יום רביעי, 29 בספטמבר 2010 

אין חובה ללכת עד לקצוות

בדרך כלל אני מסכים עם דבריו של שלי בלייק-פלוק, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מגרד בראש ושואל אם באמת ירדתי לסוף דעתו. כך קרה לי השבוע כאשר קראתי מאמרון קצר שלו – Saying No – בו הוא מנסה להתמודד אם קביעה חינוכית די בסיסית:
if we want students to engage with learning, we won't tell them the answers.
כזכור, בכיתות של בלייק-פלוק לכל תלמיד מחשב והוא מעודד את השימוש בכלים רבים, הן לצרכי הגעה למידע, והן לצרכי תקשורת בין התלמידים. ללא ספק הוא מורה שהפנים את העובדה שלרשת השפעה גדולה על מה שחשוב ללמוד, ושהיא מחייבת דרך אחרת של למידה. אבל אין חדש בגישה פדגוגית שגורסת שאין לתת "תשובות" לתלמידים, אלא שעלינו לעודד אותם למצוא את אלה בעצמם. כך היה הרבה לפני שהיה האינטרנט, כאשר תלמידים התבקשו לקרוא פרק בספר, או לחפש מידע בספריה, או לשוחח עם הסבתא שלהם. ברור לי גם שבלייק-פלוק יודע את זה, ולכן לא ברור למה דווקא עכשיו הוא חש צורך להדגיש את זה.

חלק מהתשובה נמצא בעוצמה האדירה של הרשת, בעובדה שהיום כל כך הרבה מידע כל כך זמין. בלייק-פלוק מדגיש שלכל אחד מתלמידיו יש מכשיר שמקנה לו גישה למכלול הידע האנושי. לכן, הוא שואל למה להתייחס אליהם כאילו העוצמה הזאת איננו נמצא בהישג ידם. הוא מבקש מתלמידיו לחבר בין כוח המוח שלהם לבין העוצמה של הרשת כדי להתמודד בכוחות עצמם בבעיות שאותם הם מנסים לפתור. על פניהם, גם השאלה וגם הבקשה הגיוניות. הרי שוב, גם לפני התקשוב זה מה שרצינו שהתלמידים שלנו יעשו. אבל מחקר אחר מחקר מראה שבני נוער אינם יודעים להשתמש בכלים אינטרנטיים כדי למצוא מידע או להשתמש במידע שאליו הם מגיעים בצורה לימודית מוצלחת. בלייק-פלוק כותב שהוא צריך להגיד לתלמידיו:
You want to succeed in learning? Then learn to activate your own capacity to learn. Figure it out. Use that thing sitting on your lap and the connection to the world that it represents. And stop leaning on me; because soon enough I won't be here. And it will just be you and the world.
ההצהרה הזאת נשמעת מאד יפה, אבל לא ברור אם יש אחריה יעילות פדגוגית. קל להזדהות עם ההכרזה של בלייק-פלוק שהוא לא ייתן את התשובות לתלמידיו. אבל משום מה, נוצר הרושם שזאת שאלה של הכל או לא כלום, ובין לענות על הכל בשביל התלמידים לבין לזרוק אותם למיים אין שום אפשרויות אחרות.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הביטוי שאריקה מקוויליאם קבעה כדי לאפיין את עבודת המורה: meddler in the middle. ציינתי אז שהרעיון כל כך הגיוני שמוזר שאף אחד (למיטב ידיעתי) לא קבע ביטוי כזה מוקדם יותר. מעניין שמדבריו של בלייק-פלוק מתקבל הרושם שהוא איננו מכיר באפשרות פדגוגית אמצעית כזאת. אני מניח שזה איננו נכון – הוא הרי מורה מנוסה, וממה שהוא כותב על הכיתות שלו ברור לי שהוא מאד מעורב בהצלחות הלימודיות של תלמידיו. אבל חבל שבמקרה הזה הוא כנראה נותן לטכנולוגיה להתגבר על התבונה החינוכית שלו ומניח שדרך הרשת אפשר להגיע לכל מה שצריך לדעת בלי התיווך של בעל נסיון. ואולי מכל זה אפשר ללמוד על כוחה של ביטוי. כאשר התרגלנו לחשוב שעומדים לרשותנו שתי קצוות של פעילות פדגוגית – ה-sage on the stage או ה-guide on the side, אנחנו מתקשים לזכור שהעבודה הפדגוגית האמיתית נמצאת אי-שם באמצע.

תוויות: ,

יום שני, 27 בספטמבר 2010 

לגלות את מה שמצפים לגלות?

נדמה לי שעד עכשיו לא יצא לי לקשר לבלוג Tech Disruptions, בלוג שכל מאמרון בו הו דו-שיח בין קתלין נוריס ואליוט סולוויי. הבלוג מהנה מאד, וכמעט תמיד מעורר למחשבה, אבל כל פעם שחשבתי שאכתוב על אחד המאמרונים בו משהו אחר עולה והוא נדחק הצידה. חבל - נוריס וסולוויי מצליחים להעניק לנו מהנסיון העשיר שלהם בתקשוב החינוכי עם מידה גדושה של אירוניה עצמית שתמיד כייף לקרוא.

לפני שבוע הם פתחו את דו-השיח ביניהם עם פנייה של קורא שביקש את דעתם על ניסוי חדש שאמור לבחון את השימוש במכשירי iPad כתחליף לספרי לימוד באלגרבה. מתוך תיאור של הניסוי:
Students randomly selected for the program will receive iPads loaded with digital versions of their textbooks for the coming school year. Their progress will be tracked and compared against that of their classmates using traditional textbooks to determine the potential benefit of a switch to digital technology.

Students with iPads will have instant access to more than 400 videos from teaching experts walking them through the concepts and assignments, rather than having to rely on the teacher's explanation in class. There is also a homework coach and animated instructions on how to complete assignments.
נוריס בסולוויי מציינים שהם בטוחים שתוצאות הניסוי יראו שהשימוש במכשירי ה-iPad יגרום לתוצאות טובות יותר מאשר השימוש בספרי הלימוד. אבל זה איננו מפני שהמכשיר עצמו טוב יותר ללמידה מאשר הספר, אלא מפני שהמכשיר מאפשר גישה לסרטונים, להסברים, לקבצי עזרה ועוד. וזה מוביל להתייחסות לבעייתיות של בידוד משתנים במחקר חינוכי:
Cathie: So, when the iPad class shows higher test scores, there is no way to tell if it was the iPad per se or the 400 videos or the coach or the myriad of other elements that caused the gain in test scores. In fact, it is probably all the factors and given the confounds...
Elliot:... academics talk funny.
Cathie:... oh hush... there is no way to even correlate an increase in test scores with the use of the iPads.
Elliot: This situation points out the absurdity of traditional physics-style experiments in social contexts. There is simply no way to hold everything constant except one variable!
Cathie: The crazy thing is: what if the iPad class does worse than the traditional algebra classes? Does that mean that iPad is bad?
Elliot: No! To do a real educational experiment is expensive, time consuming, and requires considerable planning. The “experiment” organized by Houghton Mifflin Harcourt and the California Secretary of Education in several districts in California does not sound carefully conceived.
כאחד שמשתדל לעקוב אחר המחקרים שנערכים בנושא השימוש בתקשוב בחינוך (ואחר הנסיונות לפרש אותם), אני יכול לקבוע שדבריהם של נוריס וסולוויי הם בין השפויים ביותר שקראתי. נדמה לי שבמקום לכתוב שמארגני הניסוי לא תכננו אותו באופן זהיר, היה נכון יותר לכתוב שהניסוי תוכנן כדי לגלות את מה שמתכנניו רצו לגלות. אבל כך קורה לעתים קרובות, והעובדה שהניסוי הזה מבקש להצביע על השפעה חיובית של התקשוב איננה מעידה על ההיפך. זה כן מראה שכמעט בלתי-אפשרי לבודד משתנים כך שנוכל לקבוע אם מכשיר זה או אחר גרם לשינוי או אם זה היה, לדוגמה, התלהבותם של המורים (והתלמידים) מהשימוש בו, או אולי המבקרים הרבים שנכנסו לכיתות וגרמו לתלמידים לחשוב שהם מיוחדים. וכמובן שאם אנחנו רוצים לגלות אם לתקשוב השפעה חיובית על הלמידה, לא מזיק להגדיר מדדים להצלחה – האם הכוונה היא לשיפור בציונים, או בהבנה יותר טובה של רעיונות מסויימים (איך בודקים את זה?), או בהגברת ההנאה של התלמידים, או במשהו אחר.

אבל נוריס וסולוויי מציינים עוד משהו חשוב, משהו שאיננו קשור להצלחה או לאי-הצלחה של הניסוי. אפילו אם היום מכשירי iPad יקרים, תוך זמן די קצר מחירם, והמחיר של מכשירים דומים, יירד. וכפי שקובעת נוריס, בעתיד הלא רחוק:
in the future all classes will be using iPad-like, mobile learning devices – not paper-based textbooks – for learning.
וזה נכון – עם או בלי נסיויים שתוכננו היטב.

תוויות: ,

יום שישי, 24 בספטמבר 2010 

למה התקשוב חייב להמציא את הגלגל?

משום מה, בין יתר התארים שלו, דניאל פינק נחשב הוגה חינוכי. פינק התפרסם בעיקר בזכות ספרו A Whole New Mind בו הוא טוען שהתכונה החשובה ביותר בתקופה שלנו היא היצירתיות. אמנם לא התרשמתי במיוחד מהספר, אבל בוודאי אין שום פסול בקידום רעיונות כלאה. עם זאת, אני מתקשה להבין את ההתלהבות של אנשי חינוך כלפיו. סביר להניח שהרבה לפני פינק מורים רבים ציינו את פיתוח היצירתיות כמטרה חשובה של החינוך. אבל בשנים האחרונות, על אף העובדה שאין חדש בטיעונים של פינק (ובוודאי אין בהם בסיס מדעי), הוא נעשה למרצה מאד מבוקש בכנסים חינוכיים. וכדמות פופולארית, הוא גם זוכה לבמות רבות שבהן הוא יכול לקדם את הרעיונות ה-"חדשים" שלו.

לפני שבוע פינק פרסם כתבה באתר של הטלגרף הבריטי בה הוא מדווח על "חידוש" חינוכי של קרל פיש. מתברר שבגלל קיצוצים בתקציב, בנוסף לתפקיד הראשי שלו כרכז תקשוב בבית הספר שלו, פיש חזר למקצוע המקורי שלו ומלמד אלגברה. הוא החליט להקליט הרצאות שמסבירות את הטכניקות שהוא רוצה ללמד ולהעלות אותן ליו-טיוב. הוא מבקש מתלמידיו לצפות בסרטים האלה כשיעורי בית, ולמחרת בכיתה הם פותרים תרגילים לפי מה שהם למדו בסרטון. פינק מסביר את המהלך:
However, instead of lecturing about polynomials and exponents during class time – and then giving his young charges 30 problems to work on at home – Fisch has flipped the sequence. He’s recorded his lectures on video and uploaded them to YouTube for his 28 students to watch at home. Then, in class, he works with students as they solve problems and experiment with the concepts.

Lectures at night, “homework” during the day. Call it the Fisch Flip.
פינק מצטט את פיש שמסביר שתלמידים שמנסים לפתור תרגילים בבית נעשים מתוסכלים, ולכן הפיכת הסדר מאפשר לו לעזור ב-"שיעורי הבית" בכיתה. פינק ממש מתלהב מהסידור הזה ותוהה למה בתי ספר אחרים אינם פועלים באותה דרך:
When he puts it like that, you want to slap your forehead at the idea’s inexorable logic. You wonder why more schools aren’t doing it this way. That’s the power of flipping. It melts calcified thinking and leads to solutions that are simple to envision and to implement.
אכן, מדובר בסידור די פשוט, ואפילו די הגיוני. אפשר גם להגיד שהוא גם ראוי לחיקוי. אבל הוא רחוק מלהיות מקורי. פינק נמצא בקשר עם פיש מפני שבשנתיים האחרונות תלמידיו של פיש קראו את ספרו של פינק ושוחחו איתו דרך הרשת אחרי הקריאה. כך יוצא שכאשר פיש עושה משהו לא מלהיב ולא מקורי במיוחד, יש לו במה רחבה לפרסום אצל פינק. לשבחו של פיש ייאמר שהוא עצמו איננו רואה את מה שהוא עושה כמשהו מקורי. בבלוג שלו הוא מתייחס לפרסום שפינק נותן לו וכותב:
I did not originate the idea of flipping homework and lectures. Many other folks are doing this also and, frankly, most of them are doing it better than I am.
אין לי טענות כלפי פיש. לעתים קרובות אני מתרשם מאד מהפרויקטים שלו כפי שהוא מתאר אותם בבלוג שלו. אבל כלפי פינק, וכלפי אנשי החינוך שחושבים שההגות החינוכית התחילה רק בתקופת התקשוב, יש לי. בכלל לא ברור אם שיעורי בית תורמים ללמידה, אבל מורים רבים, והרבה לפני יו-טיוב, נתנו שיעורי בית שפעלו כהכנה לעבודה מעניינת בשיעור עצמו. כאשר פינק "מגלה" את החידוש הזה (כנראה בהשראת מילת הקסם "יו-טיוב") הוא מעורר גיחוך – ואולי גם בושה בכך שאנשי חינוך מרבים להתרשם ממנו.

תוויות:

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010 

כישור אחד שכן קשור למאה שלנו

משרד החינוך מאמץ את הסיסמאות של כישורי המאה ה-21 והתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. הסיסמאות כמובן מצלצלות יפה, אם כי היום, עשור שלם לתוך המאה הזאת, קשה לא להרגיש שהן מאבדות חלק מהמשיכה שלהן – אולי הגיע כבר זמן לחשוב קצת יותר קדימה.

כפי שציינתי יותר מפעם אחת כאן, כאשר אני בוחן את רשימת הכישורים שהמערכת רוצה להקנות לתלמידים אני מתקשה להבחין במשהו ששייך במיוחד למאה הזאת. נדמה לי שאנשי חינוך מהמאה ה-19, וגם מוקדם יותר, היו מזדהים ללא קושי עם הכישורים שמופיעים ברשימה של ה-Partnership for 21st Century Skills, רשימה שכנראה משמשת כבסיס למסמכים של המשרד. לא קשה להזדהות עם רשימת ה-Partnership היות והיא נקראת כמו רשימת מכולת שמכילה את הכל. אינני יודע מתי מונחים כמו "יצירתיות" נכנסו לתוך הפנתיאון של המטרות של החינוך, אבל היא רחוק מאד מלהיות חדשה במאה הזאת, וכך גם חשיבה ביקורתית, היכולת לפתור בעיות, שיתוף, וכמעט כל מונח נחמד אחר שאפשר למצוא בכרטיס ברכה של Hallmark.

אני מודה שאני מגזים. הרי אני מניח שמערכות החינוך של אירופה של החברה הפיאודאלית בימי הביניים לא שמו דגש על הסתגלות למצבים חדשים, או על גמישות. אבל אלה בוודאי אינם חדשים למאה ה-21. זאת ועוד: הרשימה של ה-Partnership פועלת בשיטה של הכל כלול. לא מציינים, למשל, שהחשיבה הביקורתית חשובה יותר מרכישת ידע כללי בתחומים רבים (או ההפך). לכן, גם מקצועות הליבה זוכים למקום של כבוד ברשימה. נדמה לי שהדרך היחידה לדאוג לכך שתלמידינו ירכשו את מלוא הכישורים שעליהם אנחנו עכשיו אמונים היא להאריך את יום הלימודים בכמה שעות ולבטל את חופשת הקיץ.

אנשי ה-Partnership אינם ממליצים על צעדים כאלה, אבל הצעות כאלו כן מתרוצצות בערים רבות בארה"ב, לצד ביטול ההפסקות, מחיקת אמנויות ומוסיקה מהמערכת, ועוד צעדים שיפנו מקום לנושאים החשובים באמת. זה אכן נשמע מגוחך, אבל בעצם יש גרעין של אמת בהצעות כאלה. הרי מערכת חינוכית צריכה לקבוע סדר עדיפויות. היא צריכה להחליט מה לכלול ועל מה לוותר. גם אם אני משוכנע שהארכת יום הלימודים או ויתור על הפסקות וקיצוץ באמנויות ימיתו אסון על החינוך, לפחות מי שמציע הצעות כאלו מבין שאי אפשר לעסוק בכל, ושצריכים להחליט מה חשוב יותר ומה פחות. מפני שהיא מנסה לרצות את כולם, רשימת ה-Partnership, קוסמת או מושכת ככל שתהיה, איננה ישימה.

אני מניח שמה שגורם לאנשים להזדהות עם הרשימה של ה-Partnership או גורם להם לתמוך באימוצה בישראל איננו קשור לנקודות שהעליתי כאן. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמקור המשיכה הזאת הוא דבר פשוט מאד – הדגש שברשימה על כישורי מידענות ותקשוב. מסמכים חינוכיים שמדגישים את הכישורים האלה מתפרסמים כבר שני עשורים שלמים. אבל אם המשרד בארץ היה זקוק למסמך הלא מלהיב הזה של גוף שמורכב ברובו הגדול מחברות מסחריות היי-טכיות כדי להכיר בכמה עקרונות חינוכיים, אולי בכל זאת צריכים לברך שמוטב מאוחר מאשר מעולם לא.

אבל במאמרון הזה לא התכוונתי לעסוק ברשימה זו או אחרת של כישורים, אלא להתמקד בכישור אחד, או ליתר דיוק, במיומנות ספציפית שבעיני היא חשובה ביותר, אך איננה זוכה להתייחסות (וכן, אני יודע שהמשרד צריך לעסוק במדיניות רחבה ולא לרדת לפרטי הפרטים של כל כלי וכלי). אין שום דבר מפתיע בחלק של רשימת ה-Partnership שעוסק באוריינות מידעית. הכישורים שמופיעים שם מופיעים כמעט בכל מסמך שעוסק במידענות: היכולת להגיע למידע באופן יעיל ולהעריך אותו בהצלחה, וגם להשתמש במידע שאליו מגיעים בצורה שתואמת את הצורך בו. שמחתי לראות שיש גם התייחסות לבעיה שהיא אופיינית לימינו: התלמיד צריך להיות מסוגל ל:
Manage the flow of information from a wide variety of sources
הרעיון הזה חוזר גם בחלק של המסמך שעוסק באוריינות תקשוב כאשר מדגישים את היכולת להשתמש בטכנולוגיה ככלי שמסייע לבצע מספר פעולות חשובות סביב המידע:
Use technology as a tool to research, organize, evaluate and communicate information
(אגב, זאת אולי הזדמנות להזכיר שלפני שהמילה "מידענות" כבשה את השוק האגף לחינוך יסודי המליץ להשתמש במונח "טיפול במידע" כדי לאפיין את מלוא המיומנויות האלו.)

יתכן שאני מאד יוצא דופן בתחום הזה, אבל כאשר אני חושב על הצורך בניהול או בוויסות זרם המידע, אני חושב על RSS. כמות המידע שנוצר בנושאים שמעניינים אותי היא עצומה, ואין לי שום סיכוי להקיף את כולה. אבל ברור לי שאם היה עלי לחפש את מה שחשוב לי במקום להזמין אותו אלי לא יכולתי להשתלט עליו (ואין זה אומר שאני "שולט" עליו היום). אבל הנסיון מלמד אותי שבמערכת החינוך אין אפילו מס שפתיים ל-RSS. הרוב הגדול של אנשי החינוך שאיתם אני נפגש לא רק אינם יודעים במה מדובר, הם אפילו מתקשים להבין שהחיפוש בגוגל איננו הדרך היחידה "להגיע" למידע. הם אינם מבינים שעומדים לרשותנו היום אמצעים שמאפשרים למידע להגיע אלינו במקום שאנחנו נצטרך לצאת לחיפוש אחריו.

אם זה היה רק בעיה של רכישת מיומנות זאת או אחרת הייתי חושב שיש סיכוי שהמערכת תמצא דרך לשלב אותה לתוך מכלול המיומנויות שהיא מקנה לתלמידים. אבל נדמה לי שהבעיה אחרת. כדי ש-RSS ישרת אותנו עלינו להיות לומדים בעלי הנעה עצמית. עלינו להיות מסוגלים לקבוע לעצמנו מה אנחנו רוצים לדעת, והמערכת צריכה לאפשר לנו ללכת אחר מה שמעניין אותנו. עלינו להבין שהאינטרנט איננו סתם מרחב שאליו אנחנו פונים כדי למצוא תשובות מהירות, אלא סביבה דינמית שממנה אנחנו ניזונים באופן תדיר, סביבה שממנו איננו רק לוקחים, אלא שאליו אנחנו גם תורמים. נעים לקרוא, מידי פעם, שהמערכת מכירה בזה (במסמך של ה-Partnership מזכירים, למשל, את הלומד שמכוון את הלמידה של עצמו). אבל ביסודו של דבר הרושם הבסיסי הוא שאין זה אלא מס שפתיים. ה-RSS הוא אמצעי. הוא בסך הכל כלי. אבל השימוש המוצלח בו דורש לומד עצמאי שלוקח (ומקבל) אחריות על הלמידה של עצמו. למרבה הצער, המערכת שלנו עדיין איננה מוכנה לראות לומד כזה כמרכיב מרכזי של החינוך.

תוויות: ,

יום שבת, 18 בספטמבר 2010 

אותי זה מעודד קצת פחות

במאמרון החדש בבלוג שלו מארק בולין מביע אופטימיות. כבר מעל שנתיים בולין כותב בלוג שבו הוא מביא עדויות ממחקרים שמראים שהטענה הנפוצה שילדים שגדלים עם האינטרנט לומדים בטבעיות עם התקשוב אינה אלא מיתוס. ולמה האופטימיות? מפני שבזמן האחרון הזמינו אותו להתראיין ברדיו בנושא הזה. אכן, אפשר היה לחשוב שכאשר מזמינים את בולין יודעים מה הוא עתיד להגיד. אבל לתכניות רדיו (וטלוויזיה) מטרות משלהן, כאשר בירור לעומק של סוגיות משמעותיות אוננו בהכרח אחת מהן. כך קורה שכאשר בולין הגיע לקדם-ראיון כדי לברר אם להביא אותו לשידור, הוא גילה שהגישה שלו איננו מה שמחפשים:
I first got a request from the CBC Radio afternoon program in Prince George but after explaining my perspective to the producer in a pre-interview she confessed that this wasn't what they were expecting and they would have to get back to me. They never did and I suspect the reason is they were looking for somebody to present the same old story about how the net generation is changing the world.
במילים אחרות, מה זה משנה שלבולין נתונים רבים שמראים שהתייחסות לגוף מדומה בשם "דור האינטרנט" איננה מועילה לקידום החינוך? העיסוק סביב הנושא הזה עושה רדיו טוב, וזה מה שחשוב.

אבל זאת לא היתה ההזמנה היחידה שהגיעה לבולין. כמה ימים לאחר מכן הוא הוזמן לתכנית אחרת והפעם, גם אחרי שידעו מה הוא עתיד להגיד, לא ביטלו את ההזמנה. אבל אז:
I was somewhat put off as I sat listening to the lead-in to my interview at 7:40 am and heard the announcer say, "Coming up, an interview with a BCIT professor who doesn't believe in technology in the classroom."
שיהיה ברור – בולין איננו מתנגד לטכנולוגיה בכיתה, ומעולם לא טען דבר כזה. אבל הרדיו חייב להציג את הדברים בשחור ולבן, בבעד ונגד. לכן, איש אקדמיה שטוען שאין ערך במונח כמו "דור האינטרנט" הופך להיות אדם שמתנגד לטכנולוגיה בכיתה.

והיה גם ראיון שלישי – ראיון שהיה אמור להיות עימות בין בולין לבין דון טפסקוט, דמות מרכזית בבניית המיתוס של דור האינטרנט. ברגע האחרון נבצר מטפסקוט להופיע, ובולין הפך למראויין היחיד. לכאורה אפשר היה, בתנאים האלה, לבדוק את עמדתו לעומק, אבל במקום זה במשך ארבע הדקות של הראיון שאלו אותו שאלות כמו "אז האם יש מקום לטכנולוגיה בכיתה?", ו-"האם הטכנולוגיה הופכת את הסטודנטים של היום לטיפשים?". ואחרי השאלות המעמיקות האלו עברו לנושא הבוער הבא בתכנית.

משום מה, בולין רואה את חצי הכוס המלאה, ושומר על האופטימיות שלו גם בסיום המאמרון. בעיניו, העובדה שמזמינים אותו לתכנית רדיו מצביע על כך שמתרחש שינוי בגישה הרווחת. אני שמח בשמחתו, אבל קשה לי למצוא מה כל כך מעודד בסיפור שהוא מספר. מהסיפור הזה אני דווקא לומד רק שהרדיו מסוגל לשדר רק לקו הפשוט והנמוך ביותר. אולי אפשר להתנחם בכך שלא שם יוכרעו השאלות החינוכיות החשובות.

תוויות:

יום שני, 13 בספטמבר 2010 

טעימות קטנות מהנעשה בכיתות

אינני מלמד בכיתה, ובזמן האחרון אינני מרבה לבקר בכיתות. במידה לא קטנה הניתוק הזה מבית הספר מקשה על מה שאני כותב כאן. קל מאד לעמוד מבחוץ ולתת עצות, קל מדי להשמיע ביקורת. ברור לי שקשה לעמוד מידי יום מול תלמידים ולנסות לעזור להם ללמוד, וגם שקל לשכוח את האמת הבסיסית הזאת. מנקודת תצפית מחוץ לכיתה קל לקטול פעילויות לימודיות כסתמיות או חסרות עניין לימודי. מי ששופט מבחוץ איננו רואה את הקשיים שאיתם מורה בכיתה צריך להתמודד; הוא איננו ער להקשר הלימודי הרחב שבתוכו המורה צריך לפעול. לא תמיד מתחשבים במציאות של כיתה גדולה מדי, של שונות רבה בין התלמידים, של הדרישה ללמד למבחן ועוד. לכן, לא פעם פעילויות לימודיות מתוקשבות שהמורה מתכנן תוך שיקול דעת על צרכי הכיתה שלו נראות לצופה מבחוץ כסתמיות וחסרות ערך. קל יותר לפסוק שפעילות מסויימת נכשלה מאשר לבחון אותה לעומק כדי להבין מה המורה ניסה להשיג.

ולמה כל ההרהורים האלה? שלשום מצאתי את עצמי מתנדנד בין התחושה שהיום כל מורה יכול, לבין המציאות בשטח שמעטים מדי בכל זאת עושים. חשתי צורך להביא דוגמאות משכנעות, דוגמאות יחסית פשוטות שמראות שאכן אפשר. ללא ספק זאת תעודת עניות של הבלוג הזה שכאשר אני מנסה להביא דוגמאות אני מחפש אותן בדיווחים מבלוגים של מורים בחו"ל, ולא מהנסיון של מורים בארץ. כמובן שבמידה מסויימת זה מפני שההכרות מקרוב מבליטה את הפגמים, ולכן קל יותר להתרשם מפעילויות שמתרחשות רחוק מאיתנו. אבל זה גם (כפי שכבר ציינתי) מפני שאינני מרבה לבקר בכיתות, ונכון להיום מעט מדי מורים בארץ מדווחים על הפעילויות המתוקשבות בכיתות שלהם.

בחרתי להביא כאן שתי דוגמאות שונות שבעיני מציגות "קצוות" של פעילות מתוקשבת. אחת די "בסיסית" ולכאורה צנועה. היא ממחישה כיצד בלוגים אישיים יכולים לקדם את מיומנויות הכתיבה של תלמידים. השנייה מתייחסת לרשת עצמה כמרחב למידה, ומראה כיצד התקשוב יכול להוות צוהר לעולם הרחב. בעיניי זאת דוגמה מאלפת, אבל אולי גם רגעית בלבד.

השבוע בריאן קרוסבי פרסם שוב מאמרון שלו מלפני שנה וחצי. במאמרון הזה הוא מתאר פעילות כתיבה באמצעות בלוגים בכיתה ה'. מדובר בתרגיל כתיבה מובנה:
to get my sixth graders re-focused on usage and paragraphing and a few other skills, along with researching and finding information and then reporting it out accurately, I started to design a lesson using “The Important Book” by Margaret Wise Brown.
קרוסבי מסביר שהספר הזה מנחה תלמידים בכתיבה לפי תבנית, כאשר עליהם להבליט את התכונה החשובה של הדבר שעליו הם כותבים. הוא מדגיש שתלמידיו (רבים מהם בני מהגרים שהוריהם לא סיימו בית ספר יסודי) אינם שולטים בכתיבה ולא בחיפוש מידע ברשת, ולכן הוא בנה תרגיל שמחבר בין שני אלה:
I melded the simple pattern from the book with doing research to come up with a way to practice both. I also took into account that students like mine that are lacking in schema often don’t get excited about many topics because they often lack the base understanding that makes things interesting and engaging.
אחרי שהתלמידים כותבים, לפי תבנית, פיסקאות קצרות על נושא שהם "חקרו" הם מעלים אותן לבלוגים שלהם.

נדמה לי שלקריאת התיאור הזה של קרוסבי קל מאד להרים גבה ולשאול "אז מה?". נעים לגלות שהוא מצא דרך לעודד תלמידים חלשים לכתוב, אבל לא ברור שהתקשוב כאן ממלא תפקיד חשוב בתהליך הזה. עם זאת, קרוסבי מעיר הערה חשובה בנוגע לכך שהוא איננו מרבה לתקן את השגיאות של התלמידים:
Get students published, and they start to edit themselves and want to write more. Require everything to be perfect, and you stifle writing and the willingness to self edit.
אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, מה שמרשים בדוגמה הזאת הוא שמדובר בפרויקט מאד צנוע. בדיקה של הכתיבה של התלמידים מוכיחה שקרוסבי אכן צודק – כישורי השפה של תלמידיו חלשים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו משכנע בתוצרים, ובתחושת הגאווה של הכותבים שמבצבצת מהם.

שלי בלייק-פלוק כותב (גם השבוע) על פעילות שהוא ערך עם תלמידיו לגיאוגרפיה (כיתה ט'). הוא הציג להם מפה שמתארת את השכיחות של שמות שונים לגזוז בארה"ב. בלייק-פלוק מעיר:
Maps tell a story. And that's what my Human Geography students and I talked about today. We talked about how you could lay a map of something as seemingly innocuous as how people describe soft drinks over the context of patterns of human habitation and find a telling correlation.
הסיפור שהמפה סיפרה לא היה במיוחד חשוב, אבל בכל זאת די מסקרן. אבל בשלב מסויים בשיעור תלמיד אחד שאל כיצד אפשר לדעת שהמידע במפה מהימן. הכיתה החליטה לערוך בדיקה. דרך Twitter הם שלחו בקשה לרשת – שקוראים ישיבו היכן הם גרים ובאיזו מילה הם משתמשים. תוך זמן קצר הגיעו עשרות תשובות, והתברר שהתשובות תאמו את המפה. אני מניח שהמידע שתלמידיו של בלייק-פלוק רכשו בפעילות הזאת לא עזר להם לענות על שאלות במבחן, אבל לעומת זאת סביר מאד להניח שהדרך שבה הם חקרו את הנושא תרמה להם משהו שילווה אותם עוד זמן רב כלומדים בעולם המתוקשב.

שוב, בדרך כלל אינני מדווח כאן על פעילויות לימודיות בכיתה. (אולי היתה זאת פתיחת שנת הלימודים שדרבנה אותי לשנות טיפה את המוקד הרעיוני ה-"רגיל" של הבלוג הזה.) אבל נדמה לי ששתי הדוגמאות שהבאתי כאן ממחישות שהשימוש ה-"נכון" בתקשוב בכיתה איננו שימוש ראוותני, שיעור לדוגמה שמכינים בקפידה לקראת ביקור של המפקח, אלא שימוש יום-יומי ו-"פשוט". המטרה הרי היא שהתקשוב יהפוך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שלא נרגיש צורך להביא דוגמאות.

תוויות: , ,

יום שבת, 11 בספטמבר 2010 

לומדים תוך כדי?

במשך בערך שנתיים שלי בלייק-פלוק כותב בלוג שבו הוא מבקש לתאר, לרוב על בסיס הנסיון שלו בכיתה, כיצד ניתן לעבור למה שהוא מכנה "כיתה ללא נייר". (בלייק-בלוק הוא ריצ'רד ווג'וודסקי שציטטתי מספר רב של פעמים בעבר. מפני שבבלוג שלו הוא משתמש רק בשם בלייק-פלוק, נדמה לי שנכון לכתוב עליו בשם הזה.) לפני מספר ימים הוא פרסם מאמרון בשם Easy בו הוא מתאר עד כמה קל לעבור להוראה באמצעות כלי ווב 2.0. הדבר כל כך פשוט בעיניו שהוא אפילו מהרהר אם בכלל יש טעם להמשיך לכתוב את הבלוג שלו:
And that's why in this -- what I guess you'd call the third season of TeachPaperless -- I am questioning whether or not I need to write this blog. Because so long as you can get computers and access, you can do this stuff. You don't need to pay me to come teach you. You don't need me to write a book to sell you. This stuff is easy; all you have to do is experiment a bit and find what works for you.
אפשר להבין אותו. גם אם בשלבים הראשונים של הנסיון לשלב תקשוב בכיתה לא הכל מצליח, לא קשה להתחיל, וללמוד מהנסיון. והיות ולא כל פעילות לא מתוקשבת מצליחה, אין סיבה לא להתחיל. אבל מעניין שיום אחרי פרסום המאמרון שבו הוא מתאר עד כמה קל המעבר לשימוש בכלי תקשוב, בלייק-פלוק פרסם מאמרון נוסף – הפעם רשימה של פעולות שכדאי לבצע במקרה שמשהו מתפקשש עם האינטרנט בכיתה. הרשימה די הגיונית. לרוב היא מכילה אלטרנטיבות תקשוביות – במה אפשר להשתמש אם כלי אחד נופל, לדוגמה. אבל הוא לא מהסס גם להציע לעזוב את המחשבים ופשוט לצאת לטיול מחוץ לכיתה. אבל יש משהו טיפה מוזר בעצם קיומה של הרשימה. מורים שכבר משלבים את התקשוב לתוך הכיתה בוודאי יאמצו את ההצעות השונות, אבל אלה דווקא עשויות להרתיע מורים שרק מתחילים עם התקשוב. נדמה לי שבמקום לראות את האלטרנטיבות הם יתרשמו יותר מזה שהם זקוקים לכל כך הרבה אלטרנטיבות.

ואולי שתי הרשימות האלו מתארות נכונה את מצב התקשוב החינוכי היום. מצד אחד יש מורים שצנחו לתוך התקשוב ומגלים שהדבר בכלל איננו מסובך. אולי הם אינם מורים טובים יותר מאשר לפני התקשוב, אבל גם לא יותר גרועים, והם מוכנים להמשיך להתנסות. מצד שני, יש בוודאי מורים שרואים את רשימת האלטרנטיבות של בלייג-פלוק ונרתעים, ומחליטים שבכלל לא כדאי להתחיל.

סטיבן דאונס מקשר למאמרון של בלייק-פלוק ומוסיף עוד פעולה חשובה שהוא ממציץ לבצע תוך כדי הנסיון לטפל בבעיות. הוא ממליץ שהמורה יסביר לתלמידיו מה שהוא מנסה לעשות:
... solve your problem openly. While you're working on the problem, describe what you're doing, how you planned for the problem, and how you're addressing it. Let students know your thinking process. Let them see you think!
ההמלצה של דאונס לא רק הגיונית – היא גם חינוכית. הרי אם אנחנו מכניסים את התקשוב לתוך הכיתה כדי לשפר את ההוראה ואת הלמידה, אז הלמידה היא המטרה. ומצב שבו המורה מציג את עצמו מול תלמידיו כלומד הוא אחד המצבים המחנכים ביותר.

תוויות:

יום שלישי, 7 בספטמבר 2010 

נסיון (קצת צולע) לחבר בין שני מאמרים שלא בהכרח קשורים

הבלוג של mollybob, סטודנטית לתואר שני בטכנולוגיות בחינוך באוסטרליה, היה די שקט לאחרונה. הצטערתי על כך מפני שבבלוג שלה היא איננה מהססת להעלות שאלות קשות בנוגע לתקשוב בחינוך (לפני שנה הבאתי כאן התייחסות שלה לנושא multitasking). השבוע mollybob פרסמה מאמרון חדש, רק השני של החודשיים האחרונים. במאמרון החדש היא מציינת, כפי שהיה אפשר לנחש, שבשלוש השנים האחרונות של לימודיה התובנות שלה כלפי תיאוריות לימודיות שונות התגבשו. ולאור התובנות האלו היא בודקת שלוש גישות חינוכיות רווחות ומנסה לבחון באיזו מידה כל אחת מהן מתאימה לשימוש בכלים של מדיה חברתית:
I found that as I looked upon the whole positivist (think knowledge transfer), interpretive (think knowledge as contextual), and critical (think knowledge and power relationships) paradigms, I did so not as a wet-behind-the-ears student seeking to remember what each was, but as a student trying to see how they all fitted together with what I understand, and my own context.
מפני ש-"סוג הלמידה" שבמיוחד מעניין אותה היא למידה שנובעת מאינטראקציה חברתית, היא מבקשת לבחון באיזו מידה למידה כזאת יכולה להתאים לגישות הראשיות האלו. באופן די צפוי, היא מגלה נסיונות רבים (מדי) לאלץ את הכלים האלה לשרת גישה פוזיטיביסטית של "העברת ידע" ממקור מוסמך:
That’s what all those (horrible) Learner Management Systems are about, it’s the objective of death-by-PowerPoint, and the intention of many static learning objects... and this type of learning is ok in some circumstances. When knowledge transfer and memorisation in a hurry is what you need, the positivist paradigm appears to work.
אבל זאת איננו סוג הלמידה שהיא רוצה לקדם. היא תופסת את הלמידה כתהליך שמתרחשת בסביבה חברתית, ועבורה הלמידה היא הבנייתית. לכן היא רוצה לראות שימוש במדיה חברתית בשירות הלמידה הזאת. עם זאת, היא מודעת לכך שבתי ספר אינם פועלים לפי התפיסה הזאת, והיא מבינה ששינוי גורף בתפקודם של מוסדות חינוך איננו נראה באופק. בגלל זה היא מוכנה "להתפשר": היא רואה בכלים של מדיה חברתית אמצעי שיכול קצת לדחוף הוראה של "העברת ידע" בכיוון הרצוי. אם אני מבין אותה נכון, מצד אחד מדובר בצעד בכיוון הנכון, אך מצד שני זה עדיין רחוק ממה שהיא רוצה. כאשר קראתי את המאמרון של mollybob חשתי שבמידה מסויימת היא נכנעת, שהיא מיישרת קו עם המציאות.

משום מה, נזכרתי במאמרון של mollybob כאשר קראתי מאמרון שונה לחלוטין. מיכאל גורשטיין כותב על: Open Data: Empowering the Empowered or Effective Data Use for Everyone?. במאמרון שלו גורשטיין בוחן אחת מהנחות היסוד המקודשות של עידן האינטרנט – שהגישה החופשית למידע שהאינטרנט מאפשר פועלת לקידום שוויון הזדמנויות וגם מעצימה את יכולתם של כל בני האדם באשר הם להשפיע על הסביבה שלהם. גם גורשטיין רוצה להאמין – אבל הוא איננו משוכנע שהדברים כל כך פשוטים. הוא מדגיש שכל מי שמשתמש ברשת איננו מתחיל מאותו קו זינוק, ולכן אין סיכוי שכל אחד יגיע יחד לקו הגמר:
The suggestion implicit in most of the discussions on “open data” ... is that “everyone” has the potential to make use of the data. However, as we know from experience elsewhere, not “everyone” has access to the digital infrastructure, to the hardware or software, or to the financial or educational resources/skills which would allow for the effective use of data or any other digital resource. Thus rather than the entire range of potential users being able to translate their access into meaningful applications and uses, the lack of these foundational requirements means that the exciting new outcomes available from open data are available only to those who are already reasonably well provided for technologically and with other resources.
במאמרון המאלף שלו גורשטיין מביא מספר דוגמאות שממחישות את אי-השוויון הזה. הוא גם מצביע על דרכים להתגבר על הבעיה הזאת, אבל קשה להרגיש שהוא אופטימי מדי.

מרשל קירקפטריק, בבלוג ReadWriteWeb, כותב על המאמר של גורשטין. הוא מעיר שחלק חשוב מהאתוס האינטרנטי הוא האמונה שכל אחד יכול. הוא מדגיש שהתפיסה הזאת מקשה עלינו לזהות את המכשולים שעליהם גורשטיין כותב:
In a sector of the economy as dominated by political Libertarianism as web technology is, the idea that opening up platforms of data for innovation needs to include consideration of the unequal circumstances of potential consumers of that data is unlikely to be a popular argument. We tend to believe that the web and data are meritocracies, where anyone with enough motivation can create value and the tide will rise, raising all ships.
נדמה לי שאם נתרגם את ההערה הזאת לתחום החינוך, נצטרך להכיר בכך שאנחנו נוטים לחשוב שדי בהכנסת כלים תקשוביים (ובמיוחד כלים של מדיה חברתית) לתוך מערכת החינוך כדי לחולל שינוי חינוכי משמעותי. אבל הרהוריה של mollybob מזכירים לנו שגם אם נהיה משוכנעים שההתאמה "הטבעית" של כלים של מדיה חברתית לחינוך היא לחיזוק גישה חינוכית מסויימת, בשטח השימוש בהם איננו בהכרח בדרך הטבעית הזאת. עלינו להכיר בכך שיש כוחות חזקים אחרים שהם בעלי השפעה מכרעת. תמיד כדאי לנו לזכור את זה.

תוויות: ,

יום שישי, 3 בספטמבר 2010 

ארבע אמירות "תקשוביות" שעליהן אשמח לוותר

פתיחת שנת הלימודים היא עיתוי מצויין לקלישאות – אותן אמירות נדושות שעל פניהן נשמעות נהדר, אך מתגלות, אפילו תוך עיון שטחי, כריקות מתוכן. אבל גם אם אין מאחוריהן הרבה, אי-אפשר בלעדיהן – הן הרי מבטאות, אפילו אם רק במגומגם, אמונות בסיסיות שיש עליהן הסכמה כללית, ואין בכך שום רע. אפשר אפילו להגיד שיש בכך חיוב מסויים – כאשר אנחנו מצליחים לתת ביטוי להסכמה אנחנו גם יוצרים את הבסיס לפעולה משותפת, ואם ברצוננו לקדם את החינוך, אין ספק שיש צורך בפעילות משותפת. ובכל זאת, בתחום התקשוב החינוכי יש בעיה עם קלישאות – הן מזמינות אותנו לאמץ פתרונות קלים שאינם כל כך קשורים למציאות.

כל אחד והקלישאות שלו. מה שנתפס בעיני אחד כקלישאה נתפס אצל אחר כאמת צרופה. אני בטוח שמספר דברים שאני כותב כאן ומתייחס אליהם כתובנות מעמיקות אינן אלא קלישאות שפשוט נעשו כל כך שגורות אצלי כך שאני מתקשה לזהות אותם כאלה. אבל אפילו אם אינני מודע לקביעות השחוקות של עצמי, לא קשה לי לזהות אותן אצל אחרים. ואחרי המבוא הטיפה מנופח הזה, עם פתיחת שנת הלימודים הזאת אני מתכבד להכריז על ארבע קלישאות שהן במיוחד חביבות עלי ... ושאשמח אם הן ייצאו מהשימוש:

מערכת החינוך צריכה להכשיר את תלמידיה למאה ה-21
וכי אפשר אחרת? האם יש מישהו היום שדוגל בהכנת התלמידים שלנו, למשל, למאה ה-19 (או אולי ה-18)? אבל השאלה הזאת משנית לשאלה גדולה יותר: מה הכוונה בהכנה למאה ה-21? כאשר זורקים את המילים היפות האלו לאוויר אנחנו אמורים להבין שהעולם של היום שונה באופן מהותי מזה שהכרנו רק לפני עשור. אבל אם אנחנו מבקשים לרדת לפרטים ולדעת במה הוא שונה אנחנו זוכים להכללות על הצורך בגמישות וביצירתיות, על היכולת להתמודד עם עודף של מידע, ועוד. סביר להניח שכל אלה נכונים, אבל לא ייחודיים למאה הזאת. ובנוסף, אם מדובר בהכנה למקצועות של המאה ה-21, משום מה שוכחים לציין שהעולם יהיה זקוק להרבה שרברבים ונגרים, ולאנשים שיעמדו אחרי דלפק במשרות משעממות בחנויות, ולהרבה מאד עובדי נקיון. האם לעולם הזה הכוונה?

התקשוב הוא הסביבה ה-"טבעית" של הנוער של היום
כאשר אני צופה בילדים שלי מול המחשב והאינטרנט אני מאד מתרשם מהיכולת שלהם לפעול בצורה מוצלחת בסביבה הזאת. הם אכן שולטים בפעולות השונות שמאפשרות להם לעשות את מה שהם רוצים בה. אבל אני גם רואה שהיכולת הזאת נרכשת באמצעות הרבה עבודה קשה. הם משקיעים זמן ומאמץ כדי לרכוש את המיומנויות האלו, והם מוכנים לעשות זאת מפני שבדרך הזאת הם משיגים משהו שחשוב להם. אם מערכת החינוך תייבא את הסביבה הזאת לבתי הספר מפני שהיא "טבעית" לתלמידים, היא עשויה לגלות שמה ש-"טבעי" איננה הסביבה, אלא הנכונות להשקיע כאשר המטרה כדאית והדרך אליה מהנה. גיוס התקשוב על מנת לייפות מערכת חינוכית שבעיני התלמידים נתפסת כלא רלוונטית לחייהם יביא להרבה תקשוב, אבל לא לחדוות הלמידה.

שהתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם
האמירה הפופוליסטית הזאת נורא קוסמת. לכאורה היא נאמנה לרוח הקונסטרוקטיביזם שגורס שהלמידה מתרחשת כאשר התלמיד מבנה את התובנות של עצמו. אבל מה לעשות, ואנחנו הולכים ללמוד לא מפני שאנחנו כבר יודעים, אלא מפני שאיננו יודעים, וקשה מאד לכתוב את הספר על משהו שאיננו יודעים. האם אנחנו מצפים מתלמידים שכותבים ספר היסטוריה (למשל) שהם יחשפו מקורות ויבחנו את אמינותם? האם אנחנו מצפים שהם ישוו בין גירסאות שונות של אותו אירוע? האם אנחנו חושבים שהם כבר מצויידים ביכולת להבחין בין גורם לתוצאה? ספר לימוד טוב (ויש כאלה) אינו סתם מכיל רשימה של "עובדות" שהתלמיד אמור לזכור עד למבחן, אלא מארגן עדויות היסטוריות והשערות היסטוריוגרפיות כך שהתלמיד יוכל ללמוד לא רק מה שאירע אלא גם יוכל להסיק מסקנות בנוגע לתמורות ולתהליכים חשובים. תלמידים ש-"כותבים את ספרי הלימוד של עצמם" אינם עושים זאת, אלא בסך הכל מעבירים עובדות שהם מוצאים בספר אחד לספר אחר. מדובר בגירסה מדוללת של למידת חקר אמיתית שזוכה לפופולאריות מפני שהיא מתהדרת במונחים תקשוביים עכשוויים.

כל מה שצריכים לדעת נמצא כבר ברשת
יכול להיות שזה נכון. ואם כן, אז מה? אפשר להגיד שמדובר בגירסה אינטרנטית לשינה עם ספר מונח מתחת לכרית, ויעילה באותה מידה. אמנם המידע החשוב נמצא בספר, אבל אנחנו עדיין צריכים למצוא את הספר הנכון, לקרוא אותו, לדעת כיצד לדלות ממנו את המידע הרצוי. זה לא קורה כשתוחבים ספר מתחת לכרית, ולא כאשר שולחים את התלמידים לרשת. רצוי שמערכת חינוכית שמעלה על נס את המידע שברשת תשקיע מאמצים בהקניית המיומנויות שיאפשרו לתלמידים להגיע למידע הזה ולהפיק ממנו תועלת. נכון להיום זה לא קורה.

אני בטוח שיש אמירות נוספות (כמו "המחשב הוא רק כלי") הראויות להיות ברשימה הזאת. אבל בינתיים אסתפק באלה. אם במשך שנת הלימודים החדשה נצליח למגר אפילו רק את אלה יהיה זה, ללא ספק, תרומה לצלילות הדעת וסימן לבגרות של העוסקים בתקשוב החינוכי. ואני מזמין אחרים להוסיף את הקלישאות ה-"אהובות" עליהם, קלישאות שרצוי שייצאו כבר מהלקסיקון המשותף שלנו.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates