כן מצביעה על יוהרה מסויימת, ועל האחד מהכיוונים המדאיגים שבהם התקשוב בחינוך צועד. School of One איננו "סתום" עוד פרויקט. הוא זכה לתמיכה רחבה של אנשים רבי השפעה. מדובר באנשים עשירים שבוודאי לא היו שולחים את ילדיהם לבתי הספר שבהם מופעלת התכנית. על פי רוב האנשים האלה מחפשים דרכים לשפר את ההישגים של תלמידים נחשלים, וחושבים שהדרך לעשות זאת היא באמצעות תרגול, תרגול, ועוד תרגול. ואם באותו הזמן אפשר להרוויח (ובגדול), מה טוב. בבלוג של הורים לתלמידים בניו יורק ליאוני היימסון (שציטטתי כאן גם לפני חודש) מתארת את המציאות הזאת, ושואלת שאלה חשובה:
More and more in this nation, we are moving towards two different school systems: one for the wealthy, who insist on proven reforms including small classes for their children. The other highly experimental model, for disadvantaged and even middle class kids, will increasingly deliver so-called “personalized” instruction via a machine, causing struggling students to fall even further behind. Is this the future we want for our kids?
כמו כל דבר אחר, פרויקטים כמו School of One באים על חשבון פרויקטים אפשריים אחרים. במקרה הזה לא חסרים פרויקטים יומרניים פחות וצנועים יותר (ופחות פופולאריים אצל אנשים חשובים). יש פרויקטים שמציבים מטרות חינוכיות ראויות יותר מאשר שיפור בהישגים כפי שאלה נמדדים במבחנים סטנדרטיים. גרי רובינשטיין, בכתבה בניו יורק דיילי ניוז, מסביר למה ביסודו של דבר הוא לא מתלהב מ-School of One:
Even if they got results, I wouldn’t be impressed because it looked like all they were learning how to do was do better on a standardized test.
יש כאן עוד דוגמה של פרויקט שמגייס את התקשוב למטרות חינוכיות מפוקפקות. למרבה הצער, העובדה שגם הפעם הוא לא כל כך מצליח איננו אומר שלא נראה עוד כאלה בעתיד.

תוויות: ,

יום חמישי, 6 בספטמבר 2012 

כשהיא מתבקשת - מילה טובה

דרך תקציר בפורטל מס"ע הגעתי לכתבה קצרה ב-ynet שמדווחת על:
מדובר ביוזמה מבורכת של המשרד, אם כי ספק אם יש כאן באמת יוזמה. לפחות במה שנוגע לחינוך היסודי, נדמה לי שהמדיניות המתוארת בחוזר המנכ"ל שאליו הכתבה מתייחסת איננה מדיניות חדשה, אלא מדיניות שקיימת זה שנים.

לפי הכתבה, בנוסף לכך שלא ייערכו מבחנים בכיתות א' (שוב, לא ברור אם המבחנים האלה "בוטלו", או אם פשוט מפרסמים מחדש מדיניות קיימת), יש בחוזר הנחיות ברורות לגבי מספר המבחנים שניתן לערוך בכיתות אחרות, ותדירותם. מההנחיות האלו אפשר להבין שקובעי מדיניות ההערכה במשרד תופסים את המבחן ככלי אחד מיני רבים להערכה, ולא בהכרח המועדפת. מתוך החוזר:
כל מפגש בין מורה לתלמידיו מספק למורה מידע העשוי לתרום לקבלת ההחלטות שלו באשר להוראה וללמידה ולדרכים לקידומם של התלמידים. בבחירת הכלי להערכה ואופן השימוש בו יש לוודא שהכלי יתאים למטרות ההערכה ולמטרות הלמידה וכן למאפייני התלמידים, לגילם ולצורכיהם. את הישגי התלמידים אפשר להעריך הן באמצעות פעולות לימודיות שוטפות והן באמצעות כלי הערכה מובנים, ביניהם מבחנים.
בהמשך מתוארים כמה מה-"כלים" האלה, וביניהם פרויקטים של למידת חקר ועריכת יומן למידה על ידי התלמיד עצמו. החוזר מדגיש שהמבחן הוא רק אחד מתוך כלי ההערכה שעומדים לרשות המורה.

בחלק של החוזר שמתאר את המקום של המבחן בחינוך העל יסודי אפשר להבין שכותבי החוזר אינם רואים במבחן אמצעי לבדיקת הישגי התלמיד בלבד, אלא כלי שבאמצעותו אפשר לשפר ולכוון את ההוראה:
חשוב להתאים את המבחן לעקרונות האלה:

   -  הכנת מבחן תקף והערכתו המהימנה בעבודה שיתופית של צוות מורי המקצוע
   -  קיום רפלקציה על ידי צוות המורים ועל ידי התלמידים בעקבות המבחן
   -  שיתוף התלמידים בתהליך ההערכה
   -  עיצוב ההוראה בעקבות ניתוח התוצאות של המבחן.
כאחד שאיננו מוצא ערך לימודי משמעותי במבחנים, עלי לציין שמדיניות המבחנים כפי שהיא מבוטאת בחוזר (ושוב, ספק אם מדובר במדיניות חדשה) ראויה לשבח. לאור זה, מעניין לציין שעל אף העובדה שרוב המגיבים לכתבה ב-ynet משבחים את ההחלטה, בין כ-85 התגובות שהתפרסמו עד לכתיבת המאמרון הזה בערך שליש מהן רואות בביטול מבחנים, אפילו בכיתה א', סכנה ממשית לעתיד המדינה. מופיעות תגובות כגון "כל דבר הדורש מעט מאמץ אנטלקטואלי מיד מבטלים", ו-"כל הכבוד. עוד צעד בדרך לכישלון מוחלט". נדמה שבינינו יש לא מעט הורים שמוכנים להזדהות עם האב בניו יורק שזכה ל-"תהילה" בעקבות פרסום סרטון שבו הוא מכריח את בנו בן הארבע לרוץ בשלג ללא בגדים. (מגיב אחד טוען שהוא ערך חיפוש ולא מצא חוזר מנכ"ל שעוסק במבחנים בכיתות א'-ו'. אני דווקא מצאתי את החוזר ללא קושי, אבל נדמה לי שמן הראוי היה לקשר אליו מתוך הכתבה כדי שקוראים יוכלו לבדוק אותו בעצמם.)

לא קשה למצוא מה לבקר במדיניות משרד החינוך. לאור זה ראוי להגיד מילה טובה כאשר היא מתבקשת. מעיון בתגובות לכתבה מתקבל הרושם שבציבור הרחב, גם אצל אלה שמחייבים מבחנים וגם אצל אלה שמתנגדים להם, המבחן נתפס כאמצעי היחיד להערכת הלמידה ואת הישגי התלמיד. נעים לראות שלפחות באגף לחינוך יסודי הגישה להערכה הרבה יותר נאורה.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates