למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

בלוגים כיתתיים אינם נפוצים כמו שהיו לפני מספר שנים, אבל אני מניח שבכל זאת עדיין אפשר למצוא מאות כאלה, אם לא הרבה יותר, בארה"ב. למאמרון הספציפי הזה הגעתי לא מפני שהנושא מעסיק אותי (אם כי הוא כמובן עושה זאת), אלא מפני שאני מכיר את מורה הכיתה, ואני יודע שלכיתה שלו יש בלוג. המורה מעלה קישור לכל מאמרון חדש שמתפרסם בבלוג לחשבון ה-Twitter שלו, וכך אני יודע להציץ ולבדוק מה חדש בו. המאמרונים בבלוג עוסקים במבחר מאד רחב של נושאים. מעניין אותי לראות את הכתיבה של התלמידים, אבל על פי רוב אין לי סיבה לעקוב אחר הדיון שמתפתח בין התלמידים בתגובות. הפעם, מפני שהמאמרון עסק בנושא קרוב לליבי, עקבתי אחר התגובות, ואף הגבתי בעצמי. (תגובות למאמרון מחברי הכיתה התחילו להופיע רק מספר שבועות אחרי פרסמו, ומאז בערך שבוע כבר אין תגובות חדשות.)

התלמיד שפרסם את המאמרון ביקש להיות אובייקטיבי. הוא הביא טיעונים בעד ונגד המחשב כבודק הכתיבה של תלמידים. הוא כותב, למשל, שעבור המורים מלאכת הבדיקה של מה שתלמידיהם כותבים, ומתן הציון על הכתיבה הזאת, יכולה להיות מאד מלחיצה. (מעניין לציין שלא ברור כיצד הוא יודע זאת, אם כי הוא ללא ספק צודק.) הוא מציין שהיום קיימות תוכנות שמאפשרות למחשבים לבצע את הבדיקה עבור המורה, והוא כותב:

אני מניח שבזה הוא צודק, אם כי נדמה לי שכאשר הוא כותב על "דיוק" בכתיבה הוא מתכוון לאיתור שגיאות כתיב או תחביר, ולא לאיכות הטיעונים שבכתיבה. זאת ועוד: כתלמיד כיתה ז' הוא עדיין לא פיתח את הציניות שעשויה לגרום למבוגרים ממנו להגיד שמה שמניע את בתי הספר לאמץ תוכנות כאלה איננו בהכרח הדיוק, או הרצון להקל על המורים, אלא החסכון הכספי – בטווח הרחוק, הרי, תוכנת מחשב עולה הרבה פחות מאשר המשכורת של מורה. התלמיד מוסיף שהמהירות שבה המחשב פועל היא יתרון גדול, ומדגיש שמשוב מהיר יכול לעזור לתלמיד לערוך שינויים ולשפר את כתיבתו:

אפילו אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כותב, יש כאן התייחסות רצינית. ברור שהמאמרון עומד באמות המידה שהמורה שלו העמיד כמטרות הכתיבה. אבל משהו אחר שהוא כותב – ולא ברור אם בעיניו מדובר בנקודת זכות או חובה – טיפה מוזר בעיני:

היכולת לדעת מה יקנה לתלמיד ציון טוב איננה קשורה לעובדה שמדובר במחשב. תלמידים מוצלחים "קוראים" את המורים שלהם ויודעים להחזיר להם את מה שהם רוצים. הם יכולים לפענח את השיקולים – של המורה או של המחשב – במתן ציון ולהתאים את עצמם אל הדרישות השונות על מנת לקבל ציונים טובים יותר. נדמה שכאשר כותב המאמרון מעלה טיעון כזה הוא מראה שהוא הבין שהרעיון הבסיסי של בית הספר איננו לקדם את הלמידה, אלא לוודא שהתלמיד הפנים את מה שבית הספר רוצה להקנות. משתמע מדבריו שהמטרה שאליה הוא מתייחס איננה כתיבה טובה יותר, כתיבה משכנעת, או כתיבה שמבטאת את הלך הרוח של התלמיד, אלא כתיבה שמקבלת ציון טוב.

ומה שמוזר במצב הזה הוא שהמאמרון מופיע בבלוג כיתתי שבו כל תלמיד כותב על נושא שמעניין אותו, וחבריו לכיתה מגיבים עם התייחסות מעודדת ועניינית. המורה שלהם (שבשנת 2016 זכה בפרס מורה השנה בתחום מדעי החברה במדינת אורגון – דבריו עם קבלת הפרס, אגב, מצביעים על אופיו המיוחד) יצר מסגרת שבה לא המורה בלבד, ובוודאי לא רק המחשב, קורא את מה שתלמידיו כותבים. פרסום הכתיבה של התלמידים בבלוג פותח את קהל הקוראים לעמיתיהם, וכך היא הופכת לכתיבה שבאמת מבקשת להביע ולשכנע. (אינני יודע כמה מבוגרים קוראים את מאמרוני התלמידים; מלבד התגובות שלי לא ראיתי תגובות של קוראים מבוגרים.) אין ספק שהמחשב יכול לסייע בכתיבה. כמעט כולנו משתמשים בבודק האיות שמיידע אותנו על שגיאות איות, ולא פעם בודק הדקדוק עוזר לנו לבנות את המשפטים שלנו בצורה מסודרת וברורה יותר. אבל למיטב ידיעתי נכון להיום עדיין לא פותחו כלים שיכולים להגיד לנו שמה שכתבנו איננו משכנע, או שהסגנון שלו איננו מעורר ענין. אלה עדיין דברים שבני אדם צריכים לעשות, ובעצם הם נמצאים בבסיס של הסיבה שאנחנו כותבים.

נדמה לי ש-12 תלמידים הגיבו למאמרון המסויים הזה. רוב התגובות ציינו שמדובר בנושא חשוב, והכותבים גם שיבחו את הכותב על כך שהוא הציג את הנושא בצורה טובה. (מאמרונים אחרים בבלוג מקבלים בערך אותו מספר של מגיבים.) כותב המאמרון ורוב המגיבים מציינים שהם מעדיפים שהמורה, ולא המחשב, יבדוק את מה שהם כותבים. לא אתווכח איתם. אבל אני חש שעבור רוב הכותבים הרעיון שמישהו יכתוב מפני שהוא רוצה לספר משהו לאנשים אמיתיים, להביע רגשות, להעלות רעיונות, או אפילו לשכנע, איננו מרכיב בדיון. נדמה שכבר בכיתה ז' התלמידים הפנימו את תפיסת ה-schooliness הגורסת שכתיבה היא משהו שעושים בתוך בית הספר על מנת לקבל ציון. ומה שבמיוחד עצוב הוא שזה קורה אצל תלמידים שכותבים לבלוג כיתתי שמעצם קיומו נועד לתת ביטוי לכוח התקשורתי של הכתיבה. אם כבר בגיל צעיר בית הספר הצליח לשכנע אותם שמחשב יכול לקרוא את מה שהם כותבים – מחשב שיכול לבדוק, אבל לא להבין, את מה שהם כותבים – למה שהם ירצו לכתוב משהו כבוגרים? אפשר לקוות שפרויקטים כמו הבלוג הכיתתי יעזרו לשכנע אותם שיש סיבה לכתוב. אם לא – לא רק שאף אחד לא יתנגד שהמחשב יבדוק וייתן ציון, יש סיכוי טוב שניתן למחשב גם לכתוב עבורנו.

הקריקטורה איננה חדשה –ג'ון דה-רוסיאה (John de Rosier) שבמשך כ-13 שנים היה הקריקטוריסט של עיתון ה-Times Union בעיר אלבני שבניו יורק פרסם אותה באפריל של 2012. (כחצי שנה מאוחר יותר דה-רוסיאה פוטר מהעיתון, כנראה בגלל קיצוצים שהם נחלתם של עיתונים רבים.) כבר אז היא הופיעה במספר לא קטן של אתרים, ועכשיו היא זוכה שוב לעדנה. אינני יודע אם משהו מיוחד הוביל לתפוצה המחודשת הזאת. למיטב ידיעתי לא התרחש אירוע מיוחד שעורר את חידוש ההפצה.

לפני כשבוע פגשתי את הקריקטורה שוב, הפעם בכתבה ב-Huffington Post שהביאה:

בכתבה הזאת בנג'מין הארדי מבקש להסביר למה תלמידים שמצטיינים בבית הספר אינם בהכרח העובדים המוצלחים במקומות העבודה החשובים של היום. (בשנתיים האחרונות הארדי פרסם כתבות רבות ב-Huffington Post, אם כי נדמה לי שזאת הראשונה שקראתי.) הוא טוען שהתלמידים שמקבלים ציונים גבוהים הם אלה שלמדו כיצד להחזיר למורים את התשובות הרצויות, לעשות את מה שמצפים מהם. הארדי טוען שההתנהגות הזאת איננה ההתנהגות שהיא נחוצה בשוק העבודה של היום. הוא מסביר:

לפי הארדי, התלמידים שהם לכאורה הבינוניים הם אלה שבוחרים לא ליישר קו עם הציפיות של בית הספר, ובכך הם מפגינים יצירתיות ועצמאות – התכונות שהן באמת החשובות בשוק העבודה של היום. יכול להיות שהארדי צודק, אם כי נדמה לי שהוא מציג אידיאליזציה של הבינוניות שאיננה שונה במהות מהאידיאליזציה ההפוכה שתלמידים מצטיינים הם אלה שמיועדים להצלחה. אבל ללא קשר לאמיתות של הטענות של הארדי, ברור שהיכולת להשיב למבחנים באופן מוצלח איננה מדד של הצלחה עתידית. הטענה שהצלחה במבחנים הינה "real-world skill" בהחלט די מגוחכת.

ואולי לא? צריך להיות ברור לכולם שעל אף העובדה שמהללים אותם וטוענים שהן המבוקשות בשוק העבודה, תכונות כמו יצירתיות או חשיבה מחוץ לקופסה אינן תואמות חלק גדול מאד ממקומות העבודה שנפתחים לבוגרי בתי הספר. זאת ועוד: כתבה חדשה ב-The Outline רומזת שאפילו בתחום ההיי-טק לא תמיד מחפשים את התכונות האלו.

לפני כחודש מתכנת מוכר ומוערך העלה ציוץ ב-Twitter בו הוא ציין שכאשר הוא זקוק לקוד מסויים, במקום לשלוף אותו מהראש הוא עורך חיפושים עבורו ברשת. הציוץ הזה היה, כנראה, בתגובה לנוהג בראיונות עבודה לחברות היי-טק – לבקש ממועמדים לפתור בעיה בלוח שבחדר הראיון. לפי הכתבה:

בעקבות הציוץ הראשון הזה מתכנתים מוצלחים נוספים העידו שגם הם אינם שולפים קוד מהזכרון, אלא מחפשים ברשת.

אינני בקיא בנעשה בחברות היי-טק, אבל קשה לא לזהות כאן דמיון למתרחש בבתי הספר. שוב מהכתבה:

הכתבה מקשרת לכתבה ב-Medium שממחישה עוד יותר את הדמיון בין הנוהג למבחנים בבתי הספר:

דה-רוסיאה חשב שהוא עשה צחוק כאשר הוא כינה את היכולת להבחן באופן מוצלח כישור של העולם האמיתי. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. מתברר שבאותו "עולם אמיתי" היכולת להבחן היא כישור די נחוץ. יכול להיות שזה בכלל איננו צריך להפתיע. מערכת החינוך ושוק העבודה הם פנים שונות של אותה חברה. על אף ההכרזות הרבות שמערכת החינוך מיושנת ואיננה מכינה את תלמידיה כראוי לשוק העבודה של היום, אותם מקומות העבודה, אפילו אלה שנחשבים המתקדמים ביותר, אינם משתחררים מהדפוסים שהוטמעו בנו עם הצלצול של בית הספר.

שנה אחרי-כן קלייטון כריסטנסן, הנודע בזכות הרעיון של "חדשנות משבשת" הכריז בראיון אחר:

היום Udacity כבר איננו בונה קורסים מאסיביים, וגבות רבות הורמו בנוגע לתוקף של החדשנות המשבשת, ובכל זאת בהלת ה-MOOC עדיין בעיצומה. אצלנו בארץ המיזם של ישראל דיגיטלית מעודד מוסדות להשכלה גבוהה לבנות קורסים שיוכלו להציע דעת לכלל האוכלוסייה בתחומים רבים. סביר להניח שהעיסוק בבניית הקורסים האלה יסיט את עיקר הפעילות של המוסדות האלה מהמנדט העיקרי שלהם. אבל אפילו אם לא, בניית הקורסים האלה תדרוש עבודה ומשאבים רבים. קשה לא להתרשם שהרצון של מוסדות רבים להשתלב לתוך המיזם הזה, והתשוקה שלהם להיות בעניינים, מעוורים אותם לאפשרות להשיג את המטרה בדרכים אחרות.

פלטפורמת edX, הפלטפורמה שעליה קורסי ה-MOOC של ישראל דיגיטלית אמורים להבנות, מחייבת שימוש רב בסרטוני וידיאו. היא איננה שוללת קריאת ספרים או מאמרים, כמובן, אבל הווידיאו הוא האמצעי המרכזי ל-"העברת הידע" (ואולי אפילו להוראה). יוזמי הפרויקט בוודאי מקווים שהתוצאה לא תהיה "סתם" הרצאות מצולמות, אבל לא קל להפיק שיעורים שיעוררו ענין, ומרצים רבים אינם עוברים מסך כמו שחקנים מקצועיים. נוצר מצב שבו יש סיכוי טוב שכסף רב יושקע בהפקת סרטוני הרצאות, סרטונים שבסופו של דבר לא בדיוק יעוררו ענין, ולא ישביעו רצון. האם יש דרך אחרת?

דווקא בעיני, יש, אם כי אני חושש שאף אחד איננו ממהר לאמץ אותה. הדרך היא לעבוד בסדר הפוך.

כבר היום ברשות השידור (הציבורי) יש שפע של תכניות מידעיות שהוכנו והופקו על ידי אנשי מקצוע מצויינים. מה גם, לא מעט מהתחקיר לתכניות הלו נעשה על ידי אנשי אקדמיה או בסיוע שלהם. על אף העובדה שאנחנו נוטים לראות בטלוויזיה "בידור", התכניות האלו אינן "בידור" אלא מקורות מידע עשירים. עצם העובדה שמישהו יושב בבית מול הטלוויזיה (להבדיל, אגב, מלצפות בסרטון YouTube דרך המחשב?) איננה הופכת אותו לבטטת כורסה. רבים מאד בישראל למדו המון מתכניות כגון "עמוד האש", "תקומה", "העברים", "והארץ היתה תהו ובהו", ולא מעט תכניות אחרות. תכניות הטבע של דייוויד אטנבורו מגישות את עולם הטבע לצופים באיכות שאיתה אף אוניברסיטה איננה יכולה להתחרות. (אגב, תכנית כמו Mythbusters יכולה להוות הבסיס מצויין ללימודי מדעים בכל התיכונים.)

במקום להפיק הקפות חדשות תוך כדי הכשרת אנשי אקדמיה למלא תפקידים שלא בהכרח מתאימים להם, נדמה שהגיוני יותר להשתמש בתכניות שכבר הופקו כתשתית לקורסים. על הבסיס של התכניות האלו ניתן לפנות לאנשי אקדמיה ולגייס אותם להכין סילבוס "אקדמי" יותר, ושאלות לדיון ולהעמקה. כמובן שהם יוכלו גם להוסיף פרשנויות והבהרות, ולתרום פרקי קריאה שיוכלו להעמיק את הפן האקדמי שהתכניות כפי שהן משודרות אינן מספקות. בדרך הזאת המקצועיות של כל צד בהכנת הפקות כאלו יכולה לבוא לביטוי מיטבי. (בנוסף, השימוש בתכניות שהוכנו על ידי רשות השידור יכול לפתור בעיה של זכויות יוצרים שיכול להכביד מאד על הכנת קורסים שפונים לציבור הרחב.)

למה אני חושש שהרעיון הזה לא ייצא לפועל? על אף העובדה שלא מעט אנשי אקדמיה תרמו לתכניות השונות, בתוך האקדמיה הן אינן נחשבות אקדמיות של ממש. כזכור, מה שמשודר בטלוויזיה עדיין נחשב "בידור". אבל גם אם היינו מצליחים להתגבר על המכשול התדמיתי הזה, יש תדמית אחרת שעליה עוד יותר קשה להתגבר. יותר מאשר הבהלה לקורסי MOOC נובעת מהרצון לאפשר השכלה לכל, היא נובעת מאותה חרדת החמצה שהזכרתי קודם. למרבה הצער, הרצון להיות בין יחידי הסגולה שזוכים להיות בין אלה שמלמדים MOOC (ואולי בין השורדים כאשר, אליבא דתרון, רוב האוניברסיטאות ייכחדו) מעוור את הרודפים אחרי הקורסים האלה לעובדה שאם המטרה האמיתית היא השכלה לכל, אפשר להשיג אותה בדרכים קלות וטובות יותר.

הסיסמה הזאת עוררה בי מספר מחשבות, והיה לי ברור שאני צריך לכתוב כאן על המציאות המוזרה שבה הבנקאות שלנו היא חשובה כל כך שהיא מצריכה אדם שיטפל בנו, אבל בחינוך אפשר לאמץ אלגוריתמים ורובוטים, ולצמצם את המגע הישיר של מורים בני-אדם בתלמידיהם. אחרי שהתחלתי כבר לכתוב על התופעה גיליתי שעוד לפני כששה חודשים חברת הפרסום שעובדת עם מזרחי טפחות העלתה לרשת סרטון הגן הדיגיטלי הראשון. אם נכון לעכשיו הסרטון ב-YouTube זכה כמעט ב-700,000 צפיות, ברור שאני פספסתי משהו.

הסרטון מבקש לשכנע אותנו שיש תחומים בחיים שאי אפשר להפקיר אותם למכונות – גן ילדים למשל. ללא ספק יש כאן מבצע פרסום מתוחכם, במיוחד מפני שכאשר הסרטון פורסם עדיין לא היה ברור לקראת מה הוא מוביל. ובכל זאת, ואולי במיוחד מפני שעכשיו אנחנו כן יודעים לאן הוא הוביל, הוא מעלה מספר שאלות ותהיות.

הפרסומת מספרת לנו על "הגן הדיגיטלי הראשון בישראל", אם כי מה שאנחנו רואים בסרטון איננו גן דיגיטאלי, אלא גננת (כנראה אמיתית) שמתקשרת עם הילדים מרחוק באמצעות iPad על גלגלים. הגננת (או דמותה) אמנם מספרת לנו שהיא מאמינה "ביכולת האינטואיטיבית של הילד להתנהל בעצמו במרחב הדיגיטלי", אבל מה שאנחנו פוגשים איננו "מרחב דיגיטלי" אלא מרחב פיסי שבו הנוכחות של הגננת, והקשר איתה, הם דרך ה-iPad. לאור זה הדוגמאות המצחיקות (פחות או יותר) שאנחנו רואים אינן המחשה של דיגיטאליות בגן, אלא פשוט סביבה שאין בה מגע אדם. הגננת מספרת שהתפיסה הפדגוגית היא "לאפשר לכל ילד וילדה לנהל את עצמם בעצמם". יד על הלב, על אף העובדה שאנחנו אמורים לצחוק מהרעיון שילדים בגן יכולים להיות עצמאיים, יש כאן יסוד פדגוגי חשוב, יסוד שראוי, בהתאם לגיל וליכולת, ליישום.

אבל להבדיל מהפרסומת, בסביבות חינוכיות דיגיטאליות אנחנו פוגשים מציאות כמעט הפוכה. בחינוך הדיגיטאלי של היום עוד ועוד מידע על התלמיד ומעשיו נאסף, כאשר אלגוריתמים מורכבים מנתחים את המידע הזה כדי לכוון ולנתב את התלמיד. התוצאה היא שהסיכוי שהתלמידים יצליחו "לנהל את עצמם בעצמם" הולך ומצטמצם. זאת ועוד: בקשות כמו זאת של הילדה בסרטון שקוראת לגננת לנגב לה נרשמות ונשמרות, ונכנסות למאגר שיוצר תמונה כוללת על כל ילד וילד, כאשר המידע שנאסף ישפיע על כיצד יתייחסו לילד בהמשך. עם או בלי בנקאי אנושי, אגב, אותו הדבר קורה אצל הלקוח בבנק. מזרחי טפחות בוודאי לא יוותר על המידע שיש לו אודות לקוחותיו, מידע שיאפשר לו, עם קריצה לאנושיות כמובן, להחליט אם כדאי, למשל, לאשר הלוואה ללקוח.

כצפוי, בסוף הסרטון מכריזים ש-"בדברים החשובים באמת, אין תחליף לאנושיות". וברור לנו שכאשר מזרחי טפחות מציע לנו בנקאי אישי, אנושי, זה מפני שהכסף שלנו הוא אחד הדברים "החשובים באמת". השאלה היא האם, על אף הפרסומת המצחיקה, נוכל להגיד את אותו הדבר לגבי החינוך?

התנופה למצוא מכשירים שימלאו את תפקידי המורה איננה חדשה. רק לפני שלושה שבועות הבאתי כאן ציטוט מב' פ' סקינר שעוד בשנות ה-50 טען שמכונות יוכלו להחליף את המורה (אם כי הדגשתי שסקינר טען שהמכונות ימלאו תפקידים ניהוליים ומשעממים כך שהמורה ישתחרר לעבודה חינוכית משמעותית). ציינתי גם שהיום, בהשפעת שיקולים של חסכון ורווח, ובעקבות היכולות ההולכות ומתרחבות של המחשבים, יזמים בתחום החינוך מבקשים למצוא עוד ועוד תפקידים הוראתיים שהמחשב יוכל למלא. ומפני שאותם יזמים מתקשים להבין למה החינוך איננו מנוהל יותר כעסק, ומפני שבטווח הארוך זול יותר להפעיל רובוט מאשר מורה אנושי, סביר להניח שהרובוטיזציה של החינוך תמשיך לתפוס תנופה.

יש טעם לשאול שאלה נוספת: עד כמה הבנקאי האנושי באמת חשוב לנו? יתכן שמבצע הפרסום של מזרחי טפחות עולה על גל של געגועים לאנלוגי ולמוחשי. בשנה הקודמת דייוויד סאקס פרסם ספר "The Revenge of the Analog". סאקס טוען שבתחומים רבים אנשים נוטשים את הדיגיטלי כדי להחזיק ספר או תקליט ביד, לרשום מחשבות בתוך מחברת, וליצור קשר "אישי". הספר מעניין, אם כי לא השתכנעתי שבאמת יש כאן מגמה (כמו שלא השתכנעתי שנטשנו את האנלוגי באופן כל כך גורף). מה שכן ברור הוא שבמזרחי טפחות מבינים שכאשר אנחנו שומעים קול אנושי אנחנו חשים שלמישהו אכפת מאיתנו. לאור זה חשוב להדגיש שבפרסומות ההמשך של מזרחי טפחות הבעיה איננה שמחשב מטפל בנו, אלא שצריכים להמתין זמן רב מדי עד שבן אדם חוזר אלינו (אם בכלל) לטפל בנו. זאת איננה בעיה של דיגיטאליות, אלא של היעילות של הבנק. ולמען האמת, לא ברור למה אדם מסויים, שאת שמו אנחנו יודעים ואת קולו אנחנו מזהים, פותר את הבעיה.

כתבה ב-Popular Science מלפני כשבועיים מדווחת על חברה שעוסקת באיתור ופיתוח הצלילים המתאימים ביותר לאפשר לנו להמתין על קו הטלפון כאשר אנחנו פונים לשירות. בין היתר מדווחים שיתכן שזאת בעיה שהולכת להעלם מפני שהמחשבים של היום מסוגלים לאתר את התשובות לשאלות שלנו במהירות בזק, ולכן זמן ההמתנה מצטמצמת מאד. אבל זה יוצר בעיה חדשה. לפי הכתבה, אפילו אם אפשר להעביר אלינו תשובה כמעט באופן מיידי, אנחנו אוהבים להרגיש שמטפלים בנו. הכתבה מצטטת אחד המנהלים של חברה שעוסקת, בין היתר, בצלילים שמושמעים בזמן ההמתנה. החברה פיתחה צלילים של הקלדה על מקלדת מפני שצליל ההקלדה רומז לנו שמישהו שוקד על איתור התשובה הנכונה לשאלה שלנו:

לצליל המוכר הזה אין קשר למה שהמחשב עושה בזמן שהוא מאתר תשובה לשאלה, אבל הוא גורם לנו להרגיש שמטפלים בנו. סביר להניח שבצורה דומה המטפל האנושי שבנק מעניק לנו איננו אלא כיסוי לפעילות דיגיטאלית שעליה לא היינו רוצים לוותר.

נוצרת מציאות מוזרה. מצד אחד בנק מבטיח לנו התייחסות אנושית – אפילו אם ברור לנו שעל מנת שאותו בן אנוש יפנה אלינו לא רק בנימוס אלא גם ביעילות יש צורך בפעולות מחשב מורכבות שמופעלות ברקע. בעיני הלקוח זה נתפס כקידמה. ואילו מצד שני במרחב החינוכי אנחנו עדים לעוד ועוד תוכנות מחשב שמנטרלות את התרומה של המורה האנושי – ומשום מה גם זה נחשב קידמה. קשה לי להאמין שאני היחיד שרואה בכך סדר עדיפויות עקום.