יום רביעי, 26 ביוני 2013 

ואני חשבתי שהדיון כבר נעשה רציני יותר

שמתי לב (אינני זוכר אם זה היה בעיתון או בחדשות בטלוויזיה) שהסרט The Bling Ring מגיע לישראל. בזמנו קראתי את הכתבה העיתונאית המרתקת שעליה הסרט מבוסס - The Suspects Wore Louboutins – ואשמח לראות את הסרט. אבל לא בסרט מדובר כאן, אלא במאמרון בבלוג של טרי פרידמן שהתפרסם לפני כחודש, מאמרון שסימנתי לעצמי אז, אבל נזכרתי בו רק עכשיו בעקבות הפרסום על הסרט בארץ. במאמרון שלו פרידמן מגיב לכתבה בטלגרף הבריטי שהתייחסה לסרט ושאלה: "?Is the Facebook generation anti-social".

הכתבה בטלגרף מציינת שרבות מהפעולות המזוהות עם בני הנוער המתוקשבים של היום אינן ייחודיות לנוער של היום, אלא היו גם מנת חלקם של בני נוער בדורות קודמים. ההערה הזאת גורמת לפרידמן לציין שהכתבה נראית לו די הוגנת. ובכל זאת, הביקורת שלו לא מאחרת להגיע. הוא חולק על נקודה מרכזית שבכתבה – שהדיווחים התדירים על מעשיהם שבני הנוער מעלים לרשתות חברתיות היום גובלים בתנהגות כפייתית. פרידמן מזכיר לנו שלא רק בני נוער, אלא גם מבוגרים רבים, מדווחים כך על עצמם. הוא גם מעיר הערה חשובה בנוגע לבזבוז הזמן שמרבים לייחס לרשתות חברתיות:
... so many people appear to implicitly assume that all social media, but especially Facebook, is for time-wasting and trivia. My view is not only is that not altogether true, but that time-wasting and trivia are important.
הגישה המאוזנת הזאת מאפיינת את התייחסותו של פרידמן לנושא. מצד אחד, אין ספק שבני הנוער מחוברים מאד (אולי אפילו מדי?) לרשתות, אבל מצד שני, לא מדובר רק בבני נוער; מצד אחד נכון הדבר שיש בזבוז זמן לא קטן בעיסוק ברשתות, אבל מצד שני כולנו מבזבזים זמן, ולא רק ברשתות.

פרידמן גם מביע ספק כלפי כמה מהנתונים על בני הנוער שהכתבה בטלגרף מביאה. לפי הכתבה השימוש של בני נוער ברשתות חברתיות מתמקדת בעיקר בהעלאת צילומים והערות קצרות. הרמז ברור – אין לבני הנוער דברים מקוריים, או בעלי עומק, להגיד. פרידמן, שמכיר היטב את הדרכים שבהן משתמשים בתקשוב בבתי הספר (באנגליה) איננו מסכים עם הטענה הזאת:
In my experience teens are hugely original and have lots of things to say and share – and that is in school where you’d think their creativity would be least in evidence (sad to say)! There are tons of examples all over the web of kids blogging, writing fiction, and creating stuff. So, I don’t think much of these so-called studies.
הוא מגיב לנתון מעניין נוסף – שבני אדם ששולחים יותר ממאה מסרונים ביום נוטים להיות יותר אדישים לנושאים אתיים מאשר אנשים ששולחים פחות מ-50 מסרונים ביום (בכתבה הנטייה הזאת אפילו זוכה לביטוי באחוזים!). פרידמן מהרהר אם במחקר שבודק נתון כזה יש התייחסות לכיוון הסיבתיות, ומוסיף:
But what a ridiculous criterion anyway! Maybe the people who text only less than 50 times a day have so little contact with other human beings that all they can think about is how ethical they are. Or maybe people who are relentlessly self-righteously ethical have alienated themselves from so many people that they have hardly anyone left who they can send texts to.
כשקראתי את המאמרון של פרידמן (ובעיקר את הכתבה בטלגרף שאליה הוא מגיב) הרהרתי לעצמי שדווקא עבר די הרבה זמן מאז שנתקלתי בהכללות פשטניות בנוגע לבני נוער והרשת מהסוג הזה. ומפני שעבר זמן רב חשבתי שאולי חל שינוי בסגנון הדיון, ועכשיו הדיון בנושא התנהגות בני הנוער באינטרנט נעשה לרציני ולמעמיק יותר. סביר להניח שהקרנת The Bling Ring, סרט שעוסק בהערצה העיוורת של בני נוער לכוכבים ולעולם הזוהר הריק שעופף אותם, מעוררת כתבות כמו זאת בטלגרף שפרידמן מבקר. אם כך, יכול להיות שהדיון היום אכן יותר רציני. אבל יתכן גם שאני פשוט לא קורא את המקורות ה-"נכונים".

תוויות: ,

יום ראשון, 23 ביוני 2013 

סיבה מפוקפקת (אם כי צפויה) לאמץ טבלטים

לרי קובן מדווח על החלטה של מחוז החינוך של לוס אנג'לס, קליפורניה (המחוז השני בגודלו בארה"ב). לפני שבוע מובילי המחוז החליטו להקציב 30 מיליון דולר לרכישת מכשירי iPad לכל הסטודנטים של 47 בתי ספר במחוז. קובן מציין שמדובר בשלב הראשון של פרויקט שבסופו של התהליך אמור לספק מכשירי טבלט ל-655,000 תלמידים.

מדובר בסכום כסף מכובד מאד, וקובן מוסיף שסביר להניח שהעלות האמיתית של הפרויקט תהיה גבוהה בהרבה ממה שכעת מקציבים. (הוא גם מביא הערכות של חברות מחשבים שהתחרו במכרז. לפי החברות האלו, שכמובן רצו לזכות, העלות הסופית של הפרויקט תהיה הרבה יותר גבוה מאשר התחזית של חברת אפל ושל המחוז.) בבלוג שלו קובן כותב מה הוא היה אומר לעיתונאים לו היו שואלים אותו על התכנית. תחילה, הוא מציין שאף אחד עדיין לא הראה שרכישת מכשירי iPad לתלמידים יגרום להם להשיג ציונים גבוהים יותר במבחנים. הוא מוסיף שאין עדות לכך שתלמידים שמשתמשים במכשירים האלה בבית הספר יקבלו משרות בעלות משכורת גבוהה אחרי סיום לימודיהם. הוא מדגיש ששתי הטענות האלו מובאות כסיבות המרכזיות לשימוש במכשירים האלה כאשר מדברים על השימוש בטבלטים בחינוך.

לאור זה, נדמה לי שאפשר לתמצת את הביקורת של קובן במשפט אחד פשוט – לא הגיוני להקציב כסף רב כל כך לפרויקט שהישגיו בכלל אינם בטוחים. יש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת. הבעיה היא שאפשר גם לטעון שהביקורת הזאת כבר מזמן איננה רלוונטית. אני נוטה לחשוב שבאמת אי-אפשר להוכיח שהשימוש בטבלטים יגרום ללמידה טובה יותר. אבל אין זה משנה את העובדה שאלו הטכנולוגיות שהיום נמצאות בחברה שלנו, ושמערכות חינוך מאמצות (במוקדם או במאוחר) את הטכנולוגיות הנפוצות.

ובכל זאת, קשה לראות את ההחלטה של מובילי המחוז של לוס אנג'לס לרכוש אלפי מכשירי iPad עבור תלמידי המחוז כהישג לקידום התקשוב בחינוך. ההחלטה היא כלכלית וטכנולוגית, אבל ספק אם היא חינוכית. בדף באתר של המחוז אפשר לקרוא על החזון התקשובי שמנחה את ההחלטה לרכוש את מכשירי ה-iPad. שם אנחנו קוראים:
When fully implemented, LAUSD students will have access to:
  • E-instruction: Instruction geared for the 21st century
  • E-curriculum: Individualized learning opportunities
  • E-textbooks: Interactive, searchable textbooks
  • E-tools: Calculators, audio/video players, digital camera, and more
  • E-assessments: Ongoing feedback for personalized student learning plans
אני מודה, המונח "E-instruction" חדש עבורי. יתכן מאד שהוא מחליף את ה-"E-learning" שבכלל איננו מוזכר ברשימת הדברים שלהם לתלמידים תהיה גישה. אבל שני המונחים שונים מאד זה מזה. ברשימה הזאת הטכנולוגיה מגוייסת לצרכי המערכת ולרצון שלה להציג הישגים לימודיים. והלמידה איננה, כנראה, מרכיב חשוב בכל זה. זה בא לביטוי גם בכתבה על רכישת מכשירי ה-iPad שהופיעה בלוס אנג'לס טיימס, ובה התייחסות לדחיפות שמובילי המחוז חשים כלפי קבלת החלטה:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
אין כאן התייחסות לאפשרויות הלימודיות הטמונות בטבלטים, אלא חשש שאם המכשירים לא יגיעו לידי התלמידים בהקדם, הציונים שלהם לא יהיו מספיק גבוהים. לפי השיקול הזה, הטכנולוגיה איננו אמורה ליצור הזדמנויות לימודיות חדשות, או להעניק לתלמידים אפיקי למידה מקוריים. במקום אלה, היא בסך הכל מחזקת דפוסי הוראה מוכרים - דפוסים שלא לפני יותר מדי שנים היתה סיבה לקוות שבעזרת התקשוב אפשר יהיה לשנות.

לפני כשבוע סיימתי לקרוא ספר מרתק על החינוך בארה"ב בתחילת המאה ה-20 – Education and the Cult of Efficiency מאת Raymond E. Callahan. הספר (שעליו אני מקווה לכתוב כאן בקרוב) בוחן כיצד הניהול המדעי (המוכר גם כ-"טיילוריזם"), שכבש את התעשייה בתחילת המאה ה-20, השפיע על החינוך. רוב הספר, שתפרסם ב-1962, מתייחס לתהליכים שהתרחשו בתחילת המאה. אבל לקראת סוף הספר קלהאן כותב על כיצד הניהול המדעי המשיך להשפיע על החינוך גם באמצע המאה. בין היתר הוא כותב (עמ' 255-256):
They [מפקחי בתי הספר] are also being urged, often with the hope of economizing, to introduce new panaceas such as teaching machines and educational television. Unfortunately their training does not enable them to understand the educational aspects, advantages and limitations, of these devices; so if they are adopted it is apt to be for public relations purposes. In American education it is important to be able to say that one's school system is abreast of the latest developments.
כזכור, המשפטים האלה נכתבו לפני כ-50 שנה. עם זאת, נדמה שגם היום, ובוודאי לא רק בלוס אנג'לס, מנהלי המערכת החינוכית מבינים הרבה יותר ביחסי ציבור מאשר בחינוך.

תוויות: ,

יום רביעי, 19 ביוני 2013 

הרהור קצר על הנחות יסוד

פרסומת די נחמדה שעליה כותב טים סטאמר מראה תלמיד בגיל כיתות היסוד עם חיוך רחב על פניו המניף אל על דף של מבחן בחשבון עם ציון "מצויין" עליו. הכיתוב שמלווה את הצילום מכריז:
כפי שאפשר לנחש, מדובר בפרסומת של חברה שמייצרת נייר. מאז כניסת האינטרנט לתודעה הציבורית הנייר נמצא בנסיגה, ומידי שנה המכירות כנראה הולכות ומצטמצמות. היום הנייר נמצא בתחרות עם כלים דיגיטאליים שנמצאים כמעט בידי כולם, והפגיעה במכירות קשה. לאור זה הגיוני, וגם לגיטימי, שחברות הנייר יגייסו מאמרים ומחקרים כדי לשכנע שהקריאה על גבי הנייר "טובה" יותר מאשר הקריאה על גבי המסך. וזה מה שחברת הנייר המסויימת הזאת עושה באתר הפרסומי שלה. על המחקרים האלה, באירוניה די גלויה, סטאמר מעיר:
I don’t suppose the fact that two of them are more than ten years old and six others predate the release of the first iPad makes any difference.
אבל מה שמעניין אותי כאן איננו המגמתיות של חברת הנייר. הרי גם אם המחקרים שהיא מביאה מיושנות ושייכות לתקופה שמאחורינו, אין ספק שעדיין אפשר לטעון שהקריאה על גבי הנייר עדיפה. מה שמעניין אותי כאן היא הנחה סמויה יותר – לא לגבי הנייר עצמו, אלא לגבי הלמידה. סטאמר מזהה את ההנחה הזאת:
However, what strikes me about the ad are the assumptions the copywriters seem to have about what education is and should be.

Learning math is correctly performing 36 calculations by hand. College is largely about reading standard printed textbooks and highlighting the text. Research papers are forever.

Teaching is all about transmitting information.
גם אם הנייר עדיף כדי לקדם את הלמידה כפי שחברת הנייר כנראה מבינה אותה, יתכן שיש למידה אחרת, משמעותית יותר, שהדיגיטאליות מזמינה.

קשה לבוא בטענות כלפי חברת הנייר שבסך הכל מבקשת לשכנע אותנו שהיא עוד רלוונטית. לעומת זאת, נדמה לי שחייבים לבוא בטענות כלפי דפנה קולר, ממייסדי Coursera, כאשר היא משמיעה הנחת יסוד אחרת, מפוקפקת בהרבה. במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו ג'ון ביזלי-מוראי מביא קטעים מתוך הרצאה של קולר על גדולתו של Coursera באוניברסיטה של בריטיש קולומביה. ביזלי-מוראי מסביר:
For the first of three “vignettes” that she provides, we dwell on Raúl Coaguila, a Peruvian who won a Fulbright, we are told, thanks to his Coursera expertise. Because the fact is, Koller informs us, there is “not very much computer education to be had in Peru.” Only Coursera could give him this opportunity, dedicated as the company is to “people whose lives have been transformed by education that they would never otherwise have had.”
כיצד אפשר לא להתרגש ממיזם חינוכי שמביא את מדעי המחשב למדינה ענייה כמו פרו? הבעיה היא שלביזלי-מוראי (שאגב, זכה לתהילה אינטרנטית כאשר ב-2008 הוא הגה את הקורס Murder, Madness, and Mayhem, אחד הקורסים הראשונים בהשכלה הגבוהה ששם לו למטרה להכין ערכים איכותיים לוויקיפדיה) יש הכרות די עמוקה עם פרו, והוא מסביר שהמציאות שם שונה מאד ממה שקולר מתארת:
Because I’ve been to Lima (and Cuzco and Trujillo and Huamanga…) and pretty much all you see are endless adverts for computer courses at the multitude of local colleges and universities. Try for instance, the Universidad Peruana de Ciencias Aplicadas or the Universidad Nacional de Ingeniería. Or even the venerable Universidad Nacional Mayor de San Marcos, which has been teaching computing for over seventy years. Heck, this October you could take part in the V Congreso Internacional de Computación y Telecomunicación, hosted at the Universidad Inca Garcilaso de la Vega.

What, did Koller think they live in mud huts down there?
חברת הנייר מבקשת, באמצעות הפרסומות שלה, לקדם אג'נדה מסחרית. לצורך זה היא מגייסת "עובדות" שזקוקות למתיחה מסויימת. העובדות אולי נכונות, אבל גם מוגזמות. כמו סטאמר, מה שמפריע לי איננו השימוש החופשי ב-"עובדות", אלא הנחת היסוד שנמצאת מאחוריהן לגבי כיצד אנחנו לומדים. גם קולר מבקשת לקדם אג'נדה מסחרית, ולשם קידום האג'נדה הזאת לא כל כך מפריע לה שהיא משחקת עם הבורות שלנו, ומראה את המעשים הטובים של Coursera במדינה דרום אמריקאית ענייה. היא בוודאי מנחשת נכון שנחשוב שלסטודנטים שם אין גישה למחשבים, ולכן הקורסים ש-Coursera מציע להם מאפשר להם לצאת מהעוני.

אני נוטה לחשוב שמפני שהטענות של חברת הנייר מנוגדות לתפיסה הטכנולוגית הרווחת של היום, רוב הקוראים של הפרסומות שלה יתייחסו בספקנות כלפי הטענות האלו, ובכלל לא יחדרו עמוק יותר על מנת לגלות את הנחת היסוד הבעייתית בנוגע ללמידה שמסתתרת שם. לעומת זאת, קולר ו-Coursera נתפסים כחלוצים בתחום הלמידה באמצעות האינטרנט, והלמידה הזאת נתפסת כמעט כחזון אחרית הימים. בגלל זה, הקביעה הבעייתית (והמוטעית) שלה בנוגע למצב לימודי המחשב בדרום אמריקה בקושי גורמת להרמת גבה. הקביעה שלה הרבה יותר בעייתית, ואפילו מסוכנת, מאשר זאת של חברת הנייר. אפשר לקוות שנתייחס בספקנות לגבי הטענות של חברת הנייר, ושלא ניפול בפח שקולר ו-Coursera טומנים לנו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 11 ביוני 2013 

דווקא יש חוקים נגד העסקת ילדים

הפעם אחרוג קצת מהנגיעה הכמעט בלעדית של הבלוג הזה בתקשוב. עם זאת, נדמה לי שגם הנושא הזה קשור לתקשוב, ואפילו יותר מרק טיפה. יכול להיות גם שהעובדה שאני רואה לנכון לכתוב כאן על נושאים "כלל חינוכיים" ולא רק על התקשוב מעידה על כך שהתקשוב סוף סוף נתפס כחלק בלתי נפרד מהחינוך, כך שאין טעם להתייחס אליו כסוגיה נפרדת.

תלמידים במדינת ניו יורק, כמו התלמידים של מדינות רבות בארה"ב, רוויים במבחנים. מורים והורים רבים מדווחים שבמהלך שנת הלימודים, ובמיוחד לקראת סיומה, שעות שיעור רבות מוקדשות למבחנים. בלי להתייחס לכדאיות של המבחנים האלה או לערכם הלימודי (אני מניח שדעתי מוכרת), הכנת המבחנים דורשת זמן ומאמץ. בגלל המשקל הגדול שהמדינות מייחסות להן, אפשר להבין שיש צורך לבדוק את המבחנים לפני שהם מופעלים בשטח ולפני שסומכים על תוצאותיהם כמהימנות. ההכנה הזאת מתבצעת באמצעות "מבחני שדה" (field tests). נדמה לי שגם מי שמתנגד לתרבות המבחנים מבין שיש הגיון מסויים במבחני השדה האלה. הרי אם לא בודקים אם מבחן זה או אחר אכן בודק את מה שהוא אמור לבדוק, אין בו שום טעם. אם המערכת מתעקשת על מבחנים סטנדרטיים, יש כנראה צורך במבחני שדה.

במאמרון מחודש מאי לפני שנה כריס סירון, הורה בניו יורק שכותב בלוג שנלחם בתרבות המבחנים, תיאר את החודש האחרון של שנת הלימודים של התלמידים בניו יורק:
Parents of New York State, so you thought the testing madness is over for our children in grades 3-8. Not so.

Students in grades 4 and 8 will be taking their NYS Science Assessments over the next two weeks....

NYSED with its partner Pearson, will also [be] conducting field testing of ELA and math questions during the week of June 5-12. Some schools will be taking field tests in science as well.
סירון ציין שסביר להניח שמשרד החינוך של ניו יורק וחברת פירסון לא פרסמו את תאריכי מבחני השדה כמו שנהוג לעשות עם תאריכי המבחנים הסטנדרטיים מפני שהם ניחשו שהורים רבים יתנגדו לאובדן של עוד שעות לימוד לטובת מבחנים נוספים. כמו-כן, הוא כתב שהתלמידים התרגלו כל כך לעוד ועוד מבחנים עד שהם בוודאי לא חשבו שהמבחנים האלה שונים מאחרים, ולכן הם לא דיווחו עליהם להוריהם.

מעניין להוסיף שסירון כתב שבשנת 2012 חברת פירסון ומשרד החינוך של ניו יורק דיווחו שהשאלות של מבחני השדה שולבו לתוך המבחנים ה-"אמיתיים". דווקא בגלל זה המבחנים ארכו יותר זמן מאשר בשנים קודמות. זאת ועוד: הוא הוסיף שבעבר בפירסון הגיעו למסקנה שכאשר מבחני השדה נערכים בנפרד התלמידים מבינים שלא מדובר במבחן "אמיתי" ולכן הם אינם משקיעים בהם מספיק מאמץ, וקשה להפיק מהם תועלת. לאור כל זה אולי טיפה מוזר, אבל בשנת 2012 נערכו לא רק כחלק מהמבחנים הסטנדרטיים, אלא באופן נפרד. וכך גם השנה: לפני חודש סירון דיווח שמשרד החינוך של ניו יורק ופירסון שוב עורכים מבחני שדה נפרדים, ואלה שוב נערכים לקראת סיום שנת הלימודים, אחרי שהתלמידים כבר עברו מערך שלם של מבחנים סטנדרטיים.

אבל השנה יש הורים שמגיבים בצורה מקורית ביותר. הם טוענים שבעצם, הילדים שמשתתפים במבחני השדה אינם אלא שפני נסיון בפיתוח של מוצר, ולכן מן הראוי שהם יקבלו שכר על עבודתם. בהודעה לעיתונות נכתב:
Concerned parents, who wonder why it should be assumed that their children would serve as uncompensated research subjects in a commercial R & D product development process, have drawn up a bill, payable to the people of New York State, for the creator of the stand-alone field tests, Pearson LLC.
לא מדובר בסכום מזערי. באמצעות מספר חישובים ההורים הגיעו לסכום מכובד ביותר (כדאי לעיין ב-"חשבונית"):
To arrive at a “Balance Due” of $37,991,452, parents calculated the value of their children’s free labor, including the opportunity costs of lost instructional time and resources, and added these to the real costs to schools of administering the June tests.
ההורים טוענים שמדינת ניו יורק מעמידה את תלמידי המדינה לרשות חברה פרטית שבצורה הזאת חוסכת כסף רב מעלויות המחקר ופיתוח שלה. הרי במקום שהחברה הפרטית תשלם למדינת ניו יורק על השירות שילדיהם (לפי חישובי ההורים, יותר מ-430,000 תלמידים) נותנים לה, היא מקבלת את עבודתם בחינם, וגם איננה משלמת מס על העבודה הזאת.

אני בטוח שאף הורה איננו משלה את עצמו שחברת פירסון, בין המו"לים הגדולים ביותר של ספרי לימוד, שהיום חודרת גם לתוך התקשוב החינוכי, תשלם להם משהו. ובכל זאת, מדובר במחאה נהדרת, מחאה שמבליטה את הקשר ההדוק בין השוק הפרטי לבין הממשל, וחושפת את ההשפעה ההרסנית של השוק הפרטי על החינוך הציבורי.

תוויות:

יום שלישי, 4 ביוני 2013 

צמצום הציפיות

קצת להפתעתי, עיון בבלוג הזה הראה לי שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לתופעת ה-MOOC היתה לפני כחצי שנה. הדבר היה קצת תמוה בעיני – כמעט מידי יום אני קורא מאמר או מאמרון (או מחקר, או סתם התייחסות) בנושא ה-MOOC, כך שהגיוני שגם אכתוב עליו. אבל אולי דווקא עודף ההתייחסויות לנושא הוא שגרם לי לשמור על זכות השתיקה. לפני כחצי שנה, בנובמבר, הניו יורק טיימס הכריז על 2012 כ-"שנת ה-MOOC", וגם השנה הוא ממשיך לככב בכותרות. יש עדיין כאלה שטוענים שהוא (עדיין) הדבר הגדול הבא בהשכלה הגבוהה, ואחרים משוכנעים שהוא יהרוס אותה. לפעמים נדמה שהדעות, לכאן ולכאן, אינן קשורות למציאות בשטח, אלא לרצונות של מי שמשמיע אותן. וכשזה המצב אולי, במקום להצטרף לחגיגת ההכרזות, עדיף לשמור מרחק ולחכות עד שהתמונה קצת תתבהר.

אין זה אומר שאין לי דעה. ההפך הוא הנכון – יש לי כמה, ולא פעם הן סותרות זו את זו. לצד זה שאני רואה הרבה חיוב בהיצע של קורסים שמאפשרים לכל אחד להשכיל ו/או לרכוש ידע שיאפשר לו לרכוש מקצוע, אני גם חושש שה-MOOC, כפי שאוניברסיטאות יוקרתיות מקדמות אותו היום, מאיים על קיומם של קולג'ים קטנים, ועל המגוון האקדמי שריבוי מוסדות מאפשר. וכמובן שתי הגישות האלו אינן בהכרח סותרות. עלי לציין שאני משוחד: ב-2008 השתתפתי (אם כי יותר כצופה מאשר כמשתתף פעיל) ב-MOOC קונקטיביסטי. ציפיתי (או לפחות קיוויתי) שדפוס הקורס ההוא ישמש תבנית לקורסי MOOC נוספים. אבל זה לא קרה. אותו קורס היה שונה מאד מקורסי ה-MOOC שעוררו את ההתרגשות של הניו יורק טיימס. אפשר להגיד שאני התאכזבתי מהכיוון שבו ה-MOOC התפתח, וזה בוודאי משפיע על ההתייחסות שלי אל התופעה היום.

לאחרונה נדמה שאולי אין צורך להמשיך לשמור מרחק מפני שהתמונה אכן מתבהרת. ודווקא התמונה שמצטיירת איננה של מהפכה חינוכית ולא של הרס החינוך, אלא של משהו הרבה יותר בנאלי. לאחרונה, על אף העובדה שההתלהבות (לפחות בעיתונות) עדיין גדולה, יש סימנים שהגופים שמשווקים קורסי MOOC מעצבים את עצמם מחדש, ועכשיו הם בסך הכל מערכות לניהול הלמידה. הבעיה היא שיש כבר רבים כאלה, ואם זה כל מה שיוצא מהבטחת ה-MOOC העיתונות תצטרך לחפש תופעה חדשה שעליה היא תוכל להרעיף כותרות.

לפני כשבוע מרטין וולר ציין שההתלהבות כנראה מגיעה לקיצה:
I guess we all knew the MOOC bubble would burst sometime, but I'm saying it's happened this week - it just doesn't know it yet. The reason? Commercial MOOC providers have started making noises about becoming elearning courseware providers for standard education providers.
מספר אירועים תרמו לגיבוש המסקנה הזאת של וולר. בין אלה יש ההודעה של Coursera שהחברה בוחנת כיצד לשלב את הקורסים שלה לתוך קורסים שנלמדים פנים אל פנים, ושל אוניברסיטת ג'ורג'יה-טק שהיא תציע תואר שני באמצעות MOOC, אבל במחיר גבוה בהרבה מ-"חינם". (וולר גם מזכיר את הכרזתו של קלייטון כריסטנסן שהיום הוא רואה את עתיד החינוך בלמידה היברידית ולא מקוונת באופן מלא, הכרזה שציינתי כאן לפני מספר ימים.)

וולר מציין שתי סיבות עיקריות לנסיגה של מגישי קורסי ה-MOOC הגדולים מההבטחה שלהם שהם מציעים משהו חדש, שונה, ואפילו מהפכני בחינוך. הסיבה הראשונה היא הרצון של המשקיעים במיזמי ה-MOOC לראות החזר על ההשקעה שלהם:
The initial open model isn't offering this any time soon, so a quicker route to pay back is to work with existing providers and students who are already paying. As people such as David Kernohan have been pointing out, the problem with MOOCs funded by VCs is that sooner (rather than later) they want their money back, and they'll make you shift your model to do that.
מדובר בסיבה מאד משכנעת, אבל הסיבה השנייה אולי מעניינת יותר. וולר מעלה את הסברה שמלכתחילה המטרה של מיזמים כמו Coursera היתה להפוך להיות בין הגורמים המובילים בשוק חומרי הלמידה המתוקשבים. הוא מציין שמייק קאלפילד חזה את הכיוון הזה לפני חצי שנה. קאלפילד כתב אז:
We now understand the endgame here. We now get the business model. The idea is not “send your students to us!”. The idea is to become yet another online vendor of services to higher ed.
בשלב הזה אפשר לשאול "אז מה?". השוק מוצף במיזמים תקשוביים שמבקשים לחדור לשוק מאד מבטיח. הגיוני שכל מי שרוצה להצליח בו ינסה להציג את עצמו כמיוחד. אין בכך שום פסול. וולר אפילו מציין שגופים כמו Coursera בהחלט יכולים למלא תפקיד חיובי בתקשוב החינוכי. עם זאת, הוא כותב שאם בסופו של דבר ה-MOOC איננו כל כך מיוחד, הכיסוי העיתונאי המאסיבי שלו הוא זכה איננו מוצדק. ואם המציאות של ה-MOOC די בנאלית – האם זה אומר שהתופעה עשוייה להעלם? וולר שואל את השאלה הזאת, ועונה:
No, I don't think so, but maybe they can now become what we always wanted them to be, focused on access and experimentation and not hype and commercialism.
ועם הבעת התקווה הזאת בהחלט אפשר להסכים.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates