ברוכה השבה
תוויות: מידענות
אגב, בכתבה חל שיבוש בהפנייה למאמר של דליה הלוי "כישורי למידה מידעניים – אתגר בהערכה" (אבל זה כבר תוקן).
תוויות: מידענות
אגב, בכתבה חל שיבוש בהפנייה למאמר של דליה הלוי "כישורי למידה מידעניים – אתגר בהערכה" (אבל זה כבר תוקן).
אבל לא התכוונתי לכתוב כאן על סטיבן דאונס, אלא על אותה בלוגרית צעירה בסלובניה שמתארת את היום שלה: My typical day starts with a cup of coffee and a click on my browser icon. It's strange now that I think about it, but the first thing I do in the morning (no matter what I have to do during a particular day) is to start my browser - Safari. I don't stop to think - oh, I need my browser now! - I just do it.
… but it doesn't just stop at reading and clicking links. Fact is that whenever I find an interesting post or link I immediately feel the need to share it. A few years ago I'd perhaps email or IM the link to family or friends, but now it's just much more. I feel the need to share it with the world - I don't want just friends and colleagues to read this link, I want to give everyone in the world that might be interested in a certain topic a chance to read it!
Keeping a blog makes me an active seeker of content that will be interesting and relevant for you: the readers of my blog. I am now the editor of my personal channel and for this reason I feel a big responsibility for the "life" of my blog - it is up to me to keep it interesting, current and worth reading. And all this also makes my primary work as a researcher more engaging, and even more valuable and meaningful to me. I feel that I can do much more than just the task in front of me. I am constantly learning, collecting experiences and thinking about how they could be shared for others to read.
אין לי ספק שמדובר במציאות מתוקשבת חדשה המעוררת שאלות לימודיות חשובות ביותר.
תוויות: דיווחים
ובכל זאת, מה היה? הרצאת הפתיחה היתה של טרי אנדרסון (Terry Anderson) הקנדי בנושא: Social and Cognitive Presence in Virtual Learning Environments. (המצגת אמורה להופיע אי-שם באתר של הכנס, אבל עדיין לא מצאתי אותה. לכן, התקציר הזה מתבסס על השרבוטים שהספקתי לרשום לעצמי.) אנדרסון תיאר את התהליך שהוא ועמיתיו עברו בדרך ליצירת מסגרת מחקרית שבה יוכלו לבחון למידה מקוונת. הם גיבשו שלושה "נוכחויות" שלדעתם מאפיינות את הלמידה המקוונת – הקוגניטיבית, החברתית, וההוראתית. בחינת כל אלה יוצרת מפה שבעזרתה ניתן למקם את הלמידה ואיכויותיה. לא אתווכח. הדברים די הגיוניים, ולפחות לעניות דעתי, לא מלהיבים במיוחד.
אנדרסון תיאר את ההתנהגויות הרצויות אצל סטודנטים בפורומים – התנהגויות שתורמות ללמידה מוצלחת. כאן רצוי, אולי, לשאול האם הסטודנטים בקורסים שאנדרסון חקר הגיעו לקורסים כאשר הם כבר ידעו לבטא את עצמם בכתב בפורומים, או האם היה צורך ללמד אותם את המיומנויות החשובות האלו? בארץ, לפחות ברמה של המכללות, קורס מקוון שתוכנן היטב יכול להכשל מפני שהסטודנטים אינם מצליחים להתבטא בכתב בצורה מוצלחת, ולא מקדישים זמן ללמד או לאמן אותם.
אנדרסון רק הזכיר בלוגים, אולי פעם אחת או פעמיים. הוא ציין שצריכים לבדוק אם מאפיינים הלמידה שמופיעים במחקרים שלו עוד מתאימים לסביבות הלמידה של Web 2.0. דווקא רק לפני חודשיים הוא פרסם מאמר בנושא הזה (Comparing Weblogs to Threaded Discussion Tools in Online Educational Contexts). המאמר בהחלט מעניין, ואישית, הייתי מרוצה יותר לו בהרצאה שלו הוא היה מתייחס לנושא הזה.
ואם בבלוגים מדובר, מעניין (ואולי אפילו חשוב) לציין שהמילה כמעט לא נזכרה כלל בכנס. אם אינני טועה, לא היו הרצאות על מחקרים שבחנו את השימוש בבלוגים בתהליכי למידה, ורק הרצאה אחת עסקה בשימוש בוויקיים. הרצאה אחרת, שאליה לא הגעתי, עסקה בתיווי (tagging) וההשפעות של תיווי קבוצתי על המטה-קוגניציה של סטודנטים. אשמח ללמוד יותר.
דניאל טרטמברג, בדיווח על המחקר שהוא ערך בשימוש במחשבי כף יד אצל תלמידי תיכון, השמיע הערה חשובה. הוא שאל לכמה ממאזיניו יש מחשב כף יד. רק מעטים הצביעו. הוא ציין שכאשר ה-iPhone ייצא לשוק, המוני בני נוער ירכשו אותו, ואנחנו, אנשי החינוך והמחקר, לא נבין כלל מה עושים איתם בלמידה, וחבל.
יורם עשת וניצה גרי הציגו ממצאים של מחקר שהם ערכו שבחן קריאה ביקורתית בטקסטים שהופיעו בצורה מודפסת, או על מסך. הם בחנו מספר אוכלוסיות ומצאו שצעירים מפגינים יותר קריאה ביקורתית בטקסט על המסך, לעומת מבוגרים שהפגינו יותר קריאה ביקורתית כלפי טקסטים מודפסים. האם יש כאן רמז ל-ילידים מול מהגרים? אולי. למרות שמדובר בממצאים מאד מעניינים, נדמה לי שהשאלה היותר משמעותית היא לא כלפי קריאת טקסטים בודדים, אלא קריאה בסביבה שלמה – בעיתון (ואולי ליד מדף של עיתונים בספריה) מול אתר אינטרנט בעל קישוריות רבה (פנימית וחיצונית). עשת וגרי ביקשו לבחון קריאה ביקורתית, ואילו אני מבקש לבחון משהו אחר, ובכל זאת, נדמה לי שזה הכיוון היותר רצוי.
וכמובן שהיה עוד (קפה עם חברים כבר הזכרתי?) אבל אם אני אמשיך לכתוב אינני בטוח שאסיים. עדיף לקצר (נו, זה כבר ארוך מדי) ולהתנצל אם דילגתי על מושבים חשובים (ואכן, דילגתי) או אם הצגתי הרצאה כלשהי בצורה לא נכונה.
ועוד שלוש הערות קצרות:
עבור הדור שלי, הבעיה הזאת היא אכן בעיה. אפילו כתוצר של שנות השישים בארה"ב, החשיפה האינטרנטית איננה באה כל כך בקלות. אבל יתכן שעבור בלוגרים צעירים, החשיפה, ואדישות כלפי ההשתמעויות של אותה חשיפה, הן כבר מצב "טבעי". במאמר מרתק מלפני שבוע בשבועון "ניו יורק" (Kids, The Internet, and the End of Privacy), אמילי נוסבאום מפגישה את הקורא עם מספר צעירים שאינם מתרגשים מהחשיפה הזאת, צעירים שגדלים לתוך עולם שבו ממילא כמעט בלתי-אפשרי לשמור סוד. נוסבאום כותבת: And after all, there is another way to look at this shift. Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.
תוויות: כתיבה, שימוש בבתי ספר In the past week and a half, I’ve seen my first attempt of a digital story go from being a little unknown corner of YouTube to having over 48,000 views. Now my poor little attempt at creating a digital story is getting knocked around with comments.
אוטכט שואל שאלה חשובה בנוגע לעבודות של סטודנטים שיופיעו במרחב האינטרנטי. האם גם אלה יזכו לביקורת כמו הסרט שלו? נדמה לי שיש מקום לצטט את מלוא הפיסקה האחרונה של המאמרון: This whole experience has me thinking about our students and the content they produce on the web. Everything from the videos my students have on YouTube to their personal Myspace accounts. It’s a great lesson that content can lay dormant for a long time, and it only takes one connection to bring it to life. I think about our high schoolers today who are putting things on the web that today seem harmless, but tomorrow could cost them their job, or impact a family member or friend’s career. There is a lesson here that connections are constantly being formed; everything and anything you put on the web can be connected too. Our students, no matter what their grade, are creating their digital profiles, a profile that is clickable, connectable, and tells a story of who they are. Now, I wish I would have read over my script a few more times before actually posting the video, cleaned up the images, and made it a little less boring (as most of the comments state) but at the time I wasn’t thinking it was going to be viewed by 48,000 people. I was practicing; learning a new skill, and trying something new…and now the world has a hold of it.
אבל קשה לי לסיים כאן מבלי להתייחס טיפה לטידיאו של אוטכט. גם אחרי כל ההסברים על כך שהוא היה ראשוני ונסיוני, צריכים בכל זאת להוסיף שהוא גם לא טוב, ומסיבה חשובה. הוידיאו האחר שעליו אוטכט כותב הוא The Machine is Us/ing Us שתוך זמן קצר זכה למיליון צפיות. וכדאי להוסיף – בצדק. מדובר בהקפה מצויינת שתוך פחות מחמש דקות ממחיש חלק חשוב מהקסם של Web 2.0. (בלוגרים רבים קישרו אליו בבלוגים שלהם. אני רק ציינתי אותו ברשימת הדלישס שלי, ויידעתי מספר אנשים עליו דרך הדואר. למה לא דיווחתי עליו כאן הוא סיפור אחר.) אבל ההבדל מבין הוידיאו הזה לבין הוידיאו של אוטכט איננו רק האיכות. לטעמי, חשוב הרבה יותר הוא נקיטת העמדה. אוטכט בסך הכל מתאר. אין בו נקיטת עמדה. ובגלל זה, הוא לא מלהיב. הוא דומה לעבודה שתלמידים עשויים להכין כאשר אומרים להם להכין עבודה על משהו, והם בסך הכל מעתיקים את הערך על אותו נושא מהאנציקלופדיה. אני בטוח שאוטכט הוא מורה טוב, ודווקא בגלל זה אני מקווה שבעתיד, כאשר הוא מבקש מהתלמידיו להכין וידיאו על נושאים שונים, הוא ינחה אותם לעשות זאת כך שהצופה יוכל להרגיש את המעורבות האישית שלהם בנושא. אחרת, לא בטוח שיש טעם.
So is the growth of Internet-based fan fiction a cultural development to be wholeheartedly applauded? Not quite. The good news about the Internet is that, in a world without gatekeepers, anyone can get published. The bad news, of course, is the same.
אבל האם זה אומר, כמו במאמר השני שג'נקינס מצטט, שרצוי להשאיר את מלאכת הכתיבה לאלה שבאמת יודעים לקרוא? המאמר הזה נכתב על ידי אנדרו קין שכתב את הספר "The Cult of the Amateur" בו הוא טוען שבימינו ההמון זוכה להרבה יותר מדי פרגון. הוא כותב: I would rather focus on the value of expertise and the wisdom of people who are trained.
ג'נקינס מנסה לנתח למה, למרות שהוא מודע לבעיית האיכות, הוא בכל זאת מחייב את הכתיבה של "ההמון". הוא מביא מספר סיבות. נדמה לי שהסיבה הראשונה שלו קשורה מאד לסוגיה של בלוגים בחינוך: We should not reduce the value of participatory culture to its products rather than its process. Consider, for a moment, all of the arts and creative writing classes being offered at schools around the world. Consider, for example, all of the school children being taught to produce pots. We don't do this because we anticipate that very many of them are going to grow up to be professional potters. In fact, most of them are going to produce pots that look like lopsided lumps of clay only a mother could love …. We do so because we see a value in the process of creating something, of learning to work with clay as a material, or what have you. There is a value in creating, in other words, quite apart from the value attached to what we create. And from that perspective, the expansion of who gets to create and share what they create with others is important even if none of us produces anything beyond the literary equivalent of a lopsided lump of clay that will be cherished by the intended recipient (whether Mom or the fan community) and nobody else.
אני מבין את הטענה הזאת, ועד מידה מסויימת אפילו מקבל אותה. אבל אני מקווה שזה לא הכל. יש הבדל משמעותי בין החומר שאיתו תלמידים מפסלים אגרטלים בלתי-מאוזנים, לבין המילים שבעזרתם הם מגבשים את המחשבות שלהם, או המשפטים שדרכם הם מצליחים לבטא רעיונות. האגרטל יישב, בסופו של דבר, על מדף, גמור. המילים והמשפטים, לעומתו, יכולות לזכות לשימוש חוזר. דרכם התלמידים מגבשים את יכולת החשיבה והביטוי שלהם, ובמקום להשתמש בהם פעם אחת ואחרי-כן לשמור עליהם במגירה סגורה, הם נשארים זמינים להמשך החשיבה. זאת ועוד, השימוש הזה מקשר אותם לקהילה של לומדים אחרים ומאפשר להם לתרום מרעיונותיהם.
אני יודע שזה נשמע קצת מוגזם ויומרני, אבל יש יסוד טוב לחשוב שמהכתיבה הצולעת של היום עוד תצמח הכתיבה והמחקר המוצלחים של מחר.
תוויות: כתיבה, שימוש בבתי ספר
במקרה (האם באמת מדובר במקרה?) קנדי שיבלי מתייחסת לנושא הזה השבוע בבלוג שלה. שיבלי בוחנת את הסיבות שבגללן אנשים כותבים בלוגים, ומשום מה היא עורכת השוואה בין הסיבות לכתיבת בלוג לבין הסיבות שבגללן תלמידים ומורים יושבים במקומות מסויימים בקפריה של בית ספר. המטפורה אולי טיפה מוזרה, אבל המסקנה בכל זאת חשובה: Not until blogs are part of the teachers’ own social network will they be perceived as a worthwhile use of time. Yes, there are teachers who both read and write blogs, but they are not the majority in most schools. Projects such as the restructuring at Arapahoe HS (see the Fischbowl) make blogs part of the teachers’ network and day to day professional conversation. Until there are projects like this, teachers will continue to view blogs with the same disdain as they do a table of 9th graders.
תוויות: כתיבה
מאד רגעית. הרי היום הצצתי שוב לתוך קורא ה-RSS שלי, ומצאתי 63 כתבות חדשות באותם בלוגים שהיו שקטים כל כך במהלך השבוע (והמספר הזה איננו כולל עוד כ-20 כתבות בבלוגים אישיים שבהם אני אוהב להציץ, ואולי 150 סקירות קצרצרות בנות שתיים או שלוש שורות ברשימות שאם יש זמן אני משתדל לבדוק.) כל הכתבות שהתווספו היו מבלוגים באנגלית. אולי, חשבתי לעצמי, היה השבוע חג בעולם דובר האנגלית ולא ידעתי עליו. לא ברור לי למה קבוצה שלמה של בלוגרים חיכתה דווקא עד עכשיו, כאשר שוב יש לי מספר דברים יחסית דחופים לעשות (טוב, כמובן שתמיד יש לי דברים יחסית דחופים לעשות) כדי להציף אותי במאמרונים מעניינים שכדאי לקרוא.
האם באמת הכל מעניין? כמובן שלא. אבל רשימת הבלוגים שאני קורא נמצאת בתהליך מתמיד של סינון. אלה שאינם מעניינים אותי כבר לא נמצאים ברשימה, ולכן הסיכוי שהדברים החדשים שמחכים לי כדאיים לקריאה די גדול. ולא מדובר רק בקריאה. בנוסף, יש לי כבר רשימה של כחמישה מאמרונים שסימנתי. על אלה אני עדיין רוצה לכתוב משהו (ואני כמובן לא יודע להסתפק בכתיבת רק שניים או שלושה משפטים). והנה, במקום לכתוב על המאמרים האלה (או להתחיל לקרוא את החדשים) אני כותב על כיצד אני מוצף וכמעט טובע, ולא יודע כיצד אספיק לקרוא ולהתייחס. לעמת האמת, מדובר במצב די מדאיג.
לא פעם אני מהרהר שהציפייה שלי שתלמידים ילמדו להתמודד עם היצע כל כך גדול של מידע – שהם יידעו לסנן אותו, להתייחס ברצינות אל מה שמשמעותי עבורם, להוסיף לאלה ערך נוסף אישי, ולהעביר את הכל הלאה לעמיתיהם – היא ציפייה שאיננה ישימה. הנה, אני בקושי מצליח, ואני רוצה שהם יעשו את זה? הבעיה היא שאני ממש משוכנע שהם באמת זקוקים למיומנויות האלו כדי לחיות בעולם שלקראתו אנחנו צועדים. אז זה נראה פחות או יותר בלתי-אפשרי, אבל אפשר, לפחות, לקוות.
תוויות: שימוש בבתי ספר
אינני יודע כיצד להעריך את ההפקה הזאת של תלמידות כיתה ט', מלבד אולי לכתוב שהסרט שלהן, בן כמעט שש הדקות, נראית דומה לכתבה טלוויזיונית שיכולנו לראות במהדורות החדשות של ארץ 1 או 2. הוא איננו מלוטש באותה מידה (ומן הסתם הקול של הקריינית די ילדותי) אבל אין ספק שהוא עשוי היטב, ובהחלט משכנע. כדי להפיק שש דקות של כתבת וידיאו מוצלחת יש צורך בתחקיר רציני, ובעריכה קפדנית, ובוודאי בעוד מספר דברים שאני, שאינני מבין בוידיאו, לא יודע עליהם. אני יכול רק להעריך את התוצאה, והיא בהחלט על רמה.
לרוב, כאשר אני פוגש עבודות של תלמידים שמופקות באמצעי מדיה "חדשים" אני תמיד שואל אם אפשר היה להשיג את אותה התוצאה באמצעות הטקסט בלבד (ואני גם שואל אם התלמידים באמת למדו משהו, או פשוט הפיקו תוצר נוצץ). דווקא בגלל זה, אני שמח לדווח שבעיניי הלא מקצועיות בנוגע לוידיאו, יש כאן תוצר שמרשים בפני עצמו, וגם מצביע על כך שהתרחשה למידה אמיתית.
אבל בשלב הזה בוודאי שואלים, "בסדר, מצאנו את הפרגון, אבל היכן ההרהור?". אז הנה: ראובן דיווח על הסרט הזה בסימניות הדלישס שלו בערך יומיים לפני הדיווח שלי כאן. ואכן, כבר אז ראיתי את הסימניה ההיא. אבל כתיבת המאמרון הזה בא בעקבות סימניה אחרת, גם בדלישס של ראובן. את הסימניה הזאת הוא הכניס רק אתמול בערב. אותה סימניה מקשרת לבלוג של מורה בקנדה המדווחת על הסרט. וכך יוצא שהדיווח הזה, על הפקה של תלמידות ישראליות, מגיע לבלוג בעברית דרך דיווח בבלוג באנגלית שנכתב בקנדה. טוב, אני חייב גם להודות שבתקציר שלו על הסימניה ראובן אפילו שאל כמה זמן יעבור עד שאני אכתוב על זה כאן. אז התשובה לשאלה שלו היא שעבר פחות מיום. אבל לא דיווחתי כאשר ראיתי את הקישור לסרט עצמו לסימניה, אלא רק בעקבות המאמרון בבלוג מקנדה.
בעצם, הדרך המפותלת הזאת איננה כל כך מוזרה, אפילו אם היא איננה מוצדקת. לא פעם אני מרים גבה כאשר אני קורא את המילים המפוצצות המתארות פעילויות שעליהן אני קורא בבלוגים באנגלית. אני מתאר לעצמי שאחרי אותן מילים מסתתרות פעילויות די סתמיות. ובכל זאת, לא פעם המרחק יוצר תחושה של הצלחה שאיננו חשים כלפי דברים דומים שמתרחשים קרוב אלינו. אז מה המסקנה? חשוב לא להסתנוור מהאור שמגיע מרחוק. אבל באותה מידה, חשוב לא לעצום את העיניים לאורות ראויים שבאים מקרוב, כמו הסרט הזה של תלמידו כיתה ט'.
תוויות: כתיבה
כהרגלי, התלבטתי. קודם כל, שם המשחק (לפחות בגירסתו האנגלית) היא "חמישה דברים שהקוראים שלי אינם יודעים עלי", וכבר כאן הדברים טיפה מסתבכים. עד שגיליתי שאותה בלונדינית סודית קוראת, לפחות מידי פעם, את הבלוג הזה, חשבתי שאני מכיר אישית את כל קומץ הקוראים שלי. ואם אני מכיר אותם, אז הם גם מכירים אותי. יש, כמובן, דרגות שונות של הכרות, אבל כיצד אוכל לכוון את חמישה הדברים שלי (שלא יודעים עלי, זוכרים?) לאנשים שכן מכירים אותי. האם אצטרך לחזור לימי הילדות הרחוקים כדי לדלות פרטים לא ידועים, או, חלילה, לחדור לתחומים "פרטיים" כדי לחשוף דברים שאינם נראים לעין?
יש עוד סיבה שיש לי אמביוולנטיות מסויימת כלפי המשחק הזה. עצם הכתיבה לבלוג היא תהליך של חשיפה, ברמה זו או אחרת. למה איננו מסתפקים בקריאת הבלוגים שאנחנו בוחרים לקרוא, ויצירת דימוי על אותו בלוגר בראש שלנו, לפי הנתונים שהוא בוחר לחשוף? האם אנחנו באמת זקוקים לפרטים "אישיים" יותר? אך למרות הרצון להגיד שזה מספיק, אינני יכול להכחיש שיש משהו במשחק הזה שמושך אותי. משום מה, למרות שאני בוחר "להכיר" את הבלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא רק לפי מה שהם כותבים, תמיד יש רצון להכיר אותם מהיבטים נוספים.
כהכנה לכתיבת המאמרון הזה (וכמובן גם פשוט מתוך סקרנות) קראתי את חמישה הדברים של מספר רב של בלוגרים, גם בעברית וגם באנגלית. חלקם הסתפקו בעובדות יבשות, חלקם סיפרו סיפורים ארוכים. היה מרתק (ואפשר בקלות לבזבז מספר ימי עבודה בדרך הזאת). ובכל זאת, קשה לי להגיד שבזכות אותם חמישה הדברים שהם בחרו לפרסם אני "מכיר" אותם יותר טוב. אולי אין זה צריך להפתיע. ביסודו של דבר, בלוג הוא סוג של חשיפה מבוקרת. על פי רוב, מי שכבר כותב בלוג בוחר בקפידה מה הוא רוצה שיידעו עליו ומה לא, ולכן אין סיבה לצפות שההזמנה לכתוב חמישה דברים על עצמו יגרום לבלוגר להראות את עצמו, פתאום, באור שונה, בהיבטים חדשים.
חשוב לזכור שהעובדה שבלוג הוא "אישי" (לעומת "מקצועי"? האם יש באמת הבדל?) איננו אומר שהוא חושפני. אתרי אינטרנט אישיים עוסקים, באופן מתמיד, ביצירת פרסונה, ויש הבדל גדול בין זה לבין חשיפה. אישית, "חשפתי" די הרבה על עצמי במספר לא קטן של אתרי אינטרנט ("החיים מבעד לסורק", למשל, מלא בפרטים אישיים קטנים, ורשת האסוציאציות הענפה הנרקמת ב-"בוידם" יונקת מהעולם ה-"אישי" שלי). אבל נדמה לי שהיה ברור לכל מי שקרא בדפים האלה שאני בחרתי מה "לחשוף" ומה לא. לכן, לא כל כך ברור אם הדברים שעליהם אני בוחר לספר כאן הם מסוג הפרטים שעוזרים למישהו להכיר אותי טוב יותר, או אחרת, מאשר סתם קריאה בבלוג עצמו. מדובר, בסך הכל, בחמישה דברים, כאשר במשך השנים סיפרתי על הרבה יותר מרק חמישה.
אבל די כבר. איפה הרשימה?
טוב. אלה חמישה דברים, אבל בכל זאת, מתבקשת התייחסות נוספת. כאשר אנחנו, בסביבה החינוכית, שואלים כיצד ניתן לשלב את הבלוג, לעתים קרובות מדי האפשרות הראשונה, וכמעט הבלעדית, היא כפלטפורמה להצמחת הכתיבה היוצרת. הטענה היא שאם תלמידים יפרסמו את מה שהם כותבים, והמורים, ואחרים, יוכלו לקרוא ולהגיב, יש סיכוי לעודד את הכתיבה. מי שקצת יותר מעז מדבר על השימוש בבלוג כפורטפוליו של עבודות. אין באלה שום דבר פסול, אבל יש כאן ראייה מוגבלת. הבלוג צריך להוות תשתית לחשיבה של התלמיד, להתמודדות שלו עם המידע אותו הוא פוגש. כאשר החשיבה הזאת מתרחשת על גבי דפי הבלוג, התלמיד מנהל דיון עם עצמו ועם הסביבה שלו. החשיבה הזאת נעשית לנכס שאחרים יכולים להעזר בה. דווקא המבט האישי, ההתייחסות האישית, חשובים ותורמים למאגר הידע שקבוצת בלוגים של תלמידים יכולה ליצור. לכן, אולי יש טעם לעודד תלמידים ללמוד מהמבוגרים ולאמץ פעילות כמו "חמישה דברים". מצד שני, קל מדי להגיע למצב שבו בלוגים יהיו מלאים ב-"חמישה דברים", ועוד הרבה, בלבד, ורצוי להזהר מהמצב הזה. כשעשוע רגעי, זה נחמד מאד, אבל אני חושש שהשעשוע עשוי להפוך לעיקר.
וכל זה כפתיח שמלכתחילה לא היה נחוץ לפרסומת הזולה שאני מביא כאן: המהדורה האחרונה של הבוידם (כן, מה לעשות, באנגלית) עוסק בנושא שקשור באופן די ישיר לחינוך. במאמר, שהתפרסם לפני שבוע, אני דן בשאלה האם ההבחנה בין "ילידים דיגיטליים" לבין "מהגרים דיגיטליים" היא הבחנה משמעותית, או אפילו נכונה.
Column No. 127 of the Boidem
natives and immigrants, and what they do in cyberspace
תוויות: ויקי
מדובר בניסוי, ולכן אני מניח שאין ציפיה לאיכות ספרותית. כמלווה לוויקי יש גם בלוג המנוהל על ידי בעלי הפרויקט שהם (כך נדמה לי) עובדים בבית ההוצאה פינגווין. בבלוג הזה אחד המנהלים כבר הספיק להביע את החשש שהקוהרנטיות של הרומן איננו מה שהוא היה רוצה. הוא מתייחס לרומן מודרני של סופר מאד ידוע ומציין שהתחושה שמתקבלת מהקריאה באותו רומן הוא של האקראיות כגורם מרכזי בחיים. אבל האקראיות הזאת, הוא מדגיש, היא מכוונת, מעשה ידי אמן. הוא מוסיף: I sense this is the direction that you, the writers of amillionpenguins, may be heading in.
I would humbly suggest that you re-think this. Can someone go in and try to unclutter it a bit?
היו בעבר מספר נסיונות כאלה, ואולי הדבר המעניין ביותר בנוגע לפרויקט הזה הוא שבית הוצאה מאד מכובדת עומד מאחוריו.
הוויקיפדיה היא, כמובן, הנסיון המוכר ביותר מבחינת השימוש בוויקי. בעקבות ההצלחה של הויקיפדיה רבים משוכנעים שבעצם הוויקי נועד להיות תשתית לבניית מאגר של מידע כמו אנציקלופדיה בלבד. לאור זה, טוב לראות התנסות בכיוון אחר, אפילו אם התוצאה תהיה משהו שאף אחד לא ירצה לקרוא (ואכן, השם של מיליון פינגוונים מעורר, ללא ספק בכוונה, אסוציאציה לניסוי עם קופים השייך כבר לפולקלור.
ובחינוך? האם פתאום נחליט שאם תלמיד אחד מתקשה לכתוב סיפור, אז אולי כיתה שלמה כן יכולה? (כן, אני יודע, ניסו דברים כאלה עוד הרבה לפני האינטרנט.) אני מודה שאני קצת חצוי בעניין זה. מצד אחד, אני ספקן. קשה לי להאמין שקבוצת תלמידים תצליח ליצור משהו שאפילו הוריהם ירצו לקרוא. אבל מצד שני, אני אשמח מאד עם מספר מורים יחליטו לעשות משהו דומה. זה לא צריך להיות רומן (ולא מאגר מידע), ובשלב הזה אני מודה שאינני יודע מה כן, אבל שווה לנסות.