למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

ניתן להסיק שהחוקרים הגיעו למסקנה שעל אף הפופולריות של כלים תקשוביים, אם המטרה היא שסטודנטים באמת ילמדו מפעולה של רישום בעת הרצאה, הרישום ביד עדיף. (המחקר המלא נגיש רק בתשלום, אבל יש מספר תקצירים, לדוגמה כאן.) זאת ועוד: החוקרים הדגישו שהעדיפות הזאת איננה נובעת מבעיות של מולטיטסקינג, או מהסחת הדעת, אלא פשוט מפני שההקלדה לתוך המחשב גורמת ל- shallower processing- עיבוד רדוד או שטחי של הנאמר בהרצאה.

המחקר של מולר ואופנהיימר התפרסם באפריל של 2014, ולפי Google Scholar בשנתיים שעברו מאז הוא זכה ל-169 אזכורים אקדמיים, וכמובן למאות התייחסויות בכתבות בעיתונות הפופולרית ובבלוגים. כצפוי, היו אנשי חינוך שצהלו על המסקנה של החוקרים, והיו, כמובן, אחרים שהתווכחו עם המסקנה הזאת וניסו להסביר למה אי אפשר להסיק מסקנה ברורה ממחקר אחד, ובוודאי לא מהמחקר הספציפי הזה. יתכן שמעבר לכל דבר אחר, המחקר הזה, והתגובות שהוא עורר, הראה שכל אחד בוחר את הממצאים שמחזקים את הדעה שלו, ואנחנו משתדלים לתרץ את הממצאים שאינם תומכים בדעה שלנו. אין ספק שבתחום התקשוב החינוכי פעולות כאלה נפוצות מאד (ואינני מתיימר לטעון שאני יוצא דופן בעניין הזה).

אני מניח שההתייחסות הקודמת שלי למחקר הזה היתה די צפויה. הבעתי את דעתי דרך דבריהם של בלוגרים אחרים. בין היתר אלה טענו שכמו שיש ללמד סטודנטים כיצד לרשום על גבי נייר, אי אפשר לצפות שכל אחד שמתקצר ישירות לתוך מחשב יודע לעשות זאת באופן מוצלח. לכן, חשוב להכשיר סטודנטים במלאכת הרישום לתוך מחשב. ספק אם הרבה השתנה מאז. כל מחנה דבק בדעתו, וגם המשיך, כמובן, לגייס סיבות להחזיק בדעה הזאת. ואם כך, למה אני חוזר לנושא הזה עכשיו?

לפני כחודש בבלוג הקבוצתי Learning & the Brain אנדרו ווטסון כתב על המחקר של מולר ואופנהיימר והעלה מספר נקודות שלטעמי, גם אם הן אינם ממש חדשות, מאירות את הנושא באור קצת שונה מאשר הוא הואר עד עכשיו. ווטסון מציין שהוא איננו מכיר מחקר אחר בתחום הפסיכולוגיה שזכה לכל כך הרבה התייחסות, והוא מנסה למצוא סיבה לכך. הסיבה הראשונה שהוא מביא קשורה לרצון של אנשי חינוך להצדיק את הקיים:

ווטסון מביא סיבה מעניינת נוספת – סיבה שאולי נראית תחילה כביקורת, אבל נדמה לי שצריכים לראות אותה כמחמאה לחוקרים:

הוא מדגיש שהחוקרים לא הסתפקו בהשוואה בין הרישום באמצעות המחשב או הרישום על גבי נייר, אלא בדקו עוד שני מרכיבים חשובים – מספר המילים שהסטודנטים כתבו, ומידת הנאמנות של מה שהם רשמו למילים של המרצה. הם מצאו לא רק שהסטודנטים שרשמו בכתב יד זכרו טוב יותר, אלא גם שסטודנטים שכתבו יותר מילים, וגם אלה ש-"תרגמו" את דברי המרצה למילים שלהם, זכרו טוב יותר.

קל להבין שיש כאן בעיה – מצד אחד מי שכותב יותר מילים זוכר טוב יותר, אבל מצד שני מי ש-"מתרגם" למילים שלו זוכר טוב יותר. סטודנטים שרשמו במחשב אמנם כתבו יותר, אבל כנראה האפשרות שהמקלדת העניקה להם לרשום במהירות גם גרמה לכך שהם כתבו את המילים של המרצה, ולכן בסופו של דבר הם זכרו פחות. מפני שהרישום ביד הוא תהליך שבהכרח איטי יותר מההקלדה, אותם סטודנטים שכתבו ביד היו חייבים לתקצר, וזה הביא אותם להשתמש במילים של עצמם. לכן הסטודנטים האלה זכרו טוב יותר. ווטסון מסכם:

ווטסון מזכיר לנו שהחוקרים ביקשו להתחשב בבעיה הזאת ובניסוי נוסף הם הסבירו לסטודנטים שכאשר מקלידים למחשב נוהגים לרשום באופן מילולי. באופן מפורש הם הנחו את הסטודנטים שהקלידו לתוך מחשבים לא לרשום באופן מילולי. למרבה הצער, הם גילו שעל אף ההנחיה הברורה לא לרשום באופן מילולי, זה בכל זאת מה שהסטודנטים עשו, והתוצאה היתה שהם עדיין זכרו פחות טוב מאשר אלה שכתבו ביד. בסופו של דבר, המסקנה ברורה – הרישום ביד עדיף.

בכל מה שמתואר כאן אין באמת חדש. אלה פחות או יותר אותם הדברים שציינתי לגבי המחקר של מולר ואופנהיימר במאמרון הקודם שלי בנושא. אבל בשלב הזה ווטסון מוסיף התייחסות מעניינת וחשובה. הוא שואל למה החוקרים הסתפקו בהנחיה חד-פעמית לסטודנטים לא לרשום במחשבים את דברי המרצים מילה במילה. האם הם באמת חשבו שהנחיה כזאת מספיקה כדי שהסטודנטים יפנימו את הדרך הנכונה לרשום? האם אין מקום לתרגול שיעזור להם לשנות התנהגות שכבר נעשה להרגל אצלם? הוא תוהה למה אחרי הנחיה חד-פעמית כבר מסיקים את המסקנה שסטודנטים לא ילמדו להקליד אחרת – הרי אנחנו מצפים ממורים לחזור ולתרגל את הסטודנטים שלהם כדי לעזור להם ללמוד נושא או לרכוש מיומנות. לדעתו של ווטסון המסקנה של מולר ואופנהיימר שהכתיבה לתוך המחשב היא בהכרח שטחית איננה מתבקשת מהמחקר שלהם. הוא חושב שאפשר, וגם צריך, להמשיך לעזור לסטודנטים ללמוד איך להקליד לתוך המחשב את המילים שלהם. הוא כותב:

נדמה לי שהמסקנה של ווטסון מאד הגיונית, וטוב יהיה אם לא נתייחס למסקנות של מולר ואופנהיימר כסוף פסוק.