יום שני, 16 ביוני 2014 

תמצית הבעיה

לפני מספר ימים, ברשימה ב-Twitter של אחד ההאשטאגים שאחריהם אני עוקב, תפסה את עיני הודעה מעניינת. הכותרת הכריזה: ".Learn More. Read Less", ובהמשך הופיע קישור לכלי דיגיטאלי שלא הכרתי. היות ואני אדם שלומד מקריאה, ומקדיש שעות לא מעטות לקריאה כל יום, מצאתי את עצמי מגרד טיפה בראש – האם באמת עם פחות קריאה אוכל ללמוד יותר (ואולי אפילו "יותר טוב")? הכותרת בהחלט עוררה את הסקרנות שלי, והקלקתי הלאה כדי לגלות במה מדובר.

כבר בשלב הזה אני חש צורך להצהיר שאינני נוהג כאן במלוא ההגינות. הרי בנוסף לאותן ארבע מילים שכבר ציטטתי היתה גם הרחבה – "Make key ideas VISIBLE", וגם השם של הכלי – WebSummarizer. יכולתי כבר לנחש שמדובר בכלי שיכין עבורי תקציר על משהו שהיה עלי לקרוא. (התקשיתי להחליט כיצד לנסח את סיום המשפט הקודם. הרי לא היה זה נכון לכתוב "שרציתי לקרוא" היות ואם באמת רציתי, לא היתה לי סיבה לקצר את הקריאה בעזרת כלי שמכין לי תקציר. אבל האם נכון היה לכתוב "שהיה עלי לקרוא"? נדמה לי שכן, מפני שהכלי החדש פונה לחינוך, ולכן סביר להניח שמי שישתמש בו יעשה זאת מפני שהוא אמור לקרוא משהו, אבל מעוניין לקבל תקציר בלי לקרוא את הטקסט במלואו.)

ומה עושה הכלי? מזינים לו URL והכלי "חושב" לרגע ומכין מספר קבצי פלט: תקציר "קצר" (מספר משפטים מהטקסט), תקציר "מלא" (יותר מרק מספר משפטים מהטקסט), ורשימה של מילות מפתח מהטקסט, כאשר את אלה אפשר "לפתוח" כדי לראות כיצד המונח מופיע בטקסט. ליד כל אחד מהמונחים האלה מופיע גם מספר שכנראה מהווה שקלול של רלוונטיות המונח לטקסט. בעזרת המרכיבים האלה ניתן, כנראה, לקבל תמונה מספקת על המקור במקום לקרוא את כולו.

על אף ההתייחסות הקצת מבודחת שלי כאן, אני דווקא יכול להבין שכלי כזה עשוי למלא תפקיד לימודי חיובי. היכולת לזהות במהירות את עיקרי הטענות של מאמר היא מיומנות חשובה מאד, ועל פי רוב מערכות חינוך אינן מקדישות לה את הזמן הראוי. יש ערך לא מבוטל בכלי שיוכל לעזור ללומדים לרכוש את המיומנות הזאת. אבל מה קורה כאשר "כלי" מבצע את המלאכה הזאת עבורנו? מטקסט ההסבר בבלוג של הכלי, נדמה לי שמפתחי הכלי חשים אמביוולנטיות מסויימת כלפי השירות שהם מציעים. מצד אחד הם רוצים לשווק את הכלי שלהם ומסבירים לנו שהוא יכול לקצר את הדרך אל הבנת הטקסט, אבל מצד שני הם מתייחסים ללקוחות הפוטנציאליים שלהם כאנשים שכבר מכירים את מלאכת התקצור ואולי אינם כל כך זקוקים לכלי החדש:
In fact when we are summarizing, we are zipping through the whole content, homing in on the important chunks. The summaries give us a feel for the whole article. The summarization works like a powerful filter to save time and effort.
יש כאן שימוש מעניין במילה "אנחנו" (we). לא ברור אם "אנחנו" מתייחסת למי שבנה את הכלי (או לכלי עצמו), או לאנשים שבאופן יום-יומי עוסקים במלאכת התקצור. הרי אין ספק שהיכולת לתקצר מייעלת את הלמידה שלנו. אז אולי הכלי מיועד לאלה שאינם יודעים לתקצר בכוחות עצמם – פתרון טכנולוגי לבעיה מחשבתית:
With the ability to summarize web pages everybody can become an instant speed reader. With just a click of a button, WebSummarizer extracts the most relevant keywords and sentences!

You instantly see what the web page is about. The key points are highlighted. This brings your view into focus. You can view any part of the text that contains your favorite keywords. You can rapidly take notes and create mind maps complete with references to the sources.
וכמו שכלים טכנולוגיים מיטיבים לעשות, הכלי מקצר את הדרך אל התובנה:
You get more done in less time.
פתחתי לעצמי חשבון חינם (שיסתיים בקרוב) והזנתי מספר מאמרים. קיבלתי קטעים מתוך המאמרים. מצאתי שהקטעים האלה פחות או יותר שיקפו את מה שכתוב במאמרים, אבל אינני יכול להגיד שקבלת הקטעים, אפילו אם ריכוזם סביב מילות מפתח, עזרה לי להבין את המאמרים טוב יותר (או מהר יותר) מאשר קריאתם במלואם. יכול להיות, אפילו, שעבדתי עבודה כפולה מפני שחזרתי למאמרים לוודא שאכן הכלי מצא וזיקק את העיקר. (כמובן שאם הייתי ממשיך להשתמש בכלי סביר להניח שהייתי לומד להסתמך עליו.)

בשלב הזה מותר לשאול למה שאתעכב על כלי חדש שכנראה מבטיח יותר מאשר הוא מקיים (או אפילו יכול לקיים)? לא חסרים כלים כאלה, ואם כך, למה לבקר דווקא את הכלי הזה? יש, כמובן, סיבה. בסיסמה "Learn More. Read Less" הכלי כמעט מקדשת את העצלנות. אין צורך להתאמץ, הוא קורץ לנו, אפשר להסתדר בפחות מאמץ מפני שעבודת החשיבה תיעשה עבורנו. יש ללא ספק טעם בכלי דיגיטאלי שחוסך לנו זמן, אבל הסיסמה הזאת רומזת שהחסכון איננו רק בזמן, אלא גם במאמץ המחשבתי.

גם אם אינני חושב שרק בזיעת אפינו נשיג דעת, כלי שלועס את המידע שלנו כדי שיהיה לנו קל יותר לעכל אותו משאיר אצלי טעם מר בפה. בשמחה הייתי מברך על כלי שהיה עוזר לנו ללמוד לתקצר, שהיה מסייע לנו לדלות את העיקר מתוך טקסט ארוך. ויש כלים כאלה, פשוטים יותר מאשר הכלי הזה, שבאמצעותם הקורא יכול לסמן חלקי טקסט שונים ולרכז אותם, כך שהקורא, בסיוע הכלי, בונה את התקציר בעצמו. במקום יצירה אוטומטית של תקציר, כלי כזה מסייע לנו בזיהוי העיקר, ומאמן אותנו במלאכה החשובה הזאת.

בתקופה שעוד לימדתי בכיתה הורים נהגו לפנות אלי ולשאול למה הילדים שלהם אינם מעתיקים את הכתוב בלוח הכיתה למחברות שלהם. נהגתי להשיב שאני מנסה (אני מודה, לא תמיד בהצלחה) לפתח בתלמידים את היכולת לסכם בעצמם. באותה תקופה לא היה מחשב אלא רק לוח וגיר, ועפרון ומחברת. עודדתי את התלמידים למצוא רעיונות מרכזיים ולהבליט אותם, ולרכז את הרעיונות האלו כך שהרעיונות המרכזיים של הטקסט היו בולטים לעין. כלי דיגיטאלי לימודי מוצלח מאפשר פעולות כאלו כך שהתלמיד יכול לאתר את העיקר, וגם להבהיר לעצמו מה מעניין אותו (אם בכלל). לעומת זאת, ה-WebSummarizer משול להעתקת הלוח אחרי שהמורה כבר סיכם את ה-"דיון". כמו הסיכום בלוח, הכלי חושב בשביל התלמיד ובמקומו. אנחנו זקוקים לכלים אחרים – כלים שעוזרים לתלמיד לחשוב בעצמו.

תוויות: , ,

יום רביעי, 11 ביוני 2014 

זה לא רק עניין של אובדן

מספר כתבות שעוסקות בעדיפות הכתיבה ביד על פני ההקלדה במקלדת המחשב/הטבלט התפרסמו לאחרונה. אני חש שזה איננו רק מקרה, אלא עדות לכך שמטוטלת ההתייחסות לדיגיטאליות בחינוך מתחילה לנוע לכיוון של מציאת פגמים בסיפור האהבה של החברה שלנו עם התקשוב. בכתבות האלה אפשר למצוא, כצפוי, לא מעט נוסטלגיה – געגועים לתקופה פשוטה יותר של לפני הדיגיטאליות. לפני שבוע, ב-Time Magazine, למשל, נכתב על Five Reasons Kids Should Still Learn Cursive Writing, ובין הסיבות שבכתבה אנחנו קוראים שעדיין יש מסמכים שמצריכים את החתימה שלנו, שבלי לימוד כתב רהוט (cursive writing) תלמידים לא יוכלו לקרוא את הכרזת העצמאות (של ארה"ב, כמובן), וגם שיש ערך אסתטי לכתיבה ביד (במיוחד במכתבי אהבה).

אבל לצד הנוסטלגיה הזאת מופיעות גם טענות מדעיות – שמי שכותב ביד זוכר טוב יותר את מה שהוא רושם, למשל. מספר מחקרים מחזקים את הטענה הזאת, אם כי אני מתרשם שבכתבות שהתפרסמו לאחרונה ממחזרים מספר די קטן של מחקרים, כאשר חלק מאלה כבר הופיעו לפני מספר שנים. אבל מובא גם ביסוס מדעי שמחזק את ממצאי המחקרים, ביסוס שהולך ומתפתח עם שכלול חקר המוח. טוענים שהיום אנחנו מבינים שהכתיבה (להבדיל מההקלדה) מחזקת נתיבים במוח ולכן מביאה לזכרון טוב יותר. כתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס לפני שבוע (גירסה מקוצרת בעברית הופיעה באתר הארץ), למשל, מצטטת את סטניסלס דהיין, פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית:
When we write, a unique neural circuit is automatically activated. … There is a core recognition of the gesture in the written word, a sort of recognition by mental simulation in your brain.
חשוב לי להצהיר - אינני מתנגד לכתיבה ביד על גבי נייר. אמנם המאמרון הזה, מגירסתו הראשונה ועד להקלקה על "פרסם" הוכן במלואו מול המקלדת והמסך, אבל מידי יום אני גם מוצא את עצמי רושם מחשבות ותזכורות ביד. זאת ועוד: התמיכה שלי בהטמעת התקשוב בבית הספר איננה באה מתוך שלילת השימוש בעט ונייר, אלא מפני שאני משוכנע שבאמצעות הדיגיטאליות ניתן להרחיב את צרור הכלים המחשבתיים/לימודיים שעמדו לרשותנו עד היום. אני חושש, אבל, שריבוי ההתייחסויות לנושא הכתיבה ביד שהתפרסמו לאחרונה נובע מכך שיש מי שחושב שקיים מרדף פרוע אחרי כל דבר דיגיטאלי בחינוך, ושצריכים לבלום את התנופה הזאת. מול אלה שמקדמים את התקשוב מציבים תמרור שמכריז "הכלים האלה יפגעו ביכולת התלמיד ללמוד". הנסיון הזה מדאיג אותי, במיוחד מפני שנדמה לי שביסודו נמצאת תפיסה מוטעית בנוגע להתפתחות האנושית.

לטענה שהזכרון האנושי פועל טוב יותר כאשר האדם רושם בכתב יד מאשר באמצעות מקלדת ומסך מתלווה הנחה – לפעמים סמויה ולפעמים גלויה: המוח שלנו מתאים לכתיבה ביד. בתיאור של מחקר שערכה קרין ג'יימס מאוניברסיטת אינדיאנה שמופיע בכתבה בניו יורק טיימס, אנחנו קוראים:
The researchers found that the initial duplication process mattered a great deal. When children had drawn a letter freehand, they exhibited increased activity in three areas of the brain that are activated in adults when they read and write: the left fusiform gyrus, the inferior frontal gyrus and the posterior parietal cortex.

By contrast, children who typed or traced the letter or shape showed no such effect. The activation was significantly weaker.
אין לי סיבה לפקפק בממצאים על הפעילות המוחית שהחוקרים מצאו. אבל נדמה לי שחשוב לזכור ששהקריאה והכתיבה הן תופעות מאד חדשות בהיסטוריה האנושית. לא נולדנו (כפי שאצטט בהמשך) לכתוב ולקרוא. במקום להסיק שהמוח מתאים יותר לכתיבה ביד, אולי נכון יותר לטעון שבעקבות התפתחות הקריאה והכתיבה המוח התפתח כדי לייעל ולחזק את הפעולות האלו. חשוב גם לזכור שלא פעם הטכנולוגיה היא אשר מדרבנת סוג מסויים של פעולה. בערך על הכתיב הרהוט (cursive) בוויקיפדיה, למשל, טוענים שהנוצה, כלי הכתיבה הנפוץ בתקופת התפתחות הכתיב הרהוט, השפיעה על ההתפתחות הזאת:
The origin of the cursive method is associated with practical advantages of writing speed and infrequent pen lifting to accommodate the limitations of the quill.
ההדדיות הזאת שבה המוח משפיע על הטכנולוגיה, והטכנולוגיה משפיעה על המוח, איננה מפתיעה. אבל כאשר מכירים בהדדיות, היתרון של הכתיבה ביד על ההקלדה למסך כבר לא נראית כחקוקה בסלע, ומבנה המוח איננו בהכרח "קובע" כיצד עדיף לנו לקרוא או לכתוב. בספרו "Reading in the Brain" דהיין, שממצוטט בכתבה בניו יורק טיימס, פחות או יותר כותב זאת:
The invention of reading led to the mutation of our cerebral circuits into a reading device. We gained a new and almost magical ability - the capacity to "listen to the dead with our eyes". But reading was only possible because we inherited cortical areas that could learn to link visual graffiti to speech sounds and meanings. (ע' 302)
מרי-אן וולף, בספרה המרתק "Proust and the Squid" כותבת משהו דומה. היא מדגישה את הגמישות של המוח שבמקום לקבע אותנו בדרכי פעולה מוצקים, מאפשרת לנו להרחיב את מגוון את פעולות שלנו:
We were never born to read. Human beings invented reading only a few thousand years ago. And with this invention, we rearranged the very organization of our brain, which in turn expanded the ways we were able to think, which altered the intellectual evolution of our species. Reading is one of the single most remarkable inventions in history; the ability to record history is one of its consequences. Our ancestors' invention could come about only because of the human brain's extraordinary ability to make new connections among its existing structures, a process made possible by the brain's ability to be shaped by experience. This plasticity at the heart of the brain's design forms the basis for much of who we are, and who we might become. (ע' 3)
וולף ודהיין אמנם מתייחסים בעיקר לקריאה, אבל נדמה לי שהגמישות שהם מציינים תקפה גם בנוגע לכתיבה, ולאמצעים שבהם אנחנו כותבים. היום קשה לנו לבדוק אם החשיבה והזכרון של אדם שחורט מילים על חרס עם חרט חזקים או חלשים יותר מאלה של אדם שרושם את אותן המילים עם דיו על קלף. סביר מאד להניח שהחשיבה והזכרון של מי שלמד בעיקר משמיעה שונים ממי שגדל לתוך תרבות שבה הכתיבה היא האמצעי העיקרי להעברת מידע, אבל אינני יודע כיצד לקבוע איזו דרך עדיפה.

לא כל התפתחות טכנולוגית בהכרח חיובית. יש בהחלט טעם במחקרים שבוחנים אם לכלים דיגיטאליים יש עדיפות על פני כלים ישנים יותר שנועדו למלא (פחות או יותר) את אותו הצורך. אבל לעתים קרובות מדי השאלות נוסח "מה אנחנו מאבדים" מתעלמות מכך שהחשש הוא כלפי האובדן של משהו שהוא יחסית חדש בתרבות שלנו, ושחששות כאלה עלו בעבר כלפי המצאות שהיום הם מובנים מאליהם. די להזכיר את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון שבו תמוז, מלך מצרים, דוחה את המתנה של המצאת הכתב שתיות מגיש לו בטענה שבמקום להגדיל את חוכמת האדם הוא יקטין אותה מפני שהוא יחליש את הזכרון. מתברר שהיכולת של המוח להסתגל למצבים חדשים, ולאתגרים חדשים, היא בין התכונות האנושיות החשובות ביותר. הגמישות טבועה בנו, אם כי כנראה צריכים לתת לה זמן לבוא לביטוי.

תוויות: , ,

יום ראשון, 8 ביוני 2014 

לדעתי, הסטודנטים האלה עוברים את המבחן ... בגדול!

לפני שנה לארי קובן כתב על כך שהסטנדרטים המשותפים החדשים שרוב המדינות בארה"ב נמצאות בתהליך של אימוצם היו מתנה נהדרת לתעשיות החומרה והלומדה. קובן הסביר שעל פי רוב המחקר איננו מצדיק את השימוש המאסיבי בתקשוב בבתי הספר, אבל בזכות הסטנדרטים כבר אין צורך להוכיח כדאיות התקשוב, מפני שהסטנדרטים החדשים, והערכתם, מהווים הצדקה חדשה להכנסת התקשוב לתוך בתי הספר. כתבתי אז על אותו מאמרון של קובן. הדגשתי שעל אף העובדה שאין ספק שסופו של התהליך התקשוב יחדור לחינוך, בכל זאת רחוק מבטוח שהוא ישרת את הלומדים ואת הלמידה. באופן כללי אני יותר אופטימי מאשר קובן בנוגע להשפעה החיובית האפשרית של התקשוב על הלמידה, אבל אני מזדהה עם החשש שלו שיותר מאשר התקשוב יקדם את הלמידה, הוא יקדם את הרווחים של החברות שמכינות חומרי הלמידה, ובמיוחד את אמצעי ההערכה, עבור הסטנדרטים החדשים. השבוע למדתי על קבוצה נוספת שמנסה "להרוויח". אתר האינטרנט של עיתון של עיר קטנה במדינת מסצ'וסטס מסביר:
Two sixth grade math classes lost an entire week’s worth of instruction taking a trial run of a new test and now they want payment for their time.
באופן אקראי שתי כיתות ו' בבית ספר בעיר נבחרו להיות שפני נסיון של מבחן במתמטיקה שיוגש, בצורה מתוקשבת, לתלמידים בשנה הבאה. תלמידי הכיתה שוחחו עם המורה שלהם וציינו שאחרי אימוץ המבחן מחוזות רבים בארה"ב ישלמו כדי שהתלמידים שלהם ייבחנו באמצעותו. כתוצאה, הגוף שמכין את המבחן ירוויח כסף רב. לעומת זאת, הם, שלא בחרו להשתתף בניסוי, לא מקבלים תמורה עבור הזמן שלהם – זמן שאחרת יכול היה להיות מוקדש ללמידה. המורה עודד את התלמידים לכתוב מכתב, וכך הם עשו. המכתב נשלח, בין היתר, לשר החינוך האמריקאי. לפי אחד התלמידים:
"I thought it was unfair that we weren’t paid for anything and we didn’t volunteer for anything," said Beaulieu. "It was as if we said, ‘Oh we can do it for free.’"
התלמידים נעזרו בכישורים המתמטיים שלהם כדי לחשב את התשלום שמגיע להם:
Beaulieu used his math skills in the letter, determining that the two classes would collectively earn $1,628 at minimum wage for their 330 minutes of work. He then went on to figure out how many school supplies that amount could buy: 22 new Big Ideas MATH Common Core Student Edition Green textbooks or 8,689 Dixon Ticonderoga #2 pencils.
הסיפור הזה הוא, כמובן, לא יותר מאשר קוריוז נחמד. אבל ביסודו נמצא עקרון חשוב. כזכור, קובן כותב שהסטנדרטים החדשים, והמבחנים שאמורים להעריך אם תלמידי ארה"ב עומדים בהם, מהווים התירוץ החדש למכירת חומרה ולומדה לבתי הספר. עבור החברות שמפתחות ומוכרות את המבחנים האלה מדובר ברווחים של עשרות מיליוני דולרים. בנוסף, למבחנים האלה השפעה גדולה על יום הלימודים בבית הספר, כאשר שעות למידה יקרות מוקדשות להם, וחלק ניכר ממערך הלימודים מופנה להכנה לקראתם. יש כאן מקרה של הזנב שמכשכש בכלב, כאשר כמעט לכולם ברור שבארה"ב בתי הספר נדרשים להתאים את עצמם למבחנים במקום שהמערכת תפתח שיטות הערכה שבאמת בודקות את הלמידה שאמורה להתרחש בהם. אפשר היה לצפות שהחברות האלו ישלמו לבתי הספר שבהם נערכים מבחני הניסוי – מדובר, בוודאי, בטיפה בים לעומת הרווחים העתידיים שלהם. אבל כדי שזה יקרה יש כנראה צורך במחאה כמו זאת של התלמידים.

התלמידים במסצ'וסטס מהווים נקודת אור קטנה, ואם כבר במבחנים מדובר, יכול להיות שנקודת אור נוספת, גדולה יותר, נדלקת בסין. לפני כחודש וחצי דיווחתי כאן על סידרת מאמרונים של יונג ז'או (Yong Zhao) בנושא הבעייתיות של מבחני פיס"ה – בעייתיות באופן כללי, ועבור מערכת החינוך של סין בפרט. לפני שבוע ז'או כתב שהעיר שאנגחאי שוקלת להפסיק את ההשתתפות בפיס"ה. מתברר שלדעתם של מספר מובילי חינוך שם הדירוג של העיר בראש הסולם של פיס"ה מזיק לחינוך. לפי אדם בעל תפקיד רם במערכת החינוך של שאנגחאי:
Shanghai does not need so-called ‘#1 schools.... What it needs are schools that follow sound educational principles, respect principles of students’ physical and psychological development, and lay a solid foundation for students’ lifelong development.
ז'או מדווח שבשאנגחאי שוקדים על פיתוח של מערכת הערכה שונה ממבחני פיס"ה, מערכת שאיננה מבוססת על מבחנים בלבד:
The new evaluation system deemphasizes the significance of test scores. Instead of being the sole measure of educational quality, test scores become one of 10 indicators Shanghai (and China) will use to evaluate schools. The new evaluation system will measure student motivation and engagement, student-teacher relationship, and physical fitness.
כנראה שבסין מתחילים להבין שדירוג גבוה בפיס"ה איננו מעיד על מערכת חינוך בריאה, או על מערכת שמכשירה דור להתמודד עם האתגרים שהוא עתיד לפגוש. לטעמי, התלמידים במסצ'וסטס שהשתמשו בידיעותיהם במתמטיקה כדי לחשב את השכר המגיע להם, וגם הפגינו מעורבות אזרחית ראויה לשבח, ממחישים סוג אחר, אמיתי יותר, של הערכה שממנו כולם יכולים ללמוד.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates