יום שישי, 27 בפברואר 2015 

התלמידים בין הפטיש והסדן

לפני כשבוע הבלוג של MindCET של המרכז לטכנולוגיה חינוכית פרסם מאמרון של אלעד גבירץ שפורסם כמה ימים לפני-כן בבלוג שלו. אינני מכיר את גבירץ, וזאת היתה ההכרות הראשונה שלי עם הבלוג שלו. אני מתרשם שהוא עוסק בנושאים מעניינים, אם כי לא מספיק קרובים לנושאים שמעסיקים אותי כך שאעקוב אחריו. אם המאמרון הזה היה מתפרסם רק בבלוג של גבירץ אני בכלל לא הייתי מגיע אליו, ובוודאי לא היתה לי סיבה להגיב. ההתייחסות שלי כאן קשורה לכך שהמאמרון מופיע בבלוג של MindCET, ומפני שאני מעריך את הגישה החינוכית של MindCET נדמה לי שיש טעם לשאול למה הם ראו לנכון לפרסם אותו.

במאמרון גבירץ מדווח על הנסיון של אחד משלושה בתי הספר שמשתתפים בפיילוט של משרד החינוך לחלק מחשבי Chromebook לתלמידים. (במאמרונים קודמים בבלוג שלו גבירץ כותב שהוא רכש Chromebook לעצמו, ואני מניח שההתעניינות שלו בשימוש במחשבים האלה בבתי הספר קשורה להחלטת הרכישה הזאת.) ההכרות של גבירץ עם השימוש במחשבי Chromebook בכיתה היא כנראה דרך סרטון YouTube בן שש דקות בו שלושה תלמידי כיתה ה' בבית ספר במחוז צפון מספרים על הנסיון (החיובי) שלהם עם המחשבים האלה. אני מוכן להאמין לתלמידים שהם מרוצים מהניסוי, אם כי אני מתקשה לזהות מה שונה במה שהם מספרים מדיווחים מבתי ספר שחילקו מחשבים ניידים אחרים, או טבלטים, לתלמידים. גבירץ מתרשם מאד מהעובדה שמערכת ההפעלה נמצאת "בענן", אבל כאשר התלמידים מספרים שהם מגיעים בקלות דרך ה-drive של גוגל לקבצים שעליהם הם עובדים, ספק אם חסכון הזמן הוא משמעותי לעומת מחשבים אחרים. ילדה אחת מספרת שכל חומרי הלמידה נמצאים במקום אחד ו-"הכל דיגיטאלי", וילד אחר מספר ש-"אפילו שאתה בחו"ל או חולה ..." הכל נגיש. אפשר אולי להבין את התלהבות התלמידים, אבל מאמירות די סתמיות כאלה קשה להבין כיצד גבירץ מגיע להצהרה שלו לגבי המחשבים האלה (שמופיעה בכותרת המאמרון) שהמחשב יחד עם מערכת ההפעלה מצביעים על:
השאיפות של גוגל לשנות את עתיד ילדיכם
אין ספק שלגוגל יש שאיפות, אבל לא ברור שהשאיפות האלו הן לשינוי עתיד הילדים. כמו-כן, מהסרטון קשה להתרשם שהעתיד הזה באמת משתנה.

דווקא ב-15 השניות הראשונות של הסרטון, לפני הראיון עם שלושה התלמידים שמדווחים על השימוש במכשירים האלה, אנחנו רואים כיתה שבה התלמידים יושבים בשורות, כל אחד מול המחשב השלו, בצורה שמשקפת את העבר הרבה יותר מאשר את העתיד. כמו-כן, בראיון עם שלושה התלמידים הם מספרים על כך שכל המחברות שלהם, והספרים הדיגיטאליים שאיתם הם לומדים, נמצאים בענן בצורה נגישה, ושוב הרושם הוא שיש כאן מחשב חדיש, אבל הוראה ישנה. אם יש כאן משהו ששונה מבעבר הוא כנראה ב-"חוויה", וגבירץ רואה בזה דבר חיובי וחשוב:
המשתמשים מקבלים חוויה דומה למה שהם מחזיקים בו כל הזמן – הסמארטפון שלהם. גוגל מצמצמת את הפערים בין החוויה של הסמארטפון לבין החוויה של מחשב שולחני. הכל פשוט יותר.
הוא טוען שמי שיצליח ליצור את חוויית השימוש הטובה ביותר (והדומה יותר לשימוש באפליקציות בסמרטפון) ירוויח.

הרושם החזק ביותר שמתקבל מהקריאה במאמרון של גבירץ (ומהצפייה בסרטון) איננו שגוגל משנה את עתיד הילדים, אלא שיש קרב ענקים שמתחוללת על גבם של הילדים האלה. בחלק האחרון של המאמרון שלו גבירץ עורך השוואה בין ה-Chromebook לבין טבלט ה-Surface של מיקרוסופט. ההשוואה פחות חשובה מאשר עצם התחרות. גבירץ צודק כאשר הוא כותב:
על הגב של הקטנים שלכם מתחוללת אחת המלחמות הגדולות בין מיקרוסופט לבין גוגל על שוק ההשכלה (בתי ספר עד אוניברסיטאות).
אבל משום מה הוא איננו מסיק את המסקנה המתבקשת שכאשר אחד הענקים האלה ינצח, מי שיפסיד לא יהיה רק החברה האחרת, אלא החינוך והתלמידים.

לקראת סיום הכנת המאמרון הזה נתקלתי בקישור למאמרון של גיל גרטל באתר "שיחה מקומית" בפורטל מס"ע. גרטל כן מודע לכך שקרב הענקים בין גוגל ומיקרוסופט, וחברות אחרות, הוא על השליטה בשוק אדיר, ולא על דרכים טובות יותר ללמוד. גרטל מדגיש שלא פעם המחשות על גבי המסך מטעות, ושהגישה הפתוחה לעוד ועוד מידע איננה בהכרח אומרת שלומדים יותר טוב. דבריו של גרטל אינם חדשים. אינני כותב זאת כביקורת (הרי במקרה הטוב גם בבלוג הזה יש מעט מאד "חדש"). אינני מסכים עם כל טענותיו, אבל במיוחד היום חשוב שדבריו יישמעו. הרי אחרי שהתקשוב חדר באופן די מאסיבי לתוך הכיתה עלינו להודות שהמחשב בפני עצמו איננו יכול לחולל שינוי משמעותי בלמידה. ללא קשר להסכמה או לאי-הסכמה עם דעתו של גרטל על המחשב בכיתה, קשה להתווכח עם הפיסקה המסכמת שלו:
התקשוב אינו תרומה של עולם ההיי-טק למערכת החינוך, אלא להפך – מערכת החינוך תורמת מיליוני שקלים ליזמים ולמשווקים של תעשיית ההיי-טק, שמוכרים לנו הבטחות מופרכות על למידה וחינוך. את הכסף משלמים ההורים. את המחיר משלמים הילדים.
נדמה לי שגבירץ מתקשה להבין זאת. הוא יודע שמתנהל קרב בין ענקים על שוק החינוך, אבל במקרה הטוב הוא מתעניין בו מן הצד, ובמקרה הפחות טוב הוא בוחר צד. אבל אין לי טענות כלפיו מפני שאינני יודע אם הוא בכלל מתיימר לעסוק בחינוך. לעומת זאת, אני כן בא בטענות כלפי אנשי MindCET שללא ספק מכירים היטב את קרב הענקים המתנהל על גבם של התלמידים אך משום מה מעדיפים לבחון מי מבין היריבים עדיף במקום לבחור בצד התלמידים והלמידה.

תוויות: ,

יום שני, 23 בפברואר 2015 

המומחיות כנראה כבר איננה מה שהיתה פעם

מי צריך להתעניין ב-Horizon Report שהמהדורה להשכלה גבוהה לשנת 2015 שלו התפרסמה בתחילת החודש? הדוח הזה מופיע כבר 12 שנה (יש גם מהדורות ל-K12 ולמוזיאונים אבל אלה חדשות יותר, ועדיין לא הופיעו לשנה הזאת) ובשנים קודמות הוא עורר עניין רב. אבל אני מתרשם שהשנה, ואולי כבר מספר שנים, העניין הזה די נמוג.

מאפיין די בולט של רבים שעוסקים בתקשוב החינוכי הוא הרצון לזהות את "הדבר הגדול הבא" (ועדיף, כמובן, לפני שאחרים עושים זאת). דוח Horizon מנסה לזהות, בטווחים בין שנה לחמש שנים, אילו מגמות טכנולוגיות ישפיעו על החינוך. אבל לא ברור לשם מה תחזית כזאת נחוצה. ספק אם מורים בכיתות יכולים להרוויח מעיון בדוח. הם הרי עסוקים ביום-יום שלהם, ובמקרה הטוב הם מאמצים טכנולוגיות שכבר מגיעות למימוש. לא נראה לי שיהיה להם יעיל לעקוב אחר תחזיות של עתידנים כדי לגלות מה ישפיע על התחום בעוד שנה או חמש שנים. יתכן שיזמים שרוצים לחדור לתחום החינוך ירצו לעיין בתחזית עתידית כדי שהם יוכלו לבדוק אם מישהו אחר כבר עולה על הרעיון שלהם, אבל יזמים מוצלחים ירצו לצעוד לפני המחנה, ובמקום לקרוא על מגמות הם ינסו להיות אלה שיוצרים אותן. מי נשאר? אנשי מנהל ופיקוח כן עשויים להתעניין בתחזיות האלו על מנת לתכנן את הרכישות שלהם, להחליט אם כדאי להוציא כסף היום על הרעיונות המבטיחים הנוכחיים, או אולי לחכות לטכנולוגיות שנכון להיום אינן ישימות אבל נחשבות למבטיחות בעוד כמה שנים.

כזכור, מהתגובות, או מהעדר התגובות (נכון לעכשיו) לדוח, נדמה לי שהשנה אין בו התעניינות רבה. אולי אני בודק את הבלוגים הלא נכונים, אבל משנה לשנה מספר ההתייחסויות שאני פוגש בבלוגוספירה החינוכית הולכת וקטנה. האם זה סימן שאפילו אנשי המנהל ואנשי הפיקוח כבר אינם צמאים לדעת מה יש בדוח? מגמות רבות צצות בחינוך, ובוודאי אין זה מזיק שקבוצה של מומחים ינסו לעשות בהן סדר. אבל יותר ויותר המגמות שמציינים בדוח נראות כאלה שגם מי שקורא את העיתון בצורה קצת יותר מעמיקה מאשר רופפת יכול לזהות. אולי היום כבר לא צריכים "מומחים".

השנה דוח Horizon מוסר לנו שתוך שנה או פחות שתי מגמות יגיעו למימוש – BYOD והכיתה ההפוכה. שתי המגמות האלו זוכות לכותרות בעיתונות באופן תדיר כך שהיה צפוי למצוא אותן בדוח. אבל רצוי לשים לב שהכיתה ההפוכה זכתה לאותו מעמד גם בשנה הקודמת, כך שאולי היינו צריכים לצפות שבמקום שהיא תהיה "מגמה", השנה היא כבר תמומש. בצורה דומה, BYOD נמצא בחדשות כבר מספר שנים. בהשכלה הגבוהה מעטים הם הסטודנטים שמגיעים לשיעורים בלי מחשב נייד או סמרטפון. בנוסף, זאת אמנם הפעם הראשונה שהוא מופיע בדוח להשכלה הגבוהה, אבל הוא מופיע כמגמה לטווח קצר בדוח של K12 לשנת 2014, ולכן תמוה שרק עכשיו מחברי הדוח מציינים שהוא עשוי להשפיע על ההשכלה הגבוהה.

אודרי ווטרס מבקרת את הדוח על כך שהוא תמיד נמצא עם המבט לעתיד. אפשר, כמובן, להבין שבדיוק זאת כוונתו – הרי שם הדוח הוא Horizon, אופק. אבל אם אנחנו אמורים להתייחס לדוח כמהימן חשוב שנוכל לבחון אם תחזיותיו הקודמות התממשו. אבל עם בכל דוח חדש אין סקירה על התחזיות משנים קודמות, קשה לנו לבדוק עד כמה הדוח חזה נכון את העתיד לקרות. ווטרס כותבת שמתסכל אותה שהדוח:
does not revisit previous year’s predictions, and as such does not really explain how or why the trends suddenly appear and disappear and reappear. Every report release always has me going back to previous years’ editions to see for myself what’s changed.
עבור ווטרס יש כאן עדות לראייה הא-היסטורית של התקשוב החינוכי. היא בוודאי צודקת, ונדמה לי שהיא אפילו זהירה מדי בביקורת שלה. הרי אם היה קשה להביט לאחור כדי לבדוק את מהימנות התחזיות הקודמות אפשר היה להיות סלחניים, אבל קל מאד לעשות זאת. לכן נדמה לי שעלינו להסיק שעורכי הדוח אינם רוצים לערוך את הבדיקה הזאת. עם זאת, אינני חושב שזה מפני שהם חוששים לגלות (או לחשוף) שלעתים קרובות התחזיות לא התממשו. הסיבה קשורה לכך שהתקשוב החינוכי רואה את עצמו כתחום שבאופן תדיר ממציא את עצמו מחדש, ובעצם, אין זה ב-DNA שלו להביט לאחור.

הביקורת של סטיבן דאונס דומה. הוא כן בודק את התחזיות מהדוחות של חמש השנים האחרונות. מהבדיקה הזאת הוא מוצא שרק בתחום אחד (learning analytics) אפשר להגיד שהדוח דייק, ואילו עבור תחומים אחרים הוא פספס, או פשוט פרץ לתוך דלת פתוחה ו-"חזה" דברים שכבר היו ברורים לכל. הוא כותב:
So what does it tell us about the methodology? Mostly, that it sways in the breeze. It's strongly influenced by the popular press and marketing campaigns. It's not based on a deep knowledge [of] significant technology developments, but rather focuses on surface-level chatter and opinion.
המסקנה שדאונס מסיק קשורה למתודולוגיה של הדוח, אבל גם אם המסקנה שלו מוצדקת, אני חושש שהיא איננה נוגעת בשורש הבעיה. הדוח די מדייק במגמות שהן מובנות מאליהן, ומפספס בסוגיות שהן מורכבות יותר. מתברר שלטווח הקצר איננו זקוקים למומחים כדי לזהות מגמות הקשורות לטכנולוגיות בחינוך. אם זאת, דווקא לא היה מזיק אם היו לנו מספר מומחים שהיו מסוגלים לראות מעבר לצפוי והשטחי. אבל לא ברור לי שיש לזה ביקוש. אנחנו כנראה מבינים שמאופיו של האופק תמיד להתרחק מאיתנו, ואם איננו מגיעים אליו, אנחנו גם לא צריכים לבדוק אם צדקנו בתחזיות. הרי תמיד יהיה "הדבר הגדול הבא" נוסף טיפה מעבר לו.

תוויות:

יום חמישי, 19 בפברואר 2015 

זה מזכיר לי את קבוצות הדיון

אי-שם בהיסטוריה הקדומה של האינטרנט בחינוך, קבוצות דיון נראו לרבים ככלי חינוכי חשוב. אפשר היה להבין למה. בין היתר, קבוצות הדיון הגמישו את מגבלות הזמן והמקום של הכיתה המסורתית. פתאום דיון בכיתה כבר לא היה צריך להסתיים עם הצלצול. אפשר היה להמשיך אותו גם בשעות הערב, מהבית. לאלה מאיתנו שייחלו לחוויה לימודית עשירה ואותנטית יותר, ושסברו שהלמידה איננה מתרחשת רק בכיתה, קבוצות הדיון היו צעד בכיוון הנכון. היה, כמובן, גם צד בעייתי יותר. הרי בשיעור הפרונטלי הרגיל שבו המורה ביקש לקיים דיון רוב התלמידים ידעו שאם הם יושבים בשקט ועושים פרצופים הרומזים שהם טיפה מתעניינים במתרחש הם יוכלו להתחמק מהבעת דעה. לדאבונם הם גילו שבקבוצות הדיון הם נדרשו לכתוב כמה משפטים במקום להיות לגמרי פסיביים. זאת ועוד: גם המורה, במקום להקשיב לקומץ דוברים ולסיים את העניין, נדרש להקדיש את הערב ה-"פנוי" שלו לקריאת הגיגיהם של תלמידים שכתבו את מה שהם כתבו רק כדי לצאת ידי חובה, ואפילו להגיב להם.

קשה לקבוע מתי העומס המכביד הזה גבר על היתרונות שבמתן יכולת ההבעה לכל תלמיד, אבל בשלב מסויים הפופולאריות של קבוצות דיון בסביבה החינוכית דעכה. הפורום הפך בעיקר לאמצעי שדרכו ניתן למסור שיעורי בית למורה (בדרך כלל כקובץ מצורף). יתכן שהמערכת גילתה שהיא לא עד כדי כך מעוניינת במה שכל תלמיד רוצה להגיד. סביר להניח שאותו הדבר קרה עם הבלוגים שפרחו מאד לפני כעשור. אולי גם כאן המערכת הבינה שאם מעודדים תלמידים לכתוב לבלוג מישהו גם יצטרך לקרוא את מה שהם כותבים, ולמי יש זמן לכל הקריאה הזאת.

ההרהור הזה התעורר בעקבות מאמרון בבלוג של קתי דייווידסון מתחילת החודש. במאמרון דייווידסון מצטטת קטע מתוך ראיון עם סמואל דלייני, אחד מסופרי המדע הבדיוני החשובים של הדורות האחרונים. הקטע לקוח מתוך סרט על דלייני שהופק בשנת 2007. דלייני חובש כובעים רבים, וביניהם של מרצה באוניברסיטה. בקטע המצוטט הוא מסביר למה בדיון בכיתה הוא דורש מכל הנוכחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור, גם אם הם אינם "יודעים את התשובה":
Don’t you realize that every time you don’t answer a question, you’re learning something? You’re learning how to make do with what you got, and you’re learning how not to ask for a raise…you’re learning how to take it. That’s not good! That’s not good! So, from now on, whenever I ask a question, everybody’s got to put their hand up. I don’t care whether you know the answer or not. You have to put your hand up…I’m going to call on you and if you don’t know the answer, I want you to say nice and clear: I don’t know the answer to that, Professor Delany, but I would like to hear what that person has to say. And we’ll pass it on. And so this is what we started doing. And I said, whenever I ask a question, everybody put their hand up. I don’t care whether you know or not…You need to teach people they are important enough to say what they have to say.
לעתים קרובות מדי תלמידים בכיתה "לומדים" שהם אינם חשובים, שאף אחד איננו מעוניין במה שיש להם להגיד. בדרישה שלו שכל אחד יצביע דלייני נלחם נגד המצב הזה. הוא מבקש לגרום לסטודנטים להאמין בערך העצמי שלהם. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שהמטרה הזאת היתה בבסיס של השימוש בקבוצות דיון בתחילת הדרך, וגם בבלוגים, בחינוך. בזמנו נהגנו לציין שלא פעם תלמיד שלא מצליח להתבטא במסגרת של שיעור פנים אל פנים מסוגל לתרום רבות לכיתה שלו באמצעות הרשת, וכך גם לזכות בהערכה של עמיתיו.

אני חושש שהתפתחותם של "ספרים דיגיטאליים", של "עצמי למידה" למיניהם, וכמובן גם של כלים לאיסוף נתונים וניתוחם, האפילה על ההתייחסות אל כלים דיגיטאליים כאמצעים להעצמת תחושת המסוגלות של התלמיד. דבריו של דלייני מזכירים לנו שמעבר ליכולתם של כלים דיגיטאליים להנגיש מידע או להמחיש תופעה, בתשתיתם הם יכולים "ללמד" תלמידים שיש ערך וחשיבות במה שיש להם להביע.

ביטוי לערך הזה אפשר למצוא בהנחיות שכותב פול מונהיימר, מורה בחטיבת ביניים בבית ספר במדינת אורגון, לתלמידיו בעניין הבלוג השיתופי של הכיתה שלהם. מנהיימר כותב:
When I say my hopes for the blog are high, I mean that I want our WorCult Blog to be a space where you get to 'show off'. You are all great thinkers and I want that to be obvious to anyone around the web that finds their way to our blog. Our blog is a public showcase for the learning we are doing in this unique project-based class.
תלמידים שאינם מצביעים מפגינים את העדר תחושת המסוגלות של עצמם. כאשר הם כן מצביעים – בדיון בכיתה, בקבוצת דיון, בבלוג – הם מגלים שיש להם מה להגיד, גם אם הם לא היו מודעים לזה קודם.

תוויות: ,

יום חמישי, 12 בפברואר 2015 

בשלב מסויים צריכים לבחור צד

אני מרבה (גם כאן) לתאר את קהילת התקשוב בחינוך כקואליציה המורכבת ממספר אוכלוסיות. יש אנשי חינוך שמבקשים לאמץ כלים דיגיטאליים כדי לקדם את ההוראה ואת הלמידה; יש אנשי מנהל שרואים בתקשוב אמצעי טוב להשיג ציונים טובים יותר במבחנים (וגם להראות שהם צועדים עם הזמן); ויש אנשי עסקים שרואים בחינוך קרקע בטולה ליזמות שלהם, שוק אדיר שמחכה שיחלבו אותו. על אף העובדה שהגופים האלה אינם רואים עין בעין בנושאים חינוכיים יסודיים ביותר, הם יכלו לפעול יחד סביב קידום השימוש במחשבים בכיתות מפני שהכנסת כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה שירתה את המטרות השונות של כולם. אבל לאחרונה, במידה רבה מפני שבאופן כללי המטרה הבסיסית הזאת הושגה, הקואליציה הזאת מתרופפת. היום מרכיביה השונים מתקשים לעבוד יחד. מאמרון חדש של קרל פיש, איש חינוך שפועל כבר שנים רבות לקידום התקשוב בבתי הספר, נותן עדות טובה לכך. המאמרון של פיש מראה עד כמה עמוק הקרע בין השותפים השונים של הקואליציה הזאת.

פיש כותב שעוד בשנת 1999 במחוז שבו הוא עובד במדינת קולורדו התחילו לדבר ברצינות על מחשב נייד לכל תלמיד. באותה תקופה העלויות היו גבוהות מדי והתשתיות לא היו מספיק מפותחות, אבל הוא מוסיף שעם השנים:
more and more folks were convinced that laptops would not only be helpful for students, but essential to their learning process
ועל אף העובדה שיותר ויותר אנשים השתכנעו, תכניות של 1:1 לא יצאו לדרך עד שנת 2012. באותה שנה המחוז שלו אימץ תכנית של BYOD והשלימה אותה עם חלוקת מחשבים לתלמידים שמשפחותיהם לא יכלו לממן רכישת מחשב. פיש מדווח שהיום כ-70% מהתלמידים מגיעים לבית הספר עם מחשבים משלהם, ושני שנתונים שלמים כבר משתתפים בפרויקט. הוא מוסיף שלפני שבועיים בית הספר בו הוא מלמד התחיל לקבל את הראשונים מתוך כמעט 1000 Chromebooks שהמחוז מחלק. פיש מסביר:
These weren't purchased because we've finally decided that laptops are important enough instructionally for our students to provide them, we're receiving them due to mandated state testing. Because both the PARCC and the CMAS tests are taken via computer, and because we can't sufficiently lock down the netbooks we had previously, the district decided to replace them with Chromebooks - and, of course, we had to add significantly more in order to test all of our students. After sixteen years of not being willing to spend money to support our students instructionally, we are willing (actually, forced) to spend money to support testing. Our Superintendent told us in a faculty meeting that district-wide more than $1 million dollars was being spent to purchase Chromebooks.
פיש מבין שאם המטרה היא מחשב לכל תלמיד לא רצוי להתלונן. הרי אפילו אם הסיבה לחלוקת המחשבים איננה "חינוכית", לא כל יום מתכוננים למבחן, ולכן אפשר יהיה להשתמש במחשבים שמקבלים גם לצרכים שהם לימודיים יותר. ובכל זאת:
I still think it's important to note the priorities of our national and state leaders, and what actually makes school districts spend money they otherwise wouldn't.
ההחלטה הנוכחית להשקיע ברכישת מחשבים משקפת את סדר העדיפויות של קברניטי החינוך במדינה של פיש. היא עדות לכך שלארי קובן צדק כאשר לפני שנה וחצי הוא כתב שהסיבות שבגללן בעבר רכשו מחשבים לבתי הספר (סיבות שלפי קובן לא הוכיחו את עצמן) הוחלפו בסיבות חדשות (ציטטתי כאן מהמאמרון של קובן גם כאשר הוא פרסם אותו):
The best (and most recent) gift to the hardware and software industry has been the Common Core standards and assessments. At a time of fiscal retrenchment in school districts across the country when schools are being closed and teachers are let go, many districts have found the funds to go on shopping sprees to get ready for the Common Core.

And here is the point that I want to make. The old reasons for buying technology have been shunted aside for a sparkling new one.
כזכור, במשך שנים רבות פיש היה בין התומכים הבולטים ברכישת מחשבים והכנסתם לתוך הכיתה. אבל עכשיו הוא חש שסדר העדיפויות שלו שונה מזה של חבריו לקואליציית התקשוב החינוכי. הרי אם הסיבה שבגללה המחשבים נחוצים היא כדי להכין תלמידים למבחנים, מבחינתו אפשר לוותר על הרכישה ולהשתמש בכסף בדרכים יעילות יותר:
Since we have so many of our own students bringing their own devices, much of this $1 million will end up sitting most of the time in carts, unused (once we've rolled out Connected Learners to all four grades). So I wonder what else we could've spent $1 million on? I'm sure we could all come up with lots of ideas, but here's one pretty simple one: let's hire more teachers.
לפי החישובים של פיש, אותם מיליון דולר יכולים לממן משרות של 18 מורים (המשכורת הממוצעת של מורה בחטיבת הביניים בארה"ב היא כ-$56000). הוא מעלה מספר אפשרויות של כיצד מחוז היה יכול לנצל 18 מורים נוספים. ברור לו שלא משנה כיצד המורים ינוצלו בבתי הספר, ההשפעה של יותר מורים על חייהם של התלמידים תהיה גדולה יותר מאשר ההשפעה של מחשבים חדשים שישרתו את מערך המבחנים.

וכך קורה שמורה שבמשך שנים פעל לרכישת יותר מחשבים לכיתות מוצא את עצמו מתנגד למהלך הזה כאשר הוא סוף-סוף מתבצע. הקואליציה של התקשוב החינוכי כנראה באמת מתפרקת, וזה קורה מפני שכאשר המחשבים מגיעים לכיתות ההבדלים בתפיסות החינוכיות מתחדדים עד שכבר אי אפשר להתעלם מהם. פיש נאלץ לבחור בין הטכנולוגיה לבין החינוך, וברור לו במה הוא בוחר.

תוויות: , ,

יום שני, 9 בפברואר 2015 

אולי ידענו זאת, ובכל זאת ...

חודש שלם עבר מאז שפרסמתי כאן מאמרון. אין טעם לגייס שוב את אותם ההסברים ו/או התירוצים שכבר מניתי בעבר. הסיבות שבגללן הכתיבה לבלוג נדחקה הצידה הפעם אינן חדשות, ולמען האמת, הן אינן חשובות. אפשר, לפחות, להתנחם בכך שבוודאי השתיקה הממושכת הזאת לא הורגשה אצל אף אחד. ובכל זאת עלי לציין שהפגרה הארוכה הזאת מהכתיבה הגיעה בזמן לא מתאים היות ובמהלך החודש הזה נתקלתי במספר נושאים שהיו ראויים להתייחסות. בלב כבד אני נאלץ לדלג על התייחסות לרבים מאלה, אבל על לפחות אחד אינני רוצה לוותר.

במאמרון שהתפרסם בתחילת השנה מיכאל פלדסטין הגיב להרהור של דייב קורמיה (בבלוג שלו) בנוגע לכשלון של מערכת ההשכלה הגבוהה לעורר בבוגריה את התשוקה ללמוד. פלדסטין ציטט את קורמיה שבצורה מאד חדה הגדיר את הבעיה:
We have not built an education system that encourages people to be engaged. The system is not designed to do it. It’s designed to get people to a ‘standard of knowing.’ Knowing a thing, in the sense of being able to repeat it back or demonstrate it, has no direct relationship to ‘engagement’.
לפי קורמיה, ואנשי החינוך רבים בוודאי יסכימו איתו, כולנו שוכחים את מרבית ה-"מידע" שאנחנו קולטים במהלך שנות הלימודים שלנו. לכן, המטרה של מערכת חינוכית איננה צריכה להיות הקניית עוד ועוד מידע, אלא לעורר את הרצון לדעת, להגביר את המעורבות של הלומד בתהליך הלמידה. לזה פלדסטין מוסיף:
Too bad we can’t demonstrate, statistically, that people who are passionate about learning are better workers. It’s a shame that we don’t have good data linking being excited about learning, being a high-performer in your job, and being a happy, fulfilled and economically well-off person. If we had that, we could largely resolve the tension between improving learning and improving education.
הבעיה שפלדסטין מציג איננה חדשה. היא בוודאי מוכרת לכל איש חינוך ששוב ושוב חש תסכול כאשר הוא נדרש "להעביר חומר" במקום לגרות סקרנות. מערכות ההשכלה של היום מקשרות בין הידע שנרכש לבין ההצלחה בשוק העבודה, ופלדסטין מבכה על כך שאיננו יכולים להצביע על קשר בין התלהבות מהלמידה לבין הצלחה בעובדה. צריכים להודות שהתלונה של פלדסטין איננה חדשה. היא אפילו די נדושה. אם זה היה כל מה שהוא כתב לא היתה לי סיבה להתייחס למאמרון שלו כאן, ובוודאי לא באיחור של חודש. אבל בהמשך לאותה פיסקה פלדסטין מדגיש שלו יכולנו להראות שלמעורבות והתלהבות בלמידה יש יתרון כלכלי למשלם המיסים, היה סיכוי לשכנע שכדאי להשקיע בהן. הוא כותב:
It’s a tragedy that we don’t have proof of that link.
ואז הוא מוסיף:
Oh, wait.
בהמשך פלדסטין מדווח על סידרה של סקרים שנערכה על ידי חברת גאלופ (חינם, אבל דורש רישום) שבחנו את הקשר בין wellbeing – תחושה של אושר – לבין התפוקה במקומות עבודה. מתברר שאנשים שהם בעלי גישה חיובית כלפי הלמידה הם גם יעילים יותר בתפקידים שלהם בעבודה. אחרי שהוא סוקר את המרכיבים השונים של wellbeing, ובוחן כיצד אלה קשורים לתקופת הלימודים, פלדסטין מסכם:
If you buy Gallup’s chain of argument and evidence this, in turn, suggests that being a hippy-dippy earthy-crunchy touchy-feely constructivy-connectivy commie pinko guide on the side will produce more productive workers and a more robust economy (not to mention healthier, happier human beings who get sick less and therefore keep healthcare costs lower) than being a hard-bitten Taylorite-Skinnerite practical this-is-the-real-world-kid type career coach. It turns out that pursuing your dreams is a more economically productive strategy, for you and your country, than pursuing your career. It turns out that learning a passion to learn is more important for your practical success than learning any particular facts or skills.
בעצם, אנחנו עדים כאן לאימות הטענה שהשכלה כללית במדעי הרוח, השכלה שמרחיבה את האופקים ומעוררת עניין בעולם שסובב אותנו, נמצאת בבסיס להצלחה בעבודה ובחיים. זאת איננה, כמובן, קביעה חדשה, אם כי בימינו מעטים מעיזים לבטא אותה. אבל הפעם, בעקבות הסקרים של חברת גאלופ, לפלדסטין יש הנתונים להוכיח את זה. לעתים קרובות מדי מגייסים נתונים סטטיסטיים על מנת להעמיד אותנו מול העובדות הקשות של החיים, ואילו הפעם הנתונים הם לצד גישה הומניסטית להשכלה.

אולי עבור אלה מאיתנו שההשכלה היא האמצעי לפיתוח האזרח והאדם הראוי אין שום דבר כאן שיפתיע. אבל פלדסטין מראה שאפילו עבור אלה שרואים במערכת החינוך אמצעי לפיתוח עובדים מסורים ההשכלה הכללית, ועידוד התשוקה ללמוד, הם לטובתם.

ויש גם היבט טכנולוגי לדבריו של פלדסטין. הוא מדגיש שהערך המרכזי של טכנולוגיות דיגיטאליות בתהליך הלמידה נמצא ביכולת של הכלים האלה לעזור ללומדים לחוש את המסוגלות העצמית שלהם. הוא מדגיש שכלים שמאפשרים ללומדים להתקדם מבלי שיתביישו בדברים שאינם יודעים הם תרומה משמעותית לשיפור הלמידה. עם זאת, הוא איננו מעמיד את הטכנולוגיה במרכז – לא לכשלון המערכת החינוכית ולא להצלחתה:
The core problem with our education system isn't the technology or even the companies. It’s how we deform teaching and learning in the name of accountability in education. Corporate interests amplify this problem greatly because they sell to it, thus reinforcing it. But they are not where the problem begins. It begins when we say, “Yes, of course we want the students to love to learn, but we need to cover the material.”
מדבריו של פלדסטין, ומהנתונים שהוא מביא, משתמע שכאשר התקשוב מגויס להכשרת הלומד לאינטרסים של שוק העבודה התוצאה היא לעתים קרובות הפוכה – אדם שאיננו מצליח במקום העבודה שלו, וגם פחות מאושר. סביר להניח שאלה דברים שכל איש חינוך חש באופן אינטואיטיבי, אבל טוב לגלות שיש להם גם עיגון בנתונים.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates