הכתיבה במבט היסטורי
דרך המלצה מראובן וורבר הגעתי למאמר של קתרין ינסי - Writing in the 21st Century. ציינתי כבר פעמים רבות שכותרות שמכריזות על כישורים אלה או אחרים שהם ספציפיים למאה ה-21 מעוררות בי חשד. אבל כאשר התחלתי לקרוא את המאמר הזה נוכחתי לדעת שאין כאן סתם שינוי אדרת. ינסי, פרופסורית לאנגלית באוניברסיטה במדינת פלורידה, איננה טוענת שהיא ממציאה משהו חדש. על מנת להסביר כיצד היא רואה את הכתיבה היום, בעידן הדיגיטאלי, היא חשה צורך לסקור את ההיסטוריה של הכתיבה (היא משתמשת במילה composing). היא בוחנת כיצד הכתיבה של היום גם דומה וגם שונה מבעבר, ומביאה המלצות לגבי הקניית הכתיבה אצל תלמידים.
ינסי טוענת שלהבדיל מהקריאה, הכתיבה מעולם לא תפסה מקום של כבוד בבית הספר. היא מסבירה שבין היתר זה מפני שציבור שידע לקרוא יכול היה לקבל פקודות, ולכן הקריאה היתה אמצעי לשליטה. לעומת זאת, אי אפשר לשלוט בכתיבה. היא מצטטת את מונהן ואת סאל (במאמר שהתפרסם לפני יותר מעשרים שנה שאצטרך לבדוק):
ינסי טוענת שלהבדיל מהקריאה, הכתיבה מעולם לא תפסה מקום של כבוד בבית הספר. היא מסבירה שבין היתר זה מפני שציבור שידע לקרוא יכול היה לקבל פקודות, ולכן הקריאה היתה אמצעי לשליטה. לעומת זאת, אי אפשר לשלוט בכתיבה. היא מצטטת את מונהן ואת סאל (במאמר שהתפרסם לפני יותר מעשרים שנה שאצטרך לבדוק):
Society has focused on children as readers because, historically, it has been much more interested in children as receptors than as producers of the written word.
ינסי מביאה מספר סיבות שעשויות להסביר למה בתרבות שלנו הכתיבה איננה זוכה לאותו כבוד כמו הקריאה. בין היתר היא טוענת שהקריאה מזוהה עם תחושה של חמימות ושל משפחה, ואילו הכתיבה מזוהה עם אי-נעימות. בנוסף, היא מציינת ש:
Writing has historically and inextricably been linked to testing.
היה לי מעניין ללמוד שמבחינה היסטורית מבחנים בכתב התפתחו בבתי הספר, כנראה, כדי להבטיח אובייקטיביות. ינסי מסבירה שהוראס מאן, אחד מחלוצי החינוך הציבורי בארה"ב במאה ה-19, דגל במבחנים בכתב מפני שהוא הרגיש שבמבחנים בעל פה הבוחנים הושפעו מדעות קדומות כלפי הנבחנים. אבל אפילו אם הסיבה הראשונית היתה חיובית, בימינו התוצאה היא שתלמידים מרגישים שהם כותבים רק על מנת לענות על מבחנים, או להכין עבודות.
במקומות שונים במאמר שלה ינסי מזכירה לנו שבכל תקופה אנשים כתבו מחוץ לבית הספר – חיילים הביתה, אסירים מבתי כלא, מאמינים בשוליים של ספרי תפילה, ועוד. וזה בעצם מביא אותה לקביעה המרכזית שלה: המחשב האישי, התקשוב, וכלי Web 2.0 יוצרים מצב שבו הכתיבה (ה-composing) יכולה לשוב ולתפוס מקום של כבוד בחיינו, ולא רק בבית הספר:
במקומות שונים במאמר שלה ינסי מזכירה לנו שבכל תקופה אנשים כתבו מחוץ לבית הספר – חיילים הביתה, אסירים מבתי כלא, מאמינים בשוליים של ספרי תפילה, ועוד. וזה בעצם מביא אותה לקביעה המרכזית שלה: המחשב האישי, התקשוב, וכלי Web 2.0 יוצרים מצב שבו הכתיבה (ה-composing) יכולה לשוב ולתפוס מקום של כבוד בחיינו, ולא רק בבית הספר:
With digital technology and, especially Web 2.0, it seems, writers are *everywhere* - on bulletin boards and in chat rooms and in emails and in text messages and on blogs responding to news reports and, indeed, reporting the news themselves as I-reporters. Such writing is what Deborah Brandt has called self-sponsored writing: a writing that belongs to the writer, not to an institution, with the result that people—students, senior citizens, employees, volunteers, family members, sensible and non-sensible people alike—want to compose and do—on the page and on the screen and on the network - to each other.
לפי ינסי, רכישת הקריאה בעבר התפתחה במה שהיא מכנה מבנה פירמידי – קודם כל רכשו את הקריאה המודפסת, אחריה את הקריאה הדיגיטאלית, ולבסוף את הקריאה המרושתת. אבל היא טוענת שהיום אין משמעות למדרג הזה. היום, כולם נרכשים ביחד. והיא טוענת שכך צריך להיות גם עבור רכישת הכתיבה:
When teaching children to write in print, we don’t insist that they spell every word correctly before they are allowed to write a sentence; we don’t expect perfect paragraphs before they are allowed to write a story. We expect complex thinking to develop alongside and with beginning skills.
אם הבנתי אותה נכון, ינסי איננה טוענת שהכתיבה היא מיומנות של המאה ה-21, אלא שהכלים שעומדים לרשותנו במאה ה-21 מאפשרים לנו להחזיר לכתיבה מקום של כבוד בתרבות שלנו. וזה שימוש של המילים היותר מדי שגורות בסביבה החינוכית "המאה ה-21" שאיתו אני יכול להזדהות.
תוויות: כלי ווב 2.0, כתיבה
מרתק ומעורר מחשבה.
מרבית הכתיבה (גם אם לא כולה)בבית הספר באמת "משועבדת" לטעמי לצורת התשובה ולצורך לבצע מטלה.
תודה שהבאת את הדברים.
איריס
נשלח ע"י: אנונימי | 07 מרץ, 2009 02:03
תודה שהפנת אותנו למסמך חשוב זה.
אין ספק שהדגש על קריאה והבנת הנקרא מול הזנחת תחום ההבעה בכתב (ובעל פה) נכון מאד לגבי מערכת החינוך שלנו, כאן בארץ. למרות שהישגי התלמידים בכתיבה נמוכים בהרבה מההישגים בקריאה, משיכים להדגיש את הקריאה ולהפנות את רוב המשאבים לכיוון הזה. בשנים האחרונות כמעט ולא התקיימו השתלמויות למורים על הככתיבה ועל הוראתה בכיתה. מורים רבים פשוט מודים שאין להם מושג איך לקדם את התלמידים בכתיבה.
לדעתי הנקודה החשובה ביותר שמעלה ינסי היא חשיבות המטרה החברתית של הכתיבה. כשתלמידים כותבים לנמען אמיתי בהקשר חברתי, יש להם מוטיבציה לכתוב ורצון להעביר את המסר בטקסט ברור ומשמעותי.
נשלח ע"י: אנונימי | 07 מרץ, 2009 08:30