יום שישי, 24 בנובמבר 2006 

טיפה של מטה-רפלקציה על כתיבה לבלוג

אין חוק, או אפילו כלל, הקובע כיצד צריך להראות מאמרון לבלוג. (מילא כיצד זה נראה – אפילו על השם של מה שכותבים אין הסכמה. באנגלית "פוסט" [post] היא מילה קצרה וקולעת, אבל לא נוח לי עם המלה הזאת בעברית, שפה שבה, לצערי, עדיין לא צמחה מילה פשוטה וטבעית.) יש מי שטוען שסגנון כתיבה טלגראפי הוא המתאים לבלוגים, ואילו אחרים אינם רואים שום פסול בכתיבה ארוכה ואפילו מסורבלת (ואם אני קורא למה שאני כותב כאן "מאמרונים" נדמה לי שברור שאני יושב על הגדר בסוגיה הזאת). ברברה גנלי כותבת, במאמרון בשם Slow Blogging: Context, Transitions and Traditions שלאחרונה היא מודעת לעובדה שהיא פחות כותבת לבלוג שלה מאשר לפני זמן לא רב:
Lately I have been off blog much more than on, posting a few times a month, not a week, while reading with pleasure and a bit of wonderment about the whirlwind travels and explorations of Bryan, Stephen, Nancy and many others on my Bloglines feeds. At times I've thought perhaps I should blog more often--I certainly have many entries swirling about in my head, and I've got to post some recent talks--but quick posts just don't do it for me as a thinker, as a writer.

גנלי מציינת שהיא שואפת לסגנון שהיא מכנה "slow blogging or meditative blogging", וזאת , למרות שהיא מודעת לעובדה שמדובר בסגנון שבמידה לא קטנה מנוגדת למה שהטכנולוגיה מאפשרת או אפילו מבקשת. היא מוסיפה:
It takes time for the many loose strands of thought to converge into a unified post; it takes a lot of effort, a lot of energy, and a lot (I know, I know sometimes too much) writing. And some posts never quite find their footing; they remain awkward and tangled when I don't have enough time or courage or energy or ability to go deep.

קל לי להזדהות איתה. יש כל כך הרבה קריאה שאני מנסה (או לפחות רוצה) לצלול לתוכו. נכון לכתיבת המאמרון הזה שני ספרים שאני מנסה לקרוא יושבים על שולחן הכתיבה שלי – אחת מהם נכתב לפני יותר מעשרים שנה והוא בוחן כיצד הטלוויזיה משפיעה על כיצד אנחנו מבינים את העולם שלנו. ספר מלפני יותר מעשרים שנה? איך מוצאים זמן להעיף מבט בספר כזה כאשר יום-יום מתפרסמים כתבות בבלוגים שמתייחסות למתרחש היום בשטח האינטרנט בחינוך? (שלא לדבר על זה שביום שישי צריכים לנקות את הבית – אבל על זה [אולי] בבלוג אחר!)

זאת ועוד. גנלי בצדק מציינת שהאיסוף והסינון, ההרהור והחשיבה, וכמובן גם הכתיבה והעריכה, פשוט דורשים זמן ומאמץ. אין כאן, כמובן, שום דבר חדש – לפחות לא למי שמתנסה בפורמט/בטכנולוגיה הזאת. אבל זה גם מדליק אור צהוב (אני מקווה שלא אור אדום!) מבחינת האפשרות לעודד אחרים לקפוץ למיים. אם אחרים יתחילו להפוך את ההרהורים הפנימיים שלהם על התחום של אינטרנט וחינוך להגיגים ציבוריים על גבי בלוג, אני מבטיח לקרוא את מה שמתפרסם. אבל ברור לי שרבים יחליטו שהמאמץ גדול מדי, ובהתחשב במאמץ הדרוש להביא משהו לפרסום,יהיה לי קשה לשכנע אותם שבכל זאת מדובר במאמץ שווה.

יום רביעי, 22 בנובמבר 2006 

על הדממה המקוונת של המורים

למרות הדימוי הציבורי הרווח שהאינטרנט מקנה במה שבה כולנו יכולים להתבטא – מי בפורום, מי באתר אישי, מי בבלוג (ובל נשכח – מי בטוקבק), ולמרות שאנחנו קוראים על עשרות-מיליוני אנשים שפותחים אתרונים אישיים על תשתיות חברתיות כגון MySpace, במרחב החינוכי מתקבל הרושם שמעט מאד מורים נמשכים לביטוי מהסוג הזה. מדובר בחידה שהיא בין הגדולות והמרכזיות באינטרנט החינוכי. לסוגיה הזאת התייחס השבוע שרון גרינברג בבלוג שלו. (יש מספר סיבות טובות לקרוא את הבלוג של שרון, ולטעמי, סיבה בכלל לא מבוטלת היא השם הנהדר של הבלוג, הלקוח מתוך ספר של אריך קסטנר.)

כבר בתחילת הכתבה שלו שרון נותן מימד היסטורי לבעיה:
מאז הולדת ווב 2.0 מדברים (שוב) על יצירת תכנים בידי הגולשים.

במשפט הזה למילה הקטנה שמופיעה בסוגריים – "(שוב)" - חשיבות גדולה. היום, בהקשר של Web 2.0 שאלת ההשתתפות של מורים עולה. אבל מדובר בשאלה המלווה אותנו מאז תחילתו של האינטרנט החינוכי. עודדנו מורים להשתתף בקבוצות דיון, ואחוז קטן אכן השתתף. הזמנו מורים לפתח תכנים (והעברנו השתלמויות ללמד אותם כיצד לעשות זאת) ואחוז קטן אכן פיתח. שרון צודק כשהוא קובע שאחרי עליה רגעית שהתרחשה לפני מספר שנים, ההשתתפות הפעילה של מורים בהכנת תכנים שוב דעכה. הוא מוסיף:
אצלנו אף חזרו למודלים מוקדמים של יצירת תוכן בידי מומחים וצריכתם בידי המורים, בלא יכולת של המורים להוסיף תכנים משל עצמם.

שרון מביא מספר סיבות הקשורות למקצוע ההוראה שמסבירות, לפחות באופן חלקי, את העדר ההשתתפות הזאת. יתכן והסיבות האלו הן שורש הבעיה, אם כי הוא גם מביא תיזה הטוענת שבכל פעילות מקוונת אחוז התורמים הפעילים הוא תמיד די מזערי.

מתפתח דיון מעניין בנושא בבלוג של שרון, וקוראים כאן מוזמנים להציץ שם ולהתרשם. מה גם, אפילו אם הקוראים האלה מורים, הם בכל זאת מוזמנים להצטרף ולהוסיף התייחסות משלהם.

יום שלישי, 21 בנובמבר 2006 

לפעמים יש עידוד מלמעלה

לפני מספר ימים הרהרתי בדרכים השונות לחולל שינוי ביחס לכלים אינטרנטיים במערכת החינוך. הדגשתי שלעתים קרובות המורים שרוצים להשתמש בכלים האלה בדרכים מקוריות חשים את עצמם מבודדים. אני בטוח שאכן כך המצב. אבל לא תמיד. לפעמים אנחנו פוגשים מנהל הנותן דוגמה למורים שלו. כך, כנאה, המצב עם טים לאואר שעליו כתבתי לפני חצי שנה. התרשמתי ממנו אז, והוא עוד ממשיך להרשים.

השבוע, לאואר כותב בבלוג שלו על המורה לטכנולוגיה (ולמוסיקה!) בבית הספר שלו שמשתמש בכלים של גוגל כחלק אינטגראלי מפרויקט העוסק בתכנון בתים ושכונות. לאואר כותב שהמורה:
has been working with his 4th and 5th grade students learning Google Sketch-Up. They are currently creating houses, learning how to wrap textures, place objects and manipulate the environment within in Sketch-Up. This is leading up to a planned community building activity, both figuratively and literally. ... Tony has been searching Google Earth looking for housing developments that are partially completed.

For example he recently found a location in Google Earth that had streets and cul-de-sacs laid, but construction had not yet started. He used the path tools within Google Earth to create lots. After the students become a bit more familiar with Sketch-Up, Tony will assign them specific lots in the housing development with the idea that each student will build a home on a lot. Part of the process will involve discussion of zoning and building codes. The students will decide on rules and regulations for their community. I’m looking forward to watching the process develop.

קשה לא להתלהב. בנוסף, די ברור שבמקרה הזה המנהל לא סתם נותן יד חופשית למורה להוביל ניסוי, אלא שהמנהל מעורב באופן אישי באותו ניסוי. אינני יודע מתי הוא מספיק לעשות זאת, אבל מהבלוג של לאואר די ברור שהוא מקדיש לא מעט זמן לחיפוש כלים חדשים ובקידתם. וכמובן שהוא גם מעודד את מוריו למצוא דרכים לשלב את הכלים האלה שיעורים. אשרי לאותם מורים שאינם חשים מבודדים. יש, כנראה, גם כאלה.

 

התלמידים לא יודעים לזהות מידע כוזב? שלא יפגשו אותו!

אינני בטוח, אבל נדמה לי ש- טום הופמן היה הראשון שלפני כמה ימים הציע הפצצת גוגל (googlebombing) על השם "מרטין לותר קינג". ההצעה נבעה מהעובדה שכבר זמן רב האתר על מרטין לותר קינג שמופיע ראשון ברשימת התוצאות של חיפוש על השם הוא אתר גזעני. הופמן ביקש, באמצעות ההפצצה, להעלות אתרים אחרים על קינג לראש הרשימה. נכון לכתיבת המאמרון הזה, מצאתי עוד כ-20 אתרים שהצטרפו להפצצה.

התגובות בבלוג של הופמן להצעתו היו מעורבות. אף אחד לא מצא חיוב בכך שאתר ביוגרפי גזעני, ולרוב שקרי, אודות קינג מופיע בראש רשימת התוצאות, אבל הדעות היו חלוקות בנוגע לכיצד יש להתמודד עם הבעיה. כזכור, היו כאלה שהצטרפו להפצצה, אבל היו גם כאלה שלא רצו להשפיע בואפן מלאכותי (אם אכן יש דבר כזה) על תוצאות הדירוג של גוגל. קורא בשם טרי אליוט הרהר:
Are we deforming information by google bombing? If so are both the website and the google bombing both acts of disinformation? Do we acknowledge by doing this that the marketplace of ideas is now secondary to page rank as a democratic value?

ללא ספק, יש כאן שאלה החודרת למהות, או להעדר המהות, של המידע היום. קיימת סכנה שנתייחס יותר לפופולריות של המידע מאשר לערכו (או, אולי יותר לענין, ערכו ייקבע על ידי הפופולריות שלו). אבל נדמה לי שיש שאלה עוד יותר חשובה שצריכים לשאול. הצעת ה-googlebombing נבעה, בעצם, מהרצון להגן על תלמידים בפני מידע כוזב. מפני שקל כל כך להגיע לאתר שמתיימר להיות אובייקטיבי אודות מרטין לותר קינג, אך הוא למעשה אתר גזעני, מספר אנשי חינוך מחפשים את הדרך להפוך את אותו האתר לפחות נגיש, לאתר שאליו לא מגיעים סתם דרך חיפוש פשוט בגוגל.

נדמה לי שעצם ההצעה הזאת חושפת חוסר אימון בתלמידים וביכולת שלהם להעריך את ערכו, או את מגמתיותו, של אתר. מפני שתלמידים כנראה אינם מצליחים לזהות שקרים כאשר הם נתקלים בהם, חובה עלינו, המחנכים, למנוע מהם להגיע לאותם שקרים. ואם כך המצב, אנחנו, המחנכים, כנראה נכשלנו. מפני שאנחנו איננו מכשירים את התלמידים להתמודד עם מידע כוזב, מפני שאיננו מכשירים אותם להעריך את מידת המהימנות של אתרים, בסופו של דבר אנחנו פשוט מנסים למנוע מהם להגיע אל אותו מידע.

לאור זה ראוי להזכיר מאמר מלפני בערך חצי שנה המסכם לא מעט מחקר על הרגלי החיפוש של תלמידים (They Might be Gurus – Teen Information-Seeking Behavior). כותבת המאמר מסיקה את המסקנה הדי עגומה שלמרות השליטה של בני נוער בהיבטים טכנולוגיים של המחשב ושל האינטרנט, הם מוגבלים מאד כאשר עליהם למצוא משהו ספציפי, או לבחור את המקור הטוב ביותר מבין תוצאות של חיפוש. בעצם, אין בזה שום דבר חדש. המצב הזה מוכר כבר שנים רבות. אבל שיטת ה-googlebombing כאילו מיישר קו עם העבודה הזאת, במקום לנסות להלחם בו, ולהכשיר את התלמידים שלנו כמו שצריך.

יום ראשון, 19 בנובמבר 2006 

כיצד מחוללים שינוי?

שתי התגובות למאמרון האחרון שהתפרסם כאן ("אולי זה יותר מסובך מאשר חשבתי") עוררו בי הרהורים נוספים בנוגע לדרך שבה ניתן לחולל שינוי ביחס לשילוב האינטרנט בתהליכי למידה במערכת החינוכית. לאחרונה נתקלים במספר התייחסויות בבלוגים באנגלית לכיצד עלינו להטמיע את הכלים האלה במערכת. כאשר קראתי את הכתבות האלו התלבטתי אם יש טעם להתייחס עליהן כאן. התגובות שהתפרסמו כאן שכנעו אותי שמדובר בנושא חשוב.

בבלוגים שקראתי נתקלתי במונח Spray and Pray. במקור המונח הוא כנראה מונח צבאי המתאר ירי אוטומטי בלתי-מכוון לכל עבר. משם הוא נכנס לשימוש נרחב, כאשר בחינוך הוא מתאר תהליך של הטמעה באופן אקראי, ללא תוכנית מסודרת, ללא הערכת מצב כדי לקבוע היכן כדאי להשקיע מאמצעים. מדובר במשהו כמו לפזר זרעים לכל עבר ופשוט לקוות שמשהו יצמח. רוב הבלוגרים שמשתמשים במונח אינם רואים בו תהליך חיובי. הם רוצים לפעול באופן מסודר יותר – לזהות את האוכלוסיות עם הסיכוי הטוב ביותר להצליח, לקבוע תוכנית ארוכת טווח, לרכז את ההדרכה במספר קטן של התנסויות. ובאמת, אין ספק שהצדק עם הגישה הזאת ... עד מידה מסויימת.

אם אפשר, רצוי לעבוד באופן מסודר. רצוי לקבוע יעדים ברורים שניתנים להשגה. אבל אפשר גם להגיד שהשאיפה לפעולה מאורגנת היטב עומדת בסתירה לאתוס של עידן האינטרנט. מדובר בעידן שבו, יותר מאשר בעבר, ההתנסויות המוצלחות ביותר צומחות מלמטה, מגיעות אלינו מזוויות בלתי-צפויות.

אם משהו מוצלח יצמח מלמעלה, כתוצאה מתקציבים נדיבים, הדרכה מסודרת, ותוכנית הערכה מקצועית, אף אחד לא יתלונן. אבל הנכס החשוב ביותר בפרויקט המנסה לשלב בכלים אינטרנטיים חדשים בכיתה הוא המורה שמוכן להתנסות, שמוכן להקדיש זמן לימוד יקר למשהו שעדיין לא הוכיח את עצמו. והכין יש מורים כאלה? הם מפוזרים אי-שם במערכת. הם מבודדים בכיתות ובבתי הספר שלהם. הם חוששים שאחרים חושבים שהם משחקים בצעצועים לא רציניים ולא חינוכיים בשעה שיתר המורים שוקדים על הקניית דעת בדרכים המקובלות.

פיזור המורים האלה – אחד כאן, אחד שם, עוד זוג במקום אחר – איננו תוצאה של Spray and Pray, אבל אפשר לראות בו ביטוי לתהליך של אימוץ כלים חדשים שאיננו שונה ממה שהיינו מצפים לו כתוצאה ממנו. ה-Spray and Pray איננו, אולי, דרך רצויה להטמעה, אבל הוא משקף נאמנה את המציאות בשטח. עם זאת, קצת ריכוז לא יכול להזיק. השאלה היא, כמובן, איזה ריכוז. אם הבלוג זה יכול לעודד מורים להתנסות, וגם לתת להם במה לדיווחים על אותן התנסויות (ולא רק כאשר הן מצליחות), זה סוג הריכוז שאשמח להיות שותף לו.

יום חמישי, 16 בנובמבר 2006 

אולי זה יותר מסובך מאשר חשבתי

בשבועות האחרונים היו לי מספר הזדמנויות להפגש עם מורים ועם רכזים סביב הכלים האינטרנטיים החדשים שעליהם כל כך מרבים לדבר ... או לפחות שעליהם מרבים לדבר בכל מקום מלבד בחינוך. ידעתי שיש התעניינות, והאמנתי ביכולת שלי להפוך את ההתעניינות הזאת, לפחות באופן חלקי, להתלהבות.. אבל אני חושש שלא כך התפתחו הדברים.

בכמה מהפגישות האלו תיארתי כלים רבים ורמזתי על כיצד הם יכולים להיות חלק מתהליכי למידה משמעותיים. היו גם פגישות שעסקו ממש בהדרכה. בפגישות האלו בחרתי להתמקד בדליציוס (del.icio.us) ובבלוגלינז (Bloglines) מפני שלדעתי אלה ככלים די בסיסיים שהם גם קלים לשימוש. מדובר בכלים שיכולים להמחיש כיצד אנחנו מעשירים את הסביבה החינוכית תוך כדי פעולה "אישית" של סימון של URL כמועדף במאגר ציבורי, וכיצד אנחנו יכולים לווסת את הזרם האדיר של חומרים שברצוננו לנו לקרוא (על פי רוב מדובר בבלוגים). ההצלחה היתה חלקית בלבד.

נכון, אצל כמה מהמשתתפים היתה התלהבות, אבל נדמה לי שבחלק גדול יותר היה קושי וחשש. אני משוכנע שמדובר בכלים שנלמדים בקות. ולא רק זה, אלא כאשר מתחילים להשתמש בהם, מגלים שזה לא רק כדאי אל גם מהנה. אבל ההדרכות היו קשות יותר מאשר תיארתי לעצמי. הנכונות להתמודד עם קשיי הלימוד היתה נמוכה, והרצון לבחון כיצד הכלים האלה יכולים להיות חלק מתהליכי למידה היה עוד יותר קטן.

אני לא אחד מאלה שחושב שהתלמידים שלנו יידעו מה לעשות אם הכלים האלה רק מפני שהם נולדו בדור הנכון. הם זקוקים לכלים האלה כדי ללמוד איך ללמוד בסביבה עתירת המידע של היום. והם זקוקים לעזרה שלנו כדי לעשות זאת. לצערי, לא יצאתי מעודד מהנכונות, או היכולת, של המורים להוביל במשימה הזאת.

יום רביעי, 15 בנובמבר 2006 

האם יש לנו צורך ב-Digg במרחב החינוכי?

אתר ההמלצות הפופולרי Digg רשמה הצלחה מרשימה לפני שבוע. גם בעיתונות הכללית, וגם בבלוגים הטכנולוגיים מדווחים לנו שהאתר דיווח על התפטרותו של שר ההגנה האמריקני, דיק צ'ייני, דקות ספורות אחרי שהידיעה ראתה אור דרך האסוסיאיטד פרס (AP). מאמר של קייט גרין בבלוג של Technology Review מספר שהידיעה היתה ב-Digg שלוש דקות אחרי הדיווח ב-AP, וארבע דקות לאחר מכן היא היתה בדף הראשי שלו. מדובר ביותר מרבע שעה לפני שהידיעה הופיעה בחדשות גוגל:
According to Digg founder Kevin Rose, the Rumsfeld news was submitted to Digg three minutes after the Associated Press released it; four minutes later, the story had acquired enough "diggs" to jump to the front page of the site. The speed at which the Rumsfeld news--a quick read at only two sentences--was promoted to the front page of Digg "broke a record," said Rose last week at the Web 2.0 Summit in San Francisco.

אכן, הישג מרשים, אם כי, נדמה לי שצריכים לשאול "אז מה?". איזה יתרון הושג בכך שמישהו קרא את הידיעה מספר דקות לפני שיתר העולם שמע עליה? האם מישהו הרוויח מזה שהידיעה הגיעה לאוזניו כל כך מהר? סביר להניח שמעבר לגאווה הנובעת מכך ש-"אני ידעתי קודם", זה באמת לא משנה.

זאת ועוד: בחינוך אין חשיבות גדולה בלהיות הראשון לדעת משהו. החשיבות היא בלהבין, להיות מסוגל להשתמש במה שאתה יודע כדי לפתור בעיה, כדי להבין תמונה רחבה יותר. האנשים שמפרסמים ידיעות ב-Digg זוכים להערכה של קהילת Digg על הזריזות ועל כמות הידיעות שהם מביאים שהופכות להיות פופולריות. כל זה טוב ויפה, אבל זה גם מסביר למה לכלי כמו Digg אין חשיבות גדולה בסביבה החינוכית. פשוט אין התאמה בין דרך הפעולה של קהילת Digg לבין החינוך.

יום שלישי, 14 בנובמבר 2006 

דפי ווב שהודפסו?

מיכאל לורנזן הוא ספרן שכבר שנים רבות כותב בלוג. הוא כותב על אוריינות מידעית, על השימוש בספריות, על חיפוש מידע, ועוד, ולרוב כדאי מאד לקרוא את מה שהוא כותב. במאמרון שהתפרסם לאחרונה הוא מדווח על שיחה בין שתי תלמידות שהוא שמע במקרה כאשר הוא ישב בספריה ועיין בכמה כתבי עת:
I was in the Mary Dow Reading Room of the Park Library yesterday. I was browsing through some new issues of Time Magazine. Two female students came in behind me. The one says to the other, "And in this room, the library keeps printed out web pages."

בדרך כלל אינני מתרגם את הקטעים שמצוטטים כאל, אבל במקרה הזה, למרות שהמשמעות המילולית די ברורה, זה מתבקש. תלמידה אחת אמרה לחברה שלה: "ובחדר הזה הספריה שומרת על דפי ווב מודפסים".

מה לעשות! אפילי אם המשמעות המילולית ברורה לנו, קשה לא לעצור לרגע ולהרהר בנוגע למשמעות החינוכית שלהן. קיים היום דור של תלמידים שעבורו טקסט שמודפס על גבי נייר איננו הצורה הטבעית שלו. במקום זה, הטקסט שמופיע על גבי המסך הוא כבר הטקסט ה-"מקורי" או ה-"ראשוני".

לורנזן מציין שהאמירה הזאת מעוררת מחשבות רבות, ובהחלט צריכים להסכים איתו. בלי לנקוט עמדה ערכית בעניין, אם התלמידים שלנו מתייחסים לטקסט המופיע על המסך כצורת הופעתו הטבעית, עלינו לפעול במשנה מרץ לעזור להם להבין כיצד להשתמש בטקסטים האלה – לשמור, למיין, להכין לשימוש חוזר, ועוד. ולא יזיק אם המורים גם ילמדו לעשות את זה.

יום שני, 13 בנובמבר 2006 

מדי פעם ... קצת פרסום עצמי

בדרך כלל המאמרונים שאני מעלה לבלוג הזה משמיעים לא מעט ביקורת כלפי התפיסה של מה שמכונה Web 2.0 בסביבה החינוכית. הביקורת הזאת נובעת, לרוב, מההגזמות שבהן אני נתקל לעתים קרובות מדי בבלוגים שאני קורא על הנושא. אבל אין זה אומר שאינני משוכנע שהכיוון של אימוץ הכלים של Web 2.0 בחינוך הוא הכיוון הנכון. לכן, אין זה צריך להפתיע שבמסגרות אחרות אני דווקא כותב ברוח דומה לזאת שאני מבקר כאן.

וכל זה כהקדמה לקצת פרסום עצמי. מאמר משלי התפרסם לאחרונה ב-"גולשים בקשר" של האגף לחינוך יסודי. העליתי אותו גם לאתר האישי שלי:

החיים (ואפילו הלמידה) ברשת
נסיון לבדוק כיצד המציאות של להיות
מחוברים באופן מתמיד צריכה להשפיע
על השימוש באינטרנט בחינוך

אפשר, כמובן, לקרוא ולהגיב כאן.

יום ראשון, 12 בנובמבר 2006 

להיות מחוברת למעריצים ולהכיר את הלהיטים?

האינטרנט הוא חלק אינטגראלי מהחיים שלנו. עלינו לברך על כך שהעכבר יושב באופן בטוח בתוך היד, ושבאופן טבעי ביותר אנחנו מקליקים על קישורים המעבירים אותנו, כבר לא בדרך נס, לכמויות אדירות של מידע מכל סוג. אפשר היה לחשוב שכולנו כבר מחוברים, אבל פרסומת חדשה של אחת מספקי השרות קורצת לנו שיש עוד אוכלוסיות שעדיין לא התחברו. אחרת, כיצד נסביר שגיבורת תרבות כמו שרלה שרון מככבת בפרסומת לאינטרנט? שרלה שרון מייצגת אוכלוסיה שאיננה קשורה לטכנולוגיה, וסביר להניח שהיא פונה לשכבת גיל הרבה מעל לנוער. הנוער כבר מחובר, ועכשיו צריכים לחבר את שארית הוריו שעוד חוששים מהאינטרנט.

בפרסומת שלה שרלה מוסרת לנו שבאמצעות העזרה הנדיבה של ספק השרות היא כבר גולשת באופן חופשי. היא אפילו אומרת שעכשיו, לאחר שהיא התחברה, היא מחוברת לכל המעריצים שלה, וגם מכירה את הלהיטים. וממה שהיא אומרת בפרסומת, מתבקשות לפחות שתי שאלות: הרצון להכיר את הלהיטים הוא רצון הגיוני, אבל אם זה רצונה, האם לא היה קל יותר להאזין לרדיו? וגם, כיצד היא "מחוברת למעריצים"? האם היא מקבלת מכתבים בדואר האלקטרוני שעליהם היא עונה, או אולי פונים אליה כל הזמן דרך ה-ICQ? האם היא מנהלת קבוצת דיון? הנה, זה עתה היא התחברה, והיא כבר מגלה שהעסק כל כך פשוט שאולי היא בונה אתר אינטראקטיבי?

מלבד מה שנראה כהגזמה די פראית בפרסומת, נדמה לי שעוד נקודה אחת, חשובה יותר, מסתתרת כאן. שרלה מספרת לנו שעבורה האינטרנט משמש לתקשורת (דבר חיובי ביותר) וגם להכיר להיטים (דבר שהוא לגיטימי לגמרי, אם כי לא ברור אם אולי מדובר בהורדות פיראטיות). אבל היא לא מוסרת לנו שהיא עורכת חיפושי מידע מהסוג שהמערכת החינוכית חושבת שתלמידים אמורים לערוך. וגם כאן, אין שום פסול ... מלבד זה שהמערכת החינוכית חייבת להבין שנוצרים שני דפוסים נפרדים של השימוש באינטרנט – זו של האוכלוסיה בכללותה, וזו של המערכת החינוכית. וכאשר נבקש מהתלמידים שלנו לפנות לאינטרנט כדי לבצע פעילות לימודית, סביר להניח שהם לא יבינו למה אנחנו מתכוונים. להיטים כן, אבל מידע? דרך האינטרנט? לא ידענו שזה משמש לזה בכלל!

יום שבת, 11 בנובמבר 2006 

ושוב שומעים את הקולות האלה?

במאמרון בבלוג Infinite Thinking Machine לוסי גריי מספרת על אמירה שהיא שמעה לאחרונה:
At a meeting recently, I heard a speaker refer to the use of technology in her school and subsequent questions arising from this as “ The Human Factor”. Will technology rob us of what is authentic in schools? Will technology invite us to abandon face to face communication? Will technology trivialize education? How do we preserve our humanity in this digital world?

וגם אני, למרות שחשבתי שעברנו את השלב הזה די מזמן, שמעתי (להפתעתי) מספר הערות מהסוג הזה בזמן האחרון. גריי, לשמחתי, איננה מנסה להתווכח עם הגישה הזאת. היא פשוט מתארת מספר פרויקטים שבהם השילוב של המחשב ושל האינטרנט הרחיבו את הלמידה והוסיפו לה ממדים חשובים וחיוביים.

אבל היא עושה עוד משהו, לא פחות חשוב. היא סוקרת את ההתפתחות שלה עצמה כמורה המשלבת את המחשב לתוך ההוראה שלה. היא מראה כיצד היא למדה לא ללכת שבי אחרי הטכנולוגיה רק מפני שהיא קיימת, אלא למצוא את ההתאמה הטובה ביותר בין הנושאים שהיא מלמדת לבין הטכנולוגיה. היא מפנה למאמרון קודם שלה בו היא מתארת כמה מהנסיונות הראשונים שלה עם המחשב ועם האינטרנט בכיתה, ומציינת:
It was not too long ago that I actually had students creating book reports in PowerPoint. I cringe when I think about the lack of creativity I brought to that assignment!

האם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מכל זה? נדמה לי שמסקנה ברורה אחת היא שכולנו נמצאים אי-שם בתהליך של ללמוד כיצד לאפשר לכלים להשתלב באופן טבעי לתוך ההוראה שלנו. ובנוסף, אין קיצורי דרך. סביר מאד להניח שעוד מחכים לנו לא מעט רגעים מביכים שבהם אנחנו נביט אחורה ונודה שמה שעשינו היה שימוש הלא כל כך נבון בכלים שעמדו לרשותנו. טעויות כאלו (אם הן באמת טעויות) יאפשרו למתנגדים לטכנולוגיות האלו בחינוך להצביע על כיצד אנחנו הורסים את הנוער, ומבזבזים את הזמן שלנו. ובכל זאת, אנחנו נהיה בכיוון הנכון.

יום שישי, 10 בנובמבר 2006 

שווה בדיקה

הקריאה האובססיבית בבלוגים יכולה להעיק, אבל היא גם יכולה להפוך לתענוג שאינו מפסיק להפתיע. ומה שגורם לתענוג הזה היא האפשרות למצוא משהו מעניין ממקור שהוא חדש לגמרי עבורנו. כך קרה לי בבלוג של מישהי שמזדהה רק בשם לקסה. בפרופיל שלה היא מוסיפה שהיא בת 28, גרה בבלגיה, ועובדת כיועצת בטכנולוגיות אינטרנטיות בחינוך. במאמרון שלה אליה הגעתי היא מדווחת על מיזם צרפתי ברישות חברתית – מיזם שהוא כנראה צומח מה-"ממסד" ואיננו פתוח/פרוץ כמו MySpace אלא מאורגנת באופן מבוקרת (וגם די מוגנת):
Meanwhile many French speakers are using a rather unique platform, set up by a non-profit organisation, called Parano.be. Although it's based on rather basic technology (php), it has a huge number of users and survives on donations made by the biggest fans of the site. There is no advertising at all. Members join specific sectors based on their interests, which include sector-specific forums, bulletin boards and a number of other features.

כאדם שקורא רק אנגלית ועברית, אני עשוי ללמוד על מיזמים מהסוג הזה רק אם מישהו ממש מעמיד אותו לפני העיניים שלי, וחבל. סביר מאד להניח שמספר רב של פרויקטים לא מעטים קיימים אי-שם, אם רק נוכל ללמוד עליהם. כל מה שידוע לי על הפרויקט הזה הוא מה שקראתי בדיווח בבלוג, אבל זה מספיק לעורר התעניינות. זה נשמע כמו משהו שמערכת חינוכית (גם בישראל) יכולה ליזום – לא על מנת לדכא את הרצון של תלמידים להתנסות ברשתות חברתיות מקוונות, אלא כדי לנתב את הרצון הזה לכיוונים חיוביים. אם מישהו קורא צרפתית ומוכן לבדוק את הנושא, אנא דווח לי.

יום רביעי, 8 בנובמבר 2006 

האם המחשב יצר פדגוגיה חדשה?

במאמרון חדש בבלוג שלו, אלכס רייד מהרהר על העתיד של החינוך בעידן הטכנולוגי. כמובן שלא רק אלכס רייד מהרהר בנושא הזה – מדובר בנושא המעסיק את כולנו. ואם כך, האם יש הצדקה בלהקדיש מספר פיסקאות להרהורים האלה? למען האמת, אינני בטוח. ההדים של המאמרון עורר אינם רבים כל כך – שלוש תגובות בבלוג של רייד, שמונה תגובות להתייחסות (החיובית) של ויל ריצ'רדסון למאמרון בבלוג שלו. בוודאי יש עוד שבהם עדיין לא נתקלתי, אבל לא מדובר בצונאמי של תגובות.

ובאופן פרדוקסלי (לפחות לטעמי) הדבר המעניין ביותר במאמרון הוא שבעצם, הוא לא כל כך מעניין. רייד כותב (תחת הכותרת the threat of the network – ואני מבקש סליחה מראש על הציטטה הארוכה) על הדרך שבה מורים תופסים את המקצוע שלהם:
they continue to view their profession as one that will be founded on a discrete, unchanging body of information that they will acquire before graduating. We might all deride the notion of the teacher/professor reciting the same lectures and lessons plans year after year, but somehow this does not alter this belief that a degree will certify us once and for all as authorities. Sure, all these teacher-students recognize that they will gain experience as teachers, learn helpful tips along the way, and become better practitioners. But this development of practice is separated from the acquisition of authoritative knowledge.

And this faith exists in both K-12 and college faculty.

The threat of the network is the dissolution of this authority. The ongoing development of media and networks requires us to keep moving. It doesn't mean that what we've learned has no value; it means that it cannot establish us as authorities. We cannot imagine the classroom as resting upon a core body of knowledge. We are engaged in a technocultural shift that shakes the very foundations of epistemology: what began as a philosophical critique in theory now becomes a material condition.

ריצ'רדסון מצטרף לדעה הזאת. הוא מתאר את הבלבול שהמצב הזה גורם אצל מורים:
We are asking teachers in large measure to abdicate their authority in the classroom, at least in the content sense. And what then remains to be authoritative about?

התשובה של ריצ'רדסון די פשוטה. על המורים להיות "סמכותיים" כלפי הלמידה (the learning) – זאת אומרת, במקום להיות מומחי תוכן המעבירים "עובדות" לתלמידים שלהם, על המורים להמחיש בפועל שגם הם נמצאים בתהליך מתמיד של למידה.

אבל מה שמוזר כאן, ואפילו מדאיג, הוא שספק אם אפשר למצוא היום מורה, או אפילו פרח הוראה, שאיננו דוגל בגישה הזאת – לפחות ברמה של מס שפתיים. דווקא קשה למצוא הוגה חינוכי של הדורות האחרונים, ועוד הרבה לפני המחשב והאינטרנט, שלא חשב כך. אפשר אולי לטעון שהמחשב והאינטרנט מחריפים את הצורך בגישה כזאת, וגם יוצרים את התשתית להצלחתה. אבל לטעון שפדגוגיה חדשה צומחת פתאום כתגובה לטכנולוגיות המחשב? זה מצביע, לצערי, על הבנה דלה למדי בהיסטוריה של גישות חינוכיות. אם ההוגים החדשים שלנו חושבים שהפדגוגיה "החדשה" התחילה מהמחשב, מצבנו די עגום.

יום שני, 6 בנובמבר 2006 

מישהו רוצה לפתח חומרי למידה ללא תמורה?

אני לא תמיד מסכים עם ג'ורג' סימנס, אבל אין ספק שכמעט תמיד יש לו משהו מעניין להגיד. אבל הפעם, אני מוצא את עצמי מגרד בראש ומנסה להבין את הכוונה שלו.

סימנס מתייחס למאמר מאד מעניין שהופיע ב-Wired News על מה שמכונה crowdsourcing. הכוונה היא לתהליך שבו אנשים רבים, על פי רוב לא מקצועיים, יבצעו, בזיל הזול, פעולות שעד היום בוצעו על ידי אנשים מקצועיים, במחיר הרבה יותר גבוה. המאמר ב-Wired מספר על רשת עיתונים שמחפש דרך לחסוך בהוצאות:
The initiative emphasizes four goals: Prioritize local news over national news; publish more user-generated content; become 24-7 news operations, in which the newspapers do less and the websites do much more; and finally, use crowdsourcing methods to put readers to work as watchdogs, whistle-blowers and researchers in large, investigative features.

אין חדש, כמובן, ב-user generated content. זה סוג הדבר שאנחנו פוגשים כאשר רשת טלויזיונית, במקום להפיק תוכניות בעצמה, משדרת סרטים "אישיים" שהיא מורידה מהרשת. סימנס מנבא שאותו הדבר עתיד לקרות בחינוך. על זה אפשר אולי להתווכח. אבל משום מה, נדמה שהוא רואה בכך משהו חיובי:
In education, I think we will encounter a similar model - instead of completely doing away with traditional structures, we will (and are beginning to) see a gradual blend. That will be stage one. After the existing model has adjusted to more learner-centric processes, the real change will be possible.

קשה לא להסיק מזה שסימנס חושב שהמלאכה של הכנת חומרי למידה ומערכי שיעור יכולה לעבור לידי כל מי שמוכן להתנסות בו. לצערי, יש משהו "הגיוני" בזה – או לפחות הגיוני ברוח הדמוקרטיזציה של הדעת הנושבת בחלק מהמחנה של Web 2.0 בחינוך. בסופו של דבר, המרחק בין "כל אחד יכול לכתוב בלוג" ו-"בעזרת הכלים האלה כל אחד מבנה את הידע של עצמו" (רעיונות שבפני עצמם אינם פסולים) לבין "לא צריכים אנשי חינוך מיומנים ומקצועיים כדי להכין חומרי למידה" איננו גדול כל כך. אבל אפילו אם הוא לא כל כך גדול, הוא הבדל מהותי ביותר.

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates