לפני כמעט חודשיים, בבלוג כיתתי של בית ספר במדינת אורגון, תלמיד בכיתה ז' פרסם מאמרון:
בלוגים כיתתיים אינם נפוצים כמו שהיו לפני מספר שנים, אבל אני מניח שבכל זאת עדיין אפשר למצוא מאות כאלה, אם לא הרבה יותר, בארה"ב. למאמרון הספציפי הזה הגעתי לא מפני שהנושא מעסיק אותי (אם כי הוא כמובן עושה זאת), אלא מפני שאני מכיר את מורה הכיתה, ואני יודע שלכיתה שלו יש בלוג. המורה מעלה קישור לכל מאמרון חדש שמתפרסם בבלוג לחשבון ה-Twitter שלו, וכך אני יודע להציץ ולבדוק מה חדש בו. המאמרונים בבלוג עוסקים במבחר מאד רחב של נושאים. מעניין אותי לראות את הכתיבה של התלמידים, אבל על פי רוב אין לי סיבה לעקוב אחר הדיון שמתפתח בין התלמידים בתגובות. הפעם, מפני שהמאמרון עסק בנושא קרוב לליבי, עקבתי אחר התגובות, ואף הגבתי בעצמי. (תגובות למאמרון מחברי הכיתה התחילו להופיע רק מספר שבועות אחרי פרסמו, ומאז בערך שבוע כבר אין תגובות חדשות.)
התלמיד שפרסם את המאמרון ביקש להיות אובייקטיבי. הוא הביא טיעונים בעד ונגד המחשב כבודק הכתיבה של תלמידים. הוא כותב, למשל, שעבור המורים מלאכת הבדיקה של מה שתלמידיהם כותבים, ומתן הציון על הכתיבה הזאת, יכולה להיות מאד מלחיצה. (מעניין לציין שלא ברור כיצד הוא יודע זאת, אם כי הוא ללא ספק צודק.) הוא מציין שהיום קיימות תוכנות שמאפשרות למחשבים לבצע את הבדיקה עבור המורה, והוא כותב:
The problem, of course, is the accuracy. If computers could grade essays better than teachers, every school would have computers grade essays.
אני מניח שבזה הוא צודק, אם כי נדמה לי שכאשר הוא כותב על "דיוק" בכתיבה הוא מתכוון לאיתור שגיאות כתיב או תחביר, ולא לאיכות הטיעונים שבכתיבה. זאת ועוד: כתלמיד כיתה ז' הוא עדיין לא פיתח את הציניות שעשויה לגרום למבוגרים ממנו להגיד שמה שמניע את בתי הספר לאמץ תוכנות כאלה איננו בהכרח הדיוק, או הרצון להקל על המורים, אלא החסכון הכספי – בטווח הרחוק, הרי, תוכנת מחשב עולה הרבה פחות מאשר המשכורת של מורה. התלמיד מוסיף שהמהירות שבה המחשב פועל היא יתרון גדול, ומדגיש שמשוב מהיר יכול לעזור לתלמיד לערוך שינויים ולשפר את כתיבתו:
If you’re making a draft, you can get a response in seconds. That leads to more writing, which ultimately leads to a better finished essay.
אפילו אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כותב, יש כאן התייחסות רצינית. ברור שהמאמרון עומד באמות המידה שהמורה שלו העמיד כמטרות הכתיבה. אבל משהו אחר שהוא כותב – ולא ברור אם בעיניו מדובר בנקודת זכות או חובה – טיפה מוזר בעיני:
If students know that they're being graded by a computer, they could find out how it grades tests. If they do that, they could learn how to get an A on their essay.
היכולת לדעת מה יקנה לתלמיד ציון טוב איננה קשורה לעובדה שמדובר במחשב. תלמידים מוצלחים "קוראים" את המורים שלהם ויודעים להחזיר להם את מה שהם רוצים. הם יכולים לפענח את השיקולים – של המורה או של המחשב – במתן ציון ולהתאים את עצמם אל הדרישות השונות על מנת לקבל ציונים טובים יותר. נדמה שכאשר כותב המאמרון מעלה טיעון כזה הוא מראה שהוא הבין שהרעיון הבסיסי של בית הספר איננו לקדם את הלמידה, אלא לוודא שהתלמיד הפנים את מה שבית הספר רוצה להקנות. משתמע מדבריו שהמטרה שאליה הוא מתייחס איננה כתיבה טובה יותר, כתיבה משכנעת, או כתיבה שמבטאת את הלך הרוח של התלמיד, אלא כתיבה שמקבלת ציון טוב.
ומה שמוזר במצב הזה הוא שהמאמרון מופיע בבלוג כיתתי שבו כל תלמיד כותב על נושא שמעניין אותו, וחבריו לכיתה מגיבים עם התייחסות מעודדת ועניינית. המורה שלהם (שבשנת 2016
זכה בפרס מורה השנה בתחום מדעי החברה במדינת אורגון –
דבריו עם קבלת הפרס, אגב, מצביעים על אופיו המיוחד) יצר מסגרת שבה לא המורה בלבד, ובוודאי לא רק המחשב, קורא את מה שתלמידיו כותבים. פרסום הכתיבה של התלמידים בבלוג פותח את קהל הקוראים לעמיתיהם, וכך היא הופכת לכתיבה שבאמת מבקשת להביע ולשכנע. (אינני יודע כמה מבוגרים קוראים את מאמרוני התלמידים; מלבד התגובות שלי לא ראיתי תגובות של קוראים מבוגרים.) אין ספק שהמחשב יכול לסייע בכתיבה. כמעט כולנו משתמשים בבודק האיות שמיידע אותנו על שגיאות איות, ולא פעם בודק הדקדוק עוזר לנו לבנות את המשפטים שלנו בצורה מסודרת וברורה יותר. אבל למיטב ידיעתי נכון להיום עדיין לא פותחו כלים שיכולים להגיד לנו שמה שכתבנו איננו משכנע, או שהסגנון שלו איננו מעורר ענין. אלה עדיין דברים שבני אדם צריכים לעשות, ובעצם הם נמצאים בבסיס של הסיבה שאנחנו כותבים.
נדמה לי ש-12 תלמידים הגיבו למאמרון המסויים הזה. רוב התגובות ציינו שמדובר בנושא חשוב, והכותבים גם שיבחו את הכותב על כך שהוא הציג את הנושא בצורה טובה. (מאמרונים אחרים בבלוג מקבלים בערך אותו מספר של מגיבים.) כותב המאמרון ורוב המגיבים מציינים שהם מעדיפים שהמורה, ולא המחשב, יבדוק את מה שהם כותבים. לא אתווכח איתם. אבל אני חש שעבור רוב הכותבים הרעיון שמישהו יכתוב מפני שהוא רוצה לספר משהו לאנשים אמיתיים, להביע רגשות, להעלות רעיונות, או אפילו לשכנע, איננו מרכיב בדיון. נדמה שכבר בכיתה ז' התלמידים הפנימו את תפיסת ה-schooliness הגורסת שכתיבה היא משהו שעושים בתוך בית הספר על מנת לקבל ציון. ומה שבמיוחד עצוב הוא שזה קורה אצל תלמידים שכותבים לבלוג כיתתי שמעצם קיומו נועד לתת ביטוי לכוח התקשורתי של הכתיבה. אם כבר בגיל צעיר בית הספר הצליח לשכנע אותם שמחשב יכול לקרוא את מה שהם כותבים – מחשב שיכול לבדוק, אבל לא להבין, את מה שהם כותבים – למה שהם ירצו לכתוב משהו כבוגרים? אפשר לקוות שפרויקטים כמו הבלוג הכיתתי יעזרו לשכנע אותם שיש סיבה לכתוב. אם לא – לא רק שאף אחד לא יתנגד שהמחשב יבדוק וייתן ציון, יש סיכוי טוב שניתן למחשב גם לכתוב עבורנו.
התחלתי לנסח תגובה מלאה המסכימה עם התפישה של מקומו של בית ספר והמקום של הטכנולוגיה בתוכו. ואז נזכרתי בדבריו של ז׳ק אלול :
״אלול טען שמרקס טעה: לא הקפיטל היא התופעה החשובה ביותר בעולם המודרני אלא הטכנולוגיה. כאשר אלול מדבר על טכנולוגיה הוא מדבר על "טכניק" (Technique) ומדגיש שהיא לא זהה ל"טכנולוגיה". על פי אלול המושג "טכניק" לא מתייחס למכונות או טכנולוגיה אלא ל"מכלול השיטות הרציונאליות שמטרתן יעילות מוחלטת בכל תחום בפעילות האדם". לטענתו, לטכניק יש כמה מאפיינים משותפים, אחת מהן היא הרציונאליות.
לדבריו, התופעה הטכנית היא המהלך במסגרתו כל פעולה טכנית ספונטנית (מקטיפת פירות ועד בניית בית) הופכת לפעולה החותרת להשתמש ב"אמצעי הטוב ביותר" ולהגשים עצמה בצורה היעילה ביותר. עם הזמן היא הופכת לסוג של תודעה כאשר "הדרך הטובה ביותר" משתלטת על כל תחומי החיים. "המשימה היא למצוא את האמצעי הטוב ביותר במונחים מוחלטים, על בסיס חישוב מתמטי", הוא כותב בספרו "The Technological Society".
הרציונאליות הטכנית הזו עושה רדוקציה לכל דבר בו היא נוגעת למימד השיטה והלוגיקה שלה. הכול מרודד לרמה של "עובדות, כוחות, תופעות, אמצעים וכלים". מכיוון שאין ספונטניות, מכיוון שאין יצירתיות, הכול מלאכותי והכול נתפש כמו בעיה אותה ניתן לפתור באמצעות הלוגיקה של הטכניק: "יער הופך לפארק לאומי; משחק בייסבול מקרי בין ילדים בפינת רחוב הוא ארגון של ליגת ילדים המחכה להיוולד", כותב דיוויד לבקין (Lovekin) במאמרו על אלול.״
זה מתוך הבלוג של יובל דרור (http://www.popup.co.il/?p=6386) בסיפורו על משטרת חברון ומאבקה בזורקי אבנים....
בכל מקרה,
בית ספר כטכנולוגיה, אך המחשב במאמרון במיוחד, יאתר ״יעבוד״ על אופריות לייעול ושיפור. מוטיבציות אחרות שצינת יהפכו להיות לא רלוונטיות. זה בתוך יהפוך את התלמידים של תוכנה זו ליעילים מאוד, אך האם זאת הכוונה?
ושוב, תודה,
זיו
נשלח ע"י:
zvuv | 26 מרץ, 2017 01:44
וגם פוסט זה (של בוגר חפ״ן אחר), נותן הסתכלות חדשה למהות הכתיבה הבית ספרית :
https://www.facebook.com/empoweringclerksnetwork/photos/a.1585834025025516.1073741828.1574653996143519/1850730801869169/?type=3&theater
נשלח ע"י:
zvuv | 26 מרץ, 2017 02:16
לזיו, תודה! אכן, למרבה הצער "הכול נתפש כמו בעיה אותה ניתן לפתור באמצעות הלוגיקה של הטכניק". אנחנו רואים את זה כמעט בכל. אני מאד ממליץ על ספרו של אבגני מורוזוב – To Save Everything Click Here – שבו הוא מתאר כיצד האידיאולוגיה (אם זאת המילה הנכונה) של עמק הסיליקון הופכת בעיות חברתיות/אנושיות לבעיות טכניות שרק זקוקות לאפליקציה האולטימטיבית שתפתור אותן. אפשר להוסיף שאיוואן איליץ', עוד לפני יותר מדור, ב-Tools for Conviviality, חישב כיצד העלויות של קניית מכונית ואחזקתה מורידות את המהירות הממוצעת שלה לאיטית יותר מאשר הנסיעה באופניים. היום, עם המרדף אחר מכוניות אוטונומיות הפתרון ההגיוני של תחבורה ציבורית איכותית נדחף מחוץ לדיון. לכולם "ברור" שאנחנו צריכים מכונית שנוהגת את עצמה, ושוכחים שאם המטרה היא להגיע ממקום למקום יש דרכים יעילות יותר מאשר המכונית הפרטית. וכמובן כל זה משתקף בתוך בתי הספר שעוסקות יותר בסדר וביעילות מאשר ביצירה.
נשלח ע"י:
יענקל | 26 מרץ, 2017 09:10