יום שלישי, 30 באוקטובר 2007 

קריאה ... כתיבה ... קריאה ...

יותר מחמישים בלוגים שעוסקים באופן ספציפי בשילוב של האינטרנט בתהליך הלמידה מופיעים בקורא ה-RSS שלי. כמעט מידי שבוע אני מוסיף בלוג חדש (עבורי) לרשימה, ורק לעתים רחוקות אני מסיר אחד שהפסיק לעניין או לאתגר אותי, או (וגם זה קורה) פשוט נדם. ובכל זאת, בנושא הספציפי הזה מתפרסמים הרבה יותר בלוגים מעניינים מאשר אני מסוגל לקרוא. אי לכך, עבורי זאת תמיד חגיגה לקרוא בלוגר ישראלי שמסב את תשומת ליבי לבלוג שלא הכרתי. (כן ירבו!)

כך קרה השבוע כאשר איריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות" קישרה לבלוג של ריאן בריטג, The Four Eyed Technologist. במאמרון שאליו איריס מקשרת בריטג מדגיש שהכתיבה לבלוג היא בעצם שלב מאוחר של תהליך יותר מורכב. הוא אולי השלב שאנחנו, הקוראים, רואים, אבל קודמים לו שלבים נוספים, שהעיקרי בהם, לפי בריטג, הוא הקריאה. איריס מצטטת קטע חשוב במאמרון של בריטג, אבל אני מבקש לצטט כאן את הפיסקה שבאה לפני הקטע שהיא מצטטת:
One reason for this shift is that many understand that blogging is about reading and critical thinking not the writing. Don’t get me wrong. The end product of blogging is communication; however, the real growth comes from the entire process and it starts with the foundation.

אני קורא את דבריו של בריטג ומהנהן בראש בהסכמה. אבל אני גם מוצא (דרך קורא ה-RSS שלי, כמובן) שקנדס שיבלי, בבלוג שלה Shively Blogmire רואה את הדברים טיפה אחרת. שיבלי איננה מבטלת את החשיבות של הקריאה, או של החשיבה, לפני הכתיבה. אבל היא מדגישה שזה בעצם מה שקורה בכל תהליך של כתיבה, ולא רק בכתיבה לבלוג:
My experience ... says that we should always see writing as bundled with reading and reflecting and community. To say that blogging is all of the above is simply saying that writing should be seen through the writers’ project model: writing alone is not enough. Writing IS critical reading and listening and reflection and PROCESS, not product. Good writing has context in experience and community. The fact that blogs provide a magnificent set of tools to accomplish this does not mean that using blogs "just" for writing is wrong. It means that you are not teaching writing as you should if you do not include all the phases of the PROCESS.

אני מניח שכולנו ידענו את זה, אבל בהתלהבות סביב השימוש בכלים כמו בלוגים, אפשר לשכוח שביסודו של דבר מדובר בכלי שצריך לשרת תהליך. הוא בוודאי יכול לייעל את התהליך הזה, ואפילו לחדד עבורנו את החלקים השונים בו, אבל שיבלי כמובן צודקת - ללא קשר לטכנולוגיה זו או אחרת, כתיבה טובה צומחת מקריאה.

אינני טוען שהכתיבה שלי בבלוג הזה היא טובה במיוחד, אבל אין לי ספק שגם הפעם הקריאה, קריאה שמרחיבה אופקים וזוויות ראייה באמצעות החשיפה לנקודות מבט רבות ומגוונות דרך קורא ה-RSS שלי (איך לא?), ואחרי-כן הכתיבה, והפנייה שוב לקריאה וחוזר חלילה, היא שמאפשרת לי להבהיר את הדברים לעצמי.

תוויות: ,

יום שני, 29 באוקטובר 2007 

"קצר" הוא לא בהכרח "לענין"

יד על הלב, זה לא יהיה סוף העולם אם לא אקיים את ההבטחה שלי לכתוב מאמרון מעמיק אודות Twitter (וממתי מאמרונים לבלוגים צריכים להיות מעמיקים?). אבל מספר קטעים שפגשתי השבוע שוב העלו את הכלי הזה לתודעה, וחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן. (קיוויתי שמישהו מבין קוראי הבלוג הזה יקום להסביר לי מה הוא מוצא בכלי הזה, אבל זה לא קרה.) אז עם הדגש על ה-"אולי", אני שוב מנסה לבחון את הכלי, ולשאול מה סוד הקסם שלו.

מישהו ב-Technology Review כנראה די נמשך אל הכלי הזה. בחודשים האחרונים התפרסמו שם מספר מאמרים על Twitter, ועל הנושא של microblogging באופן כללי. בתוך כותרת המשנה של מאמר חדש שם, "Trivial Pursuits" אנחנו קוראים:
with microblogging services ... the mundane is the message

המילה mundane באנגלית היא מילה נהדרת. היא מתארת מצב שאיננו רק רגיל, או יום-יומי, או בנאלי, אלא מצב שפשוט אי-אפשר להתרגש ממנו. והנה, בעצם מספרים לנו שכלים כמו Twitter מאפשרים לנו לעסוק בדברים שבדרך כלל לא היינו מוצאים טעם בעיסוק בהם. מה, אני שואל, יכול להיות הקסם בזה? מבחינתי, היתרון של Twitter על גבי מתחרה נוסף לכתר אלוף הבנאליות כמו Reality TV הוא שהבנאליות של תוכניות ריאליטי נמשכות שעות, ואילו הודעות Twitter נגמרות תוך שניות.

אבל לפעמים יש ערך בתמצות. הודעות Twitter יכולות, למשל, להיות סוג של הייקו. תלמידים רבים כותבים סיפורים של "ואז ... ואז ... ואז...", ואימון בהודעות טלגראפיות יכול, אולי, לעזור להם למצוא את העיקר במה שהם רוצים להגיד. דוג נון מקשר לכריס לוט שממליץ על סיפורים קבוצתיים הכתובים באמצעות Twitter. אינני משוכנע, אבל מדובר ברעיון מעניין.

הקישור הזה של נון הוא חלק מהתייחסות רחבה יותר ל-Twitter, התייחסות עם לא מעט אמביבלנטיות כלפי הכלי:
Some people are blaming Twitter for interfering with their blogging, which seems a bit strange. People start communicating through a channel that allows only short bursts of text, and they feel conflicted about not being more reflective. Then they write about that on their blogs. And I end up reading it and thinking about how twisted things can get. But that’s OK. ‘Twisted’ is lots of things I like.

בסופו של דבר, נון מחליט שמדובר בכלי שאיננו עונה על צורך אצלו. אני כמובן מסכים איתו. אבל נון מבקר בכמה תחנות מעניינות בדרך למסקנה (הצפוייה) הזאת שכדאי להציץ בהן. בין היתר, נון מצטט את סטיבן דאונס (איך לא?) שמסוגל גם להאריך וגם להיות תמציתי. הפעם, הוא מעיר הערה חשובה ביותר:
Twitter creates group behaviour. It creates boundaries. It creates cliques.

אני מודה לדאונס על ההערה הממוקדת הזאת, אבל יותר מזה, אני מודה לקישוריות. הרי ההערה הזאת הופיעה כתגובה בבלוג של טום הופמן, כחלק מדיון על תחושת העייפות של ויל ריצ'רדסון (שהוזכר כאן לפני כשבועיים). נתקלתי בבלוג של הופמן מספר פעמים בעבר, אבל לא צללתי לתוכו, והפעם, הקלקתי ונתפסתי. הופמן מתייחס לדבריו של ריצ'רדסון ומעיר הערה חשובה ביותר. הוא כותב:
The fact of the matter is that Will has maxed out how far this online community can take him intellectually. He's gone as far as he can without embarking on serious scholarship of the kind that just doesn't take place on blogs. And by that I don't mean that serious scholars don't blog (although few do in this discipline), but in particular they don't blog about the foundations of their discipline. We blog about things that are current, not fundmental (unless they overlap). It is the nature of the medium.

אישית, אני משוכנע שרוב המחקר האקדמי בתחום של התקשוב בחינוך איננו מגיע לרמה של הכתיבה הבלוגית הרצינית בתחום. אבל אותה כתיבה בלוגית רצינית (ואני מודע מאד לבעייתיות של המילה הזאת) ניזונה מידע תיאורטי, מהכרות עם הגות חינוכית, ולא רק מהגיגי הלב של הבלוגרים. הופמן צודק לגבי ריצ'רדסון - כדי להעמיק את התרומה שלו הוא צריך לצלול יותר לתוך יסודות החינוך. יש משהו הגיוני במשיכה להודעות הקצרצרות של Twitter. אם צריכים לבחור בין משהו קל וזמין לבין מסע ארוך, גם אני נמשך אל הדרך הקלה. אבל הדרך של Twitter היא לשטחיות בלתי-נמנעת, ולכיתתיות שעליה דאונס כותב. מדובר בכיוון הקל, אבל לא בכיוון הנכון.

תוויות: ,

יום שישי, 26 באוקטובר 2007 

עדות נופסת לקשיי הסתגלות לעידן האינטרנט

לפני שבוע קראנו על פיטוריו של מנכ"ל מקאן אריקסון בעקבות דעות שהוא פרסם בבלוג שלו. השבוע הסיפור התורן אולי פחות מרשים, אבל קרוב יותר לחינוך. מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס מוסר שמפקחת מחוזית בניו יורק מוצאת את עצמה במצב די מביך בעקבות מכתב שהיא שלחה, כנראה בטעות, למספר רב של נמענים.

הסיפור בנאלי למדי. התחלתו בריב בין המפקחת לבין מורים בנוגע לדלתות שבעקבות כללי בטיחות צריכות להיות סגורות, למרות החום שנבע ממיזוג שלא פעל:
Back and forth the discussion went, until Oct. 3, when Dr. Farrell wrote an e-mail message to the district’s director of facilities, John Willabay. She vented a bit and then allowed: “Please go KILL these people....Please, please, please.”

Then she sent it - not just to him - but, accidentally, to an unknown number of others as well, including Terri Dubuke, a sixth-grade teacher who was one of the critics. Ms. Dubuke read it in shock and referred it to the teachers’ union, and the matter was discussed at a closed-door school board meeting on Oct. 17.

נדמה לי שאף אחד לא חשב שאותה מפקחת באמת ביקשה להרוג את המורים. היא פשוט כתבה מכתב שבו היא נתנה דרור לתסכוליה. אבל עכשיו הנושא זוכה לכותרות, ומשרד החינוך המקומי חוקר את העניין. המאמר בניו יורק טיימס מזכיר לנו שמדובר בתופעה די נפוצה:
Of course, Dr. Farrell is not alone in sending an e-mail message that reaches an unintended audience. Judith Kallos, who has written four books on e-mail etiquette, said the informality and seeming spontaneity of online communication continue to seduce otherwise sensible people into making fools of themselves.

“Eighty percent of the press calls I get are about this sort of thing,” she said. “I’m constantly hearing from people with Ph.D.’s who get online and write like sixth graders.”

אין, כמובן, מחסור בסיפורים כאלה. גם בחודש הזה, למשל, דווח על הנשיאה של קולג' מכובד שפרסמה צילום עם כיתוב מאד לא פוליטיקאלי קורקט באתר צילומים ציבורי. מרצים בקולג' טענו שהקשר הדברים לא הובן כראוי, ונשיאת הקולג' התנצלה, והסירה את כל צילומיה מאתרים ציבוריים.

אני מודה, לא במיוחד מושך אותי להמשיך לדווח על סיפורים כאלה, אבל יש נקודה אחת שבכל זאת חשוב שנדגיש שוב ושוב. כמעט תמיד, כאשר מדברים על תלמידי בית ספר והתנהגות נאותה ברשת הגישה היא שצריכים ללמד את התלמידים את הכללים הברורים של עולם המבוגרים. הבעיה היא שגם עבור המבוגרים, אותם כללים אינם ברורים, והמבוכה רבה.

אותה מבוכה מובילה למספר מצבים מוזרים. איאן מקינטוש מדווח השבוע, למשל, שמאמר בעיתון סקוטי פרסם שהוא (מקינטוש) ממליץ למורים לעקוב אחרי תלמידיהם דרך אתרי ה-Facebook שלהם. מקינטוש מתקן:
it was implied that all teachers were being urged by me and Learning and Teaching Scotland to sign up for Facebook and Bebo, becoming friends with their students to 'spy' or see what they are up to.

That's not quite what I was saying … it's not about getting into their space so much as learning from it. I've not really got an interest in "being friends" with a fifteen year old, and wonder how much I would learn that I wouldn't pick up on in a healthy in-class relationship. Rather, I'd be asking questions about what it is that makes it tick, and what it is that makes it occasionally a dangerous or at least uncomfortable place to be.

מה יש להוסיף? למקינטוש גישה חינוכית. הוא מבין שגם תלמידיו, וגם הוא עצמו, צריכים עוד ללמוד הרבה על הסביבה המוזרה הזאת שבה אנחנו נידונים לבלות חלק משמעותי מהחיים שלנו.

תוויות:

יום חמישי, 25 באוקטובר 2007 

היש דבר כזה: "תודה שלא מגיבים"?

כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שלדעתי טרי פרידמן הוא בין ההוגים היותר מיושבים בתחום של הטכנולוגיה בחינוך. פרידמן מאד מעודד את השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה (הוא אפילו ערך ספר מלא דוגמאות על הנושא) אבל הוא גם ער מאד להגזמות המגוחכות שלא פעם גודשות את הבלוגים בתחום. על הגזמה כזאת הוא כותב השבוע. פרידמן משתתף ב-TechLearning Blog, ושם הוא כותב על העדר הכדאיות בתגובות מרובות למאמרונים שתלמידים מעלים לבלוגים שלהם. הוא שואל:
why is it always assumed that the more comments there are on a student’s work, the better?

פרידמן כמובן מגזים בתיאור ההקשר של ההנחה הזאת, אבל מדובר בהגזמה זעירה מאד. הוא מסביר:
if you go to a conference or a presentation about Web 2.0 in education, it will only be a matter of time before a speaker says something along the lines of:

“How many people see your students’ work? Maybe 30? Perhaps 50? Look at this!! My students’ work was viewed by 200,000 people, and this one here has received 5,000 comments! Think how useful and great that is.”

לזה פרידמן מוסיף:
I think that this is a rather superficial approach to say the least

וקשה לא להסכים עם קביעה כזאת.

פרידמן מביא שתי סיבות כלליות שבגללן הוא איננו רואה חשיבות במספר רב של תגובות. מההיבט הניהולי הוא מציין שקשה לקרוא כל כך הרבה תגובות, קל וחומר להגיב עליהן. מההיבט החינוכי הוא מזכיר שבדרך כלל הרוב הגדול של התגובות הן סתמיות, ואין בהן ביקורת שיכולה לעזור לתלמיד לשפר את כתיבתו. במשפט אחד הוא קולע לעיקר. הוא כותב:
The only point in doing anything in education is for its impact on learning.

ומהבחינה הזאת אין ספק שמעבר לגאווה הרגעית הנובעת מהידיעה שאנשים רבים שמעולם לא פגשנו, ושגם לא נפגוש, הגיבו באופן סתמי למשהו שכתבנו, אין בתגובות האלו השפעה ממשית על תהליך הלמידה של התלמיד הכותב.

אין זה אומר שאנחנו צריכים לכתוב רק לעצמנו, אבל זה כן אומר שכדאי שנלמד לכתוב ללא ציפיה שיקראו אותנו. לפני כמעט שנתיים וחצי דייוויד ויינברגר כתב משהו ברוח הזאת בבלוג שלו:
The truth is, I probably haven't read your blog in weeks. Months maybe.

And I don't expect you to have read mine.

I don't want to lie any more. I don't want to feel guilty any more. So let me tell you flat out: There are too many blogs I like and too many people I like to making "keeping up" a reasonable expectation, any more than you should expect me to keep up with Pokemon characters or I should expect you to keep up with Bollywood movies. I'm not going to feel guilty any longer about my failure.

אבל מעטים מאיתנו, אם בכלל (ובוודאי אני אינני אחד מאלה) מצליחים לכתוב מבלי לתאר לעצמנו קהל קוראים שאולי בכל זאת מתעניינים במה שאנחנו כותבים. ביילע, ספרנית ואמא, ובלוגרית שזוכה לחוג מגיבים די קבוע, ולא כל כך מצומצם, מתייחסת לנושא הזה במאמרון שהיא כותבת השבוע. היא כותבת:
הפעם היחידה שכתבתי מה שרציתי בפוסט בלי לחשוב פעמיים היתה בפוסט הראשון.

עשיתי את זה מכיוון שלא האמנתי שמישהו שם בחוץ קורא אותי. מהרגע שקיבלתי את התגובה הראשונה הבנתי שאני לא כותבת לעצמי, אלא שיש אנשים שיכולים לקרוא את מה שאני כותבת ולהגיב.

ביילע מסבירה שבעצם התגובות שמגיעות לבלוג שלה הוכפות אותה לבלוגרית של ממש. היא, כמובן, איננה תלמידה בכיתה, אבל אם עבורה תגובות מכוונות ובונות אותה כבלוגרית, סביר להניח שאותו הדבר קורה גם אצל תלמידים. ואם כך, למרות שאני מסכים עם טרי פרידמן, אפשר אולי לקבוע שלמרות שתגובות לפי משקל די מיותרות, כלל לא יזיק אם תלמידים שכותבים לבלוגים יקבלו כמה תגובות של ביקורת חיובית.

תוויות: ,

יום שני, 22 באוקטובר 2007 

מה הוא "חשב" לעצמו?

יתכן וההרהור הבא חורג קצת מהנושאים שעליהם אני נוהג לכתוב כאן. מצד שני, יתכן שיש לו קשר יותר מרופף לשאלות הנוגעות למקומו של המחשב בתהליך הלמידה, ובחיים שלנו באופן כללי.

כבר מספר שנים אני תוהה עד כמה בודק האיות של התמלילן Word משפיע על הכתיב שלנו. (רצוי, אולי, לציין, שהכוונה שלי היא לבודק האיות כפי שהוא, בברירת המחדל שלו. אפשר לקבוע כללים שונים למילון הבודק, אבל נדמה לי שאפילו משתמשים ש-"מלמדים" מילים חדשות למילון של Word אינם משנים את ברירות המחדל של הבודק.) אני משוכנע שסטודנט לתואר שני יוכל לערוך מחקר מרתק על השפעת בודק האיות של Word על הרגלי האיות שלנו בישראל.

אישית, בזמן האחרון אינני מרבה להשתמש ב-Word. במקום זה, כאשר אני רוצה לכתוב משהו אני פותח מסמך ב-Google Docs וכותב שם. (אינני עושה זאת כדי לעבוד בשיתוף עם אחרים, אלא פשוט מפני שמסמך שאני מכין בדרך הזאת זמין לי מכל מקום). אולי בגלל זה, כאשר פתחתי Word לפני כמה ימים והתחלתי להקליד מספר משפטים, הקווים האדומים שהם כל כך מוכרים לכולנו ממש קפצו מול עיני. אותם קווים אדומים לא הפריעו לי, אבל מצאתי את עצמי מתייחס אליהם ממש בכבוד, בוודאי בכבוד גדול יותר מאשר התייחסתי אליהם בעבר. לכן, כאשר הקלדתי את המילה "פארדוקסלי", ומצאתי את הקו המקווקו הידוע מתחתיה, הקלקתי בקליק ימין, ובדקתי את חלופות האיות. בחרתי ב-"פרדוקסלי". אך ראו זה פלא! תחת אותה המלצה (היחידה ש-Word הציע לי, מצאתי שוב קו אדום מקווקו. בדיקה נוספת גילתה שעכשיו מציעים לי שתי חלופות חדשות. בחרתי ב-"פרדוקסאלי", ולשמחתי הקו האדום נעלם.

כזכור, אינני מרבה להסתמך על בודק האיות של Word. אבל נדמה לי שיש טעם לשאול למה הוא מציע לי איות חלופית שהוא עצמו איננו מוכן מקבל. פלאי הטכנולוגיה!

תוויות: ,

יום שבת, 20 באוקטובר 2007 

אפילו אם זה רק עניין של סמנטיקה

לפני מספר ימים, איריס, ב-"שחקי, שחקי על חלומות" קישרה למאמרון של ברד וונגר, ולמאמרון של ג'ף אוטכט, שמתייחסים להבדל בין "שילוב הטכנולוגיה" לבין "הטמעת הטכנולוגיה" בבתי הספר. לפני יומיים אריאלה המשיכה את הדיון בבלוג שלה ב-אדורשת.

אפילו אם במידה לא כל כך קטנה אני חש שמדובר בויכוח סמנטי, אין ספק שיש כאן דיון חשוב, דיון שראוי שימשיך להתפתח. (למרות שאני בחרתי להתייחס כאן, אני מציע להגיב על גבי התשתית של אדורשת, כתגובות למה שאריאלה כתבה. אני מקווה שאיריס תסכים.)

אי-שם, הרחק בהיסטוריה הדי עתיקה של השילוב/ההטמעה של המחשב לתוך בית הספר, המחשב נתפס ככלי שהיה כל כך שונה מכלים אחרים שהיה צורך לחשוף את המורים ליכולות הכלי ולרזיו. לא זכור לי שאי-שם בעבר היה צורך להסביר למורים כיצד להשתמש בעפרון או בעט (טוב, אני לא כל כך זקן) אבל די ברור למה. העפרון והעט הם כבר מזמן חלקים בלתי-נפרדים מהתרבות הכללית שלנו. כולם יודעים להשתמש בהם. אבל המחשב היה משהו חדש, וללא ספק שונה. התוצאה היתה שלצד השתלמויות שבהן לימדו מורים טכניקות חדשות ללמד נושאים שונים, הציעו להם גם ללמוד להשתמש במחשב בהוראה שלהם. נוצרו שני מסלולים נפרדים – הכשרה פדגוגית כללית, והכשרה בפדגוגיה באמצעות המחשב. אך מה לעשות, ויש כאן הפרדה מלאכותית.

נדמה לי שכל העיסוק סביב "שילוב" ו/או "הטמעה" אינו אלא נסיון לתקן את העיוות ההיסטורי הזה, וליצור מצב שבו כאשר מדברים על פדגוגיה, מדברים באופן טבעי גם (ולא רק "גם") בשימוש במחשב ובאינטרנט. אם יש מישהו שבאמת חושב ש-"פדגוגיה באמצעות המחשב" שונה מ-"פדגוגיה כללית", אז הוא בוודאי ירגיש שיש צורך ב-"שילוב". אבל מי שעבורו ההבחנה המשמעותית היחידה היא בין "פדגוגיה טובה" לבין "פדגוגיה צולעת" מייחל ליום שבו כבר לא יצרכו לשאול "כיצד אפשר להשתמש במחשב בהוראת הנושא הזה?". במקום זה, הוא פשוט יידע שהמחשב והאינטרנט עומדים לרשותו בכל מצב, כמו העט והעפרון, כמו מדף הספרים והספריה.

כאשר שאלנו, לראשונה, כיצד ניתן לשלב/להטמיע את המחשב והאינטרנט בחינוך היה הגיון מסויים בשאלה. כפי שציינתי, אותם כלים היו חדשים - לא רק לנו, אלא לחברה כולה. המורים שהכניסו את המחשב לתוך הכיתות שלהם היו, במידה לא קטנה, חלוצים, והם עסקו לא רק בשילוב המחשב לתוך הכיתה, אלא גם בהפיכת הכלים האלה לחלק אינטגראלי של חיי היום-יום שלנו. היום, אפילו אם רבים מהכלים שאני מרבה לכתוב עליהם כאן עדיין לא זכו למקום של כבוד בחברה הסובבת, אין כבר ויכוח בנוגע למקום של המחשב והאינטרנט בחיים שלנו.

נדע שהצלחנו בהטמעה/שילוב אמיתי של המחשב והאינטרנט בחינוך כאשר כבר לא נשאל כיצד צריכים להשתמש בכלים האלה, אלא אותו שימוש יהיה מובן מאליו. שילוב/הטמעה אמיתי הוא בעצם קיום הצו "וּבְשכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ ". כאשר ילד מחזיק עפרון ביד ומשרבט, כבר לא אומרים לו שמדובר בשימוש לא נבון בכלי. אנחנו מבינים (כך אני מקווה) שהשרבוט הוא חלק אינטגראלי מהחשיבה ומהלמידה, ומהעובדה שהכלי נמצא בידיים שלו. מי ייתן ונגיע למצב הזה גם בנוגע למחשב והאינטרנט.

תוויות: ,

יום שישי, 19 באוקטובר 2007 

האם גם מנכ"לים זקוקים לשיעורי התנהגות נאותה ברשת?

לא צריכים להגיע לבלוג הזה על מנת להתעדכן בסיפור הבא. לראושנה קראתי עליו בקפטן אינטרנט הבקר, אבל הוא כנראה עושה כותרות כבר מספר ימים, ותוך כדי הכתיבה נתקלתי במאמרים רבים על המתרחש. אין ספק שהוא ימשיך לזכות לפרסום רב בעיתונות וגם בטלוויזיה.

היות ועולמות הפרסום והעסקים די רחוקים ממני, אולי אני טועה בפרטים הקטנים, אבל באופן כללי הסיפור די ברור: אורן פרנק, מנכ"ל חברת הפרסום מקאן אריקסון, פוטר מעבודתו על ידי יושב הראש והבעלים של החברה, אילן שילוח, בעקבות מאמרון שפרנק פרסם בבלוג שלו במסגרת קפה דה-מרקר. באותו מאמר פרנק כתב ביקורת די חריפה על שידור כלבוטק של השבוע בו רפי גינת חשף ליקויים חמורים במחלקת הבשר של טיב טעם. פרנק כתב, למשל:
להערכתי הזהירה, הזכיר גינת את המילה "חתול" בהטיותיה השונות שלושה עד ארבעה מיליון פעמים. השעות הארוכות בהן אולצתי להיחשף לחתולים משוטטים יכולות להיחשב בנקל לספארי ממושך עם קירשנבאום בלב המאפליה האפריקנית. מאות מליצות, נרדפים, חידודים וציטוטים מעולמו של דיוויד אטנבורו והכול ברצינות תהומית, חף מגרם יחיד ובודד של אירוניה או הומור עצמי. בשלב מסוים של הצפייה פשוט פרצתי בצחוק ואמרתי לבת זוגי שמייד יגיח יגאל שילון מאחורי אחד הארגזים, יוריד את מסיכת החתול וילאט למצלמה "מיאו בייבי" א-לה- טלי סאבאלאס המנוח.

מה באמת ראינו שם מה ה"אמת" הגדולה של גינת? שוט אחד. צילום אחד ויחיד של חתול שנובר בארגז יחיד של בשר... היטיב לסכם את העניין אהוד אשרי - מבקר הטלוויזיה המוכשר בתולדותינו – כשכתב הבוקר "ההר הוליד חתול".

ביקורת כזאת אולי לא נעים, אבל לא כל כך נורא. אך בהמשך פרנק מוסיף:
לא סביר שתמצאו בכל "28 שנותיה ואלפי תחקיריה" (נא לשאוג בבס פומפוזי) אף תחקיר שראה אור ועסק באחד מהגורמים החזקים והמשפיעים בחתוליה שלנו – בדיוק כמו שלא היה בדעתו של גינת להוציא חוזה על שופרסל במקום על טיב טעם. להסתבך עם נוחי? לא בגן של גינת. ילדים חכמים בגן של רפי, מתעסקים רק עם מי שחלש מהם ומלחכים פינכות במסעדות פאר עם כל השאר.

שוב, אין זה תחום שאני מבין בו, אבל אפילו אדם כמוני מבין שהחברות של נוחי דנקנר משתמשים בפרסום של מקאן אריקסון, ואין ספק שבתהטאות כזאת של מנכ"ל החברה יכול ליצור אי-נוחות (בלשון המעטה). לכן, אין זה מפתיע שאילן שילוח הסביר את הפיטורין כך:
התבטאויות מהסוג הזה אינן מקובלות עלי. למשרד פרסום יש חובת נאמנות כלפי לקוחותיו. חובה זו דורשת כללי התבטאות אתיים ברורים, התבטאויות מסוג זה חורגות מכללים אלה

יכול להיות שהוא צודק. מאד יכול להיות שמנכ"ל של חברה כבר איננו אדם פרטי, או לפחות הגבול שבין הפרטי לבין הציבורי נעשה נזיל מאד. אבל אז עלינו לשאול מה מנכ"ל של חברה כזאת עושה עם בלוג? אם הבלוג שלו אמור לשרת משהו מעבר ליחסי ציבור, כיצד הוא חושב שהוא יוכל לשמור על הפרדה בין הפן הציבורי לבין הפן הפרטי שבו?

ואם בארזים נפלה שלהבת? אם אפשר, בכלל, להתעלם מהפרטים הספציפיים שבסיפור הזה, מה ניתן להסיק ממנו לגבי החינוך? המנכ"ל של חברת פרסום ענק פוטר כתוצאה מכך שהכלים הפרסומיים שעומדים לרשותנו היום, דוגמת בלוגים, מטשטשים את הגבול שבין האישי והציבורי. גם הוא, וגם הממונים עליו, מתקשים להבחין היכן עובר אותו גבול.

מספרים לנו שהמערכת החינוכית צריכה ללמד את תלמידיה את כללי ההתנהגות המתאימים לאינטרנט. בוודאי שזה נכון, אבל מי יוכל ללמד אותם את אלה אם כולנו בעצמנו עדיין מבולבלים?

תוויות: ,

יום חמישי, 18 באוקטובר 2007 

מעבר ל-"מה אתה עושה כעת?"

בעדכון היומי שמגיע אלי בדואר מ-Technology Review, מצאתי שהתפרסם בו מאמר על אבן ויליאמס, מייסד Twitter (וגם, בזמנו, של Blogger). לא פעם הבעתי את תחושתי ש-Twitter גורם להוזלה של חויית הכתיבה לבלוג. אני מאד מעריך את היכולת לתמצת (ודי מקנא באלה שיכולים להגיד במשפט אחד מה שאצלי נמשך פיסקאות שלמות), אבל לרוב הדיווח הקצרצר דרך Twitter בא במקום הרפלקציה שבעיני נמצא ביסוד הכתיבה לבלוג.

אבל לא מעט אנשים שאני מעריך רואים פוטנציאל משמעותי בכלי הזה, ולכן אינני פוסל אותו, אלא ממשיך להתעניין בו, ולקוות שיימצאו לו שימוש כדאי בחינוך. וכמובן שכאשר מתפרסם מאמר על ויליאמס בירחון איכותי כמו ה-Technology Review, אקרא אותו. (אגב, לפני די הרבה זמן הבטחתי, לפחות לעצמי, שאתייחס ברצינות [או לפחות באריכות] ל-Twitter בבלוג הזה, אבל אין המאמרון הזה אותה התייחסות שהבטחתי.)

כבר עם פתיחת המאמר גיליתי משהו שמאד משך אותי לוויליאמס. נכתב שם:
When he was 16, Evan Williams loved reading business books. The first one he read was about real estate, and at the time, he lived in Clarks, a town in central Nebraska that today has a population of 379 and a median home value of $34,900. Williams wasn't particularly interested in investing in property in Clarks or anywhere else, but he reveled in the fact that it was so easy to learn about building businesses and making money. "I realized I could go buy books and learn something that people had spent years learning about," he recalls. "I was very intrigued with the idea that there's all this stuff out there to know that you could use to your advantage. It was written down in these books, and no one around me was using it.".

איזה תיאור נהדר! בחור צעיר גדל בעיירה קטנה, והוא מגלה שדרך הפעולה הפשוטה של קריאת ספרים הוא יכול ללמוד דברים שאנשים אחרים הקדישו זמן רב, ומאמצים רבים, ללמוד. חשתי שמדובר בבחור שהייתי שמח להכיר.

בהמשך המאמר ויליאמס מסביר, בתמצות המתאימה ל-Twitter, את הקסם של הכלים שאיתם הוא מזוהה:
they fill people's need to stay connected with one another.

אני בטוח שהוא צודק, וגם שמדובר בצורך אמיתי. ובכל זאת, המילים האלו עוררו אצלי תחושה קצת מוזרה. האם התרחשה תפנית אצל ויליאמס? כנער, הגישה למידע משכה אותו, ואילו כאדם מבוגר הוא כאילו זונח את המידע, ומתמקד רק בקשר. אינני מתכוון לטעון כאן שהמידע והקשר אינם מחוברים זה עם זה, אבל הטלגרפיות של Twitter כאילו פועלת לביטול הערך של המידע. דקארט אמנם הצליח לזכך רעיון חשוב לתוך משפט קצר, וכך גם אינשטיין, ובוודאי גם רבים אחרים. ובכל זאת, אני כנראה בא מדור שחש שעל מנת להגיע לתובנות שאפשר לבטא במשפט אחד צריכים לעבוד קשה, ובוודאי אם נציץ אחרי אותן מילים מעטות נגלה הרבה עבודה קשה של התנסות, של חשיבה, ואפילו של פספוסים וטעויות. אינני חש ש-Twitter דורש, או מאפשר, את עבודת הכוונה הזאת.

אז מה? אז אני כנראה אמשיך לכתוב הרהורים ארוכים מדי, שאם אין הם עושים שום דבר אחר, הם לפחות מאפשרים לי להבהיר דברים לעצמי. אבל אני גם אשמח מאד ללמוד מאנשי חינוך אחרים כיצד נראה להם ש-Twitter, או כלים דומים לו, יוכלו להשתלב לתוך תהליך הלמידה.

תוויות: ,

יום רביעי, 17 באוקטובר 2007 

מטפורה נאה ... עד גבול מסויים

ג'ודי בראק, בבלוג Golden Swamp, בדרך כלל מתמקדת בדרכים שבהן ידע ותובנות צומחים מהבלגן שהוא הבליל הבלתי-מאורגן של האינטרנט. היום היא מקשרת למאמר בניו יורק טיימס המדווח על שינויים שמתרחשים בהבנה של המדע כלפי מחלת הסכרת. היא כותבת:
An article today in the New York Times Science section explains how a network of factors - not just a few simple ones - gives rise to diabetes.

מתברר שלאור מחקרים חדשים, הסברה המקובלת, שלפיה הסכרת היא תוצאה של מספר קטן של גורמים - הלבלב, הכבד, שרירים ושומן - מתחילה לפנות מקום לתמונה סבוכה יותר, תמונה שבה "רשת" של גורמים גורמת למחלה. בראק משתמשת בדוגמה הזאת להסיק מסקנה רחבה הרבה יותר:
This network understanding is new, and being discovered in fields as diverse as biology, electrical engineering, cognitive and information sciences, and many more. It is one of the grand discoveries of our time. A golden age of learning awaits us once we apply this understanding to education.

האמנם? למען האמת, אני נוטה להסכים ... אבל. מצד אחד, המיון הסטנדרטי בתוך ספריות תרם רבות ליכולת שלנו לאתר מידע שאחרת היה מפוזר במקורות רבים. הפיזור הקשה על האחזור. לעומת זאת, אפשר לטעון שאותו מיון גרם ליצירת קטגוריות נוקשות שמנעו מאיתנו למצוא קשרים בין תחומים שונים. שיטות חיפוש מידע, להבדיל משיטות למיון המידע, מקדמות את ההבנה הרשתית שבראק מהללת. אבל אפילו אם התשובות נמצאות אי-שם בתוך הרשתות, בקשרים שבין מרכיבים שלפני-כן לא נתפסו כקשורים, מישהו בכל זאת יצטרך למצוא את אותם הקשרים. לכן, כאשר בראק כותבות ...
The most direct and practical way to begin applying networks to education is to open up knowledge resources and interconnect nodes to form clusters, thus emerging ideas

... קשה לא להרגיש שחסר שלב חשוב, אפילו הכרחי, בתהליך.

המטפורה של הביצה המוזהבת מאד מוצאת חן בעיני. אבל כאשר מלבישים אותה על החינוך היא כאילו רומזת שמספיק ליצור בליל של עובדות בלתי-קשורות ולבחוש, ובדרך פלאית יוצאות תובנות חשובות. (או אולי מספיק להשליך חכה לתוך אותה ביצה כדי להוציא פינינים של ידע.) צר לי, אבל לא כל מתכון הוא מתכון מצליח; צריכים בכל זאת לדעת לדוג. וחשוב גם לזכור שרק לעתים רחוקות מאד (אם בכלל) צפרדע שמנשקים הופכת לנסיך.

תוויות: ,

יום שני, 15 באוקטובר 2007 

גם אני הייתי שם (או, קצת פרסום עצמי)

הערב התכוונתי לעשות משהו אחר. ביליתי ערב מאד נעים עם הילה במשחק Set (ולשם שינוי, סוף-סוף הצלחתי לנצח אותה), והתיישבתי לקרוא קצת, ואולי אפילו לכתוב משהו שאינו קשור בכלל לבלוג הזה. אבל קודם כל צריכים, כמובן, להציץ לתוך קורא ה-RSS, ושם גיליתי שגם ראובן, וגם סוזן, סימנו בחשבונות הדלישס שלהם מאמר חדש של ג'יימי מקנזי - ולא רק מאמר חדש, אלא מאמר שבו הוא מבקר את התיזה של מארק פרנסקי על ילידים מול מהגרים דיגיטליים. מה יכולתי לעשות - הקלקתי.

שמחתי מאד לראות את המאמר של מקנזי, גם מפני שאני מסכים עם הביקורת שלו, וגם מפני שהוא בדק לעומק נושא שאני בדקתי לפני כמעט שנה. בינואר השנה, במאמר לבוידם "Carrying Cognitive Baggage from the Old Country", הרמתי גבה לגבי ההבחנה של פרנסקי לגבי ילידים ומהגרים בסביבה הדיגיטלית. באותו מאמר ציינתי שלא מעט בלוגרים הטילו ספק בנכונות ההבחנה הזאת, ומאז, אני שמח לציין, הצטרפו כמה נוספים שטוענים שבעצם, ההבחנה איננה מועילה לקידום התקשוב בחינוך. במה שאני כתבתי אז ציינתי שאינני מצליח למצוא שום מידע על אותו Dr. Bruce D. Berry שפרנסקי מצטט. בדף שנשא את השם "?Dr. Who" הוספתי (וסליחה על הציטוט הארוך):
A Google search on Dr. Bruce D. Berry brings up quite a number of hits - almost all of them within copies of Prensky's article, or quotes from it. The Baylor College of Medicine web site (with which, Prensky tells us, as of 2001 Berry was affiliated) doesn't seem to mention him at all. Berry may well be an accepted authority on brain development, but, at least via the various searches I conducted - via Google, via Google Scholar, and in a general library catalog - he doesn't seem to have published anything related to brain research, or as far as I can tell, on anything else. I may have missed something (maybe Prensky, and everybody else since then, spelled his name wrong) but I get the feeling that Prensky happened upon a quote that fit his needs and simply milked it for much more than it was worth.

Perhaps what we have here is a case of digital immigrants imitating digital natives. After all, few people would get particularly upset to find that a pupil had copied a passage verbatim from the Wikipedia without checking a bit further up the source chain to see if it was accurate, but were a teacher to do that it would be considered unprofessional. But if the immigrants are going to adjust to the new digital reality, it makes sense that they'll behave around information in the same way that the natives do.

מקנזי עשה את שיעורי הבית הדרושים, ומצא את אותו Dr. Berry, ומתברר שאכן, פרנסקי החליף את האות B באות P, וכל מי שציטט אותו מאז לא ידע שמדובר ב-Dr. Bruce D. Perry. (אולי מבוגרים גם זקוקים לקצת אימון במידענות?)

אז תודה לג'יימי מקנזי, אבל בכל זאת, מדובר בתודה מסוייגת. בביקורת שלו על פרנסקי מקנזי מתייחס בחיוב לדוחות של ה-Alliance For Childhood. הארגון הזה מתיימר להגן על הילדות מחשיפת יתר לטכנולוגיה. הם צובעים את העולם בצבעי שחור ולבן בלבד: הטכנולוגיה מאיימת על המגע האישי, וצריכים להגן על ילדים מהחשיפה הזאת. רבים ממובילי ה-Alliance הם חסידי בתי ספר וולדורף, ובעיניהם גם הפלסטיק מזיק לבריאות הנפשי של הילד. קשה לא להסכים עם המילים היפות שלהם לגבי הצורך של הילד בקשר אנושי. אבל ספק אם אפשר למצוא מישהו בין מחייבי התקשוב בחינוך, אפילו פרנסקי, שאיננו מסכים עם האמירות הסתמיות האלה. יש כאן סדר יום סמוי, אנטי-טכנולוגי באופן מובהק, וחבל שמקנזי מאפשר לעצמו ליפול בפח שטומנים לו.

תוויות: ,

יום ראשון, 14 באוקטובר 2007 

חומרים לקידום הדיון

לפני כשמונה חודשים מיכאל ווש, מרצה באנתרופולוגיה תרבותית באוניברסיטה של מדינת קנסס, העלה וידיאו ל-YouTube בשם The Machine is Us/ing Us. תוך זמן קצר הווידיאו הפך viral (האם המילה "נגיפי" התקבלה כבר בעברית?), ובצדק. היה זה וידיאו שבחנה, בצורה נהדרת, הבדלים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט הדיגיטלי, וכיצד הרשת משפיעה על החיים שלנו. והנה, השבוע ווש העלה עוד שני סרטים ל-YouTube, שגם הם נהדרים. הם מעוררים גם מחשבה וגם התפעלות. נודע לי עליהם דרך הבלוג של קרל פיש, שהגיע אליהם דרך הודעה שהוא קיבל בדואר אלקטרוני שהפנה אותו לבלוג של מישהו אחר. אני מניח שתוך מספר ימים הבלוגוספירה החינוכית תהיה מלאה בקישורים לסרטים החדשים האלה, והם הבהחלט ראויים לצפייה.

סרט אחד, A Vision of Students Today, הוכן על ידי ווש ו-200 סטודנטים שלומדים אצלו. בסרט הזה הסטודנטים שואלים לגבי הרלוונטיות של דרכי ההוראה הנהוגות בקמפוס שלהם. הסרט השני, Information R/evolution, ממשיך את קו המחשבה של The Machine is Us/ing Us, ובוחן כיצד מידע מאורגן אחרת בעקבות הרשת והדיגיטליות. שוב, שניהם נהדרים.

אבל באותה מידה שאנחנו בדרך כלל מתאכזבים מסרטי המשך שמתקשים לקיים את ההבטחה של קודמיהם, גם הסרטים האלה כאילו מבקשים מאיתנו לבחון אותם בעין ביקורתית יותר. וכאשר אני עושה כך, אני מוצא את עצמי בוויכוח די חריף עם חלקים מהם. כזכור, 200 סטודנטים השתתפו בהכנת הסרט הראשון. בתוך הסרט אנחנו רואים מסמך גוגל שעליו כל הסטודנטים האלה עבדו, כנראה על מנת להעלות רעיונות לסרט. מוסרים לנו שאותם 200 סטודנטים ערכו את הסרט 367 פעמים. אמנם מדובר במספר די גדול, אבל זה פחות בשתי עריכות עבור כל סטודנט - השתתפות שאפשר לכנות אותה אפילו דלילה (וגם לא מפתיעה). יש בסרט גם אמירות שנראות לי פשטניות מדי. מראים לנו לוח גיר ומסבירים שבכיתה המסורתית המידע הוא "up here", ושמצפים מהסטודנט "to follow". יש, בוודאי, לא מעט מרצים שמסוגלים "להוביל" את הסטודנטים שלהם ללמידה משמעותית מבלי שהם דורשים רק שילכו אחריהם. צורמות יותר הן כמה אמירות של הסטודנטים שקובעים שחלק קטן ממה שהם לומדים בשיעור באמת רלוונטי לחיים שלהם. יתכן מאד שזה נכון, אבל חלק מחוויית הלמידה היא חשיפה לדברים שלפני-כן לא נראו כרלוונטיים. אם ידענו מה אנחנו צריכים ללמוד, היינו מגיעים לידע הזה בכוחות עצמנו.

הסרט השני מצליח להציג את השינוי שמתרחש בארגון מידע בעקבות הדיגיטליות, אבל הוא נתפס בפופוליזם זולה. על רקע הוויקיפדיה, למשל, אנחנו קוראים:
together we create more information than the experts

שהיא אולי קביעה נכונה, אבל חסרת משמעות. אנחנו זקוקים, הרי, לא רק לכמויות של "מידע", אלא למידע מהימן, ולאור זה כמות המידע איננה הנתון החשוב. זאת ועוד, יש כאן הבחנה בין "אנחנו" לבין "מומחים", ולטעמי נכון יותר היה לבחון כיצד "אנחנו" הופכים להיות "מומחים".

אבל נקודות הביקורת שאני מעלה כאן אינן באות כדי לקטול את הסרטים של ווש שהם (שוב) נהדרים. קרל פיש, שדרך הבלוג שלו הגעתי אל הסרטים, מציג את הדברים בצורה מצויינת בשם המאמרון שבו הוא מקשר לסרטים: Two More Conversation Starters. אכן, הסרטים, והמחשבות והרעיונות שעולים בעקבות הצפייה בהם, באמת יכולים להיות זרזים נהדרים לדיונים פוריים מאד.

תוויות: ,

יום שישי, 12 באוקטובר 2007 

עוד על ההדהוד העצמי

קורא ה-RSS שלי גדוש בבלוגים מסוגים שונים - אפילו אם כמעט כולם עוסקים בחינוך. אני קורא בלוגים של מורים שמדווחים על הנעשה בכיתות שלהם, לצד הוגים שבוודאי כבר שנים לא דרכו בבתוך כיתה. אני קורא בלוגרים שהם חדשים למלאכה הזאת, וכאלה שמדי פעם שואלים את עצמם מה עוד יש לכתוב. אני קורא בלוגרים שמה שמעניין אותם הוא כלים חדשים, ואחרים שהם בקושי עוסקים בכלים ומתעניינים רק בתהליך הלמידה. אני קורא בלוגרים שכותבים, באופן מכוון, לקהל רחב, כאילו שהם יודעים שאחרים צמאים לדברם, ואחרים שכותבים בראש ובראשונה לעצמם, ואדישים (כמעט) לעובדה שמישהו אחר קורא (או לא קורא) את מה שהם כותבים. יש סגנונות שאליהם אני נמשך יותר מאשר לאחרים, אבל מכולם אני לומד (וכמובן, אם אני חש שאינני לומד מבלוג כלשהו, אני פשוט מסיר אותו מקורא ה-RSS שלי).

רק לפני מספר חודשים "גיליתי" בלוגרית אחת שכל מאמרון שלה היא חגיגה. שמתי לב שמידי פעם בלוגרים אחרים מצטטים אחת בשם Artichoke, ושאלתי את עצמי מי זאת, וכמובן הקלקתי כדי לדבוק. לא מצאתי פרטים אישיים (אני מניח ש-Artichoke איננו שמה האמיתי), אם כי מתגובותיהם של בלוגרים אחרים, הסקתי שמדובר באשה. כמעט כל מה שאני יודע הוא שאותה Artichoke היא מורה בניו זילנד, ושהתקשוב מאד מעסיק אותה.

באופן מוצהר, Arichoke מתייחסת לבלוג שלה כ:
a "place" where I can wrestle with ideas, argue, challenge, think, and rethink. A "space" where I expose my raw and flawed thinking about information communication technology, teaching, and learning for critique.

היא עושה זאת בעזרת ערבוביה עשירה של ציטוטים משירה ומספרות, עם תיאורים על גבול הסוריאליסטי, ועם התייחסות מפוקחת על הנעשה בשטח הכיתה ובית הספר. במשך השבוע האחרון היא דיווחה על כנס Navcon2K7 שהתקיימם באוסטרליה. הדיווחים שלה על ההרצאות המרכזיות מעניינות ביותר (ואולי אני אצליח לדווח עליהם בעתיד הלא רחוק מדי) אבל הרהור שלה בנוגע למאמרונים לבלוגים אחרים שנכתבו בזמן ואחרי הכנס משך אותי במיוחד:
I’ve been trying to find posts of critical analysis on the ULearn07 conference many of our teachers attended in Auckland during the school holidays. I wanted to read any critique of the new learning on offer. So it was disconcerting to read through the 427 Ulearn07 Hitchhkr links and find so little analysis and so much flocking sentiment. If I was reliant upon Hitchhikr alone for feedback on the conference I’d be tempted to conclude that ULearn07 attracted educators of such similar minds that they shared the same emotional response to all the experiences on offer - or perhaps I must conclude that blogging about an educational conference induces a Josie Fraser described homophily in educators.

אני מודה, לא זיהיתי את המילה "homophily" ונאלצתי לחפש קצת לגלות שמדובר בנטייה להזדהות, וליצור קשר עם, דברים שאנחנו כבר מכירים ואיתם אנחנו מסכימים. בקיצור, דמיון גורר קשר.

אין כאן רעיון מקורי במיוחד, או אפילו מפתיע. אבל זאת אמירה שאיננה נאמרת מספיק. Artichoke הגיעה לאותו כנס, כנראה, לא על מנת לקבל חיזוק לדברים שהיא כבר חושבת (אם כי, אין זאת סיבה פסולה להשתתף בכנס) אלא על מנת ללמוד דברים שהיא לא ידעה. נדמה לי, וכאן אני מודה שאינני יכול להכנס לראש של Artichoke, ולכן אני מדבר רק בשם עצמי, שהאכזבה שלה נובעת מכך שאנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נתפסים, בדרך כלל, כאנשים שמוכנים להסתכן עם רעיונות חדשים, שמוכנים ללכת לפני המחנה, והנה, היא מוצאת התגודדות מחשבתית במקום תעוזה.

קבוצות נוצרות, ומחזיקות מעמד, מפני שהחברים שבהם אוהבים את אותם הדברים, או מזדהים עם מטרות משותפות, או רואים את העולם בדרכים דומות. אין כאן חדש, ואין כאן פסול. אבל קידום שילוב התקשוב בחינוך דורש גישות רבות ושונות, ונסיונות שונים ומגוונים. לא פעם בעבר התלוננתי על כנסים שבהם השתתפתי שלא שמעתי על התנסויות חדשות, אבל חשיבה חדשה גם חסרה בהם. אתמול כתבתי שקבוצות של משתמשים ב-Twitter המורכבות מאנשים שתופסים את התקשוב בצורות דומות עשויות לעצור את המחשבה היצירתית שצומחת מחיוב השוני. נדמה לי שעל זה Artichoke כותבת.

אי אפשר לסיים כאן מבלי לציין עוד נקודה חשובה. המסקנות של Artichoke בהחלט נראות לי, אבל אני נהנה עוד יותר מהדרך שבה היא מגיעה אליהן. כושר הביטוי, היכולת לקבץ רעיונות ממגוון רחב של מקורות לתוך זרם מחשבה חד, והנכונות לשחק עם רעיונות ולבחון לאן הם מובילים אותה, מתקבצים יחדיו ליצור בלוג שפשוט תענוג לקרוא.

תוויות: , ,

יום חמישי, 11 באוקטובר 2007 

תזוזה לתוך עצמנו?

אתמול ויל ריצ'רדסון הרהר בבלוג שלו על כך שהוא מתעייף. ריצ'רדסון לא השתמש במילה עייפות. במקום זה, הוא ניסה להסביר למה אותם הנושאים שעניינו אותו מאד רק לפני זמן קצר, מושכים אותו פחות היום. כולנו, כמובן, מתעייפים, ואולי אין שום סיבה להתרגש או להתרשם מהווידוי של ריצ'רדסון. אבל ויל ריצ'רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים, וגם המוערכים, ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך. כאשר הוא כותב שהוא חש עייפות כלפי הנושא, קשה לראות זאת רק כהכרזה אישית. צריכים לשאול אם מדובר במגמה.

הווידוי המרכזי של ריצ'רדסון הוא כלפי קורא ה-RSS שלו. הוא כותב:
I have pretty much stopped reading my feeds.

ומה גורם לזה? הוא מונה מספר סיבות שמביאות למצב הזה, וביניהן שהוא:
Bored by the conversation. I’m still feeling like most of what little I am reading and writing is just a rehash of stuff we’ve been talking about for years now.

חייבים להודות שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. כאחד שקורא בלוגים רבים שעוסקים בטכנולוגיה בחינוך, אני חייב להודות שחלק גדול ממה שמתפרסם ברבים מאלה כבר נכתב פעמים רבות בעבר - לא רק בבלוגים אחרים, אלא אפילו באותם בלוגים עצמם. (ולא מדובר רק בבלוגים של אנשים אחרים - אני משוכנע שגם אני חוזר על עצמי לעתים קרובות מדי.) אבל כפי שציינתי (שוב, יותר מדי פעמים?) בעבר, הכתיבה בבלוג איננו רק לקוראים שלנו (אם יש כאלה) אלא בראש ובראשונה לעצמנו. ייחודו של הבלוג, והכתיבה אישית/ציבורית שהוא מאפשר, הוא בכך שאנחנו מבהירים לעצמנו את המחשבות שמתרוצצות בראש שלנו, ובאותו הזמן אחרים מבהירים דברים לעצמם, ואנחנו ניזונים מאחרים ומזינים אותם.

לאור זה, ההכרזה של ריצ'רדסון באמת מעורר אצלי חשש. הרי למרות שהוא צודק שאין הרבה חדש בבלוגים רבים, הוא כאילו מכריז גם שהוא איבד עניין בגילויים האישיים של בלוגרים אחרים שעוברים עכשיו תהליכים שהוא עצמו עבר לפני מספר שנים.

בכך, כמובן, ניתן לסלוח לו. אין הוא חייב לעמוד במקום, מעודד אחרים שמפגרים אחריו. אבל משהו אחר מדאיג בדבריו של ריצ'רדסון. אחרי שהוא מוסר לנו שההודעות בקורא ה-RSS שלו חדלים לעניין אותו, הוא כותב שבמקום ההודעות האלו, הוא נמשך יותר ליישומים שמאפשרים תקשורת מיידית בין יחידים ובין קבוצות. אינני פוסל יישומים כמו Twitter, למרות שאינני מתלהב מהם (ולעתים לא כל כך רחוקות אני משתתף בצ'טים - גם אישיים, וגם קבוצתיים). אבל לדעתי, כלים כמו Twitter לוקים בחסר לעומת הכתיבה לבלוג והשימוש בקוראי RSS בשתי נקודות חשובות:
  • למרות שאין הגבלה על מספר המנויים להודעות ה-Twitter של אדם או של קבוצה, על פי רוב מדובר בקבוצות קטנות, ואפילו מלוכדות. מדובר באנשים שמכירים זה את זה שיוצרים לעצמם מעגל סגור של קלט רעיוני. דרך קרואי RSS, לעומת זאת, אנחנו חשופים לקשת רחבה יותר של דעות. (אגב, אף אחד לא מכריח אותנו לקרוא את כל ההודעות שמגיעות אלינו דרך ה-RSS. נכון, כאשר אנחנו מנויים על בלוגים רבים קל להרגיש שאנחנו טובעים במלל, אבל אנשים מבוגרים אמורים להיות מיומנים בקריאה מרפרפת.)
  • כלים כמו Twitter מחייבים כתיבה כמעט טלגרפית. אין פסול בכתיבה כזאת, אבל אין היא בסיס להפרייה הדדית רעיונית. כייף לקבל תגובות בזק כמו "יו! נהדר!", אבל אלה אינן בסיס איתן לשיתוף פעולה מחשבתי רציני. לעומת כלים כאלה, הכתיבה לבלוג מאפשרת את הרפלקציה האישית/ציבורית הדרושה כדי ללבן נושאים חשובים לעומק.

מפני שריצ'רדסון הוא דמות מאד מוכרת במרחב הבלוגי החינוכי, היה צפוי שקוראים רבים יגיבו להצהרה שלו. בין התגובות יש כמה שהם מאד מעניינות. מגיב אחד מציין (די בחיוב) שההכרזה של ריצ'רדסון היא בעצם הכרזה על:
the death of slow

לדעתו, המשיכה של כלים מיידיים חזקה יותר מזאת של כלים שדורשים השקעה של זמן ומחשבה. לעומתו, עוד קורא מציין (תוך ציטוט של בלוגר אחר) שהעובדה שאנחנו מקושרים כל הזמן בין כל כך הרבה אנשים יוצרת מצב שבו יותר ויותר קשה לכתוב דברי טעם בבלוגים שלנו:
blogging is getting harder as the “new network” emerges because we need things much more substantive to say now that we are so connected.

אני מזדהה מאד עם הקביעה הזאת. כל כך הרבה הודעות מתפרסמות בבלוגים, ורבות מהן אינן אלא חזרה על דברים שכבר נאמרו. נוצר מצב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לחדש, והדחף הזה לחדש איננו מאפשר לנו לקחת את הזמן להרהר, לשקול, ולבחון לעומק. הפרסום המהר כאילו מחייב שימוש בכלים כמו Twitter.

אבל נדמה לי שאין זה סתם ויכוח בין כלי זה או אחר. מדובר במתח שנמצא בתשתית החינוך. קיים מתח תמידי בין השני תפקידים שונים של החינוך. מצד אחד, החינוך שואף להכין תלמידים שיוכלו לצעוד בבטחה לקראת עולם שאנחנו מתקשים לזהות אפילו את קווי המתאר שלו. ההכנה הזאת דורשת תעוזה ונכונות לחדש, ולפעמים אפילו פזיזות והחלטות מהירות. אבל החינוך גם שואף להעניק שורשים תרבותיים שצומחים ממעמקים כדי שתלמידים יעמדו איתן בעולם מבלבל. לשם זה דרושים שאר רוח, שיקול דעת ויכולת רפלקטיבית. יתכן שלכלים "מיידיים" יש מקום בהכשרת תלמידים לקראת חלק מהמגמות האלו, אבל אין ספק שהם אינם מחליפים כלים "איטיים" יותר. (נכון, מוזר להתייחס לבלוג ככלי "איטי", אבל נדמה לי שזה דווקא תיאור די קולע.) אני חושש שבאמצעות הכלים ה-"מיידיים" שרווחים היום אנחנו נכניס את עצמנו לתוך חדר הדהוד שבו אנחנו נשמע רק את הקול של עצמנו. כאשר זה יקרה, לא נהיה מודעים לכך שבעצם אנחנו מקשיבים רק לעצמנו. צריכים לקוות שזה לא יקרה לוויל ריצ'רדסון.

תוויות: , ,

יום שני, 8 באוקטובר 2007 

(רק?) בפינה הקטנה שלי

אתמול, לקראת חצות, צפיתי בחדשות של הערוץ הראשון. אחרי דיווח על השביתה שמתקרבת, ראיינו את פרופ' אילן גור-זאב מאוניברסיטה חיפה. התרשמתי מאד. הסכמתי עם הרבה ממה שהוא אמר. גור-זאב השמיע מספר הרהורים לגבי היכולת של המערכת החינוכית לטפל בבעיות החברתיות הרבות שעל הפרק בישראל. אחרי-כן הוא נשאל אם יש צעדים קונקרטיים שהוא יכול להציע למערכת. אולי הוא חשב שמה שהוא אמר בהמשך היה "קונקרטי", אבל לטעמי אלה היו לא יותר מאשר המשך של אותם הרהורים הכלליים ביותר איתם הוא פתח.

אבל אינני בא ללעוג לגור-זאב. בעקבות הופעתו בולטטיזיה עיינתי ברשימת הפרסומים שלו והתרשמתי מאד מהנושאים השונים והחשובים עליהם הוא מצליח לכתוב. לא קראתי לעומק, אבל אני נוטה להסכים עם הרוב הגדול של עמדותיו בנושאים האלה (אם כי הוא בוודאי אינו זקוק להסכמה שלי). אבל שוב, קשה להגיד שבדבריו מצאתי משהו "קונקרטי". המאמרון הזה איננו קשור ישירות להופעתו של גור-זאב בטלוויזיה, אבל אותה הופעה הפעיל מערכת של הרהורים שאנסה לפרוס כאן.

הדיון על השביתה, ועל עתיד החינוך באופן כללי, עורר אצלי תהיות בנוגע לתקשוב בחינוך. מעולם לא טענתי שהתקשוב הוא פתרון לכלל בעיות החינוך, ובמידה מסויימת, חשיבות התקשוב מתגמדת מול נושאים חינוכיים אחרים. אבל לא פעם אני חש שלא מעט בלוגרים חינוכיים (באנגלית) הם בדעה שהתקשוב הוא המפתח לשינויים מפליגים (וחיוביים) בחינוך. קשה לי להסכים עם גישה כזאת, אבל מה לעשות, והתחום שבו אני פועל, שבו אני יכול באמת לתרום, הוא בתקשוב.

אם פעם, בעבר הדי רחוק, זיהיתי את עצמי כמהפכן חינוכי, אינני כזה היום. אינני רואה את עצמי משפיע "בגדול". הטוב שאני יכול לקוות, הוא להשפיע, ולו במעט, על שילוב התקשוב בחינוך, בתקווה שאותו שילוב יהיה מנוף לגישות חינוכיות הבנייתיות, גישות שאני משוכנע מאפשרות לתלמידים ללמוד טוב יותר. אין ספק שזה חשוב, אבל זה גם מעט. בחרתי, בעצם, לנסות לטפח פינה קטנה. יש אנשים שחושבים שבכוחם של בלוגים לשנות את העולם. אינני אחד כאלה. לדעתי, בלוגים יכולים להשפיע נקודתית, וזה מה שאני מבקש לעשות.

אבל חשוב להבחין בין ההשפעה של בלוג אחד, הגיגיו של אדם בודד, לבין ההשפעה של החשיבה הציבורית שיכולה לצמוח כאשר קבוצה של בלוגרים מפרים אלה את אלה. לצערי, נכון להיום, אני חש את עצמי קצת בודד במערכה. אני שמח שאני יכול להביא התייחסויות חינוכיות באנגלית לקוראי עברית, אבל הייתי מעדיף להיות חלק מדיון ער בעברית. אין חובה, כמובן, שדיון כזה יתנהל על גבי בלוגים, אבל כפי שכבר ציינתי, בעיני הבלוג מהווה תשתית הגיונית לדיון כזה.

אני משוכנע שיש עוד בלוגים בעברית שמנסים להתמקד במפגש בין החינוך והתקשוב. אני מכיר כמה כאלה, אבל לא מספיק. אני רוצה להכיר עוד. התקשוב בחינוך איננו הנושא היחיד שמעניין אותי - אני קורא בלוגים שעוסקים בנושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. אבל שוב, אני מגדיר את החינוך, והתקשוב בחינוך באופן ספציפי, כשדה הפעולה שלי, וכדי שהדיון שאני מייחל לו אכן יתפתח, אני זקוק לעוד בלוגים בנושא הזה בקורא ה-RSS שלי, ובקוראי ה-RSS של אנשי חינוך אחרים. הגיע הזמן לעסוק ברצינות בעריכת רשימה מקיפה של בלוגרים שחלק משמעותי מהכתיבה שלהם עוסק בהיבט זה או אחר של התקשוב בחינוך.

כמובן שקשה להגדיר באופן חד כל כך את תחומי העיסוק של בלוגים. באופיו של הבלוג לגלוש למגוון רחב של נושאים, ולערב את האישי עם הציבורי. יש אנשי חינוך שכותבים בלוגים שאינם עוסקים בעיקר בנושאים חינוכיים. (יש גם בלוגים שעוסקים בחינוך שאינם נכתבים על ידי אנשי חינוך.) יש בלוגים של מורים בפועל שמדווחים על הנעשה בכיתותיהם, ובלוגים שעוסקים בשאלות החינוכיות הגדולות, אך אינם מחוברים לנעשה בשטח. אין נכון או לא נכון כאן, אלא מגוון רחב של התייחסויות. אינני מבטיח לקרוא את כולם, אבל אני רוצה לפרוס אותם לפנינו כדי לזרז את ההפרייה ההדדית שאנחנו זקוקים לה.

נאמן לשיטתי ש-"תפסת מרובה לא תפסת", אני בוחר לטפח את פינתי הקטנה. אי-לכך, שימושי ככל שיהיה, אינני רואה טעם בהכנת רשימה של בלוגים שעוסקים בחינוך באופן כללי. אין לי ספק שיש לא מעטים כאלה שהם טובים מאד, אבל את המלאכה הזאת אני בוחר להשאיר לאחרים. מה שאני כן יכול לעשות הוא לנסות לעדכן את רשימת הבלוגים בעברית שעוסקים בתקשוב שהתחלתי להכין עוד עם פתיחת הבלוג הזה. מאז, החלק של בלוגים בעברית בקושי התעדכן, ואני מבקש לשנות זאת. אני מעוניין להכין רשימה של בלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך מכל ההיבטים - ההיבט של הטכנולוגיה וכלים שונים, ההיבט של כיצד התקשוב משפיע על תהליכי למידה, ההיבט של אוריינויות "חדשות" שבאים לביטוי בעקבות טכנולוגיות חדשות, וגם ההיבט של דרכי למידה ופני החינוך באופן כללי כתוצאה של חדירת התקשוב לתוך המערכת. (כן, אני יודע, יש כאן חפיפות רבות [ובוודאי חסר כאן מספר הגדרות], אבל זה לא רק בלתי-נמנע, זה חלק אינטגראלי של העסק.)

אז מה עושים? אם את/ה כותב/ת בלוג שעוסק באחד או יותר מהתחומים האלה, או מכיר/ה בלוגים שעונים על הדרישות האלה, אנא, מסרו לי על כך. אפשר בדואר, אפשר בתגובה למאמרון הזה, או בכל דרך אחרת שנראית לכם. אני אדאג להפוך את כולם לרשימה שאולי תעלה ל-del.icio.us תחת תג מוסכם, או על גבי ויקי ציבורי שאליו אפשר להמשיך להוסיף, או על גבי כלי אחר. יכול להיות שב-אדורשת מישהו יקבל על עצמו לטפח את הרשימה. השלב הבא יהיה שכמה שיותר אנשים שעוסקים בתחום יכניסו את הבלוגים האלה לתוך קוראי ה-RSS שלהם. ואז ... אז נראה אם בעקבות הפומביות הזאת, יצמח דיון רציני יותר מזה שקיים היום.

אני אוהב את הפינה הקטנה שלי. אשמח להמשיך לפתח ולטפח אותה. אבל בוודאי לא אתלונן אם הרבה פינות קטנות יתגבשו כדי להצמיח ליבון ציבורי יותר על הנושא החשוב של תקשוב בחינוך. ותודה לפרופ' אילן גור-זאב שכלל לא היה יכול לתאר לעצמו שהופעתו בטלוויזיה בחדשות של חצות תרבן אותי, בדרך מפותלת ואולי אפילו לו הגיונית, לנסות לפרוץ את הגבולות המצומצמים של הבלוג שלי.

תוויות: ,

יום ראשון, 7 באוקטובר 2007 

עברו ארבעים שנה - מחשבות נוספות

רק אתמול כתבתי כאן על הויכוח שעדיין (כנראה) מתנהל סביב השימוש במחשבונים אצל תלמידים. ודווקא היום נתקלתי במאמר ב-Wired (שהופיע ברשת אולי כבר לפני שבועיים) של קליב תומפסון -Your Outboard Brain Knows All - שעוזר להאיר את הנושא מנקודת מבט חשובה. תומפסון טוען שלפי מחקרים שנערכו לאחרונה:
we're remembering fewer and fewer basic facts these days.

אין זה אומר שאנחנו שוכחים יותר מאשר בעבר, אלא פשוט שאיננו צריכים לזכור. לפי תומפסון:
Younger Americans today are the first generation to grow up with go-everywhere gadgets and services that exist specifically to remember things so that we don't have to.

הוא מציין שהוא עצמו כמעט לא מנסה לזכור דברים:
... I've almost given up making an effort to remember anything, because I can instantly retrieve the information online.

אין חדש בטענה הזאת. היא עלתה, כנראה, כבר עם המצאת הכתב. מתוך דיאלוג הפידרוס של אפלטון מופיע סיפור שסקרטס מספר:
ובכן, שמעתי שבסביבות העיר ניאוקרטיס שבמצריים שכן אחד האלים הקדומים של אותה ארץ (...) בשם תיות. הוא היה הראשון שהמציא מספר וחשבון והנדסה ואת חכמת התכונה, וכן את משחקי הפסיפסים והקוביות, וגם את הכתב. בזמן ההוא היה תמוז מלך על כל ארץ מצריים. (...) אליו הלך תיות, הציג בפניו את אומנויותיו וביקש להורותן גם לשאר המצרים. הלה שאל לתועלת שבכל אחת מהאומנויות, ובשעת ההסברה גינה ושיבח את הדברים כפי שהם נתקבלו או לא נתקבלו על דעתו. (...) כשהגיע אל האותיות, אמר תיות: "לימוד זה, אדוני המלך, יוסיף על חכמתם וכוח זיכרונם של המצרים; שכן המצאתיו בחינת סגולה לזיכרון וחכמה."

והמלך אמר: "תיות המעולה שבאומנים, לא לאותו איש עצמו ניתן ליצור שיטות של אומנות, וגם לדון על מנת הנזק והתועלת הצפונה בתוכן לשעתידים להזדקק להן. והנה אתה, אבי הכתב, רוחש חיבה לילדך, ובשל כך ייחסת לו כוח פעולה הפוך ממה שיש בו. שכן יכניס עניין זה שיכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זיכרונם, שמתוך בטחון שיבטחו בכתב, לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם; לא המצאת, אפוא, סגולה לכוח הזיכרון, אלא להזכרה; וחכמה מדומה, לא אמיתית, הנך מקנה לתלמידך. שכן לכשיוודעו להם דברים הרבה ללא הוראה, יהיו בעיניהם מרבי דעת, בעוד שעל פי הרוב יהיו חסרי דעה; וקשה תהיה חברתם, כיון שיהיו חכמים-לכאורה, ולא חכמים."

(הבאתי את הטקסט הארוך, והמאד מוכר, הזה כאן מפני שמשום מה לא מצאתי גירסה זמינה ברשת.)

אם כך, כנראה שעם כל המצאה חדשה שמחצין את הזכרון האנושי, הסיפור חוזר על עצמו. אבל הכוח של הכלים המחשביים שעומדים לרשותנו היום, לא רק לעומת המצאת הכתב, או הדפוס, או אפילו לעומת המחשבונים של לפני שלושים או ארבעים שנה, אלא לעומת לפני רק חמש שנים, מחדד מאד את הדברים.

נדמה לי שעברנו מספיק פיתוחים טכנולוגיים ששיפרו את הזכרון החיצוני שלנו כדי שנוכל לקבוע שלא הכתב, או הדפוס, או המחשב, מביאים ל-"חוכמה מדומה". ובכל זאת, גם תומפסון חש שהסתמכות על אמצעי הזכרון החיצוניים גורמת לפספוס מסויים:
There's another type of intelligence that comes not from rapid-fire pattern recognition but from slowly ingesting and retaining a lifetime's worth of facts.

נדמה לי שאחת המטרות של החינוך חייבת להמשיך להיות בנייתה של תשתית תרבותית רחבה, אפילו של "עובדות", שאליה נוכל להתייחס על מנת לבחון מצבים חדשים ולהשוות בין החדש לבין המוכר לנו. הרי אם אין שום דבר מוכר לנו, אין עם מה להשוות, או משהו שלאורו אפשר לבחון דברים חדשים.

אבל אין חשש שהמערכת החינוכית תוותר על הדרישה שתלמידים יצברו עובדות. החשש הוא שהמערכת לא תאפשר שימוש בכלים שבעזרתם ניתן לשמור את העובדות האלה מחוץ לראש של התלמיד.

תוויות: ,

יום שבת, 6 באוקטובר 2007 

עברו ארבעים שנה, ויש עדיין ויכוח?

מאמר שהתפרסם השבוע בוושינגטון פוסט הזכיר לנו שהמחשבון (או החישובית, או מחשב הכיס - ובוודאי עוד שמות רבים) יצא לשוק לפני ארבעים שנה. המאמר מדווח שלפני שבוע חברת Texas Instruments, יצרנית המחשבון הראשון, תרמה מספר דגמים מוקדמים למוזיאון האמריקאי הלאומי, הסמיתסוניאן. אבל המאמר עוסק, במרביתו, בשאלה של שילוב המחשבון לתוך כיתות של תלמידים. הכלים הטכנולוגיים שעומדים לרשות הכיתה היום מגמדים מאד את אותו מחשבון פרימיטיבי, אבל בכל זאת אנחנו קוראים:
But as the technology continues to advance, a question remains: Are the devices helping or hurting students? Educators are deadlocked over whether calculators are helping create a more numerate society capable of claiming the next technological breakthrough or making students technology-dependent and mathematically insecure.

הייתי חייב לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני קורא משפטים שנכתבו השבוע, ולא לפני שנים רבות.

אני זוכר היטב, לפני כמעט שלושים שנה, שהכנסתי שני מחשבונים קטנים ופשוטים (שהגיעו אלי מחו"ל) לכיתה שלי (כיתה ו' או ז', אינני זוכר בדיוק). היו מספר הורים אז שהתנגדו וטענו שאם נרשה לתלמידים להעזר במכונה למצוא את התשובות לתרגילים, ילדיהם לעולם לא ילמדו את לוח הכפל בעל פה . הייתי משוכנע שהמחשבונים שבהם השתמשנו בכיתה איפשרו לנו לעסוק בסוגיות מתמטיות מעניינות מעבר לחישובים חשבוניים בסיסיים. אינני יכול להוכיח שצדקתי, אבל בין אותם תלמידים (שהיום הם בני ארבעים) אחד קיבל דוקטורט השנה. לא כולם הצליחו בחיים כפי שיכולתי לקוות, אבל אחד היה טייס, ואחר הוא עורך דין. אחת היא אמנית מצליחה, אחרת רקדנית, ועוד אחת מרפאת במוסיקה. אינני חש שהשימוש במחשבון הזיק להם.
מקור התמונה:
Kuniavsky, Mike. "IMGP7832.JPG" mikek's photostream.
27 February, 2006. 1 Oct 2007
http://flickr.com/photos/mikek/105569344

המאמר מדווח ש-"נותרת השאלה: האם המכשירים האלה עוזרים או מזיקים לתלמידים". אני מודה, אני מאד מופתע. הייתי בטוח שמדובר בשאלה שהוכרעה מזמן. מעולם לא טענתי שההתנגדות לכלי Web 2.0 בבית הספר נובעת משמרנות חינוכית לשמה. להיפך - למרות שאינני מקבל את טיעוניהם של המתנגדים לכלים האלה, יכולתי להבין רבים מחששותיהם. אבל אם יש עדיין ויכוח בנוגע למחשבונים בכיתה, אז אולי אני טועה.

תוויות: ,

יום שישי, 5 באוקטובר 2007 

רעיון נחמד ... אבל לא בהכרח ישים

לבלוגים שימושים, ויעודים, רבים. הם מסוג הכלים שיכולים להתאים את עצמם למגוון מצבים. פעמים רבות (רבות מדי?) כבר כתבתי שמבחינתי השימוש בבלוג ככלי המארגן והמתעד את פעולות החקר של התלמיד ושל כיתה שלמה הוא השימוש שנראה לי המבטיח ביותר. אבל מתברר שאנשים אחרים ממשיכים למצוא דרכים חדשות ומקוריות לשלב בלוגים בתהליכי למידה. לפני מספר ימים התפרסם מאמר בניו יורק טיימס בו קראנו על מורה לספרות בניו ג'רסי שנותן שיעורי בית להורים של תלמידיו. יש חלוקה בין המטלות של התלמידים, והשיעורים שההורים מקבלים:
The ninth graders complete their assignments during class; the parents are supposed to write their responses on a blog Mr. Frye started online.

בעצם, מדובר ברעיון מאד פשוט. במאמר בטיימס המורה מסביר:
The point, he said, is to keep parents involved in their children’s education well into high school. Studies have shown that parental involvement improves the quality of the education a student receives, but teenagers seldom invite that involvement. So, Mr. Frye said, he decided to help out.

“Parents complain about never getting to see their kids’ work,” he said. “Now they have to.”

המאמר ממשיך ומציין שלא כל ההורים מתלהבים משיעורי הבית, אבל במשך שלוש השנים שהמורה מפעיל את התוכית הזאת, רק הורה אחד סירב להשתתף. ואם כך, נדמה שיש לנו כאן שימוש נהדר בבלוג. הרי בין היתרונות של התקשוב בחינוך נמצא פתיחת יום הלימודים להכיל שעות מחוץ לבית הספר, וגם הרחבת "קהילת הלומדים". ובוודאי אי-אפשר להתלונן אם תלמידים והורים מתחילים לשוחח ביניהם, אפילו באמצעות בלוג, על ספרות.

לאור זה, מעניין לקרוא את התגובות, כמעט 40 במספר, למאמר. יש מספר מורים שמציינים שמדובר ברעיון נפלא, אבל הרוב הגדול של ההורים מדגישים שהם לא התלמידים, ואין הם צריכים לקבל שיעורי בית. מורה אחד כותב שכמורה הוא אוהב את הרעיון, וכהורה הוא מתעב אותו. כהורה שמאד מעורב בשיעורים של ילדיו, אני יכול להעיד שלו המורים של ילדי היו נותנים לי שיעורים כאלה, הייתי משבח את היוזמה ... ומחפש דרכים להתחמק מזה.

ואך כך, מה קורה כאן? נדמה לי שהכלים של Web 2.0 מערערים מוסכמות בקשת רחבה של תחומים. הנושא של "סמכות המידע" מאד מוכר כבר, אבל הם חודרים אפילו לתחום כמו הגמשת המרחב הלימודי, והכנסת הבית לתוך המרחב של בית הספר. אבל הטשטוש הזה פועל לשני הכיוונים. לא ברור כיצד הבית יגיב לחדירת בית הספר לתוך התחום שלו ... אך גם כיצד ייראה בית הספר בעקבות זה כלל אינו ברור.

תוויות: ,

יום שלישי, 2 באוקטובר 2007 

ראיון עם סטיבן דאונס - בעברית

בנענע מחשבים של היום התפרסם המאמר השישית והאחרונה של עידו הרטוגזון על החינוך הדיגיטלי. המאמרים הקודמים היו מעניינים, אם כי לא מחדשים למי שעוסק בתחום. (חייבים להוסיף שבהשוואה לסקירות אחרות שהתפרסמו בעיתונות הפופולארית, מדובר בסידרה טובה מאד.) אבל גם לאנשי חינוך שמתמצאים בנושא, כדאי מאד לקרוא את המאמר האחרון, וזה משום שרובו הוא ראיון עם סטיבן דאונס. נדמה לי שהרטוגזון מגיש לקוראים הזדמנות ראשונה לצלול לתוך החשיבה החינוכית של דאונס, וצריכים להודות לו על כך.

דאונס הוא, ללא ספק, אחד החושבים החשובים והעמניינים בתחום החינוך הדיגיטלי (והוא כמובן מצוטט כאן לעתים די קרובות), אבל הוא מוכר לרוב דרך ההמלצות הקצרות שהוא מפרסם בבלוג OL Daily, ופחות בזכות הכתיבה שלו לבלוג האישי שלו, ומהמאמרים שהוא מפרסם. לכן, הראיון הזה מאפשר לקוראי עברית להכיר את הפן החשוב הזה שלו. (לפני קצת יותר מחודש דאונס פרסם את התשובות שלו לשאלות של הרטוגזון בבלוג שלו. הראיון המלא ארוך יותר [בהרבה] מאשר מה שמתפרסם בנענע, ומומלץ למי שיכול לקרוא גם שם.)

חלק גדול מההגות החינוכית של דאונס מכוון ללמידה של גילאים מבוגרים - סטודנטים במכללות ואוניברסיטאות. הוא מעודד ומחייב את השימוש בכלים שמאפשרים לאדם להיות לומד עצמאי. עם זאת, הוא עוסק פחות בגילאים הצעירים בהם יש צורך לפתח את היכולת ללמידה עצמאית.

הרטוגזון שואל אם האינטרנט יכול לעזור לפתח חשיבה ביקורתית. דאונס משיב:
חינוך כפי שהוא מתבצע בכיתה נוטה להיות יותר ברמת הפרזנטציה. הכוונה היא שיש נטיה לצפות מהתלמידים להיות צרכנים פאסיביים של מידע, וזה פועל כנגד הפרקטיקה של חשיבה ביקורתית. כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל, ושמורה איכותי יכול לעודד חשיבה ביקורתית גם בסביבה של הצגה.

יש כאן קביעה חשובה, אבל נדמה לי שחלק ממה שדאונס השיב באנגלית עוד יותר ממקד את הדברים:
Neither the net nor the classroom inherently encourage or discourage critical thinking.

נדמה לי שרוב הבלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך היו אומרים ללא היסיס שהרשת מעודדת חשיבה ביקורתית. חלק ממה שכל כך מרשים בדאונס הוא הנכונות והאומץ לא לטשטש את העובדה שאין זה כך. שוב, כדאי מאד לקרוא.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates