יום ראשון, 29 בספטמבר 2013 

כנראה שלא לילד הזה פיללו

לפני שלושה חודשים דיווחתי כאן על מבצע של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג'לס. טענתי אז שההחלטה לרכוש ולחלק את המכשירים לא נבעה מהבנה עמוקה שטבלטים יכולים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי הספר. במקום זה, הבאתי ציטטה שרמזה שהמניע המרכזי לרכישת המכשירים היה הרצון להבטיח שילדי המחוז יהיו מוכנים למבחנים שבעתיד הקרוב ייערכו על גבי מכשירים דיגיטאליים. הסיפור, כמובן, לא הסתיים שם. בתחילת החודש הזה דיווחתי שזמן קצר אחרי ביצוע הרכישה גילו שיתכן שהמחוז יצטרך לרכוש (בעלות משמעותית, כמובן) מקלדות למכשירים מפני שבלעדיהן אין זה בטוח שהתלמידים יוכלו לבצע את המבחנים כמו שצריך.

אבל זה איננו סוף הסיפור. עכשיו מתברר שהמחוז נתקל בבעיה מסוג אחר, בעיה שמשום מה קברניטי המחוז לא חזו: מכשירי ה-iPad נרכשו עם הגנות שמונעות מהתלמידים להגיע לאינטרנט מהבית. בכתבה מהשבוע הלוס אנג'לס טיימס מדווח שממש בשבועות הראשונים של חלוקת המכשירים כ-300 תלמידים באחד מבתי הספר התיכוניים שהיה בין הראשונים לקבל את הטבלטים הצליחו לבטל את ההגנות ולהכנס לאינטרנט מהבית, וכך לגלוש חופשי ל-YouTube ול-Facebook, ולעשות כל מה שעל נפשם לעשות איתם. (עבור השימוש בתוך בתי הספר לא היה צורך בהגנות כאלה מפני שכבר לפני-כן הותקנו אמצעים לחסום את הגלישה ליעדים לא "חינוכיים".) כשעניין הפירצה נודע למנהלי המחוז התגובה לא איחרה לבוא. לפי הטיימס:
Officials at the Los Angeles Unified School District have immediately halted home use of the Apple tablets until further notice.
מתברר, אגב, שלא רק בלוס אנג'לס תלמידים שקיבלו טבלטים לא רצו להסתפק במכשירים מוגבלים. כתבה שהופצה על ידי ה-Associated Press והופיעה בעיתונים רבים מדווחת על מצב דומה, מלפני שבועיים, בעיר במדינת אינדיאנה:
Teachers and administrators had programmed the iPads so that they were the only ones who controlled what was on them. But hours after getting them, between 300 and 400 students found ways to reprogram the iPads so they could download games and apps for social media sites, technology director Julie Bohnenkamp said.

As soon as the school learned what students were doing, teachers inspected each student's iPad, and the technology department had to reset the hundreds of tablets that had been altered by the students, Bohnenkamp told the Daily Journal.
כפי שבוודאי ברור, יש כאן אי-התאמה בין הציפיות של מובילי המחוז לבין הציפיות של התלמידים בנוגע לייעוד הטבלטים. ציפיות מובילי המחוז באות לביטוי בקטע מתוך מזכר של שני אנשי מנהל במחוז שמצוטט בכתבה של הטיימס:
Outside of the district's network ... a user is free to download content and applications and browse the Internet without restriction... As student safety is of paramount concern, breach of the ... system must not occur.
לעומתם, הציפיות של התלמידים נראות בבירור במעשיהם: כאשר התלמידים הביאו את המכשירים הביתה והבינו שהם מוגבלים ביותר, באופן די הגיוני הם ניסו, והצליחו, לפרוץ את ההגנות.

מותר לתהות אם באמת "בטחון התלמידים" הוא אשר עומד ברצון המחוז למנוע פירצות בשימוש בטבלטים. נדמה לי שיש מסקנה פשוטה יותר: בעיני מנהלי המחוז מכשירי ה-iPad שחולקו לתלמידים היו בסך הכל אמצעי להגשה יעילה יותר של ה-"ידע" שצריכים להעביר לתלמידים. הטבלטים איפשרו קריאה של ספרי לימוד, וגם תרגול במגוון תחומים באמצעות אפליקציות "לימודיות". זאת ועוד: היה למנהלים ברור שביכולתם לפקח על השימוש בטבלטים. אין זה פלא שהם הופתעו כאשר הם גילו שהפיקוח הזה הרבה יותר מסובך מאשר שיערו.

ועכשיו המחוז, שכבר השקיע סכום עתק במכשירי ה-iPad, צריך למצוא דרך להמשיך לחסום את השימוש הפסול. אחת ההצעות, למשל, היא לרכוש מערכת הגנה חזקה יותר. ויש הצעה נוספת – להגביל לגמרי את הטבלטים כך שכאשר מביאים אותם הביתה החומרים היחידים שאליהם יש גישה יהיו אלה שהמחוז התקין עליהם, חומרים "לימודיים" שנרכשו מחברת Pearson.

כתבתי שהמחוז "צריך למצוא דרך", אבל יש, כמובן, עוד אופציה – אופציה שהיא פשוטה וקלה, אבל כנראה מנוגדת לתפיסה הבסיסית של המחוז: אפשר לחלק לתלמידים טבלטים שלא צריכים לפרוץ, מפני שמלכתחילה הם פועלים כמו שטבלטים אמורים לפעול – פתוחים, וניתנים לעיצוב לפי הצרכים והרצונות של המשתמש. במאמרון מלפני שלושה חודשים ציינתי שבאתר הפרסום של המחוז על פרויקט חלוקת מכשירי ה-iPad הופיע המונח "e-instruction". כתבתי שהמונח הזה כנראה ירש את ה-"e-learning" שאי-שם בעבר היה מונח מקובל. יתכן שאפשר היה לחשוב שמדובר במונחים כמעט חופפים, אבל תגובת המחוז לעקיפת החסימות על ידי התלמידים מעידה על כך שהשניים שונים מאד זה מזה. המונח "e-instruction" מצביע על ראיית התקשוב כאמצעי להנציח מודל של הוראה מוכר היטב תוך כדי גיוס טכנולוגיות חדשות. רק האדרת שונה. עוד בימים הראשונים של חדירת האינטרנט לתוך מערכת החינוך המערכות ביקשו לאמץ את הרשת, אבל גם לשמור על מודל ההוראה הישן. כבר אז אפשר היה לחוש שאין התאמה בין המודל לבין הפתיחות שהרשת מאפשרת. כבר אז נוצרו בקעים בחינוך המוכר ואפשר היה להרגיש במתח שמחייב שמשהו ישתנה. בעידן הטבלטים המתח הזה נעשה עוד יותר חריף.

באתר הפרסום על הפרויקט המחוז מכריז:
every student will be provided access to a personal computing device which will allow for a more individualized instruction
כבר התייחסתי למילה "instruction" ולתפיסה החינוכית שמסתתרת בהעדפת המילה הזאת במקום "learning". אבל מתברר שזאת איננה המילה הבעייתית היחידה. כנראה שכאשר במחוז השתמשו במילים "personal" ו-"individualized" הכוונה היתה למשהו שונה מאד ממה שהתלמידים הבינו. וקשה למנוע מהתלמידים לפעול לפי הבנתם.

תוויות: , ,

יום שישי, 27 בספטמבר 2013 

באיזו שנה הדברים האלה נכתבו?

בהתחשב בעובדה שפעמים רבות ציינתי שאין מוקדם או מאוחר במרחב האינטרנטי, יתכן שהתלונה שלי כאן איננה מוצדקת. גם אם מידע מסויים נמצא זמין לכל דורש אי-שם ברשת, אין זה אומר שכל אחד מגיע אליו באותו קצב. יש מי שמגלה הוגה חינוכי חשוב שנים רבות אחרי שהוא פחות או יותר נשכח, וקשה לבוא אליו בטענות בגלל זה. ובכל זאת כאשר די במקרה ביום אחד נתקלתי בדוגמאות שאני מביא כאן, הרגשתי צער עמוק. חשתי שהדוגמאות מצביעות על העדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך, וממחישות את הנטייה להחליף את הראייה ההיסטוריה הרצויה בסיסמאות ריקות מתוכן. הבעיה הזאת מכשילה את התקשוב החינוכי שוב ושוב, אבל לא כל יום פוגשים אותה בצורה כל כך מרוכזת.

אחד המקורות שמגיעים לקורא ה-RSS שלי הוא The Sharing Tree, בלוג שמרכז קישורים לבלוגים ולמקורות אחרים שלרוב עוסקים בתקשוב בחינוך, בעיקר עם דגש על פעילויות שמעמידות את התלמיד במרכז תהליך הלמידה. האחראי לבלוג מכנה את עצמו "Dr. Bob – Blog Curator", ונדרש לא מעט בילוש כדי לגלות שמדובר ברוברט פלנטס, שאת קורות חייו המקצועיים לבסוף איתרתי. הרבה מה-"המלצות" של ד"ר בוב מעניינות מאד, והוא ממלא תפקיד חשוב בכך שהוא מקצר את הדרך למקורות טובים (כאשר הוא מחפש ומוצא מקורות, קוראיו יכולים להתרכז בקריאה במקום בחיפוש). עם זאת, ד"ר בוב בסך הכל מביא את המשפטים הראשונים של המקורות שאליו הוא מקשר, ללא שום פרשנות או התייחסות אישית שהיו עוזרות לקוראיו להחליט אם באמת כדאי להקליק הלאה. (פורטל מס"ע, כמובן, ממלא תפקיד חשוב דומה, אם כי לטעמי יותר ביסודיות). אינני בודק את המקורות שד"ר בוב מביא מדי יום, כך שאחרי תקופה מסויימת מצטבר מספר לא קטן של מקורות שבהם ארצה להציץ. כך קרה לפני כמה ימים כאשר עברתי על כ-15 מקורות בבלוג באופן מרוכז, ועיינתי בארבע כתבות שלפי תקציריהם נראו לי מעניינות. עבור כל אחד לחוד יכולתי להגיד משהו כגון "נו, אין כאן חדש" ולעבור הלאה. אבל כאשר קראתי את כולן ברצף חשתי שאין מנוס מאשר להכריז בעצב שהתקשוב החינוכי ממשיך לסבול מהנטייה להתנהג כאילו הוא המציא את החינוך. ומה קראתי?
  1. סטיב ווילר הוא מרצה בתחום טכנולוגיות למידה באוניברסיטה בריטית. ציטטתי אותו כאן בעבר, ועל אף העובדה שאיננו קורא אותו בעקביות, דבריו בדרך כלל מעניינים. אבל המאמרון שקראתי דרך ד"ר בוב, מתחילת ספטמבר, גרם לי לגרד בראש. במאמרון הזה ווילר מתייחס להשתמעויות החינוכיות של user generated content, והוא מציין מספר דרכים שהתופעה הזאת משפיעה על החינוך. בין היתר הוא כותב שהתפקיד המסורתי של המורה משתנה, וכתוצאה מזה, הלומד עצמו תופס מקום מרכזי יותר בתהליך הלמידה. מה אוכל להגיד? אמת ויציב! אבל ... האם עלינו להבין שרק עכשיו ווילר מגלה את זה? אפילו בפרסומות מלוקקות של חברות טכנולוגיות מלפני יותר מעשור יכולנו לקרוא אמירות כאלה.
  2. בכתבה מסוף אוגוסט ב-eSchool News מאת פט לה-מורט, סגן מנהל של בית הספר בפלורידה שעליו הוא כותב, אנחנו מגלים ש:
    At Bishop Moore Catholic High School in Orlando, Fla., students are no longer looking to their teachers for all the answers. Instead, teachers are training their students to acquire knowledge on their own.
    שוב, גם אם נסכים שתהליכים לימודיים אינם מתרחשים באותו קצב בכל בית ספר, קשה להבין את ההתרגשות של לה-מורט שעכשיו גילה שהקניית היכולת לרכוש ידע באופן עצמאי היא מטרה מרכזית של החינוך. (אגב, לה-מורט כותב שהמורים "are training" התלמידים, ניסוח שרומז על כך שהמורה עדיין שולט בתהליך, ושהתלמידים עוברים הכשרה מסודרת ומוכתבת כדי ללמוד כיצד ללמוד בעצמם. יש כאן סוגיה בעייתית בפני עצמה.)

  3. באתר של ה-World Innovation Summit for Education (הממוקם בקטאר) קראתי ראיון עם גרהם בראון-מרטין, מייסד Learning Without Frontiers. אין ספק שלבראון-מרטין קבלות בתחום החינוך, או לפחות בניבוי על הכיוונים שבהם החינוך של היום צריך להתפתח. אבל מה לעשות, ובשלב מסויים עודף תחזיות הופך למילים ריקות. בראיון, למשל, הוא מכריז:
  4. A key issue I believe is why [has] technology, to date, had very little impact on improved learning outcomes? This could be because we continue to use technology to reinforce 19th century teaching practice to meet out-dated assessment models. Most of the world’s curriculum and assessment systems are based around fact recall rather than actually demonstrating that you have learned something and can deploy it within a problem solving situation.
    אין שום פסול בהכרזה כזאת (ולאחרות שמופיעות בראיון), אבל היוזמה החינוכית של בראון-מרטין מתיימר לחדש, וכבר זמן רב משפטים כאלה הפכו לנדושים. כיצד אנחנו אמורים להתייחס לפרויקט שלכאורה מחדש, אם הוא בסך הכל חוזר על אותן סיסמאות שכבר עייפנו לקרוא?

  5. כתבה קצרה מלפני שבועיים באתר Edudemic מציע ארבע אסטרטגיות שבהן מורה יכול לנקוט על מנת להבטיח שתוך כדי "יצירה" תלמידיו בכל זאת ילמדו משהו. בכתבה הזאת אנחנו קוראים:
  6. Education, guided by a focus on Bloom’s Revised Taxonomy, is moving towards an emphasis on creation and innovation in the classroom. Though technology did not spark this movement, it has fueled the process by providing students with exciting and powerful tools. But is creation synonymous with learning? Can students even create without learning? How can we ensure that what they create has value?
    הטקסונומיה של בלום נמצאת איתנו כמעט 60 שנה. הטקסונומיה ה-"מתוקנת" שאליה מתייחסים כאן עוצבה בשנת 2000, והיא שונה מהמקור בכך שבראש הפירמידה היא מחליפה את המקומות של ההערכה ושל הסינתזה, והסינתזה, שעכשיו בראש הפירמידה, זוכה לשם הנוצץ של "יצירה". השאלות שנשאלות כאן טובות וחשובות, אבל להגיד שהחינוך היום נע לקראת שימת דגש על יצירה ויוזמה מחדשת בזכות ההתמקדות בטקסונומיה שצריכה להיות מוכרת לכל פרח הוראה בתחילת לימודיו רומז על כך שכותב הכתבה מנותק מהחשיבה החינוכית של הדורות האחרונים, חשיבה שהיא דינמית בהרבה מהסתמכות על בלום.
אני מניח שלו קראתי את הכתבות האלה לפני 15 שנה הייתי מהנהן בראש בהסכמה עם כולן, אם כי כבר אז היה מקום לשאול אם באמת יש בהן חידוש. אבל האמירות שבכתבות האלו מזמן הפכו לסיסמאות. אם התקשוב החינוכי לא ימצא דרך להשתחרר מסיסמאות ובמקום זה לעצב חינוך שבאמת מעמיד את התלמיד במרכז, ולאפשר לו לעצב את הלמידה של עצמו, נגלה שהתקשוב כבר מזמן עבר לשרת אדונים אחרים, הרבה פחות חינוכיים.

תוויות:

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013 

הבחנה טובה, אבל אולי כבר לא רלוונטית

לפני כשבועיים, בבלוג שלו, ג'ף אוטכט פרסם מאמרון על שני פרויקטים לשימוש במכשירי iPad בבתי הספר. מספר ימים אחרי-כן הוא שוב כתב על הנושא, וציין שהוא עושה זאת מפני שדבריו עוררו מספר תגובות ולכן הוא ראה לנכון להמשיך להבהיר את גישתו. במאמרון הראשון אוטכט ערך השוואה זעירה בין שני פרויקטים – אחד שלדבריו מתייחס למכשירי הטבלט ככלי שמזמין פעילות יצירתית אצל התלמידים, והאחר שבסך הכל מחליף את ספרי הלימוד המודפסים בספרים דיגיטאליים. העדפתו של אוטכט מאד ברורה. שני משפטים במאמרון השני מתארים אותה היטב:
Connected devices don’t replace textbooks... they destroy them. The last thing I want my students to do is to have a connected device and then have a traditional textbook on it.
אוטכט דבק בגישה הזאת כבר שנים. ציטטתי אותו כאן לפני חמש וחצי שנים כאשר הוא הציג ארבע שאלות שלדעתו יש לשאול כדי להעריך את השימוש בכלים דיגיטאליים, וכדאיותם, בכיתה (לפני שלוש שנים, במסגרת טיפה אחרת, הבאתי את השאלות האלו שוב, בעברית):
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?
  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?
  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?
  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
במאמרונים החדשים אוטכט ממחיש את הבדלי הגישה של בתי הספר שהוא מביא באמצעות מודל SAMR – החלפה (substitution), הגברה (augmentation), שינוי (modification), הגדרה מחדש (redefinition). המודל הזה מבקש להציג את הרמות השונות שבהן התקשוב בבית הספר יכול לבוא לביטוי. טבלה (מאתר של ג'ני לוקה) מראה את סולם השימוש לפי המודל:

מודל SAMR מוצא חן בעיני. יש דמיון בינו לבין השאלות שאוטכט שאל בעבר, ובקלות אפשר לראות בו המשך הגיוני לאותן שאלות. נדמה לי שהוא נותן ביטוי לשלבים השונים שבהן בית ספר עובר כאשר הוא מאמץ את התקשוב, עד שהשימוש הזה נעשה שקוף. דבר זה בא לביטוי בתיאור של מודל SAMR באתר על טכנולוגיה בחינוך שהוכן על ידי מורים בבית ספר תיכון במדינת מיין שמשתמשים במודל:
As one moves along the continuum, computer technology becomes more important in the classroom but at the same time becomes more invisibly woven into the demands of good teaching and learning.
במילים אחרות, ככל שמצליחים ליישם את המודל, התקשוב נעשה יותר ויותר מובן מאליו וכבר אין צורך לשאול כיצד אפשר לשלב אותו – הוא פשוט משולב בכל התרחשות לימודית.

עד אשר נתקלתי בו בבלוג של אוטכט לא הכרתי את מודל SAMR. ערכתי כמה חיפושים על מנת ללמוד עליו יותר, ונדמה לי שעל אף פרסומים רבים בנושא של ראובן פואנטדורה (Puentedura) יוצר המודל (כאן, למשל), הוא איננו נפוץ במיוחד. במקור אחד קראתי שהמודל קיים כבר משנות ה-90 המאוחרות, אם כי התיעוד הברור הראשון שמצאתי עבורו הוא מ-2009. אני מניח שעל מנת להקלט ברבים מודלים בתחום החינוך זקוקים, בנוסף לרעיון מעניין, לשיווק מוצלח, ומודל SAMR כנראה לא קיבל כזה. כפי שציינתי, הוא מוצא חן בעיני, אם כי מצד שני אינני בטוח שהוא מוסיף משהו להבנה שלנו שלא היה ברור גם בלעדיו. (זה ללא ספק נכון גם עבור מודלים שכן זוכים לפרסום, אבל אלה כנראה זכו לשיווק טוב יותר.)

כזכור, אוטכט מחדד את ההבדלים בין הגישות לשימוש בטבלטים של בתי הספר שעליהם הוא כותב. עם זאת, סביר להניח שההבדלים אינם עד כדי כך חדים. באופן כללי בתי הספר נמצאים על רצף של גישות שימוש. בית הספר שלפי אוטכט משתמש במכשירי ה-iPad בעיקר כמצע לספרים דיגיטאליים בוודאי גם מאפשר, לפעמים, שימוש יצירתי יותר, ובית הספר שאת השימוש שלו אוטכט משבח איננו תמיד עסוק בפעילות יצירתית. אבל אני חושש ששתי דוגמאות השימוש האלה שייכות כבר לעבר. השאלות שבזמנו אוטכט שאל, והשלבים השונים שבמודל SAMR, הם המשך לשימוש שהכרנו לפני עשור ויותר כאשר התקשוב חדר לתוך בתי הספר. מותר, כמובן, לתרגם את השימוש הזה מהמחשב אל הטבלט. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני. אבל יותר ויותר היום הטבלט בכיתה ממלא תפקיד אחר, תפקיד שבעיני מאד בעייתי – איסוף וניתוח של נתונים על הפעילות הלימודית של התלמיד על מנת להכין לו, עד כמה שאפשר, תכנית לימודים מותאמת אישית. מכשירי ה-Amplify הם הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש הזה.

לפני שבוע הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מכשיר ה-Amplify. (לכאורה הכתבה עוסקת במכשירי טבלט בחינוך באופן כללי אבל הרוב המכריע שלה מתמקד בפרויקט פיילוט של ה-Amplify במחוז במדינת צפון קרולינה.) כותב הכתבה מתקשה להחליט אם הוא בוחן את הפרויקט לעומק בעין ביקורתית, או פשוט מפיץ פרסומת למכשיר. לפעמים הוא מעלה שאלות קשות, אבל מתקבל הרושם שהוא מוכן להסתפק בתשובות הסתמיות שהוא מקבל מהאנשים שהוא מראיין. בין המרואיינים מופיע, כמובן, יואל קליין, מנהל פרויקט ה-Amplify שכידוע שייך ל-News Corp של רופרט מורדך. וקליין, כצפוי, חוזר על המנטרה שהחינוך מקולקל ושצריכים לשבש אותו, ומדגיש שביכולתו של טבלט ה-Amplify לעשות זאת.

אי אפשר לשלול את ה-Amplify באופן מוחלט – הרי ביסודו של דבר הוא טבלט שמכיל אפשרויות לימודיות רבות. כמו-כן, אין ספק שאנשים מוכשרים מאד מפתחים אותו, והם בוודאי מביאים רעיונות טובים לטבלט. אבל מאחורי ה-Amplify נמצאת גישה חינוכית די מגובשת, והגישה הזאת באה לביטוי בכתבה. אנחנו קוראים, למשל:
The teacher’s tablet also has an app blocker and monitoring functions that can see and control what’s happening on student tablets, and a one-touch classroom-control feature to lock their screens, replacing whatever was on them with an eye symbol and the phrase “Eyes on Teacher.”
ובנוגע לאיסוף הנתונים על ההתקדמות הלימודית של כל תלמיד אנחנו קוראים:
This growing stream of information, which can be analyzed down to individual keystrokes, yields a picture that will eventually progress in complexity from, say, a list of words a student looks up to a profile of metacognitive skills — like the ability to concentrate — and in time to a full-blown portrait of a developing mind. In theory, each student will generate the intellectual equivalent of a fantastically detailed medical chart.
מספיק פעמים בעבר (כמה פעמים זה "מספיק" אם זה איננו מחולל שינוי?) הדגשתי שבעיני בסופו של תהליך המעקב המדוקדק הזה ישנה את החינוך באופן מהותי. בהמשך הדרך נגלה שהחינוך כבר איננו אמנות, עם מורה המבקש לסייע לתלמיד להגשים את הפוטנציאל הגלום בו, אלא מלאכה טכנית שפועלת לפי תסריט שנקבע מראש כאשר המורה בסך הכל מתווך בין התלמיד לבין היעד שנקבע עבורו על ידי המערכת.

זה נושא שאני עוד אחזור אליו (שוב ושוב). הרי אם זה הכיוון שבו התקשוב החינוכי היום מתפתח, חשוב ביותר להמשיך להתריע נגדו. אם זה אכן הכיוון, הוא מגמד כל דבר אחר. יתכן וההבחנה של אוטכט בין התקשוב כבסך הכל תחליף לכלים ישנים בפעולות לימודיות מוכרות לבין השימוש בתקשוב כדי ליצור פעילות חינוכית מסוג חדש, טובה ככל שתהיה, כבר איננה רלוונטית. מודל SAMR והשאלות של אוטכט יכולים לעזור לנו לזהות את הכיוון הרצוי של התקשוב החינוכי, אבל השתלטות מכשירים כמו ה-Amplify והתפיסה החינוכית שבסיס הפיתוח שלו עלולות להפוך את ההבחנה הזאת לנחלת העבר.

תוויות: , , , ,

יום שני, 16 בספטמבר 2013 

עדיין אותה פרשת דרכים

בסגנון היפרטקסטי אופייני בו קליק אחד מוביל לאחר עד שאחרי מספר קליקים כבר לא זוכרים מה היה הדבר חיפשתי תחילה, מצאתי את עצמי קורא מאמר על מחשבים בחינוך משנת 1968. המאמר הופיע בספר שהתפרסם ב-1973 ובו לקט של מאמרים מתוך כתב עת בשם Educational Technology. חלקים מהספר, כולל המאמר שקראתי, ניתנים לקריאה דרך Google Books. המאמר נכתב על ידי דייוויד סטנספילד שמזוהה כמרצה במכון לחקר החינוך של אונטריו (OISE), בית הספר לחינוך של האוניברסיטה של טורונטו. ה-OISE הוא מכון מאד מוערך ועוד היום הוא תופס מקום של כבוד בתחום התקשוב בחינוך, אם כי ממה שאני מצליח לגלות, לא הרבה אחרי פרסם המאמר סטנספילד עצמו זנח את העיסוק בחינוך ופנה לכיוונים (מעניינים) אחרים.

הרבה מאד, כמובן, השתנה בשימוש במחשבים בחינוך ב-45 השנים מאז פרסום המאמר הקצר הזה. בהשוואה לכלים שנמצאים בידינו היום המחשבים שעליהם כתב סטנספילד היו פרימיטיביים מאד. אבל דווקא בגלל זה המאמר שלו מעניין בעיני. סטנספילד כתב על Computer Aided Instruction שבאותם ימים נחשב לכיוון מבטיח. כבר עם פתיחת המאמר סטנספילד מדגיש שההוראה שמתאפשרת באמצעות המחשב יכולה להצעיד את החינוך בשני כיוונים שונים – או לחזק את המערכת כפי שהיא קיימת היום (אז), או להניח יסודות של מערכת שונה וטובה יותר. ואם מהקביעה הזאת הכיוונים האפשריים האלה לא היו מספיק ברורים, הוא הבהיר שביכולתו של ה-CAI להגביר או להקטין את הסטנדרטיזציה של הלמידה. הוא הוסיף:
Schools should not be turned into brain-factories, processing kids as if they were automobiles.

Rather, CAI should be used as one of the weapons in the struggle for the emancipation of the student’s mind. The computer should be used to create a learning environment of maximum variety and depth for each particular student. It may be possible for a combination of great freedom yet great variety of stimuli and great flexibility to replace lock-step school systems....
המאמר של סטנספילד נכתב בתקופה שהיתה עדיין תחת השפעת מכונות ההוראה של סקינר. (חשוב לזכור שהמכונות של סקינר "לימדו" על ידי כך שהן פירקו כל נושא לפריטים קטנים שאפשר היה להגיש לתלמידים. סקינר עצמו לא ראה במכונות שלו מכשירים להגשת מבחנים לתלמידים.) סטנספילד מודע למגבלות של הטכנולוגיה החדשה שמתפתחת, אבל הוא גם חש שהבעיה איננה רק שהטכנולוגיה איננה מוכנה לבית הספר:
Not only is CAI not yet ready for the schools, but — and much more important — the schools are not yet ready for CAI.



It seems to me that CAI should not be used merely for the more efficient assembly-line production of armies of more efficient single-minded, stereotyped contributors to the Gross National Product.
סטנספילד מצא ערך רב בהוראה באמצעות המחשב, והוא הצביע על היכולת ליצור סימולציות ולנצל מה שרק אז התחילו לכנות בחינוך "מולטימדיה". עם זאת, הוא שאל האם ה-CAI באמת נחוץ או רצוי בכל מצב – שאלה ש-45 שנים מאוחר יותר עדיין תקפה:
Now, if we can re-create or simulate, to a high degree of accuracy, almost anything we want when we want it, what happens to our attitudes to “real” experiences? Should billions of dollars be spent on creating learning environments of incredible ingenuity which are almost indistinguishable from, say, a real walk through an African jungle? Wouldn’t it be cheaper to send the children to Africa? Wouldn’t it be cheaper — and better — to let children experience real life instead of a complex electronic simulation of it?
נקודה בעייתית במאמר היא שהלמידה נתפסת בו כפעולה פרטית, כתהליך שמתרחש בין התלמיד לבין המורה - מורה שגם אם הוא מחשב מגיש "חומר" או "ידיעות" לתלמיד. סטנספילד מתאר את הכיתה כהכרח היסטורי, כמציאות שנבעה מצורך כלכלי:
Are we going to need group instruction at all soon? Surely the main reason for having schools in the first place was to enable a few adults to look after the various needs of many children? With the help of modern technology — television, audio and video recordings, films, computers, etc. — it will be possible to give some sort of instruction to individual children without ever having to marshall them into groups.
הוא מציין שילדים צריכים ללמוד לעבוד ולשחק יחד, אבל הוא שואל אם, לאור זה שה-CAI יכול להעניק לתלמיד ליווי לימודי אישי, בית הספר עדיין נחוץ. אי-שם ב-45 השנים מאז פרסום המאמר התבססה אצלנו התפיסה שהלמידה איננה חוויה אישית בלבד, אלא חברתית. היום אנחנו מדגישים את הלמידה השיתופית, דבר שסטנספילד בכלל איננו מתייחס אליו. אבל הוא שואל שאלה שעל אף העובדה שאנחנו כן מודעים לצורך בשיתוף שואלים גם היום – האם בית הספר עתיד להעלם:
If this is so, will schools disappear? What will there be left for them to do? Will they be reduced to youth clubs, sports clubs, baby-sitting services or child guidance centers? Children must learn to work and play together, but are they going to need a school for this? There are no easy answers.
אכן, אין תשובות פשוטות. נדמה שאותן השאלות שליוו את התקשוב החינוכי בתחילת דרכו מלוות אותנו עוד היום. כבר אז סטנספילד הבין שהתשובות לשאלות שלו לא יימצאו באמצעות הטכנולוגיה בלבד. בזמנו, כמובן, הטכנולוגיה אפשרה הרבה פחות מאשר היא מאפשרת היום, אבל כבר אז היתה תחושה שהיא יוצרת הבסיס לשינוי מהותי. אבל על אף ההתלהבות מהטכנולוגיה, סטנספילד הבין שלא הטכנולוגיה, אלא התפיסה החינוכית היא שתחולל את השינוי המיוחל.

אינני יודע מה גרם לסטנספילד לעזוב את החינוך ולפנות לעיסוקים אחרים, אבל אני חושש שהוא הסיק את המסקנה העגומה שבסופו של דבר המחשב לא יביא לחינוך את השינויים החינוכיים שלהם הוא ייחל. היום, 45 שנים מאוחר יותר, החינוך עדיין נמצא על פרשת הדרכים שסטנספילד זיהה בין הגברת הקיים לבין הנחת היסודות לחינוך אחר. ועדיין לא ברור איזו משתי האפשרויות האלו התקשוב ישרת. מה שבטוח, אם אנשי חינוך שדוגלים בתפיסות כמו של סטנספילד יתייאשו, אין סיכוי שהתפיסה שלהם תגבר.

תוויות: ,

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013 

לא רק געגוע

לעתים קרובות מדי אנחנו קוראים תחזיות אפוקליפטיות בנוגע להשפעת התקשוב על החינוך. בגלל ההגזמות האלו אני מעדיף כאן להצניע את התחזיות שלי. אין ספק שיש לתקשוב פוטנציאל אדיר, אבל כאשר אנחנו בוחנים עד כמה הוא באמת הצליח לשנות תהליכי הוראה ולמידה, אנחנו מגלים שהישגיו צנועים בהרבה. ולא פעם, דווקא בתחומים שאפשר היה לצפות (או לפחות לקוות) שתהיה לו השפעה גדולה, התקשוב איננו מצליח לחולל שינוי מתמשך – בתחום הערכת המידע למשל. נדמה לי שמאמרון חדש של דיוויד ורליק מחדד את העדר ההצלחה הזאת.

אינני זוכר את הפעם האחרונה שבמפגש או בהרצאה ציינתי שבעיני ספרני בתי הספר משולים למשגיחי הכשרות של המערכת החינוכית. היתה תקופה שהשתמשתי במטפורה הזאת לעתים קרובות. בשימוש במטפורה ביקשתי להמחיש שהגישה הבלתי-מוגבלת למידע, שהיא אחת התכונות המרכזיות של האינטרנט, מחייבת שינוי משמעותי בהתנהלות של ההוראה והלמידה בבתי הספר. הרי לפני דור ספריית בית הספר היתה כמעט מקור המידע הבלעדי שעמד לרשות התלמיד שהכין עבודה על נושא מסויים. המורה ידע שהמידע שהתלמיד ימצא בה עבר כבר סינון וקיבל את "הכשר" הספרן. אבל כאשר רשת ה-WWW פרץ לתוך חיינו שומר הסף הזה לא היה מסוגל לסנן את כל ההיצע.

העובדה שהפסקתי להשתמש במטפורה הזאת קשורה רק במידה קטנה לכך שהווב הפך בעיני המערכת למקור לגיטימי (שרידי הכרזות כגון "ויקיפדיה איננה מקור מקובל", או ההנחיה של המערכת למורים שעליהם להשתמש רק בחומרי לימוד שנמצאים בפורטל, מעידים שהלגיטימיות הזאת עדיין מאד חלקית). סיבה גדולה יותר להפסקת השימוש יש לזקוף לכך שבאופן כללי ההתייחסות לאינטרנט היום היא פחות כ-"מקור" למידע לימודי, ויותר כסביבה שבה אינטראקציות הוראתיות מתרחשות. בגלל זה שאלות של מהימנות המידע שאליו התלמידים מגיעים דרך הווב פחות מעסיקות את המערכת היום.

ההרהור הזה, כזכור, עלה אצלי בעקבות מאמרון חדש של דייוויד ורליק. ורליק כותב בעקבות מפגש עם מורים לקראת פתיחת שנת הלימודים. הוא כותב שכמו שקרה לו פעמים רבות בעבר, בסיום המפגש ניגש אליו מורה ושאל כיצד להתמודד עם כל המידע הלא אמין באינטרנט שלתלמידים יש היום גישה. ורליק כותב שהוא השיב למורה עם תשובה שמשרתת אותו כבר שנים – עוד מהשנים שבהן הוא היה מורה להיסטוריה. הוא כותב שתלמידיו ידעו שכאשר הוא מחזיר להם את החיבורים שהם כתבו הוא מצביע על פיסקה כלשהי ושואל "כיצד אתה יודע שזאת אמת?". כמו-כן, התלמיד ידע שחוסר יכולת לענות על השאלה יגרום להורדה בציון. אבל אחרי שהוא ענה את התשובה הזאת למורה שפנה אליו, ורליק הרהר שהיום הוא זקוק לתשובה חדשה. הוא מבקש להבחין בין התשובה המסורתית שלו, לבין דרך אחרת להתמודד עם הנושא. הוא כותב:
The difference is in what we call attention to. Our tendency, as teachers, is to address the problem by focusing on the mistakes, red-penning what’s not accurate, not reliable, not valid, doesn’t make sense. It’s logical because what's not true is a fundamental problem to education. We work to keep wrong information out of our textbooks, whiteboards, libraries and lectures. We foster a learning environment where we can all take comfort in the assumption that the information is “true.”

Our position, as teachers, is based on this assumption.
כך היה בעבר, כאשר אפשר היה לפקח על המידע שמגיע לידי התלמידים. בסביבה מידעית "סטרילית" היה הרבה יותר קל להבחין בין אמת לשקר. לפי ורליק, היום אנחנו מנסים לתרגם את המצב הזה למציאות מידעית שונה. בעבר הנסיון הזה הביא לשאלות שהיה על התלמידים להשיב עליהן כדי לוודא שהמידע שהם מצאו מהימן. שאלות כאלו מוכרות היטב גם אצלנו – האם שם כותב המידע מופיע בצורה ברורה, או האם כישוריו מהסוג שאפשר לסמוך עליהם, או האם הכתובת של מקור המידע מעידה על מהימנות. ורליק מציין שהגישה הזאת משקפת נסיון להמנע מבעיות בהתייחסות למקורות, אבל היא איננה מתאימה לנסיון לפתור בעיות. לו היינו עושים זאת, ההתייחסות שלנו למקורות היתה אחרת. ורליק כותב:
If we teach our learners to research and communicate in order to solve a problem, then we entirely change the approach. We assess their work through conversations about the “best way” rather than the “wrong way,” and learners become active defenders rather than passive accepters of judgment.
אין הרבה חדש כאן. נדמה לי שדברים ברוח דומה נכתבו פעמים רבות בעבר. הם גם לא ייחודיים לוורליק – הם מבטאים התייחסות שרבים מאיתנו ביקשנו לקדם בתהליכי למידה. יתכן אפילו שהעובדה שוורליק כותב אותם עכשיו מזהה אותו כשריד של גישה חינוכית-תקשובית של תקופה שעברה מהעולם, תקופה שבה המידע, וגישה בלתי-מוגבלת למידע, עוד עמדו במרכז השימוש בתקשוב. היום התקשוב משרת מטרות אחרות, מטרות שהולכות היטב עם הפיקוח על המידע שזמין לתלמיד, ועם מתן "הכשר" לפני שהוא מגיע אליו. היום יש תחושה שחלון ההזדמנויות ללמידה אחרת היה פתוח רק לזמן מוגבל, ועכשיו הוא נסגר. ורליק מזכיר לנו שפעם הרגשנו שקיים כיוון חינוכי אחר. אני מודה שאני מתגעגע לתקופה ההיא, אם כי לפי ורליק, יש עדיין סיכוי ליישם אותה. אפשר לקוות.

תוויות:

יום ראשון, 8 בספטמבר 2013 

עכשיו ברור לשם מה הכישורים האלה!

לפני כשבוע קיבלתי בדואר עדכון מ-eSchool News בנושא הוראת הכישורים הנחוצים במאה ה-21. עדכונים מ-eSchool News מגיעים אלי לפחות פעם בשבוע, ומפני שלעתים קרובות מאד אלה במידה רבה פרסומיים, אינני נוהג לקרוא אותם ביסודיות. אבל הפעם, הכותרת תפסה את עיני:
מי שכתב את הכותרת הזאת הצליח לחבר בין שלוש מגמות מרכזיות בחינוך היום – סטנדרטים מקיפים, מבחנים שבודקים אם התלמידים עומדים בסטנדרטים האלה, וכישורים דיגיטאליים – בשמונה מילים בלבד. לא יכולתי לא להקליק על הקישור ולבדוק מה כתוב בו.

כצפוי, מצאתי שמציינים שהיום תלמידים נדרשים להפגין חשיבה ביקורתית ואת היכולת למצוא ולהעריך מידע. אבל לא רק בכישורים האלה מדובר. בכתבה הקצרה שאליה הגעתי מצאתי את הניסוח הבא:
The shift toward online exams aligned with the Common Core standards will require much more preparation than simply making sure networks can handle the extra bandwidth constraints and that schools have enough devices for every student.

It also will require students to demonstrate certain digital literacy skills that go beyond the core curriculum, observers say. These include technology operational skills such as keyboarding and spreadsheets, as well as higher-order skills such as finding and evaluating information online.
אפשר לקרוא את המשפטים האלה בדרכים שונות. אפשר לזהות כאן דגש על כישורים של חשיבה מסדר גבוה, עם התייחסות גם לכישורים כמו הקלדה ושימוש בגליונות אלקטרוניים. אבל אפשר גם לזהות כאן מס שפתיים לכישורים של חשיבה מסדר גבוה, כאשר הדגש הוא בעצם על השימוש בכלים דיגיטאליים על מנת להבטיח שהתלמידים יצליחו במבחנים. נדמה לי שההתייחסות בכתבה לרוחב הפס שעומד לרשות בתי הספר, והדאגה למכשיר דיגיטאלי לכל תלמיד, מחזקות את הפירוש השני.

ויש עוד רמזים שהפירוש הזה, למרבה הצער, הוא הנכון: הכתבה מבליטה את היוזמות (ואת המוצרים) של שתי חברות שבונות כלים להערכת המידה שבה התלמידים עומדים בסטנדרטים. בנוסף, מתברר שהקישור לכתבה אמנם נשלח לפני שבוע, אבל זאת הפעם השנייה שקיבלתי אותו. הוא נשלח לראשונה בחודש אפריל. סביר להניח שקיבלתי אותו שוב עכשיו מפני שמועד פתיחת שנת הלימודים הוא זמן מתאים לשיווק של מוצרים. לא השתנה הרבה מאז אפריל, אבל ב-eSchool News מבינים היטב שכאשר שנת הלימודים מתחילה רמת הלחץ של מנהלים ושל מפקחים עולה, ועכשיו הם מחפשים כלים שיאפשרו להם לעמוד בציפיות.

יתכן שהעובדה שאני מוצא שב-eSchool News מדגישים כישורים טכניים חושפת יותר את המגמתיות שלי מאשר זאת של הכתבה עצמה. עם זאת, רצוי לשים לב שעוד בחודש מרץ האתר פרסם כתבה אחרת תחת הכותרת:
הדגש בכתבה הזאת היתה טכנולוגית. היא עסקה בעיקר בשאלות של רוחב פס ותשתיות. אבל היתה בה גם התייחסות לצורך להכין את התלמידים להתמודדות עם המבחנים החדשים. הכתבה הביאה את דבריו של האחראי על מערכות המידע במחוז במדינת מיזורי שהכריז:
“The last thing we need is a drop in scores” that could result from not having enough time to prepare students for the rigor of the exams ....
אני בטוח שאנשי חינוך רבים עובדים קשה כדי לפתח כישורים מידעניים אצל תלמידיהם. אבל אני חושש שקברניטי חינוך רבים רואים חשיבות גדולה יותר בהכנת התלמידים למבחנים הסטנדרטיים שהם חלק בלתי-נפרד מה-Common Core. כמו-כן, מפני שהמבחנים האלה יהיו מקוונים, כאשר מדברים על "כישורים דיגיטאליים" או "כישורי המאה ה-21", הכוונה איננה לחשיבה ביקורתית, אלא ליכולת של התלמידים להתמודד עם המבחנים המקוונים.

עדות לכך אפשר למצוא בעדכון מהשבוע על המהלך של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים במחוז לוס אנג'לס. לפני חודשיים וחצי דיווחתי כאן על החלטת המחוז לרכוש את המכשירים. ציטטתי אז קטע מתוך כתבה בטיימס של לוס אנג'לס שהסביר את הדחיפות בקבלת ההחלטה:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
כתבה חדשה בטיימס מהשבוע מתייחסת לבעיה שנתקלו בה לאחרונה: המכשירים נרכשו ללא מקלדות, ויתכן שהמקלדות (שעשויות להוסיף קרוב ל-40 מיליון דולר לעלות הרכישה הכוללת) נחוצות – אולי גם ל-"למידה", אבל בעיקר להתמודדות מוצלחת עם המבחנים:
But that setup (מכשירים ללא מקלדות) might not satisfy the needs of older students writing term papers, for example. And if typing on them proves more difficult, that could frustrate or hinder students as they take new online tests. The device's touch screen could even obscure portions of a test item that would be visible in its entirety on a full screen.
פעמים רבות בעבר ציינתי שאינני מוצא תוכן ממשי מאחורי אמירות כמו "כישורי המאה ה-21". אבל נדמה לי שהכתבות ב-eSchool News והנסיון של מחוז לוס אנג'לס עם רכישת מכשירי iPad עוזרים לנו להבין את המונחים האלה טוב יותר. לצערי, אולי היה עדיף לא להבין.

תוויות:

יום ראשון, 1 בספטמבר 2013 

לא תמיד המחשבים אשמים

במהלך הקיץ הזה תכננתי לכתוב מספר מאמרונים שלא צמחו מקריאת בלוגים אחרים, אלא מקריאת מספר ספרים. עכשיו, כאשר שנת הלימודים כבר התחילה, אני רואה שהתכנון הזה איננו מתממש. אפשר לקוות שזה יקרה בעתיד הלא רחוק, אבל נדמה לי שחלון ההזדמנויות מצטמצם - מה לעשות, ולאחרונה די הרבה שראוי להתייחסות התפרסם (וגם כאן הפיגור הולך וגדל). כנראה שאין מנוס מאשר להניח את התכניות בצד, ולהתיישב מול המקלדת, ולהתחיל לכתוב.

טים סטאמר מגיב לכתבה על מחקר חדש שנערך אצל סטודנטים באוניברסיטה בקנדה. כיאה לכתבות מהסוג הזה בעיתונות הפופולארית, הכותרת איננה משאירה מקום לספק:
המסקנה של עורכות המחקר די ברורה – סטודנטים העסוקים במחשבים הניידים שלהם בשעת הרצאה קולטים/זוכרים הרבה פחות מאשר אלה שיושבים בשיעור עם עט ומחברת. זאת ועוד: מתברר אפילו שהריכוז של סטודנטים שנמצאים בקרבת מקום של סטודנטים שהם עסוקים במחשבים ניידים נפגע.

לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להבין שסטודנטים שעסוקים במשחקי מחשב או בפייסבוק כאשר הם אמורים להאזין להרצאה אינם מרוכזים בשיעור עצמו. לא היינו זקוקים למחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת, אם כי קשה לבוא בטענות כלפי מי שמנסה לאמת את הסברה הזאת – הרי זה בדיוק מסוג המחקרים שזוכים לכותרות. אבל כיצד להסביר את ההשפעה השלילית שיש לעיסוק הזה על סטודנטים אחרים, סטודנטים שלכאורה מבקשים להתמקד במתרחש בשיעור? אפשר לטעון שהמשיכה של מה שמופיע על הצג חזקה כל כך עד שהסטודנטים אינם יכולים לעמוד (או לשבת) מולה, כך שעל אף כוח הרצון העז הגירוי מתגבר, ועיניהם אינן משתחררות מהמסכים סביבם. יתכן, אם כי יש גם אפשרות נוספת - שהשיעור עצמו איננו מעורר מספיק עניין, כך שעיני הסטודנטים שאצלם אין מסכים פתוחים בכל זאת נודדות, ובסופו של דבר מתרכזות על המסכים של עמיתיהם.

זאת איננה המסקנה של החוקרות. הן משייכות את הבעיה למולטיטסקינג, וטוענות שעל אף העובדה שסטודנטים חושבים שהם מסוגלים לעסוק במספר עניינים בעת ובעונה אחת, המחקר שלהן מוכיח אחרת. אישית, לא נראה לי שיש צורך לגייס הסבר כמו מולטיטסקינג. אמנם קשה להתמקד במספר נושאים בו זמנית, אבל יש הסבר פשוט יותר – כאשר השיעור שבו הסטודנטים אמורים להתמקד איננו מעורר אצלם מעורבות מספיק גדולה, קשה להם להתרכז בו. זאת ועוד: מקריאת המחקר מתקבל הרושם שהחוקרות רואות בסטודנטים האחראים הבלעדיים לשמירה על הריכוז בשיעור. בכתבה על המחקר מסבירים לנו את גישת החוקרות:
While Sana and Weston are not calling for a ban on laptop use in classes, they do hope students consider that goofing off on their computers can affect their peers seating around them.
במילים פשוטות, הן מנסות לעורר רגשות אשם אצל הסטודנטים שאינם מרוכזים בשיעור על כך שהעיסוק שלהם במשחקים או בפייסבוק פוגע לא רק בלמידה שלהם, אלא גם בעמיתיהם. בעצם, הן אומרות: "אולי לא משנה לכם שאתם לא לומדים כמו שצריך, אבל תחשבו על עמיתיכם שסובלים מהעדר הריכוז שלכם!". אבל אם כבר מפזרים את האחריות בין כל הנוכחים, מותר גם לשאול אם לפחות חלק מהאחריות הזאת נמצאת אצל המרצים, או בשיטת הוראה שאיננה מצליחה לשמור על ריכוז הלומדים כך שקל כל כך להסיח את דעתם.

יש עוד נקודה שראויה להתייחסות כאן. בדיקת מידת הריכוז של הסטודנטים, גם אצל אלה שעסקו בכלים הדיגיטאליים, וגם אצל אלה שעיניהם נדדו למסכים הקרובים, נעשתה באמצעות מבחן "אמריקאי" קצר. במבחן הזה ציוני הסטודנטים שהיו עסוקים במחשבים שלהם היו הנמוכים ביותר, והציונים של אלה שהיו בקרבת הסטודנטים עם המחשבים היו נמוכים מאלה שלא הושפעו מהמחשבים של אחרים. אבל חשוב לציין שמדובר במבחן "נקודתי". במחקר לא מצאתי נתונים על הציונים הסופיים של קבוצות הסטודנטים השונות בקורס. איננו יודעים אם אותם סטודנטים שלא היו "מרוכזים" בשעת שיעור בסופו של דבר גם קיבלו ציונים נמוכים בקורס עצמו. יתכן שדווקא הסטודנטים האלה, למשל, הלכו הביתה או לספריה אחרי השיעור והתיישבו כדי לעבור על תוכן השיעור, ובסופו של דבר קיבלו ציונים גבוהים בקורס.

כזכור, ספק אם היינו זקוקים למחקר הזה כדי לדעת שסטודנטים שמשחקים משחקי מחשב, או בודקים את חשבונות הפייסבוק שלהם, בשעת הרצאה אינם מרוכזים מספיק בשיעור עצמו. אבל זה כמובן איננו מונע מהעיתונות הפופולארית להציף אותנו בכותרות שמעוררות חששות בנוגע להשפעה השלילית של התקשוב על הסטודנט. במידה לא קטנה, הנסיון לעורר חששות אינו אלא התשליל של הנסיון של חברות הטכנולוגיה לשכנע אותנו שהתקשוב יביא ישועה בחינוך. בשני המקרים, קצת יותר ראייה מפוקחת לא יכולה להזיק.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates