תמיד, אבל תמיד, יש יותר מדי לקרוא. מספר הרשימות שמופיעות מדי יום בקורא ה-RSS שלי מספיק גדול שאינני יכול לא לדלג על כמה מהן, או ליתר דיוק, לדחות את הצפייה בהם עד אשר הספקתי לבדוק את אלה שעל פי רוב קשורים באופן ישיר ל-"עבודה" שלי. כך קורה שאני מגיע לבלוגים הקשורים לספריות רק אחרי שאני בודק את אלה שעוסקים בשילוב של טכנולוגיות בתהליך הלמידה – למרות שמדובר בחלוקה שרירותית לחלוטין (הרי, רוב הבלוגים הקשורים לספריות שאחריהם אני עוקב עוסקים באופן די ישיר בשילוב של טכנולוגיות בתהליך הלמידה). אך כל זה, כמובן, רק מבוא כדי להסביר למה הגעתי, באיחור די רב (בעולם הבלוגים, 10 ימים הוא עידן עדנים!), לבלוג של ה-
ALA TechSource ולסקירה על הספר החדש של
דייוויד ויינברגר,
Everything is Miscellaneous.
הספר של ויננברגר כבר מופיע ברשימת הקריאה שלי לקיץ (
המבוא והפרק הראשון נמצאים ברשת, ואותם כבר קראתי) ואני מקווה שבין יתר המשימות שלי לקיץ הקרוב, אצליח להתיישב לקרוא אותו. עם זאת, ומבלי להתיימר לדעת מבלי לקרוא, הטענה של ויינברגר די מוכרת לי, ואף מקובלת עלי. אך אין זה אומר שאין בה איום על החינוך.
ב-TechSource בלוג
קרן שניידר כותבת:
Everything is Miscellaneous takes all the precious ideas we are taught as librarians and throws them out the window. Structure, order, precise metadata, bibliographic control: gone, gone, gone, gone.
היא מוסיפה:
Weinberger hits very close to home throughout the book, but nowhere closer than when he remarks, “We've only forced ideas into unambiguous categories through authority and discipline.”
שניידר כותבת כספרנית, אבל גם אנשי חינוך בוודאי חשים את אותה תחושה של "לפגוע קרוב לבית". הרי במידה רבה הרצון לעזור לתלמיד להשליט סדר על הבלגן המידעי שלתוכו הוא גדל נמצא במרכז הנסיון לחנך. אנחנו משתדלים להצביע על הדמיון בין תהליכים שונים, להעניק מסגרות קונצפטואליות שבאמצעותן התלמיד יוכל להבין טוב יותר את העולם, לחשוף אותו לכלים רעיוניים שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים חדשים. והנה, ויינברגר בא וטוען שבעידן הדיגיטלי איננו זקוקים למבנים היררכיים של ארגון שנקבעים על ידי "מומחים". אינני בטוח, אבל יכול להיות שהוא גם טוען שכל ארגון שנבחר הוא לגיטימי ושווה ערך.
בבלוג הקשור לאתר של הספר, למשל, ויינברגר מסביר שהספר הוא:
... an argument against Aristotle. That is, it’s an argument against the idea that there is a single, right order of the world, and that that order is defined by clear definitions. … the Aristotelian assumptions, combined with the limitations of paper-based knowledge, lead to authority over knowledge being placed in the hands of a few.
ועם כל הרצון להסכים עם גישה דמוקרטית כזאת, קשה לא לחוש אמביוולנטיות כלפיה. כבר מגיל הגן, כאשר אנחנו מניחים קופסה של כפתורים לפני הילד ומאפשרים לו למיין אותם, אנחנו מדגישים שאין מיון "נכון", אלא שמה שחשוב הוא הנסיון למיין, השאיפה למצוא אפשרויות שונות של סדר בתוך הבלגן. ובכל זאת, למרות שכל מיון הוא לגיטימי, יש מיונים שהם עדיפים לנו מפני שהם מאשפרים לנו להבין טוב יותר את הקשרים בין דברים, מפני שבעזרתם נוכל לפעול בדרכים יעילות יותר.
אין ספק שהחינוך חייב להכיר בריבוי המיונים שהדיגיטליות יוצרת. כמו-כן, יהיה עליו לעזור לתלמיד לתפקד בעולם ללא "מיון" אחד שהוא נכון לכל מצב. ובכל זאת (וכאן אני מודה שאני מפחיד את עצמי כאשר אני כותב את המילים האלו) אם הוא יאמץ רלטיביזם מוחלט, הוא כבר לא יהיה חינוך.
תוויות: הרהורים
