ב
מאמרון ארוך בבלוג E-Literate מתחילת השבוע הקודם ג'ים פרמר מגולל את הסיפור (מיוני, 2012) של הפיטורין של נשיאת אוניברסיטת וירג'יניה, וחזרתה לתפקיד אחרי שלושה שבועות. מדובר בסיפור מרתק שמשקף את המידה שבה ידיעות לא מבוססות שמתפרסמות בעיתונות הפופולארית משפיעות על החלטות בהשכלה הגבוהה, החלטות שאמורות להיות מקצועיות.
ביוני של 2012 הוועד המנהל של האוניברסיטה של וירג'יניה, אוניברסיטה ציבורית אך יוקרתית, החליטה שנשיאת האוניברסיטה, תרסה סוליבן, לא פעלה מספיק בזריזות על מנת לקדם את מה שהוועד הגדיר כקורסים מקוונים.
הסיפור שפרמר מספר מבוסס על
תחקירים של עיתון הסטודנטים העצמאי של האוניברסיטה (עיתון, אגב, שזוכה לפרסים). באמצעות חוק ה-Freedom of Information כתבים של העיתון קיבלו תכתובת דואר אלקטרוני של הוועד המנהל. מהתכתובת הזאת מתברר שהביקורת על חוסר הזריזות של סוליבן עלתה אחרי שכמה מאנשי הוועד המנהל קראו כתבות בניו יורק טיימס ובוואל סטריט ג'ורנל. הכתבות האלו דיווחו על קורסי MOOC ויצרו את הרושם (המאד נפוץ היום) שביכולתם של הקורסים האלה לשבש את ההשכלה הגבוהה כמעט ללא הכר. מתוך תחושה שצריכים "להיות שם", חברי הוועד המנהל הביעו את הביקורת שלהם כלפי הנשיאה ואילצו אותה להתפטר.
לסיפור הזה היבטים מעניינים רבים. אולי החשוב ביותר מאלה הוא שאותם אנשי הוועד המנהל ניזונו מהעיתונות הפופולארית בלבד. הם לא פנו להנהלת האוניברסיטה, או לסגל ההוראה, על מנת לברר את מצב הלמידה המקוונת אצלם. לו היו עושים זאת הם היו מגלים שכבר שנים לאוניברסיטה של וירג'יניה, כמו לאוניברסיטאות רבות, יש קורסים מקוונים רבים. הם אפילו היו לומדים שאיש סגל משלהם מלמד ב-MOOC של Coursera. אבל הם לא היטיבו להבחין בין קורסים מקוונים לבין קורסי MOOC. למען האמת, הם אפילו לא ניסו לעשות זאת. זה איננו מפתיע – הרי לא הנסיון בקורסים מקוונים שהצטבר באוניברסיטה, ולא איכות ההוראה, עניינו אותם. עניין אותם לא להשאר מאחור, לא להשטף בצונמי שלפי העיתונות מאיים להטביע אותם.
הסיפור של האוניברסיטה של וירג'יניה התרחש לפני שנה. פרמר מביא אותו עכשיו בעקבות
כתבה של ג'ושוע קים באתר Inside Higher Ed, כתבה שמדווחת על כתבה של ג'ון טמני ב-Forbes. הכתבה של קים התפרסם לפני כחודש, וזאת של טמני מספר ימים לפני-כן. מתברר שעל אף העובדה ששנה עברה מאז הפרשה של האוניברסיטה של וירג'יניה, העיתונות ממשיכה להתבלבל בין "קורסים מקוונים" לבין קורסי MOOC. הכותרת של הכתבה של טמני ממחישה זאת:
כך בכותרת, אבל לא כך בכתבה עצמה. קים מסביר:
When Tamny is saying that online education is the next bubble he is of course not talking about the sort of online education that any of us working in the field of designing, teaching, or supporting online courses would recognize.
Tamny is talking about MOOCs.
קים כותב שיתכן שקיימת בועה בנוגע לקורסי MOOC, בועה שעתידה להתפוצץ. אבל מפני שטמני איננו מבחין בין ה-MOOC לבין הלמידה המקוונת בכללותה, קשה לקבל או לדחות את הטענה שלו. זאת ועוד: קים מדגיש שיתכן שהביקורת של טמני מתאימה למצב של קורסי MOOC היום, אבל היא בוודאי איננה תואמת את המציאות של הלמידה המקוונת בה הוא מעורב:
What is certain is that the online learning communities focus over the past decade has been on just the sort of learning that Tamny sees as most valuable. That is learning that is built around the intense exchange and development of ideas between faculty and students. Online courses are hot beds of good pedagogical practices. All of the online programs that I have worked on have been collaborations between learning designers and subject matter experts, developed on strong theoretical foundations of how people learn.
הוועד המנהל של האוניברסיטה של וירג'יניה, וג'ון טמני, אינם היחידים שאינם מצליחים להבחין בין קורסים מקוונים לבין קורסי MOOC. לפני חודשיים
ה-Chronicle of Higher Education (שהיה צריך היה לדעת טוב יותר) פרסמה
אינפוגרפיק שתיאר את הדמויות הבולטות בתחום ה-MOOC. הופיעה שם (עם צילום) קתי דייווידסון מאוניברסיטת דיוק. דייווידסון מאד מעורבת בהיבטים רבים של התקשוב בחינוך, אבל היא הופתעה לגלות שהיא גם נחשבת דמות מובילה בנוגע לקורסי MOOC. בעקבות הפרסום הזה
היא כתבה בבלוג שלה:
... more to the point, I've been ambivalently interested in MOOCs, with more than a healthy degree of scepticism that the current form will persist in the future. On the other hand, I am interested, vitally so, in all the ways we can learn from one another online. So I'm uncomfortable with the "MOOC Major Player" sobriquet but flattered that my efforts over the last decade on behalf of digital modes of interactive and collaborative learning are being recognized here.
וכמובן שהקושי הזה מופיע גם אצלנו. לפני שלושה שבועות עיתון הארץ פרסם כתבה תחת הכותרת:
שם קראנו ש:
בעוד האקדמיה הישראלית עושה את צעדיה הראשונים בתחום, ברחבי העולם – ובעיקר בארה"ב – כבר הפכו הקורסים המקוונים לשחקן מרכזי במגרש ההשכלה הגבוהה.
אולי אפשר להבין את הבלבול שחל כאן בין קורסי MOOC לבין קורסים מקוונים. אבל קשה להבין כיצד מי שכתב את הכתבה לא ידע (או לא בדק) שכבר שנים רבות לאקדמיה בישראל, גם האוניברסיטאות וגם המכללות, יש קורסים מקוונים רבים, כולל קורסים מוצלחים מאד.
בסיום המאמרון שלו פרמר מצטט את ההצעות שקים מביא בסיום הכתבה שלו. מדובר בהצעות מאד פשוטות שמיועדות למנוע את הבלבול המתמשך הזה, ועוד יותר חשוב, למנוע פארסות כמו זאת שהתרחשה באוניברסיטה של וירג'יניה. יש טעם להביא את ההצעות האלו גם כאן:
I have a simple proposal.
Any reporter writing about online and education and MOOCs should understand the difference between the two.
Any reporter writing about online education should talk to people who have been designing and teaching online courses for the past few years. Any reporter writing about the benefits or faults of online learning should have to enroll in a quality online degree program.
And anyone that is writing about the pros and cons of residential vs. online education should experience a blended course.
אכן, הצעות די פשוטות. הן לא יכולות להזיק, אם כי סביר להניח שכל מי שמבקש לספר על השיבוש האדיר שהאינטרנט מחולל להשכלה הגבוהה יצליח, באלגנטיות, להתעלם מהן.
שלום יענקל,
אולי תוכל אתה לציין את ההבדלים בין קורס מקוון לקורס mooc?
תודה,
דני
נשלח ע"י:
דני | 09 יולי, 2013 09:51
דני ביקש שאצביע על ההבדלים בין "קורס מקוון" לבין "MOOC". הבקשה הגיונית, ולכן אני מוכן לנסות.
עם זאת, חשוב לציין שפחות מאשר מדובר ב-"הבדלים", ה-MOOC הוא "פשוט" סוג אחד, תת-קטגוריה, של קורס מקוון. אגב, כך אפשר להבין מהשם שלו: שתי האותיות האחרונות של ראשי התיבות, "OC", מתייחסות ל-online ו-course, כך שבהגדרה קורסי MOOC הם קורסים מקוונים.
הבעיה שעליה אני ביקשתי להעיר היא שבעקבות הפופולאריות המטאורית של קורסי MOOC נוצר הרושם שכל קורס מקוון הוא MOOC. אבל בראשי התיבות של השם יש עוד שתי אותיות: M, ו-O, ואלה מתייחסות ל-massive ו-open. ב-massive מתכוונים לאפשרות שמאות, או אלפי, או אפילו עשרות אלפי לומדים (לא בהכרח "סטודנטים") יכולים להשתתף, בדרך זאת או אחרת, בקורס. ב-open מתכוונים לכך שאין הגבלות פורמאליות (או תקציביות) להשתתפות. יש קורסי MOOC שאינם לחלוטין חינם, אבל הם בהחלט זולים, ואין צורך להיות סטודנט רשום במסגרת לימודית מסויימת על מנת להרשם או להשתתף.
קורס מקוון יכול להיות קורס "סגור" שזמין רק לסטודנטים הרשומים במוסד מסויים. קורסים כאלה, במוסדות רבים, קיימים כבר שנים רבות. יש קורסים עם 20 סטודנטים בלבד, ויש כאלה עם מספר גדול יותר, אבל על פי רוב לא עם השתתפות "מאסיבית". יש קורסים מקוונים שמתבססים על הרצאות מוקלטות, ואחרים שמופעלים רק על בסיס של חומרי קריאה. יש קורסים מקוונים שבהם קבוצות דיון אינטרנטיות מאפשרות לסטודנטים לשאול שאלות ולהביע דעות, ויש גם קורסים שבמידה רבה נבנים מהתרומות של הסטודנטים. יש קורסים עם מעורבות רבה של המרצה, ואחרים שבהם האישיות של המרצה איננו מורגש. חשוב לציין שיש קורסים מקוונים מוצלחים, וקורסים מקוונים צולעים ואפילו כושלים. כיאה לתופעה שאיננה חדשה, המגוון רחב מאד.
אולי ההבדל החשוב ביותר היום איננו הבדל בין סוגי הקורסים, אלא בדרך שבה התופעה נתפסת – הן בציבור והן במוסדות להשכלה גבוהה עצמם. עד לצמיחת קורסי ה-MOOC התנופה של קורסים מקוונים היתה לרוב חלק אינטגראלי מהנסיונות של מוסדות להשכלה גבוהה לשפר ולגוון את דרכי ההוראה של עצמם. לעומת זאת, במידה רבה מאד הנרטיב של ה-MOOC מתבסס על הטענה שההשכלה הגבוהה "שבורה", ושיש צורך במעורבות חיצונית (לרוב של תפיסת עולם יזמית/טכנולוגית) על מנת "לשבש" אותה (על מנת "לתקן" אותה, כמובן). זה הבדל משמעותי מאד, אבל לא הבדל בין סוגי הקורסים עצמם.
הכיסוי הרב שקורסי MOOC קיבלו בעיתונות דחק קורסים מקוונים "רגילים" (כאילו שבמגוון הרחב הזה יש משהו "רגיל") רחוק מתודעת הציבור. זה דומה למה שקרה כאשר הציבור הרחב "גילה" את האקדמיה של קאן וחשב שעד לאקדמיה הזאת לא היו פרויקטים דיגיטאליים – סרטונים, המחשות, ועוד – שהזמינו תלמידים וסטודנטים ללמוד. (רצוי להזכיר שלרבים מאלה היו מודלים פדגוגיים הרבה יותר טובים מזה של קאן.)
אפשר להבין שהעיתונות נתפסת לתופעות יוצאות דופן ומיוחדות, ואין ספק שקורסים עם עשרות אלפי משתתפים ראויים לכותרות. אבל כאשר קורסים כאלה נתפסים כדבר החדש היחיד בלמידה המקוונת, נעשה עוול להיסטוריה של הלמידה הזאת. ועוד יותר חשוב, הנרטיב של "שיבוש" משתלט על תחום שזקוק לשינוי מפוכח יותר.
נשלח ע"י:
יענקל | 10 יולי, 2013 00:16