למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

במילים אחרות, משקיעים המון כסף כדי שבית הספר ייראה כמו שתמיד נראה, מלבד זה שעכשיו התלמידים המשועממים משחקים משחקי מחשב במקום להעביר פתקאות. אנחנו זוכים לקטע קצר מתוך ראיון עם פרופ' ענת זוהר בה היא מסכמת שעל אף התקווה שהשימוש במחשב יוביל לפדגוגיה אחרת:

יש כאן תיאור מאד קולע של המצב הנוכחי, אבל משום מה עורכי הכתבה אינם מסבירים לנו שדבריה של זוהר באים מתוך המערכת, עם רצון לשנות את המצב. הקריין שואל (ועונה):

אני, כמובן, יכול להפגין לפחות את אותה מידה של ציניות, ולא פעם אני עושה זאת. אבל אני מקווה שאני מגבה את הציניות שלי עם הסברים ודוגמאות טובים יותר מאשר אלה שבכתבה הזאת. הכתבה מביאה אותנו, למשל, לכיתה חדשה במכללת אורנים, כיתה שקמה במטרה ליצור חוויה לימודית אחרת. אחרי תיאור של התכולה הטכנולוגית המרשימה של הכיתה הקריין מכריז:

וכדי לשכנע אותנו שאין חדש בכיתה הזאת המצלמה מתמקדת בסטודנט שעסוק במחשב במקום להקשיב למרצה, כאילו תפסו את אלה מאיתנו שהטוענים שאולי משהו כן משתנה על חם. וכך, בביטול מתנשא, שוללים נסיון חינוכי מעניין וחשוב שעליו שוקדים אנשי חינוך מתוקשבים שמנסים ליצור חוויה לימודית ייחודית ומוצלחת.

אז מה כן הפתרון? למידה פעילה, כמובן (דווקא אותה למידה פעילה שמנסים לקדם בכיתה באורנים), למידה שמעמידה את התלמיד במרכז. אבל כדי לזכות בשבחים לא מספיק בלמידה פעילה. כנראה שזאת צריכה להיות למידה פעילה שבאה מחוץ למערכת. הכתבה מציגה מורה שפועלת בצורה "אחרת" מהנהוג היום (הכוונה לפרונטלית), בעקבות הדרכה שהיא מקבלת מהעמותה להתחדשות בחינוך. וכדי לחדד את המסר שמדובר בהליכה נגד הזרם מוסרים לנו ש:

בשלב הזה מתחיל להיות ברור שהכתבה פועלת לפי תסריט מוכר – יש מי שמוכן להציל את החינוך, אבל המערכת איננה רוצה לשמוע. ואכן, הישועה סוף סוף מגיעה, ואנחנו מגלים שמדובר בסלמן קהאן והאקדמיה שלו. אנחנו לומדים שהוא:

מעל 10% מכלל הכתבה מוקדש לקהאן, בלי אפילו רמז דק לכך שאנשי חינוך רבים, כולל כאלה שפעילים מאד בשילוב טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר, משמיעים ביקורות מנומקות כלפי המודל הלימודי שהוא מציג. הכתבה מוסרת לנו שבזכות הסרטונים של קהאן שעות כיתה יקרות מופנות לדיונים שאחרת לא היו מתנהלות. שוב, על כך קיים ויכוח ער, ולא מעטים מביעים ספק שזה בכלל קורה, אבל בכתבה אין אפילו רמז לכך. (בנוסף, לא מוסרים לנו שמערכת החינוך דווקא מאמצת את האקדמיה של קהאן – הרי לו היו עושים זאת היינו אולי מבינים שאותה "מהפכה" איננה כל כך מהפכנית.) אין כאן רק מגמתיות – יש גם בלבול. המיזם הבא שאליו אנחנו נחשפים הוא לרגו, פרויקט שמנגיש "שיעורים פרטיים" לכל מבקש דרך האינטרנט. מדובר במיזם בהחלט מעניין, ובוודאי מבורך, אבל למיטב הבנתי דגש הפרויקט הוא חוץ בית ספרית. הקריין, שהוא כנראה עדיין מלא התלהבות מהאקדמיה של קהאן, מסביר שהכיוון הרצוי הוא:

וכך הוא מצליח להתעלם מכך שמדובר בפרויקט הפועל לצד מערכת החינוך, אבל איננו מתערב ישירות בה.

לקראת סיום הכתבה אנחנו מגלים שהתקשוב צריך להציב אלטרנטיבה למערכת החינוך, מערכת שלפי הקריין הופכת את התלמידים:

במילים אחרות, להבדיל ממה שקורה בהשפעת התקשוב היום, המגמה צריכה להיות טיפוח החקירה והלימוד. אבל אם כך, אין מנוס מלשאול אם מכיני הכתבה בכלל זוכרים שבתחילתה, כאשר הם ביקרו את המרדף אחרי התקשוב, הם הביאו את נורווגיה עמוסת התקשוב בבתי הספר כדוגמה שלילית, דווקא מפני שהיא נכשלת במבחני PISA. מה, מותר לשאול, הקשר בין הצלחה במבחני PISA לבין יצירתיות או חקירה ולימוד? יתכן, אפילו, שרמת היצירתיות בנורווגיה גבוהה, ואולי זה הודות למחשבים בבתי הספר. (אגב, נורווגיה מדורגת גבוה מאד במדד הדמוקרטיה של כתב העת Economist, ובמדד "החיים הטובים" [Better Life] של ה-OECD. יתכן שמכך אנחנו יכולים להסיק שציונים גבוהים במבחני PISA אינם במיוחד חשובים לאיכות החיים של מדינה.)

קשה לא להסיק את המסקנה שמכיני הכתבה קודם כל קבעו לעצמם את המטרה – להראות שמערכת החינוך מבזבזת כמות אדירה של כסף על התקשוב. ואחרי שהמטרה סומנה, הם פשוט ירו לכל עבר בתקווה שמשהו יפגע במטרה. אני מניח שהם גם הניחו שלאף אחד לא יהיה איכפת שאין בכתבה מגמה חינוכית ברורה או מוגדרת, ושלגיטימי לתקוף מכל הכיוונים. דווקא לי איכפת. אם אני סבור שתוצאות במבחני PISA אינם מדד ללמידה שהיא החשובה בעיני, לא אנצל אותן בביקורת שלי על מערכת החינוך. לא אנגח את המערכת על ידי הרעפת שבחים על האקדמיה של קהאן, ובהמשך אטען שאני דוגל בקידום היצירתיות, דבר שבכלל איננו קשור לסרטונים המוקלטים של האקדמיה. נושא הטעמת התקשוב במערכת החינוך חשוב מדי בכדי להפקיר אותו בידיים המגמתיות, והרשלניות, של עורכי החדשות של ערוץ 10.