יום שישי, 26 בפברואר 2010 

מי אני שאתלונן?

אולי אפתיע קצת אם אכתוב שאני מברך על התכנית לתקשוב בתי הספר של שר החינוך כפי שהיא התפרסמה לפני מספר ימים ב-The Marker. התקשוב ייכנס לתוך בתי הספר ללא קשר למספר הטוקביסטים שילעגו ויתלוננו שמדובר סתם בבזבוז כסף מפני שהלוח והגיר מספיקים ללמד. יש טוקבקיסטים שמשמיעים ביקורת "חינוכית" יותר – שכיתות קטנות ומורים טובים חשובים יותר מאשר טכנולוגיה. עם אלה אני נוטה להסכים, אבל אין זה אומר שלא חשוב שטכנולוגיות חדישות יחדרו לתוך בתי הספר. יש הרבה במערכת החינוך בישראל שטעון תיקון, ולא נראה לי הוגן לפסול תכנית שמטפלת בפן אחד מפני שהיא איננה מטפלת בפן אחר. אם השר מתכוון לדאוג לטכנולוגיות חדישות בבתי הספר, אני בעד. ובכל זאת.

כותרת הכתבה שמדווחת על התכנית מוסרת לנו על "מהפכת החינוך של סער", ועם כל הכבוד, אינני מוצא כאן את המהפכה. מדובר בסך הכל בשדרוג ועדכון טכנולוגי. השר מכיר בעובדה שכלים דיגיטאליים מהווים מרכיב חשוב בחיים שלנו, ולכן הוא רוצה שהמערכת תשלב את אלה לתוך החינוך. על ידי כך המערכת תתאים את עצמה למציאות של ימינו. אבל "התאמה" איננה "מהפכה", גם אם היא מקושטת במילים שרומזים על דחיפות:
"ההיערכות לעידן הדיגיטלי החדש היא הכרח ולא אופציה. מחשב ואינטרנט נהפכו לנחלת הכלל ומערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלוונטית חייבת להתאים עצמה לשינוי הזה", אמר סער בכנס הרצליה. סער ציין פעמים רבות כי במבחנים הבינלאומיים שייערכו ב-2012 לתלמידי העולם, כולל ישראל, תיכלל בחינה של מיומנות התקשוב.
מהדברים האלה ניתן לחשוב שההתאמה הזאת דרושה מפני שבלעדיה תלמידי ישראל לא יוכלו להתמודד בהצלחה במבחנים בינלאומיים במיומנויות התקשוב. קשה למצוא בגישה הזאת "מהפכה", אלא פשוט המשך מייגע של הקיים – ללמד למבחן ולדאוג לדירוג של המדינה במבחנים בינלאומיים. אין כאן שום התייחסות לתקשוב כאמצעי שמאפשר דרכי למידה אחרים, או לעולם מידעי שונה מבעבר שדורש התמקדות בתכנים שונים וביכולות לימודיות אחרות.

אינני בז לאנשי המקצוע הרבים, ממחלקות שונות במשרד, שבוודאי תרמו לגיבוש התכנית של השר. מהכירות אישית אני יכול להעיד שלרבים מהאנשים האלה גישות חינוכיות בריאות והם משקיעים עמל רב כדי לקדם תפיסות שאיתם אני מזדהה. אבל משהו בכתבה נראה לי מוזר. בקטע שעוסק בגיבוש התכנית אנחנו קוראים:
בין היתר נבחנו מודלים של כמה מדינות מובילות בתחום כמו סינגפור, בריטניה, דנמרק, הונג קונג, נורווגיה ופינלנד, ובוצעו התאמות לבתי הספר הישראליים.
אין ספק שדרושה התאמה לבתי הספר בישראל, אבל חשוב לשאול את מה מתאימים. למיטב ידיעתי, השוני בין המודלים בסינגפור, בבריטניה, ובפינלנד גדול על הדמיון. אם כל המודלים האלה נבחנו, חשוב לדעת לקראת איזה מודל החליטו שנלך.

אבל הסיבה המרכזית שבגללה אני מברך על התכנית של השר, למרות שאינני מוצא בו (לפחות לפי הכתבה) משהו מלהיב מבחינה חינוכית, היא מפני שבעצם היא תואמת את הציפיות שלי מהפוליטיקאים. אינני מצפה לבשורה חינוכית מהם. בשורה כזאת לא תצנח מגבוה, בהכרזות בומבסטיות, אלא מהמורים בשטח שישתמשו בכלים הדיגיטאליים שהפוליטיקאים (והתעשיינים) ישפכו לתוך בתי הספר. המורים יגבשו לעצמם, בניסוי וטעייה, ובחשיבה חינוכית, דרכים יעילות ומוצלחות לנצל את הכלים. הפוליטיקאים מבקשים לכבוש יבשות, ואילו המורים יבנו, בצנעה, איים של הצלחה. אני דווקא סומך על המורים – אבל הם יכלו להצליח רק אם הפוליטיקאים יתנו להם את הכלים.

תוויות: , ,

יום שלישי, 23 בפברואר 2010 

ואני חושב שהתקשוב יכול להשפיע?

לפני חודש הבעתי כאן את אי-שביעות הרצון שלי מהפופולאריות המתמשכת של סידרת הסרטונים Did You Know?. הדגשתי שמדובר באוסף "עובדות" שאיננו מוביל את הצופה לתובנות, ושאפילו בקושי מעלה שאלות משמעותיות. עם זאת, ציינתי ששמחתי לראות שהקטעים שניגנו על האיום שעוצמתן הגדלה של הודו ושל סין מהווה לארה"ב אינם נכללים בגירסה החדשה. הגירסה הזאת גם איננה מביאה נתונים על מספר העבודות שהתלמידים של היום ימלאו במהלך חייהם. לעומת זאת, בגירסה השלישית של הסרטון מדווחים לנו ש:
The U.S. Department of Labor estimates that today's learners will have 10-14 jobs ... by the age of 38.
לא מדובר רק במספר העבודות, אלא גם באופיין. בסטרון טוענים שהיום אנחנו מכינים תלמידים לעבודות שעדיין אינן קיימות, עבודות שיתבססו על טכנולוגיות שעדיין לא הומצאו. אני מודה שכל פעם שצפיתי בחלק הזה של הסרטון מצאתי את עצמי שואל "אז מה?". די ברור לי שקצב השינוי של החיים שלנו הוא המהיר שבהיסטוריה, אבל מעבר לצורך לחנך ליצירתיות על מנת להתמודד עם השינויים הצפויים – צורך שקיים ללא קשר לקצב השינויים – לא הבנתי אילו מסקנות צריכים להסיק מהנתונים האלה. הסרטון הופק על ידי קרל פיש וסקוט מקלוד, שני אנשי חינוך המוכרים היטב בחוגים של תקשוב בחינוך, ובגלל הקשר שלהם לתקשוב אפשר היה לנחש שהכללת הנתונים האלה בסטרון היתה רמז לצורך בשילוב אינטנסיבי של התקשוב בבתי הספר.

נזכרתי בנתונים האלה מהסרטון כאשר קראתי על יוזמה חדשה של מערכת החינוך של העיר דטרויט. דטרויט של היום היא עיר ענייה עם אחוזי אבטלה עצומים. קיצוצים בתקציבי העיר גורמים לסגירה של בתי ספר רבים. הערכות של אחוזי תלמידים העיר שמסיימים בית ספר תיכון נעות בין 48% ל-21%. ברור שרבים מהתלמידים בדטרויט לא יעבדו ב-10-14 עבודות עד גיל 38, ובמקום זה יהיו מובטלים במשך תקופות ארוכות, ובמקרים רבים פשוט יישבו בכלא.

הנתונים האלה יכולים, אולי, להסביר את האמביוולנטיות שחשתי כלפי הפרויקט החדש במערכת החינוך של דטרויט. ארבעה בתי ספר תיכוניים משתתפים בפרויקט שיוזמת Walmart, פרויקט בו תלמידים אמורים לרכוש הרגלי עבודה:
Students will get 11 weeks of job-readiness training during the school day and 10 high school credits for the class and work experience.
אם מטרת החינוך היא הכשרת תלמידים לעבוד בחנות של Walmart, אני נוטה לחשוב שהמערכת החינוכית של דטרויט מבינה את המונח "חינוך" אחרת מאשר אני מבין אותו. אין זה אומר שאני פוסל הכשרה מקצועית – ברור שלפחות בחלקו החינוך צריך להעניק לתלמידים כלים שבאמצעותם הם יוכלו להתמודד עם שוק העבודה. אבל בין זה לבין 11 שבועות של "הכשרה מקצועית" כעובד זוטר במשכורת מינימום (משכורת שלא תלך לאדם מבוגר שלפי החוק צריך לקבל שכר גבוה יותר) יש פער עצום. אי-לכך, אין זה מפתיע שגופים שונים משמיעים ביקורת על הפרויקט. באתר Change.org שרלוט היל כותבת על החששות שלה:
What sort of work conditions are these Detroit students being prepared for? Walmart is notorious for its low wages, discriminatory treatment of female employees, mass lay-offs and refusal to acknowledge, much less support, employee unions. I doubt Detroit parents would want these values instilled in their children.
היל מעלה חשש נוסף. שכר המינימום במדינת מישגן הוא $7.40 לשעה, אבל החוק במדינה הזאת מאפשר תקופה של 90 ימי הכשרה לבני 16-19 בשכר של $4.25 לשעה. תקופת ההכשרה של הפרויקט היא 11 שבועות – קצת פחות מ-90 יום. אי-לכך, כאשר Walmart "תורמת לקהילה" על ידי הכשרת עובדים עתידיים, היא גם חוסכת לעצמה כסף. כותבת היל:
Looks like whichever Walmart executive made the decision to partner with Detroit schools was just living by the corporation's own slogan: "Save money. Live better."
אבל כיצד כל זה קשור לתקשוב בחינוך? באופן די ברור, הסרטון Did You Know? רומז שהעבודות שלקראתן צריכים לחנך היום הן עבודות הקשורות לטכנולוגיות חדישות וליצירתיות. נדמה לי שהקרוב ביותר שהתלמידים שיוכשרו לעבוד ב-Walmart יגיעו בעבודות שלהם שם היא הקופה הרושמת. העבודה הזאת איננה דורשת כישורים טכנולוגיים מיוחדים, ובוודאי איננה קשורה ליצירתיות. אבל גם אם יש מידה לא קטנה של ציניות בפרויקט של Walmart, לצערי יש בו גם לא מעט מציאותיות. כאשר בערך שלושה רבעים מבני הנוער של דטרויט אינם מסיימים בית ספר תיכון, וכאשר האופציות הפתוחות לפניהן דלות ביותר, גם עבודה ב-Walmart יכולה להיות גלגל הצלה. ולאור המצב הזה, דיבורים על תקשוב מערכת החינוך כקרש קפיצה לחינוך אחר נשמעים אוטופיים למדי.

תוויות: ,

יום ראשון, 21 בפברואר 2010 

רצוי להזהר בנבואות

לארי קובן הוא בין המבקרים החריפים של האמונה העיוורת ביכולת של המחשב לשנות את פני החינוך. במאמרון שהתפרסם לפני שלושה שבועות בבלוג שלו הוא מזכיר שכבר לפני 25 שנים, בספר שניתח את ההיסטוריה של טכנולוגיות שונות בבית הספר הוא השמיע את הביקורת הזאת. באותו ספר הוא ביקר את הטענה שהטכנולוגיות האלו יכולות לסייע למורים ללמד יותר, ולעשות זאת מהר יותר וטוב יותר. קובן כמובן עדיין דבק בדעה הזאת, אבל אחרי שהוא כותב זאת הוא מוסיף שבאותו ספר הוא עשה משהו שטותי – בפרק האחרון הוא ניסה לנבא את עתיד השימוש במחשבים בכיתות. מה הוא ניבא?
“I predict that ... in elementary schools where favorable conditions exist, teacher use will increase but seldom exceed more than 10 percent of weekly instructional time [roughly 3 hours a week]. Pulling out students for a 30-to-45-minute period in a computer lab will, I suspect, gain increasing popularity in these schools.... In secondary schools, the dominant pattern of use will be to schedule students into [labs] and one or more elective classes where a score of desk-top computers sit.... In no event would I expect general student use of computers in secondary schools to exceed 5 percent of the weekly time set aside for instruction. I predict no great breakthrough in teacher use patterns at either level of schooling” (p. 99).
היו, כמובן, כאלה שניבאו את ההפך – חדירה מלאה של המחשב לתוך הכיתה, ואפילו שינוי מהותי של פני החינוך, עד לביטול בית הספר, בעקבות השימוש הנרחב במחשב. בינתיים, שני הקצוות האלו התבדו. בתי הספר עוד קיימים, והתנהלותם דומה מאד לדרך התנהלותם לפני 25 שנים. אבל מצד שני אחוזי השימוש גדולים בהרבה ממה שקובן חזה. הוא איננו מתבייש להודות בטעות, ואפילו מביע את תודתו כלפי קוראיו שאינם מרבים להזכיר לו שטעה. הוא כותב:
The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.
אבל אם הוא טעה בעניין המידה שבה המחשב יחדור לתוך בתי הספר, הוא כנראה כן צדק בעניין המידה שבה החדירה הזאת משפיעה, או איננה משפיעה, על תהליכי הוראה ולמידה:
I stated clearly in Teachers and Machines and subsequent writings that the uses of new technologies for classroom instruction would seldom satisfy those advocates of more instructional use in schools because teacher use would tend toward the traditional and unimaginative—not all teachers, by any means—but enough to be a central tendency of classroom practice.
יכול להיות שבתי הספר של היום אינם גדושים במחשבים, אבל ברור שמספרם רב מאד, ושהמספר הזה עוד ילך ויגדל. גם אם מספר בתי הספר שבהם יש פרויקטים של 1:1 לא גדול, ויש עדיין בתי ספר שאפילו אינם מגיעים ליחס של מחשב אחד לעשרה תלמידים, הכיוון די ברור. בנוסף, אפילו אם נכון להיום אלה אינם מנוצלים לצרכי למידה, המכשירים הסלולאריים שאיתם תלמידים רבים מגיעים לבית הספר הם מחשבים לכל דבר. אבל יותר ויותר מחשבים בבתי הספר עדיין איננו אומר שתהליכי ההוראה והלמידה שונים ממה שהם היו לפני דור או יותר. ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר על השימוש בעפרונות בכיתה) מעיר בתגובה למאמרון של קובן שהוא ספקן כלפי היכולת של טכנולוגיה כלשהי לחולל שינוי:
The social, political, economic and cultural forces are all greater than any grand prediction from technocrats and cyberphiles.
אז אולי זה פשוט עניין של זווית הראייה – יש מי שרואה את חצי הכוס המלאה ומי שרואה את חצי הכוס הריקה. אישית, יש לי ימים כאלה וכאלה. אני שמח שקובן טעה בנבואה שלו לגבי חדירת המחשבים לתוך בתי הספר, אבל הייתי הרבה יותר שמח לו הוא טעה בענין מידת השפעתם.

תוויות: ,

יום רביעי, 17 בפברואר 2010 

השקט הוא סימן חיובי

רק תוך כדי האזנה לחדשות של 8:00 בבקר נזכרתי שהיום היה היום הלאומי לאינטרנט בטוח. מפני שבשנים קודמות היה לי יותר קשר למערכת הייתי יותר מעורב, והיום הזה לא הגיע אלי כמעט כהפתעה. יצא המזל ודווקא היום ביקרתי בבית ספר, ומבלי להתכוון לכך, זכיתי להיות נוכח בשיעור שהוקדש ליום הבטוח.

השיעור בו צפיתי מצא חן בעיני. התלמידים התבקשו להכין טבלה בה הם השוו בין היתרונות והחסרונות של הרשת. אף אחד לא הכחיש שקיימות סכנות, אבל הדגש היה על כך שהאינטרנט הוא חלק אינטגראלי מחיינו. היה מובן שהתלמידים מכירים את האינטרנט, ולכן לא היה טעם לעסוק בהפחדות שסותרות את הנסיון שהם צוברים. במקום זה התייחסו אל הרשת כמשהו שצריכים להכיר על שלל היבטיה. (כאשר התלמידים ערכו השוואות הם ציינו שאחד החסרונות של הרשת הוא נוכחותם של פדופילים, אבל הם גם ציינו שנתקלים במידע לא מהימן, ונקודות חשובות נוספות. לעומת זאת, ברשימת היתרונות הופיעו מאפיינים רבים של רשתות חברתיות.)

לעומת האווירה השקולה בבית הספר, הידיעה ששודרה ברדיו הבקר הזכיר את העבר שנראה כבר די רחוק. למזלי, החדשות שודרו בזמן שהמתנתי בצד הכביש לאסוף מישהו, ויכולתי לשלוף את העט שלי ולרשום. אם מה שאני מביא כאן איננו מילה במילה, הוא מאד נאמן למה שנאמר. הקריין מסר ש:
... רוב ההורים אינם מתעניינים כלל במה שילדיהם עושים באינטרנט, והיום מיועד להגביר את מודעותם לסכנות שברשת
שוטר (או חייל) לא הגיע לבית הספר בו ביקרתי היום, ונדמה לי (למרות שאין לי שום מידע מהימן בנושא) שלהבדיל משנים קודמות, הם גם לא הגיעו לבתי ספר אחרים. יכול להיות שזה סימן שהמערכת מכירה בכך שלתלמידים מכל הגילאים יש נסיון אינטרנטי רב ולכן היא מבינה שעדיף להדגיש שימוש נבון במקום לנגן על פחדים שאינם תואמים את המציאות שהתלמידים מכירים. אם זה המצב, אני מברך על כך. החדשות כנראה עדיין זקוקות לכותרות שמתמקדות ב-"סכנות", אבל סגנון הדיווח בחדשות איננו בשליטה של המערכת.

ואם אני כבר עוסק בשימוש נבון, זה זמן מתאים להזכיר דוח של Ofsted, הגוף הבריטי שמופקד על סטנדרטים בחינוך, שהתפרסם החודש. חוקרים של Ofsted ביקרו ב-35 בתי ספר, ובדקו כיצד אלה מחנכים לשימוש נבון ברשת. לפי הדוח, מתברר שתלמידים שנחשפים לאתרים רבים בבית הספר מפתחים הרגלי שימוש אחראיים יותר מאשר תלמידים שהגישה לאתרים רבים נחסמת בפניהם:
The five schools where provision for e-safety was outstanding all used ‘managed’ systems to help pupils to become safe and responsible users of new technologies. ‘Managed’ systems have fewer inaccessible sites than ‘locked down’ systems and so require pupils to take responsibility themselves for using new technologies safely.
ההסבר די פשוט. הדוח מסביר שכאשר ילד מחזיק ביד של הורה כאשר הוא חוצה את הכביש הוא בוודאי בטוח, אבל זה איננו אומר שהוא ילמד לחצות בעצמו. לכן:
A child whose use of the internet is closely monitored at school will not necessarily develop the level of understanding required to use new technologies responsibly in other contexts.
באנגליה כנראה מבינים את זה, ויכול להיות שהשקט היחסי שבו היום הבטוח עבר השנה מעיד על כך שמבינים את זה גם כאן.

תוויות:

יום שני, 15 בפברואר 2010 

בדיוק מזה אני חושש

לפני שבוע גרי סטייגר פירסם בבלוג שלו כתבה משלו שהתפרסמה לראשונה בדצמבר 2006. יש, כמובן, יותר ממספיק מאמרונים חדשים שאליהם רצוי להתייחס כך שלא בטוח שיש טעם לחזור שלוש שנים לאחור כדי למצוא על מה לכתוב. אבל הנושא שעליו סטייגר כתב אז, מבלי להזכיר את התקשוב, נראה לי כעוד יותר חשוב לאור הרצון שלנו לשלב כלי Web 2.0 לתוך מערכת החינוך.

סטייגר כותב על הופעה של ג'סיקה סימפסון בשנת 2006 – הופעה לפני נשיא ארה"ב ומספר רב של אנשים חשובים נוספים. הוא כותב שבהופעה הזאת סימפסון פישלה בגדול ואפילו לא סיימה את השיר שלה. סטייגר מוסיף:
Too many young people in our country see fame, the quicker the better, as their goal. Yet, Jessica Simpson has proven that fame doesn’t prepare you to perform in front of music legends, millions of viewers and the leader of the free world. Maybe she just had a bad night, but I don’t think so.
בהמשך סטייגר מספר על אחיין צעיר שלו שאחרי שישה שבועות של שיעורים על חצוצרה התבקש ללמוד מספר קטעים חדשים ולהתכונן לקראת הופעה בבית הספר ... תוך שבוע. סטייגר מדגיש:
Nobody taught him what “practice” means. After one short rehearsal he was to join a group of other children in concert.
נוצר מצב שבו מפתים ילדים עם התהילה של כוכבות לפני שהם בכלל השקיעו את המאמץ הדרוש כדי באמת להצליח. כזכור, סטייגר איננו מאשים כאן את התקשוב. לדעתו, יותר מכל מי שאחראי כאן היא תרבות כוכבות האינסטנט. אני מסכים. אבל אני חושש שיכולת הפרסום המיידי, שהיא אחת המאפיינים החשובים של כלים כמו בלוגים וויקיים, גם תורמת למצב הזה. תלמידים היום יכולים לעבור ממצב של טיוטה למצב של "פרסמתי לעולם" באמצעות הקלקה פשוטה על כפתור. זאת ועוד: לעתים קרובות הם גם זוכים לשבחים ממבוגרים שמתלהבים מהפרסום הזה בלי לשאול אם מה שנכתב באמת ראוי לפרסום. כאשר המעבר הזה קל כל כך, קיימת סכנה שתחושת ההצלחה שמתפתחת איננה מושתתת על העבודה הדרושה כדי להצליח באמת. אינני טוען שצריכים לסבול על מנת להצליח, או שהצלחה אמיתית באה רק אחרי מאמצים אדירים. אבל התרבות שלנו משדרת שאפשר לעלות על במה, ולהיות כוכבים, בלי מאמץ, ולא הייתי רוצה לראות שכלים תקשוביים נפלאים, כלים שיכולים למלא תפקיד חשוב בלמידה, ישרתו את הכוכבות המזויפת הזאת במקום לשרת למידה משמעותית.

תוויות:

יום שבת, 13 בפברואר 2010 

ועכשיו, בראייה חינוכית

דרך הבלוג ReadWriteWeb הגעתי לדיווח קצרצר על "מחקר" שנערך על ידי Chitika Research. בסך הכל מדובר בהודעה לעיתונות די קצרה של Chitika, חברה במדינת מסצ'וסטס שמתמחה בסיוע למשווקים דרך האינטרנט. החברה בדקה את מספר הפעמים שגולשים במדינות בארה"ב עם אחוזים נמוכים של בעלי השכלה גבוהה הקליקו על פרסומות בדפי אינטרנט, והשוותה בין המספר הזה לבין מספר הפעמים שגולשים במדינות עם אחוזים גבוהים של בעלי השכלה גבוהה הקליקו על פרסומות כאלו. (הנתונים על אחוזי ההשכלה הגבוהה נלקחו ממפקד האוכלוסין הלאומי.) החברה הגיעה למסקנה די ברורה: בעלי השכלה נמוכה נוטים להקליק על פרסומות בדפי אינטרנט הרבה יותר מאשר בעלי השכלה גבוהה.

מה ניתן ללמוד מההשוואה הזאת? אני מניח שזה בתלוי במי אנחנו. חברת Chitika, כזכור, מעוניינת לסייע לחברות פרסום ושיווק. בגלל זה, המסקנה שהיא מסיקה די צפויה:
The more college educated a state is, the harder it becomes to advertise to.
מספר קוראים של הדיווח ב-ReadWriteWeb הגיבו לידיעה. כמה מהם התייחסו בספקנות למסקנה הזאת, ולשיטת ה-"מחקר" באופן כללי. סביר להניח שמידה לא קטנה של צדק איתם, ושיש סיבות טובות להרים גבה כלפי המחקר. יש טעם, למשל, לבדוק את טיב הפרסומות שעליהן מקליקים, או לא מקליקים. קיימת קורלציה בין רמת ההשכלה ורמת ההכנסות, ולכן אולי צריכים לבדוק אם אנשים בעלי השכלה נמוכה מקליקים על פרסומות למוצרים זולים, לעומת אנשים בעלי השכלה גבוהה שמקליקים על פרסומות למוצרים יקרים. רצוי לשאול, למשל, אם שתי האוכלוסיות רואות את אותן הפרסומות, או אפילו את אותן האתרים. אמנם ההשוואה שנערכה כאן מעניינת, אבל לא ברור שבאמת אפשר להסיק ממנה מסקנות.

ובכל זאת, נדמה לי שיש כאן היבט חינוכי. במשך השנים הדרכתי בהשתלמויות מורים רבות. מדובר באוכלוסיות בעלות השכלה גבוהה. מצאתי שרבים מהאנשים האלה, לפחות בשלבים הראשונים של ההכרות שלהם עם האינטרנט, התקשו להבחין בין תוצאות של חיפוש דרך מנוע חיפוש, לבין הפרסומות שהופיעו לצד התוצאות. כמו-כן, לא פעם המשתלמים האלה היו קוראים לי לעזרה ושואלים כיצד הם הגיעו לדף מסויים, כאשר התשובה היתה שהם הקליקו על פרסומת, מפני שהיא נראתה להם חלק אינטגראלי מהדף שבו ביקרו.

חברת Chitika מסבירה שאם משווקים רוצים להגיע לאוכלוסיה מושכלת, יהיה עליהם להתאמץ לעשות את הפרסומות שלהם "כדאיות" – אחרת הקוראים לא יקליקו עליהן. גם אם מדובר במחקר קצת מפוקפק, אפשר לברך על המסקנה הזאת. היא בוודאי מסקנה חיובית יותר מאשר משהו נוסח – "יותר כדאי לעבוד על הטיפשים", וגישה כזאת לא היתה מפתיעה אותי. אנשי חינוך, שמתפקידם לפתח גישה נבונה לאינטרנט, צריכים להסיק מכל זה שהיכולת לזהות פרסומות ברשת, ולהבין שהמידע ברשת איננו רק מידע על מה שאפשר לקנות והיכן, היא יכולת בסיסית שבוגרי בתי הספר חייבים לרכוש.

תוויות:

יום חמישי, 11 בפברואר 2010 

לכאורה הייתי צריך לשמוח

אתמול, כמו בשנים קודמות, נוכחתי בכנס צ'ייס – "האדם הלומד בעידן הטכנולוגי". כמובן שחלק מרכזי של חווית היום הוא המפגש עם חברים, ושמחתי לראות אנשים שהפגישה איתם היא לצערי כמעט אף ורק בכנסים. כמו תמיד, הפסקות הקפה אינן מספיק ארוכות. והיו גם הרצאות מעניינות (וגם מעניינות פחות). אבקש סליחה אם יש קורא שמצפה שאדווח על כל אלה – הפעם אני מקווה שמישהו אחר יעשה זאת במקומי. (אפשר לקרוא את כל המאמרים דרך אתר הכנס, ובקרוב אני מניח שגם המצגות, ואפילו ההקלטות, יהיו באתר.) כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אינני איש מחקר, ולכן, למרות שאני מתעניין מאד ברבים מהנושאים שהוצגו, לרוב אינני מרגיש את עצמי בקיא לבקר את המחקרים שהוצגו. ובכל זאת, על הרצאה אחת אני חש צורך לדווח.

שני חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן הציגו את המחקר שלהם שעסק ב-"טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בסביבת למידה מתוקשבת". המחקר שלהם בדק כמעט 300 סטודנטים בקורסים מתוקשבים באקדמיה, גם סינכרוניים וגם א-סינכרוניים. החוקרים גילו ש:
קיימת השפעה סטטיסטית מובהקת של הלמידה בסביבה מתוקשבת על טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בכל שבעת המדדים של נטיות החשיבה. השפעה זו ניכרת במרבית המאפיינים של הסטודנטים ובחלק גדול של המרכיבים הפדגוגיים והיישומים הטכנולוגיים בקורסים המתוקשבים, בדרגות עוצמה חיוביות שונות על כל שבע נטיות החשיבה.

מסקנות המחקר מראות, כי למידה בסביבה מתוקשבת ברשת תורמת לטיוב נטיות של החשיבה, ובכך מקדמת דפוסי חשיבה והתנהגות אינטלקטואליים.
נדמה לי שבזמן הצגת המחקר נוכחו באולם בערך 30 מאזינים. הכרתי לא מעטים מהם – מדובר באנשים בעלי נסיון של שנים רבות בתקשוב החינוכי. אני חושב שאני יכול לכתוב בשם כולם שתוצאות המחקר הזה פשוט הדהימו אותנו. שיהיה ברור – אף אחד לא ישמח יותר מאיתנו לקבל הוכחות מחקריות בנוגע ליעילותה ולכדאיותה של הלמידה המתוקשבת. זאת ועוד: אנחנו משוכנעים שהוכחות כאלו אכן יגיעו. אבל תוך כדי האזנה להרצאה על המחקר היתה תחושה שהנתונים שמציגים לנו הם פשוט "too good to be true". למען האמת, חששתי שאולי מישהו מהתל בי, ושנפלתי קורבן של תכנית כמו "פספוסים", ושמצלמה נסתרת מקליטה את ההתלהבות שלי, רק על מנת שמאוחר יותר ישדרו את זה כדי להראות שנפלתי בפח.

לפני חודש התייחסתי כאן לדבריו של גבי סלומון שטען שהספרות המחקרית מראה ש:
הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי
ואם כך, אני בעצם צריך לצהול על כך ששני חוקרים ישראליים מגלים קשר חיובי מובהק. אולי התגובה הצוננת שלי מעידה על יצר של הרס עצמי, יצר שגורם לי להתייחס בספקנות לבשורה כל כך משמחת במקום מיד לרוץ ולספר לחברה.

בלילה, אחרי הכנס, קראתי את המאמר שמופיע בספר הכנס. רבים מהמקורות בביבליוגרפיה מוכרים לי. לרוב מדובר בהתייחסויות תיאורטיות ללמידה המתוקשבת, ולמען האמת, הרגשתי שיותר מאשר תוצאות המחקר מראות מה שממש קורה בשטח, הן משקפות מה שאנחנו מאמינים שצריך לקרות. גם אם אני חושב שאפשר לפרש רבים מהמחקרים שגבי סלומון מזכיר בצורה שכן מוצא ערך בלמידה המתוקשבת, וגם אם אני טוען שאפשר למצוא מחקרים אחרים שמצביעים על קשר חיובי, עלי להודות שאין הרבה עדות מחקרית שמצביעה על הקשר החיובי הזה. והנה, זכינו אתמול למחקר ממש פורץ דרך, מחקר שמוצא קורלציה מאד חיובית בין הלמידה המתוקשבות לבין פיתוח החשיבה האינטלקטואלית, ואפילו עושה זאת תוך אזכור של מילות קוד חשובות כמו "הוראה קונסטרוקטיביסטית מכוונת לומד".

כאשר בלילה קראתי את המאמר התעכבתי ב-"דיון", שם קראתי:
תוצאות המחקר הכמותי והאיכותי מראות, כי למאפיינים אישיים כגן: ניסיון וידע במחשבים ואינטרנט, רמת השכלה אקדמית וגיל מעל 25, יש השפעה קרדינאלית על טיובן של מרבית נטיות החשיבה. לתפיסת הסטודנטים את הלמידה בסביבה המתוקשבת קיימת השפעה משמעותית על טיוב נטיות החשיבה. משתנים כמו: נוחות, הנאה, עניין, אתגר וחדשנות - נמצאו כבעלי השפעה על טיוב נטיות החשיבה של הסטודנטים. כמו כן, השתתפות אקטיבית בפעילויות ומטלות בקורס המתוקשב נמצאה גם כן כתורמת לטיוב נטיות החשיבה.
הרהרתי אם אולי במקרה הזה המילה "קרדינאלית" היא מילה קצת חלשה מדי כאן. אם ניקח אנשים שיודעים לשחות בבריכת שחייה ונביא אותם לים, סביר להניח שהם יידעו לשחות גם שם. אולי השרירים שלהם יתחזקו בגלל התנאים הייחודיים של הים, אבל לא נטען שהים פיתח אצלם את מיומנויות השחייה. ליכולת השחייה, עוד לפני הקפיצה לים, היתה השפעה "קרדינאלית" על התוצאות. נדמה לי שהחוקרים במחקר הזה זכו לחקור סטודנטים בעלי נתוני פתיחה מצויינים. סביר להניח שהסטודנטים האלה היו מצליחים ללמוד בצורה מיטבית בכל סביבה – אם פנים אל פנים ואם מתוקשבת. בגלל זה, במקרה הזה לא נראה לי מוצדק להסיק שדווקא לסביבה היתה השפעה כל כך חיובית. אבל כזכור, אינני איש מחקר.

תוויות: ,

יום שני, 8 בפברואר 2010 

לא רק צעצוע, לא שיש בכך פסול

אינני עוקב אחר הבלוג של אנדרו טוריס, ובגלל זה לא ידעתי שבמשך חודש הוא לא עדכן אותו. את זה למדתי מהבלוג של ג'ף אוטכט שדיווח בשמחה על כך שטוריס שוב כותב. אבל בצורה די אופיינית לפיגור התמידי שבו אני נמצא, את המאמרון של אוטכט שהזכיר את טוריס קראתי באיחור לא קטן. כך יוצא שהיום אני כותב על מאמרון שהתפרסם לפני חודש. אבל אין זה משנה במיוחד, היות ומה שטוריס כותב איננו קשור לאירוע זה או אחר, אלא מתייחס לסוגיה די קבועה בעולם התקשוב החינוכי.

במשך שנים רבות טוריס לימד בבתי ספר במדינת אורגון, והיום הוא עובד כמפקח בבית ספר אמריקאי בשאנגחאי, בית ספר של מעל 3000 תלמידים בשני קמפוסים שונים. בין היתר הוא אחראי על התקשוב. טוריס מציין שמבקרים של התקשוב בחינוך מרבים לטעון שתלמידים מתייחסים אל המחשבים, ובמיוחד למחשבים ניידים אישיים, כצעצועים, במקום להתייחס אליהם כמכשירים להשבחת הלמידה. הוא משיב:
The fact is that the students are, in our 1:1 program, really enjoying having full, unfettered use of their computers. I believe the same holds true with the teachers. The students have loaded on their own music, began building their own photo libraries. They have added bookmarks, tabs and links to the multiple browsers they use on their machines. They really like their computers and have “fun” using them to learn, to communicate (formally and informally). They use them to create artwork, movies, podcasts, reports and documents. They use them to research, learn, comprehend and create new understandings about their world. In short, it is a great learning toy... er... tool.
מעטים היום יטענו שתלמידים צריכים לסבול על מנת ללמוד. יכול להיות שהלמידה לא תמיד חייבת להיות חוויה, אבל אם זה אפשרי, זה בוודאי איננו מזיק. מפני שמחשבים עדיין יקרים (אם כי עלותם יורדת באופן תדיר) רבים סבורים שצריכים לנצל כל רגע איתם לצרכי למידה, וחוששים שאם תלמידים "ישחקו" איתם, הם יבזבזו זמן, וכסף, יקרים. אבל לרוב אנשי החינוך של היום ברור שאווירה נעימה מסייעת ללמידה, ולכן הגיוני לקוות שתלמידים ייהנו מהשימוש במחשב.

כזכור, ג'ף אוטכט מקשר אל טוריס, ובאופן די צפוי הוא מסכים את גישתו. אוטכט צועד עוד צעד חשוב קדימה בהתייחסות למחשב. הוא כותב שבבית הספר שלו התלמידים מקשטים את המחשבים שלהם ובדרך הזאת הופכים אותם למשהו אישי משלהם. אבל לא רק התלמידים - גם המורים עושים זאת. הוא מוסיף:
You see, computers aren’t a tool anymore... they are part of us.
וזה בוודאי משהו שכדאי לבתי הספר להבין.

תוויות: , ,

יום שישי, 5 בפברואר 2010 

טיפה על שורשי הגישה החינוכית שלי

אני מרבה לספר, בגאווה, שקיבלתי את תעודת ההוראה שלי ממכון חפ"ן – המכון הישראלי לחינוך, פתוח, ניסוי. אני בוגר המחזור השלישי, משנת 1978. כתלמיד בחפ"ן זכיתי ללמוד אצל פרופ' משה כספי – אדם שופע יצירתיות והומור שאיתגר את החשיבה וסייע לי רבות בגיבוש גישה חינוכית. אינני יכול להגיד שכמורה בכיתה תמיד הצלחתי ליישם את הרעיונות של משה. אבל גם אם לא הצלחתי, גישתו היוותה תשתית שהמשיכה ללוות, ואף לכוון, אותי.

שנים מאוחר יותר, כאשר צללתי לתוך האפשרויות הגלומות של האינטרנט בחינוך, היה לי ברור שהמפגש בין גישתו של משה לבין התקשוב הוא מפגש פורה - מפגש שנותן כיוון לתקשוב החינוכי, וגם מפגש שאפשר את היישום של תורתו של משה.

לפני כמעט שלוש שנים הוזמנתי לכתוב משהו עבור קובץ מאמרים של תלמידיו ושל חבריו של משה לכבוד יום הולדתו ה-80 של משה. שמחתי מאד על ההזדמנות לנסות לבטא בכתב את הקשר שאני מוצא בין התקשוב לבין מה שלמדתי ממשה, ובדרך הזאת גם להגיד לו תודה.

את הכתיבה סיימתי לפני בערך שנתיים וחצי, אבל רק אתמול, במפגש חגיגי ביום הולדתו ה-81 של משה, הספר יצא לאור. עורך הספר אישר לי לפרסם את מה שכתבתי באתר שלי:
אריגה לכל עת ... ואתר

התבנות – הילד, המבוגר ותרבות מתחדשת
עולמות היצירה של תלמידיו וחבריו של משה כספי
מכללת "שערי משפט", פברואר 2010
יש אולי טעם להוסיף כאן הערה צדדית. כאשר העליתי את המאמר לאתר שלי שמתי לב שבעשור בין 1997 – 2007 כעשרים מאמרים שלי הופיעו בביטאונים או בכתבי-עת שונים – מאמרים שאחרי פרסומם העליתי לאתר שלי. (המאמרים האלה עברו עריכה לפני הפרסום, אם כי לא מדובר בכתבי עת של הערכת עמיתים.) אבל מאז המאמר האחרון משנת 2007 לא פרסמתי שום דבר בדרך הזאת. במידה מסויימת, זה מפני שכבר לא הייתי בקשר מקצועי עם אותם גורמים שפרסמו את המאמרים. אבל יש כמובן סיבה נוספת – הבלוג הזה. עבורי הבלוג מהווה במה שעליה אני יכול לבחון לעומק את אותן הסוגיות שעליהן כתבתי – סוגיות שכמובן ממשיכות להעסיק אותי. בין שתי צורות הפרסום האלה יש (לפחות) הבדל אחד משמעותי. מאמר שמתפרסם בכתב עת מהווה סיום. הוא בדרך כלל מציג מסקנות. לעומת זאת, מאמרון לבלוג הוא צומת בדיון מתמשך, דיווח של "נכון לעכשיו". קשה להתייחס אליו בנפרד ממכלול הדברים שקדמו לו, ועוד עתידים לבוא. הוא צילום מצב של רגע חולף בתוך בחינה פנימית מתמדת. בגלל זה, נדמה לי שהוא מתאים יותר לגישה שירשתי ממשה.

תוויות: ,

יום חמישי, 4 בפברואר 2010 

הפקה איננה בהכרח הבנייה

על פי רוב אינני מרבה להתייחס כאן לכלים או למכשירים תקשוביים ספציפיים, וזאת משום שחשוב לי להדגיש שהכלי עצמו איננו מה שחשוב, אלא הדרכים החינוכיות שאנחנו מוצאים להשתמש בו. ה-iPhone הוא כלי נהדר (ולא אתנגד אם מישהו יחליט לתרום לי אחד כדי שאוכל לוודא שזה אכן נכון) אבל אני מעוניין בשימוש בטלפונים סלולאריים משוכללים בלמידה ובהוראה באופן כללי, ולא בטלפון המסויים הזה. ובכל זאת, לפעמים, ובמיוחד כאשר כלי חדש זוכה לכיסוי נרחב בכלי התקשורת, יש טעם להתייחס לכלי ספציפי. כך המצב לגבי ה-iPad שרבים מנבאים לגביו שתהיה לו השפעה מהפכנית על החינוך.

במסגרת אחרת כבר התייחסתי טיפה ל-iPad, ולספקות שלי ושל אחרים לגבי נחיצות המכשיר. אני בטוח שהוא מכשיר נהדר, אבל אין זה אומר שמה שהוא עושה הוא דווקא מה שאנחנו (ולא רק בחינוך) צריכים. לפני מספר ימים גם ג'ף אוטכט כתב על ה-iPad. הביקורת שלו, כמו הביקורת של אחרים, התמקדה בכך שמדובר במכשיר שמעניק לנו חוויה נהדרת של צריכת מדיה:
If you want a new way to consume information, it’s a great piece of technology that allows you to do that.
לפי אוטכט, כשמדובר בחינוך התכונה הזאת היא בעצם חסרון:
We already have ways to consume information in education. Consuming information has never been our issue. What we need help with is teaching students how to become producers of information and knowledge.
ההערה הזאת של אוטכט מאד תואמת את רוח התקופה שלנו. בעצם, היא כבר הפכה למוסכמה, כך שאני מניח שרבים מאיתנו קוראים אותה ומהנהנים בראש ועוברים הלאה. אבל דווקא בגלל זה נדמה לי שחשוב לעצור רגע ולשאול "האמנם?". מס השפתיים שאנחנו משלמים לרעיון של "תלמידים כמפיקי מידע" עשוי להטעות אותנו. הרי בחינוך "הפקת מידע" איננה מטרה בפני עצמה. המטרה היא הבנייה – יצירת מצב שבו התלמיד מתמודד עם מידע על מנת להפוך אותו לשלו. "הפקת מידע", דוגמת "כתיבת ספר הלימוד" איננה בהכרח מסייעת להפנמת המידע, או להבנתו. לעתים קרובות מדי היא איננה אלא פעלתנות לשמה. תלמידים שכותבים ספר לימוד עשויים בסך הכל להעביר פיסות מידע ממקור אחד למקור אחר, מבלי לבחון מה אותו מידע מראה, או לשם מה הוא נחוץ. הם אולי "מפיקים מידע" אבל אין זה אומר שהם באמת לומדים. בצורה דומה, אין ספק שיש ערך בפרסום כתיבה של תלמידים בבלוגים. אבל העובדה שמשהו התפרסם בבלוג איננה הוכחה לכך שהוא באמת היה ראוי לפרסום. התלהבות היתר כאן עשוי ליצור מצב שבו תלמידים אינם לומדים להבחין בין בוסר לבין משהו שעבר בדיקה ועריכה. הם עשויים לחשוב שמי שכתב את מה שהם קוראים, אם בספר או אם ברשת, לא עבר שוב ושוב על מה שהוא כתב, ושלפעמים הוא שכתב אותו לחלוטין מחדש לפני הפרסום.

אז? אני שותף לביקורת של אוטכט על ה-iPad. נחמד ככל שיהיה, נדמה לי שנכון להיום חסרים בו מרכיבים שהם הכרחיים כדי להפוך אותו לכלי לימודי של ממש. אבל לא כדאי לנו לזנוח את הצרכנות לטובת ההפקה. חשוב שנמשיך לנסות להכשיר את התלמידים שלנו להיות צרכני מידע ביקורתיים. אני חושש שתלמיד שלא ילמד להיות צרכן מידע ביקורתי לא יצליח להפיק מידע איכותי.

תוויות: ,

יום שלישי, 2 בפברואר 2010 

היד הארוכה (מאד) של הרשת

לפני כשבועיים כתבתי כאן שספק אם השנה תלמידי בתי הספר יהיו קשובים לאזהרות לגבי הסכנות ברשת שהם צפויים לשמוע ביום הלאומי לאינטרנט בטוח שחל בקרוב. ציינתי שתלמידים שנמצאים ברשת שעות ארוכות ויום-יום מנהלים חשבונותיהם בפייסבוק כבר יודעים הרבה על הסכנות – הן בנוגע למסירת פרטים אישיים, והן מבחינת סוטים למיניהם.

והנה, לקראת היום הלאומי, וכאילו להזכיר לנו שאסור להרדם על המשמר, נחשפת פרשה של פדופיל שיצר קשר עם "אלף קורבנות", ילדות בנות 8-15. אין ספק שמדובר במקרה מדאיג. אינני מתכוון להמעיט בחשיבות הנושא. אבל.

העיתון "ישראל היום" של הבקר מקדיש שני עמודים לפרשה. יש, כמובן, דיווח על הפרשה עצמה, בו אנחנו קוראים שהחשוד יצר קשר עם יותר מ-1000 ילדות, אם כי לעת עתה הוא חשוד שאנס שלוש – סימן אולי שבנות רבות דווקא מודעות לסכנות ונזהרות בפניהן. אבל הדיווח הזה ממלא רק חלק מעמוד אחד, ולכן יש גם כתבה תחת הכותרת "ברשת, אין מקום בטוח". קשה לא להרגיש שהכתבה הזאת נוצרה כאשר העורך פנה לכתב ואמר לו שהוא זקוק לעוד 200 מילים. כצפוי, הכתבה מזהירה שהאינטרנט מלא בפדופילים פעילים, אבל אנחנו גם קוראים ש-"הטלפונים הסלולאריים מהווים כיום סכנה", וגם שרק חינוך נכון יכול לפתור את הבעיה. בקיצור, אפשר להתרשם שהכתבה הסתמית הזאת קיימת על מנת ליצור מקום לכותרת הצעקנית.

אבל נשאר עוד מקום בשני העמודים, ולכן בצד שמאל של כל אחד משני העמודים מופיע טור עם הכותרת "סכנה ברשת":
ארבעה סיפורים מופיעים בשני הטורים האלה – אחד על לכידת סוטה מין - ברחוב, אחד על אדם עם היסטוריה של עבירות פדופיליה שנעצר על מעשה מגונה, אחד על החשד שתלמידה הותקפה מינית על ידי מספר תלמידים, ואחד על מעצב אופנה החשוד באונס צעירה. כל הסיפורים האלה מדאיגים. אבל מעניין שאף אחד מהם איננו קשור לאינטרנט. הרי אם נכון, כפי שכתוב בכותרת האחרת, ש-"ברשת, אין מקום בטוח", אולי היה נכון למסור את הדיווחים האלה תחת כותרת נוסח "ברחוב, אין מקום בטוח", או "בחוץ, אין במקום בטוח". אבל לרשת יש, כנראה, משיכה מיוחדת. אינני ממעיט בחומרה של הסיפור שהתפרסם עכשיו על הפדופיל שפעל באינטרנט, אבל מדאיג ככל שיהיה, הסיפורים האחרים האלה מדאיגים לא פחות. וכזכור הם מופיעים תחת הכותרת "סכנה ברשת", למרות שהם אינם קשורים בכלל לאינטרנט. נוצר הרושם שעל אף העובדה שבאינטרנט "אין מקום בטוח", יש בכל זאת משהו בטוח לגביו – עיתונאים ימשיכו להעזר בו כדי להפחיד אותנו ולגרום לנו לקרוא את העיתון.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates