יום שבת, 23 בינואר 2016 

אכזבה צפויה מראש?

מבדיקה שערכתי, נדמה לי שהפעם הראשונה שהתייחסתי כאן לדברים שכתב ויל ריצ'רדסון היתה לפני עשר שנים. יתכן, אגב, שמדובר במאמרון הראשון שפרסמתי כאן. היה הגיוני לצטט את ריצ'רדסון. זה היה בתקופה שבה כלי Web 2.0 היו להיט גדול בתחום התקשוב החינוכי, וריצ'רדסון היה בין הדמויות הבולטות של אנשי החינוך שביקשו להראות שניתן לשנות את התהליכי הלמידה וההוראה הרווחים בבתי הספר בעזרת הכלים האלה. הוא אפילו כיכב בכתבה על בלוגים בבתי הספר שהתפרסמה בניו יורק טיימס עוד בשנת 2003.

בערך 50 פעמים מאז הבאתי כאן דברים של ריצ'רדסון. על פי רוב התייחסתי לדבריו בחיוב, אם כי מדי פעם מצאתי לנכון להרים גבה ולשאול בנוגע לתשתית החינוכית שעליה הוא נשען. לא פעם הרגשתי שעל אף העובדה שהוא בא מהחינוך הוא "לומד" את ההיסטוריה של החינוך תוך כדי העבודה. זה כמובן לגיטימי, אם כי לפעמים זה גם מביך לקרוא הצהרות פשטניות. (הבדיקה שערכתי על הפעמים שהזכרתי את ריצ'רדסון העניקה לי הזדמנות לראות את השינוי שהתרחש לא רק אצלו, אלא גם אצלי. אפשר בקלות לראות שינוי בכתיבה עצמה ובדרך שאני בונה מאמרון, אבל יש גם שינוי משמעותי במיקוד, שינוי שאיננו שונה בהרבה מזה שראיתי שמתרחש אצל ריצ'רדסון. וכן, גם אצלי לא פעם אני קורא משהו מביך.) למען האמת, מרתק לראות את ההתהוות של החשיבה החינוכית של אדם דרך הכתיבה הבלוגית שלו – כמעט בזמן אמת. וזה מעניין עוד יותר כאשר מדובר באדם שנחשב מוביל בתחום התקשוב החינוכי.

בשלב הזה יש אולי טעם להדגיש שדי מזמן ההובלה בתחום התקשוב החינוכי עברה מידיהם של אנשי חינוך שראו בתקשוב מנוף לשינוי חינוכי לידיהם של יזמים והי-טקיסטים נטולי חזון חינוכי שמזרימים עוד ועוד תקשוב לתוך המערכת ועוד ועוד כסף לכיסיהם. לא פעם אני שואל את עצמי אם הרבה ממה שאני, כמו לא מעט אחרים, כותב היום נובע מהתחושה שהתנופה החינוכית שבזמנו נמצאנו במרכזה חמקה מידינו ושינתה כיוון.

וזה מביא אותי (סוף סוף?) להתייחסות לדברים שריצ'רדסון כתב השבוע. (הוא כתב באתר של Educating Modern Learners. קריאת המאמרון מחייבת הרשמה, אבל ההרשמה בחינם.) ריצ'רדסון מצטט מכתבה על בית ספר במדינת טקסס שנמצא בתהליך של אימוץ התקשוב בכיתות. התהליך מתקדם לסבירות הרצון של המורים. מורה אחת שחילקה מספר מכשירי טאבלט בכיתה שלה, למשל, מציינת שתלמידיה אוהבים את השינוי ומוסיפה:
It hasn’t changed the content, but it has definitely changed the way I deliver the content.
ריצ'רדסון כותב שהמשפט הזה מבטא את הבעייתיות של שילוב התקשוב בבתי הספר. על הכתבה באופן כללי הוא כותב שהיא מבטאת:
the oh so awful wonders of tablet technology and more in a school
נדמה לי שהמשפט הקצר הזה מזכך באופן נהדר, אם כי גם באופן מחריד, את המציאות של התקשוב החינוכי היום. מצד אחד אפשר להפיק נפלאות מהכלים שעומדים לרשותנו, אך מצד שני אותן נפלאות באות לביטוי בדרכים מאכזבות ביותר.

לפני עשור ריצ'רדסון לא היה כותב כך. לפני עשור הכתיבה שלו היתה מלאה באופטימיות. היה לו ברור שבהשפעת הכלים החדשים שעליהם הוא כתב משהו חיובי יתרחש בחינוך. אבל כידוע זה לא החזיק מעמד, עד שהיום הוא חש שקיים נתק כמעט מוחלט בין התקשוב לבין השימוש בו לצרכים לימודיים. בכתבה הנוכחית ריצ'רדסון כותב:
Welcome to the low-hanging fruit of edtech, where we embrace any technology that brightens up kids’ eyes and makes disengagement go away, even for the short term. And in our never ending (“Keep it new!”) chase to find new apps and devices to get kids to stop thinking about the stuff that they really want to do and learn, we’re training them to be even more dependent, more compliant, more inside the box that we build for them.
דבריו של ריצ'רדסון ממחישים את השינוי שהתרחש בהתייחסות לתקשוב בבתי הספר. כאשר קראתי אותם חשים צורך לחבר ביניהם לדברים שכתב דייוויד ורליק לפני כשנה. ורליק הוא איש חינוך ותיק. כמו ריצ'רדסון הוא בעל קבלות רבות בתחום התקשוב החינוכי. וכמו ריצ'רדסון, הבאתי דברים שהוא כתב פעמים רבות (בערך 30 פעמים) כאן. בכמה מהפעמים האלה ביקרתי את מה שנראה לי כהתלהבות יתר מהנעשה בתקשוב, אבל זה בוודאי איננו צריך למנוע ממני להכיר בתרומה המשמעותית שלו לתחום. במאמרון שבו נזכרתי ורליק דיווח על השתלמות של פעילי מערכת החינוך במדינת קרוליינה הצפונית בה הוא השתתף. באותה השתלמות, שנערכה לפני כעשרים שנה, המנחה, שהגיעה מתחום הניהול, פנתה אל המשתתפים בשאלה מעוררת מחשבה. ורליק הסביר:
It was near the end of the day of the third or fourth session, when she asked us, “Who do you work for?”

We said, in unison, more than a hundred of us, “The Children of North Carolina.” She looked a little puzzled, and then repeated the question, “Who do you work for?” We looked at each other, our turns to be puzzled. Some people, hesitantly called out, “Communities of North Carolina?” “Parents of our students?” “The schools of North Carolina?” “The teachers in the schools of North Carolina?”. After each attempt that little lady would repeat,

“Who do you work for?

Our frustration turned to horror when she blurted out, “You work for your General Assembly (legislature)!”
ורליק כותב שההכרזה הזאת של המנחה היתה מוזרה מאד עבור מאזיניה. הרי הם היו מורים, אנשי חינוך. הם לא מילאו משרות, אלא שליחות. הם ראו בעבודה החינוכית שלהם ייעוד ודרך לשפר את העולם. זאת ועוד: לא פעם הם חשו שהשלטונות (אותם פוליטיקאים שהמנחה מסרה להם שעבורם הם עובדים) מנעו מהם למלא את תפקידם כראוי. אבל, כותב, ורליק, התדהמה שלהם גדלה עוד יותר כאשר הם הבינו שבעצם המנחה צדקה: הם עבדו עבור מי ששילם את המשכורת, ולפי תנאיי ההעסקה שלהם הם היו אמורים לשרת את רצונותיו.

כאשר ריצ'רדסון התחיל להתנסות בבלוגים בכיתה הוא היה מורה במערכת החינוך של מדינת ניו ג'רזי, וכמו ורליק לפני 20 שנה היה עליו לשרת את מי ששילם את משכורתו. לזכות הוא הצליח גם לעסוק בלמידה. היום הוא איננו מלמד בכיתה ואיננו צריך לשרת את אדוני מערכת החינוך. זה מאפשר לו לצפות במתרחש מבחוץ ולראות, באכזבה עצומה, כיצד התקשוב כבר איננו ממלא את התפקיד שהוא קיווה, ואפילו ציפה, שהוא ימלא. למרבה הצער האכזבה שלו מוצדקת. והסיפור של ורליק יכול לעזור לנו להבין שבעצם היא היתה צפויה.

תוויות: ,

יום שלישי, 19 בינואר 2016 

חלומות מסוגים שונים

לפני כמעט חצי שנה מצאתי הזדמנות להזכיר את מה שמכונה חוק בטרידג' - הטענה שכאשר כותרת של כתבה מסתיימת בסימן שאלה התשובה המתאימה לשאלה שנשאלה היא "לא". על פי רוב, ואולי במיוחד כאשר הנושא הוא טכנולוגיות חדשות, החוק הזה נשמר, אם כי די ברור שכותבי הכותרות מצפים ל-"תשובה" חיובית. בתחום החינוך אותן כותרות בדרך כלל "שואלות" אם כלי חדש זה או אחר הוא זה שסוף סוף ישבש את החינוך. פעם אחר פעם רומזים לנו, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שכבר פעמים רבות זכינו לרמזים דומים, שהנה, בעזרת כלי חדש הגאולה החינוכית נמצאת בפתח. כתבה באתר Forbes מלפני שבוע שוב סיפקה הזדמנות לבחון אם חוק בטרידג' עדיין תקף. כמו עם כותרות קודמות, מכיני הכותרת בוודאי התכוונו שנשיב בחיוב. ולמברה הצער, כאשר קראתי:
חששתי שהפעם, על אף העובדה שאני עדיין מקווה שהתשובה היא "לא", אולי אצטרך להשיב בחיוב. אין זה אומר, אבל, שאותו עתיד נמצא בידיים טובות.

כותרת הכתבה בהחלט מעניינת, אבל הפיסקה הפותחת שלה מעניינת עוד יותר. שם אנחנו נתקלים בטיעון "לוגי" שאת ההגיון שלו, אני חייב להודות, איננו נהיר לי:
There are cynics and traditionalists who insist that technology gadgets in the classroom don’t improve learning, but the meteoric rise of the EdTech sector appears to tell a different story.
אם הבנתי נכון את הקטע הזה, אותה עלייה מטאורית של תחום הטכנולוגיה בחינוך היא העדות לכך שהתקשוב (או בלשון הכתבה "gadgets") אכן משפרים את הלמידה. שיהיה ברור, אני בהחלט דוגל בשילוב התקשוב לתוך בתי הספר, אבל אינני מבין את הקשר בין שני חלקי הטיעון. הרי במקרה הטוב מה שהעלייה המטאורית הזאת מראה הוא שמערכות חינוך רבות מוכנות להשקיע כסף רב בתקשוב. שוב, אולי בפני עצמו זה צעד חיובי, אבל זה איננו אומר דבר על שיפור הלמידה, ויש עדויות רבות – הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי ה-iPad בבתי הספר של לוס אנג'לס, וסגירת פרויקט ה-Amplify הם רק שתי דוגמאות בולטות – שמראות את ההפך (ולא צריכים להיות בעל גישה מסורתית, או ציניקן, כדי להסיק את המסקנה הזאת).

הכתבה מכוונת זרקור על חברת הזנק מעניינת שמתמקדת בשילוב בין התקשוב לבין תחום ה-"עשה זאת בעצמך". (מפני שגישת החברה די מוצאת חן בעיני, הצטערתי מאד על שמה: Technology Will Save Us. לטעמי השם די מנוגד לגישה החינוכית של החברה.) מדובר בחברה שבהחלט מפלסת לעצמה נישה חשובה, והביקורת שלי על הכתבה איננה מכוונת אל היוזמה הספציפית הזאת. כמו כמעט תמיד, הדגש של הכתבה איננו על הלמידה, ואפילו לא על יוזמה מעניינת, אלא על הכסף. הכתבה מצטטת את מנכ"ל השדולה EdTech UK שפועלת לקדם את התחום:
Education exports are worth £17.5 billion to the UK economy each year and we want EdTech to become a significant part of that equation. With a new generation of computing and digitally literate students and teachers, there is a once-in-a-generation chance to make Britain an EdTech capital of the world.
בתוך ים הכסף הזה הסכום הקטן שהחברה שהוזכרה קודם הצליח לגייס הוא בקושי טיפה.

מותר כמובן לשאול מה כל כך לא בסדר בכניסה המאסיבית של משקיעים לתוך תחום התקשוב החינוכי. הרי אם הכסף הזה יכול לקדם את הלמידה, אין סיבה לא לקבל אותו בברכה. התשובה לשאלה הזאת היא, כמובן, עניין של גישה. הנתונים שה-OECD פרסם לפני כארבעה חודשים על העדר ההשפעה של התקשוב על תוצאות לימודיות מוכרים גם למי שמברך על הצמיחה הכלכלית האדירה של התחום, וגם למי שרואה בהשקעה הזאת סכנה לחינוך. לשני המחנות ברור שיש כאן עדות לכך שהתקשוב טרם השפיע על הלמידה בצורה שמצדיקה את ההשקעה, אבל יש ויכוח על מה צריך לעשות בנידון. גופים כמו שדולת ה-EdTech האנגלית יגידו לנו שעדיין לא הושקע מספיק, ואילו אחרים יטענו שהמשקיעים ימשיכו לחלוב את "שוק" החינוך, ולהרוויח, בלי כל קשר להשפעה חיובית (או אחרת) על הלמידה. הגופים האלה רואים שוק אדיר, אבל אינם מבינים, ואפילו אינם מתעניינים, בחינוך. (ברור לאיזה מחנה אני שייך.) הכתבה מציינת ש:
The big question for Europe’s EdTech sector is, can it attract major VC funding?
אני לתומי חשבתי שהשאלה הגדולה היא כיצד התקשוב יכול לקדם למידה טובה ומשמעותית (סליחה על השימוש במילה הזאת) יותר. אני כנראה טעיתי.

לפני כמעט שנה פיל היל, בכנס eLearning 2015, הכריז (המשפט מוזכר בראיון איתו):
Didn’t we have bigger dreams for instructional technology?
היל התכוון לכך שלעתים קרובות מדי התקשוב החינוכי מתמקד בניהול הכיתה (וניהול הלומד) במקום לפתח דרכי למידה שמבטאים גישה חינוכית שונה מהגישה שעדיין רווחת היום. רבים שעוסקים בתחום התקשוב שותפים לאותה אכזבה של היל. אבל מתברר שיש מי שבאמת חולם על גדול. הבעיה היא שהחלומות הם על כסף, ולא על חינוך.

תוויות: , ,

יום שני, 11 בינואר 2016 

מגרש המשחקים – טכנולוגיה רצויה בכל בית ספר

מי שצופה בקריקטורות הרבות שבהן הורים מפצירים בילדיהם לעזוב את צג המחשב ולצאת החוצה לשחק עשוי לחשוב שהילדים עצמם, יחד עם המשיכה העצומה של המסך, הם האשמים המרכזיים בהעדרות הילדים ממגרשי המשחקים היום. אינני מכיר נתונים שמאמתים את הקריקטורות האלו, וסביר יותר להניח שמדובר בפולקלור, או במיתוס שהצליח לחדור לתודעה הציבורית. אבל בכל זאת יש לפחות מקום אחד שבו קשה מאד למצוא ילדים שמשחקים בחוץ – בית הספר. בעולם המערבי שעות המשחק החופשי במהלך יום הלימודים הולכות ומצטמצמות, וקובעי המדיניות במערכות חינוך רבות רואות במשחק החופשי בזבוז זמן יקר, זמן שאפשר היה לנצל טוב יותר בישיבה בכיתה ב-"למידה". מול הקריקטורות שהזכרתי אפשר להעמיד צילומים אמיתיים של כיתות – חלקן מקושטות וצבעוניות, וחלקן אפורות ותכליתיות למדי – שבהם כל תלמיד יושב מול מכשיר אישי וזוכה לשיעור שהוכן במיוחד עבור הצרכים הספציפיים שלו. והכל נעשה, כמובן, בעזרת אמצעים מדעיים מתקדמים. בעיני קברניטי החינוך הלמידה היא עסק רציני, ויש צורך לנצל כל רגע אפשרי על מנת להקנות לילדים עוד ועוד דעת.

מפליא שבעידן שבו משקיעים מאמצים רבים כדי ליצור תנאים אופטימליים ללמידה המותאמת באופן אישי לכל תלמיד מערכות החינוך מתעלמות מנתון חשוב ביותר שהמחקר החינוכי מעלה: תלמידים שזוכים לזמן למשחק חופשי במהלך יום הלימודים מצליחים להתרכז טוב יותר בשעת השיעור מאשר תלמידים שאינם משחקים. כך קורה שבסופו של דבר כאשר יש זמן למחשק חופשי הזמן בכיתה מנוצל טוב יותר עבור אותה "למידה" הכל כך נחשקת.

לפני שלושה חודשים הבעתי כאן אופטימיות שיתכן שמערכות החינוך מתחילות להכיר בחשיבות של המשחק החופשי. במסגרת שביתת מורים בעיר סיאטל המורים דרשו חצי שעה של משחק חופשי כל יום עבור תלמידי כיתות היסוד. ציינתי בסיפוק שהדרישה הזאת נכללה בהסכם שנחתם עם המורים. הבעתי אז את התקווה שזה איננו המקרה היחיד. ואכן, כתבה באתר Today של חברת המדיה NBC מדווחת על פרויקט נרחב להגדלת שעות המשחק החופשי בבתי הספר של מחוז אחד במדינת טקסס.

הכתבה עוקבת אחר הנעשה באחד משישה בתי ספר שבהם תלמידי כיתה א' מקבלים ארבע הפסקות של רבע שעה למשחק חופשי בחוץ. מציינים שמדובר בשלוש הפסקות ביום יותר מאשר בעבר, כאשר הזמן למשחק גדל מעשרים דקות לשעה שלמה. בתחילת הפרויקט מורה של כיתה א' הביעה חששות, אבל:
Some five months into the experiment, McBride's fears have been alleviated. Her students are less fidgety and more focused, she said. They listen more attentively, follow directions and try to solve problems on their own instead of coming to the teacher to fix everything. There are fewer discipline issues.

"We're seeing really good results," she noted.
ד"ר דבי ריי, פרופסורית בתחום הקינסיולוגיה (החקר המדעי של התנועה האנושית) ב-Texas Christian University, יזמה את הפרויקט, בין היתר בעקבות ההתרשמות שלה מביקור בבתי ספר בפינלנד. הפרויקט אמנם התחיל עם הכיתות הנמוכות, אבל הכוונה היא להרחיב אותו עד כיתה ח'. כתבה נוספת מלפני בערך חודש באתר של ערוץ המדיה הציבורי של טקסס, מביאה התייחסות של בוב מורי, מרצה לרפואת ילדים ב-Ohio State University. מורי טוען שהדמיה מוחית מראה שילדים לומדים טוב יותר אחרי הפסקות לפעילות גופנית ולמשחק חופשי. בנוסף:
Murray says kids with regular recess behave better, are physically healthier, and exhibit stronger social and emotional development. Still, academic policymakers have been taking it out of the school day.

”They want more academic time, they want more time to do the core subjects," Murray says. "Under the attitude that more is better, they have pretty much carved away anything that got in the way of those minutes for teaching."
ההתעלמות מהתרומה החיובית של המשחק החופשי ליכולת הלמידה מעמידה בספק את האובייקטיביות של הפנייה לנתונים על מנת לשפר את החינוך. דווקא אלה שרואים בחיוב את השימוש בנתונים כדי להשיג "למידה" טובה יותר מדגישים את האובייקטיביות של הנתונים. מפני שהנתונים אינם אינטרסנטיים, ואינם מושפעים מגישה חינוכית זאת או אחרת, הן יכולות לעזור למפות את מצבו האמיתי של כל תלמיד ולסייע בבניית תכנית פעולה יעילה ומתאימה עבורו. אבל מאחורי מעטה ה-"אובייקטיביות" מסתתרת תפיסה חינוכית שרואה בתהליך הלמידה עבודה קשה שדורשת מאמץ והשקעה. לא בכדי בארה"ב היום שוקדים על פיתוח של grit (המתורגם אצל Morfix כ-"כוח סבל"). לפי התפיסה הזאת מי שמצליח בלימודים הוא זה שמתמיד לשבת בכיסא ומפנים עוד ועוד "חומר". עבור בתפיסה הזאת אין מקום למשחק החופשי. לא קשה להבין שיכולת הריכוז של תלמידים שמרשים להם לשחק במקום רק לשבת ליד שולחן כל היום גדלה. אבל אם היו ספקות, דף אחד באתר הפרויקט בטקסס מביא מספר סקירות, כולל מידע מחקרי, על תרומת ההפסקות ללמידה. למען האמת, אין בזה הרבה חדש, אבל משום מה על אף העובדה שהתרומה של המשחק החופשי לאותה למידה נחשקת ידועה, קברניטי החינוך ממשיכים לצמצם את שעות המשחק בבתי הספר.

כאשר מדובר בטכנולוגיה יקרה שבתי הספר צריכים לרכוש היא נחשבת כנחוצה לחינוך. וכאשר בתי הספר רוכשים, היזמים מרוויחים. לעומת זאת, הטכנולוגיה הנדרשת כדי לאפשר לתלמידים משחק חופשי במגרש המשחקים די מינימלית, ועל אף העובדה שאפשר להראות שהיא תורמת רבות ללמידה רבים מקובעי המדיניות החינוכית מעדיפים להתעלם ממנה. עם זאת, כאשר תוך שלושה חודשים הנושא עולה לפחות פעמיים ממקורות שונים, יש מקום לאופטימיות.

תוויות: ,

יום ראשון, 3 בינואר 2016 

ממתי משקיעים עשירים הם מדד לאיכות בחינוך?

לפני מספר ימים רועי (ציקו) ציקורל פרסם כתבה באתר "הגיע זמן חינוך" בה הוא סקר בהתלהבות את הפרויקט החינוכי של מקס ונטילה – AltSchool. אפשר לכנות את ונטילה יזם סידרתי. הוא יצר כמה חברות הזנק וגם היה ראש תחום הפרסונליזציה של גוגל. בעזרת קשרים רבים בקהילת יזמי ההי-טק ונטילה הצליח לגייס סכום מכובד ביותר של כסף – לפי רוב הדיווחים כ-150 מיליון דולר – כדי לחולל שינוי בחינוך. ציקורל מקדיש 1200 מילים, רובן נלהבות, לסקירה על המיזם הזה. כמות כזאת של מילים היא דווקא הישג די מרשים בהתחשב בעובדה שהרוב המכריע של הכתבות שהתפרסמו אודות AltSchool היו כמעט אף ורק פרסומיות, ואילו הדיווחים של רשת בתי הספר עצמה עסקו בעיקר בכוונות ולא בהישגים. כתבה מחודש ספטמבר ב-Business Insider, למשל, מכילה כ-25 צילומים שמתארים את המתרחש בבית הספר (מביקור בחודש מאי) עם תיאורים קצרים ליד כל צילום. מעבר לווינייטות נחמדות הקורא כמעט איננו לומד דבר קונקרטי על מה שמתרחש בבית הספר (מלבד, כמובן, שכולם תמיד מרוצים ומחייכים).

ובכל זאת, באותה כתבה אפשר ללמוד שני דברים חשובים שאיננו לומדים מהכתבה של ציקורל. ציקורל אמנם מדווח לנו ש:
מספר בתי הספר ברחבי ארה"ב אמור להכפיל את עצמו בכל שנה
אבל משום מה הוא איננו מציין את המספר הנוכחי של בתי הספר של הרשת. ובכן, נכון לעכשיו בסן פרנסיסקו פתוחים ארבעה בתי ספר, יש אחד בפאלו אלטו, ועוד אחד בניו יורק, כאשר כל אחד מבתי הספר בסן פרנסיסקו משרת אוכלוסיית גיל שונה. זאת ועוד: בבתי הספר האלו יש בין 80 – 150 תלמידים. היות והרשת דוגלת בכיתות קטנות ושיעור מורים גדול ביחס לתלמידים, בכוונת בתי הספר האלה להשאר קטנים. יש עוד נתון מספרי שנעדר מהדיווח הזה – העלות. הרשת אמנם דוגלת ברב-תרבותיות ומעניקה מלגות על מנת לאפשר לתלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות ללמוד בה, אבל שכר הלימוד לשנה הוא בערך $20,000, ולפי הפרסומים של הרשת מלגה יכולה להגיע עד $5000.

ועל אף הנתונים הדי חשובים האלה, הכתבה מכריזה ש:
עד היום, לפחות מבחינת מספרים, AltSchool מהווה הצלחה אדירה.
אולי אני טועה, אבל אני מתקשה לראות כיצד המספרים שאני הבאתי כאן מצביעים על "הצלחה אדירה". לאור זה אולי ציקורל מבסס את הקביעה שלו על מספר אחר, ויש מספר כזה. הוא כותב:
ועד כה גייס המודל של בית הספר החדש השקעות בשווי של 133 מיליון דולר(!) מהשמות הגדולים ביותר בעמק הסיליקון כמו מארק צוקרברג (מנכ"ל פייסבוק), פיטר תיל (מייסד פייפל), פייר אומידיאר (מייסד איביי), לורן פאוול ג'ובס (אלמנתו של מייסד חברת אפל סטיב ג'ובס) ואחרים.
האם מעבר למספר המרשים הזה יש סיבה להתלהב מ-AltSchool? זה בוודאי עניין של דעה – ואני מניח שהדעה שלי די ברורה. ובכל זאת, רצוי שדעות יתבססו על משהו. נדמה לי שאני עברתי על חלק נכבד ביותר של החומר שהתפרסם על בית הספר, וגם על החומר שבית הספר פרסם על עצמו. (לפני כעשרה חודשים פרסמתי כאן התייחסות ל-AltSchool. אותה התייחסות התבססה במידה רבה על חוברת PDF שהיום איננו זמין באתר של הרשת. כדי להכיר את התפיסה החינוכית שלה יש צורך לנבור באתר – ולנסות להגיע לתכנים שהם יותר מאשר הצהרות יפות לצורך פרסום.

מאמרון מפברואר 2014, בבלוג של אתר הרשת, מכיל Recommended Reading List עם רשימה מרשימה של ספרים שעוסקים בחינוך. ברשימה הזאת ספרים שאני שמח למצוא אצל אנשי חינוך רציניים לצד כמה אחרים שפחות מוצאים חן בעיני. מספר פעמים באתר יש התייחסות לבתי הספר של Reggio Emilio כדוגמה חינוכית טובה, ומספר פעמים מציינים שהרשת שואפת ל-"Montessori 2.0". שמו של ג'ון דיואי איננו מופיע באתר, אבל מורגש שחלק לא קטן מהתפיסה החינוכית של הרשת יונקת מהגישה שדיואי פיתח לפני כמה דורות. המפגש בין הגישות האלו ולבין השימוש הנרחב במעקב דיגיטאלי כדי לכוון את הלמידה של כל תלמיד הביא את מייק קולפילד לכנות את הגישה של AltSchool:
Dewey + surveillance
אינני מתנגד לכך שאנשי AltSchool נעזרים בנסיונות חינוכיים קיימים. להפך – אני רואה בכך חיוב. ובכל זאת נדמה לי שזה מעמיד אותם במלכוד מסויים. הם הרי טוענים, כפי שהכותרת בדף הראשי של האתר שלהם מכריזה, שמטרת הרשת היא "School, Reimagined". (ציקורל רומז על כך בכותרת לכתבה שלו כאשר הוא מציין שבית הספר "החליט להמציא את בית הספר מחדש".) הקו הזה מוכר היטב אצל "מחדשים" חינוכיים. הכתבה ב-Business Insider, למשל, מדווחת שהרשת:
aims to transform the outdated, early-1900s model of elementary education for the Digital Age
ובהמשך שהביקור בבית הספר נערך על מנת:
to see its revolutionary teaching style in action
מה לעשות - קשה להיות מהפכני ולהמציא מחדש את בית הספר ובאותו הזמן להסתמך על מקורות שכל מי שלמד טיפה מההיסטוריה של גישות חינוכיות מכיר היטב.

אינני יכול להעיד על איכות הלמידה בבתי הספר של AltSchool, ואני נוטה לחשוב שגם ציקורל איננו יכול לעשות זאת. צילומים של ילדים מחייכים, ציטטות של הורים שמרוצים ממה שקורה בבית הספר, ועיצוב שיווקי נוצץ ביותר הם אולי עדות מרשימה, אבל הם אינם מלמדים על הצלחה חינוכית. סביר להניח שכל בית ספר עם מספר מצומצם של תלמידים ומשכורות מכובדות למורים (כך שהם אינם צריכים לחפש פרנסה נוספת ויכולים להקדיש את עצמם לתלמידיהם) היה מגיע להישגים מרשימים. וכמובן אפשר להוסיף שכר לימוד גבוה ומשקיעים עשירים שמאפשרים תנאים וציוד חדשים ומשוכללים מאפשרים לכל תפיסה חינוכית להניב תוצאות חיוביות. בארה"ב יש תנועה לבתי ספר קטנים (ציבוריים, לא פרטיים, וגדולים יותר מאשר AltSchool) שבמשך שנים צוברת נסיון רב. יתכן שהרעיון של בתי ספר קטנים איננו יכול להוות פתרון חינוכי לכלל האוכלוסיה, אבל מערכות החינוך שם, וגם בישראל, בוודאי יכולות ללמוד מהנסיון של אותו זרם ומהתפיסה שמתפתחת בעקבות הנסיון הזה. אבל התנועה הזאת, ונסיונות חינוכיים אחרים, אינם מתיימרים להמציא את החינוך מחדש, ואינם זוכים למיליוני דולרים וגיבוי של יזמים מפורסמים מעמק הסיליקון. נכון לעכשיו זה מה שמביא את הכותרות ל-AltSchool, וראוי להתלהב קצת פחות ממנו עד אשר הוא אולי יצליח לעשות משהו חינוכי מרשים יותר מאשר לזכות בכותרות ובמשקיעים עשירים.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates