אכזבה צפויה מראש?
בערך 50 פעמים מאז הבאתי כאן דברים של ריצ'רדסון. על פי רוב התייחסתי לדבריו בחיוב, אם כי מדי פעם מצאתי לנכון להרים גבה ולשאול בנוגע לתשתית החינוכית שעליה הוא נשען. לא פעם הרגשתי שעל אף העובדה שהוא בא מהחינוך הוא "לומד" את ההיסטוריה של החינוך תוך כדי העבודה. זה כמובן לגיטימי, אם כי לפעמים זה גם מביך לקרוא הצהרות פשטניות. (הבדיקה שערכתי על הפעמים שהזכרתי את ריצ'רדסון העניקה לי הזדמנות לראות את השינוי שהתרחש לא רק אצלו, אלא גם אצלי. אפשר בקלות לראות שינוי בכתיבה עצמה ובדרך שאני בונה מאמרון, אבל יש גם שינוי משמעותי במיקוד, שינוי שאיננו שונה בהרבה מזה שראיתי שמתרחש אצל ריצ'רדסון. וכן, גם אצלי לא פעם אני קורא משהו מביך.) למען האמת, מרתק לראות את ההתהוות של החשיבה החינוכית של אדם דרך הכתיבה הבלוגית שלו – כמעט בזמן אמת. וזה מעניין עוד יותר כאשר מדובר באדם שנחשב מוביל בתחום התקשוב החינוכי.
בשלב הזה יש אולי טעם להדגיש שדי מזמן ההובלה בתחום התקשוב החינוכי עברה מידיהם של אנשי חינוך שראו בתקשוב מנוף לשינוי חינוכי לידיהם של יזמים והי-טקיסטים נטולי חזון חינוכי שמזרימים עוד ועוד תקשוב לתוך המערכת ועוד ועוד כסף לכיסיהם. לא פעם אני שואל את עצמי אם הרבה ממה שאני, כמו לא מעט אחרים, כותב היום נובע מהתחושה שהתנופה החינוכית שבזמנו נמצאנו במרכזה חמקה מידינו ושינתה כיוון.
וזה מביא אותי (סוף סוף?) להתייחסות לדברים שריצ'רדסון כתב השבוע. (הוא כתב באתר של Educating Modern Learners. קריאת המאמרון מחייבת הרשמה, אבל ההרשמה בחינם.) ריצ'רדסון מצטט מכתבה על בית ספר במדינת טקסס שנמצא בתהליך של אימוץ התקשוב בכיתות. התהליך מתקדם לסבירות הרצון של המורים. מורה אחת שחילקה מספר מכשירי טאבלט בכיתה שלה, למשל, מציינת שתלמידיה אוהבים את השינוי ומוסיפה:
לפני עשור ריצ'רדסון לא היה כותב כך. לפני עשור הכתיבה שלו היתה מלאה באופטימיות. היה לו ברור שבהשפעת הכלים החדשים שעליהם הוא כתב משהו חיובי יתרחש בחינוך. אבל כידוע זה לא החזיק מעמד, עד שהיום הוא חש שקיים נתק כמעט מוחלט בין התקשוב לבין השימוש בו לצרכים לימודיים. בכתבה הנוכחית ריצ'רדסון כותב:
We said, in unison, more than a hundred of us, “The Children of North Carolina.” She looked a little puzzled, and then repeated the question, “Who do you work for?” We looked at each other, our turns to be puzzled. Some people, hesitantly called out, “Communities of North Carolina?” “Parents of our students?” “The schools of North Carolina?” “The teachers in the schools of North Carolina?”. After each attempt that little lady would repeat,
“Who do you work for?
Our frustration turned to horror when she blurted out, “You work for your General Assembly (legislature)!”
כאשר ריצ'רדסון התחיל להתנסות בבלוגים בכיתה הוא היה מורה במערכת החינוך של מדינת ניו ג'רזי, וכמו ורליק לפני 20 שנה היה עליו לשרת את מי ששילם את משכורתו. לזכות הוא הצליח גם לעסוק בלמידה. היום הוא איננו מלמד בכיתה ואיננו צריך לשרת את אדוני מערכת החינוך. זה מאפשר לו לצפות במתרחש מבחוץ ולראות, באכזבה עצומה, כיצד התקשוב כבר איננו ממלא את התפקיד שהוא קיווה, ואפילו ציפה, שהוא ימלא. למרבה הצער האכזבה שלו מוצדקת. והסיפור של ורליק יכול לעזור לנו להבין שבעצם היא היתה צפויה.
|
קישור יציב |
גם בדלישס אני יענקל