« לדף הראשי | טיפה של רפלקציה בים של מידע » | מרחוק מאד, אבל האם יש כאן למידה? » | לא די בהוספת 2.0 » | אולי הבלוג הוא פתרון, אבל לאיזו בעיה? » | האם סטודנטים באמת רוצים ספרי לימוד דיגיטאליים? » | השפעתם ארוכת הטווח של כלי Web 2.0 על הלמידה » | סיפור מעודד לפתיחת שנת הלימודים » | צריכים להתמקם אי-שם באמצע » | כשלון מוצלח? » | תוכן, תהליך, וטכנולוגיה » 

יום חמישי, 11 בספטמבר 2008 

האם אנחנו באמת זקוקים להבחנה הזאת?

יש הגיון בכך שמערכת חינוכית בעלת משאבים כלכליים מוגבלים תצטרך להחליט היכן כדאי להשקיע כספים. כואב לי כאשר סכומי כסף גדולים מופנים לכיוון הטכנולוגיה, ולא נשאר בשביל האמנויות, או כאשר בית ספר מקבל מחשבים חדשים, אבל הספריה שלו מתרוקנת מספריו. אבל לא מדובר רק בהעדפת התקשוב על פני צרכים אחרים. לפעמים, כאשר אין מספיק משאבים לכלל צרכי התקשוב, צריכים לקבוע מי ראוי יותר לקבל את המעט שיש.

אז? אז אני יכול להבין שלאור תקציב מאד מצומצם להכשרת מורים בשילוב התקשוב בעבודתם היום-יומית, חשוב לזהות את אוכלוסיית המורים שבה יותר כדאי להשקיע, את אוכלוסיית המורים בעלת הסיכוי הטוב ביותר לרכוש את המיומנויות ואת התובנות שיאפשרו לה לעבוד בסביבה המקוונת באופן מוצלח. נדמה לי ששיקולים מהסוג הזה עומדים בבסיס המאמר של אברום רותם ושל עידית אבני, "הבטים דמוגרפיים בהמרת המורה למורה מקוון 2.0".

במידה מסויימת של צדק, המונח Web 2.0 התקבל אצלנו. הרי גם אם יש לו שורשים שיווקיים, המונח מצליח להמחיש את השוני בין האינטרנט של שנות ה-90, אינטרנט שהיה בו מידה מוגבלת של אינטראקטיביות, לבין המצב של היום, מצב שבו קיימת ציפייה שכל צרכן תוכן יכול להיות גם יצרן תוכן. אבל קל מדי להוסיף את הסיומת "2.0" לכל מילה, וכך ליצור את הרושם שמדובר במשהו חדש. אינני מבין את הצורך שב-"Learning 2.0", למשל. כאשר מנסים לבחון את משמעות המונח אנחנו מגלים שהוא איננו מתאר משהו "חדש", אלא בדרך כלל מתייחס למכלול הרגלי הלמידה ההבנייתיים שכבר הכרנו שנים רבות לפני עידן התקשוב. אין ספק שהתקשוב מסייע לממש את ההבטחה של תפיסות הבנייתיות, אבל הוא בוודאי לא המציא אותן. באופן דומה, קשה לי לראות את הצורך ב-"מורה מקוון 2.0". מה ה-2.0 מאפיין שאיננו נמצא ב-"מורה מקוון" ללא התוספת?

רותם ואבני עונים על השאלה הזאת. הם מזהים שלושה סוגי מורים: המורה שאינו מקוון, המורה המקוון 1.0, והמורה המקוון 2.0. המורה "שאינו מקוון", כשמו הוא. הוא משתדל לסיים את שנות ההוראה שלו מבלי שיהיה זקוק לתקשוב. המורה המקוון 1.0 אמנם משלב את התקשוב בעבודתו, אבל דרכי השילוב אינן מאפשרות לתקשוב להשפיע באופן משמעותי על דרכי הלמידה של התלמיד. לעומת שני סוגי המורים האלה, המורה המקוון 2.0, אותו מורה שרותם ואבני מבקשים להכשיר, הוא המורה ש:
משלב כהתנהלות שוטפת כלים מחשוביים ומקוונים ... המאפשרים ניהול מידע אישי וקבוצתי לשם מימוש הוראה ולמידה חדשניים באמצעות קהילה מבנה ידע.
קשה להתווכח עם שאיפה כזאת. אני שותף לתקווה שהמורים במערכת החינוך יוכלו להיות כאלה. (חשבתי לכתוב שאני מקווה שהמורים "ישתדרגו" להיות יותר מקוונים, אבל המילה מעוררת אסוציאציות של תהליך מכני. אך מה לעשות, והמונח "המרת המורה" אינה מצטלצלת טוב יותר.) אבל אם כך, היכן הויכוח?

הוויכוח שלי מתחיל עם הנסיון של רותם ואבני למצוא קורלציה בין שלושה סוגי המורים שהם מתארים, לבין שלושה דורות של מורים – מורים ילידי 1945 - 1965 (המורה שאינו מקוון), מורים ילידי 1966 - 1980 (מורה מקוון 1.0), ומורים ילידי 1981 - 2000 (מורה מקוון 2.0). לפחות פעמיים במאמר רותם ואבני מציינים שהחלוקה הדורית שלהם איננה חלוקה מוצקה. בעמוד 5, למשל, הם כותבים:
חלוקה זו ניתן לראות גם לאו דוקא על פי גיל אלא לחלוקה לטיפוסים (Types) של מורים שונים.
אבל הם גם חוזרים ומדגישים, מספר פעמים, שכן מדובר בחלוקה גילית. הרי באותו עמוד (5) הם טוענים שעד היום:
הגורם המרכזי בהמרה של מורה למורה מקוון 2.0 עדיין לא נחקר כמעט כלל ...
ואם לא ברורה הכוונה, בהמשך אותה פיסקה הם כותבים:
מדובר בגורם דמוגרפי חדש, דור צעירים ילידי דור ה-IY, שרק בשנים האחרונות מתחיל להתהוות ייצוג כלשהו שלו בקרב המורים.
זאת ועוד: אם מדובר רק בטיפוסים, אז חלקים נרחבים של המאמר, חלקים שבהם נערך ניתוח של המאפיינים של סוגי המורים השונים לפי חלוקה גילית, נראים מיותרים. אפשר להבין שבמציאות של משאבים מוגבלים החלוקה הגילית יכולה לסייע לזהות את האוכלוסיות שבהן כדאי להשקיע. אבל אם החלוקה הזאת היא תיאורית בלבד, אז בעצם היא איננה עוזרת לאותו זיהוי שלשמו היא קמה. אנחנו נשארים במצב שבו המדדים היחידים שיש לנו על מנת לקבוע במי כדאי להשקיע הם מידת ההכרות של המורה עם כלי התקשוב, והנכונות שלו להמשיך ללמוד להשתמש בכלים האלה. ומה לעשות, וזהו בעצם המצב שכבר קיים היום.

לצערי, אני סבור שהחלוקה הזאת איננה רק מיותרת – היא גם מוטעית. רותם ואבני כותבים שהמורים מדור ה-IY, כפי שהם מכנים את הדור, גדלו לתוך התקשוב, ולתוך השימוש בתקשוב החברתי. הם טוענים שהעובדה שהמורים האלה גדלו לתוך המציאות התקשובית החדשה יצקה לתוכם את היכולת להשתמש בכלים האלה באופן מוצלח בעבודתם המקצועית, והופכת את השימוש בכלים האלה לטבעי עבורם. מספר דפים במאמר מוקדשים לנתונים שאמורים לחזק את הטענות האלו. אבל הנתונים האלה אינם משכנעים, ורותם ואבני אינם מציינים מקורות שיעזרו לנו לאמת אותם. ללא נתונים, הקביעות שלהם נשענות על התרשמות, ואם מדובר ברושם בלבד, עלי לציין שמההכרות שלי – גם עם מורים שכבר נמצאים במערכת, וגם עם פרחי הוראה – ההתרשמות שלי כמעט הפוכה. אני מתרשם שאחוז ניכר מפרחי ההוראה של היום חוששים מטכנולוגיות חדישות. על פניו יש הגיון בכך שבני דור ה-IY שגדלים לתוך הטכנולוגיה יימצאו בעמדת יתרון מבחינת ההכרות עם כלים אינטרנטיים עכשוויים, אבל אני חושש שרבים מפרחי ההוראה האלה בוחרים במקצוע ההוראה דווקא מפני שהם מזהים אותו כמקצוע שאיננו דורש נגיעה בטכנולוגיה. מתוך הדור הטכנולוגי הזה, דווקא אלה שבוחרים להיות מורים נוטים להיות אלה שאינם מסתדרים איתה.

ציינתי שאולי פרחי ההוראה של דור ה-IY שונים מהשותפים שלהם לאותו דור. אבל יתכן שגם אחרים מבני הדור פחות טכנולוגיים מאשר הדעה הרווחת. במאמרון שהתפרסם בבלוג Net Gen Nonsense השבוע, איאן דוארטי, שמלמד באוניברסיטה בניו זילנד, מדווח:
We just completed surveying staff and students at the [university] on the use use of technologies for teaching and learning. We had over 400 student responses (out of 3000 full time equivalent students) and the picture was very clear. They are not making use of the web 2.0 tools in any great way in their personal lives. Interestingly we had one student ask a question along the lines of a question example given in a previous post. "What's a Wiki?".
דואורטי מצהיר שהסקר שערך איננו מחקר קפדני, ובכל זאת, הנתון שהוא מביא מעלה שאלות בנוגע למידה שבה בני הדור הזה שולטים, או נמשכים, לטכנולוגיות חדישות.

--

רותם ואבני עצמם טבעו את הכינוי "דור ה-IY", ואפילו אם אינני מסכים עם האפיון שהם מביאים לדור הזה, הכינוי עצמו בהחלט מוצא חן בעיני. הם מסבירים שהכוונה היא ל-I-You, דור ה-"אני-אתה". חלק מהתיאור שלהם לדור הזה מחזיר אותי לשורשים השיתופיים שלי. עבור בני הדור הזה הם כותבים (עמ' 20):
כל אחד נותן על פי יכולתו ולוקח/מקבל על פי צרכיו.
עם כל הרצון להסכים, קשה לי לא לקבוע שיש כאן הגזמה די פרועה. אבל לאור העובדה שהם בחרו בכינוי שבו הם בחרו, קצת מוזר בעיני שהם לא צעדו צעד נוסף קדימה, ומצאו קשר בין הכינוי לבין מרטין בובר. הרי סביר להניח שקוראי עברית (ולא רק קוראי עברית) ערים לרמזים לתורה של בובר בכינוי "דור ה-IY". אישית, תוך כדי קריאת המאמר נזכרתי במאמר של משה שנר שהתפרסם לפני כשבע שנים: היש קיום ממשי לאדם במציאות וירטואלית? – ניסיון להעמיד את מחשבתו הדיאלוגית של מרטין בובר ככלי לעיצוב תהליכים מתוקשבים. ואם המאמר של רותם ואבני גרם לי להזכר במאמר הזה, אז אני חייב להגיד להם תודה.

תוויות: , ,

לטובת הדיון אני מוסיפה קישור נוסף שמצאתיו מעניין למרות שלא מובאים בו סימוכין ומראי -מקום:
http://sisutech.wordpress.com/2008/07/29/new-teachers-digital-teachers/

אני מבינה שלא ירחק היום ומערכות ממוחשבות במשרדים מסויימים יענו ב-"אינך זכאית" לבקשה שלי להשתלם בנושאים מסויימים. אולי כדאי שאתאמן בטיפוס על ארובה כמו הלל הזקן ?

איריס (בייבי-בום)

ג'יי יקר

בתגובה לתגובתך: "אנו באמת זקוקים להבחנה הזאת"?
מורה 2.0 – התקווה...

בהתייחסותך למאמר החזרת אותי אל "מי מכשכש במי", הטכנולוגיה או הפדגוגיה?...
ואני (עידית מ"רותם-אבני"..) מבקשת להחזיר את המסר של "אני- אתה", האדם והחברה, ולהציף את התקווה האנושית- חברתית הטמונה במאפייני דור זה ובמורה מקוון 2.0: מודעות אישית, הערכה עצמית, ייחודיות ויכולת ביטוי, פתיחות לחברה פלורליסטית, יכולות של שיתוף פעולה, הקשבה, נתינה, קבלה, חמלה, אמפטיה לאחר, אחריות ומחוייבות חברתית, מודעות אתית ותחושת מימוש עצמי. ואם זה נגרם או יבוא לביטוי בהדדיות ביחסי טכנולוגיה- חברה (הגישה הסובסטנטיבית), אזי "אנו באמת זקוקים להבחנה הזאת" כדי לטפח את הפוטנציאל האישי והחברתי הטמון במורה 2.0...

לאיריס אנונימוס
לשמחתי יש מורים רבים שמשקפים את הדימוי להלל הזקן עם הנימה האופטימית של רצון ללמידה ולהתחדשות, בניגוד לכתבה שצרפת שמחזקת את ה"למה לא" שעדיין שגור אצל חלק ממורינו.
והקבלה להשתלמויות- רק שלא נשלה עצמנו שבזכות ההשתלמויות נהיה "מושלמים" כי נדרשת אחריות מחוייבות ועבודה של כ"א מאיתנו כLLL ללמוד להתחדש ולהתעדכן גם כלומדים עצמאיים ולאו דוקא על ארובות, ובמיוחד- ליישם, על אף ולמרות ה"למה לא".

ג'יי היקר
אפשר רק לשמוח שמישהו טורח לא רק לקרוא אלא גם להביע דיעה צלולה וביקורתית, כי ללא דיון שכזה, הדברים לא "נדבקים" באמת, וודאי לא מתפתחים. זה בעצם מה שנאו מצפים ממורה 2.0, לא?
הטענות/ הביקורת של ג'יי הם לעניין, וראויות בהחלט לפתיחת דיון רחב יותר: להביט על המורה כיחידה אוטונומית עם צרכים והקשרים (שלא לדבר על יכולויות) שיש להתאימן לדרישות המערכת.
להביט על ציבור המורים כמולוניט אחד, שיש לדרוש ממנו א,ב, ג - לא מביא רחוק, ממש כמו שלא נשיג הרבה בכתה של 40 חבר'ה, שנתייחס אליהם ככתה עם ציבור בלי פנים, זהות וצרכים אישיים. זו הי,v הכוונה המקורית של המאמר.
הפניה של איריס... נו, אם זה מה שלקחו משם, אז בתור בדיחה אולי זה נחמד. ציניות וביקורת מתמדת ראויים אך אם נשארים שם... אפרופו הלל - הרי רק אם כל מורה היה לוקח את האמרה של הלל הזקן "אם אין אני לי - בננה (מי) לי", ולא מחפש מה לא בסדר, איך לבקר ללא הרף את המערכת הדי מסורבלת ולא חכמה... אלא פשוט לעשות במסגרת באילוצים את המאכסימום שניתן... הכל היה נראה אחרת.
כולנו מכירים היטב את חבורת המורים/מורות שיתקעו כל מקל אפשרי לגלגל שינוי ותנופה... כי זה נורא נח, ציני, נחמד, מאתגר, ותמיד הם צודקים כמובן. המפסידים הגדולים הם תמיד היו ויהיו - התלמידים. אז הגיע הזמן גם לתפיסה אחרת רחמנא ליצלן, ולא רק להיות "צודקים" ולהראות למה אי אפשר. אף מורה לא יעלה על פתח הארובה בשלג וגשם כדי לשמוע תורה. הוא יחפש גמול, והתשלמות שלא יצטרך לעשות בה דבר, (רצוי לא להיות בה ושמישהו כבר יסמן שהיה) ולא חשוב על מה ההשתלמות ומה הוא יוכל ללמוד ממנה לצורך שדרוג עבודתו ושדרוג המערכת.
העובדות הן שאין מה ל'שות, הפוטנציאל לשינוי משמעותי בהוראה לא יבוא מגישות כאלה, אלא מאוכלוסיה צעירה ורעננה, מודעת היטב לסביבה מקוונת ולחידושים, גמישים יותר בחשיבה (אני זה חשוב, אבל גם אתה IY, ואיך ניתן להתעצם ביחד, לא כל אחד בעצמו), ופחות "מציאותיים" שמראש אומרים למה אי אפשר.
להצביע על כך שדור ה- IY לא משתמש בסביבה מקוונת בהוראה... סליחה, למה שישתמש שיש בבית הספר מורים שכל מה שיראו לו (במקרה הטוב) זה למה לא כדאי, למה אי אפשר, ולמה זה לא יעבוד. שינוי פרדיגמה ניהולית-ארגונית היא שם המשחק. ברגע שיש הנהג, מנהל שרוצה ויודע מה הוא רוצה - העסק רץ ממש. ושוב, לנופף בסקרים שלא משתמשים בכלים כי... זה רק מאט את השינוי שיבא, ובגדול.
בנימה אופטימית זו.

שתי הערות בלבד:

1. הקביעה לפיה מורים מחפשים גמול והשתלמות שלא יצטרכו לעשות בה דבר - יש בה ראיה מונוליטית מאוד. אני מכירה לא מעט מורים שבאים להשתלמויות שאינן נושאות גמול הניתנות במסגרת פורום המורים הגדול.

2. אני תמיד ראיתי את כלי ה-web 2.0בשרות שינוי פרדיגמה פדגוגית (ולא ניהולית ארגונית). כנראה פספסתי משהו.

איריס

תודה:
קודם כל על החיבור למאמר ואל המאמר של משהלה שנר שאצלו למדתי בערך כשהמציאו את מושג דור ה-X. למרות הבעייתיות שציינת- אין ספק שהוא בהחלט מוסיף להבנת התחום ולאפשרויות הפעולה- איך לגרום לשינוי של תהליכי הלמידה. אני אוהב את השם "אני-אתה" המרמז על התקשורת הרשתית (ואם זה מחבר לבובר אז בכלל...) כמי שמצוי בתחום הרווחה ולמידת אנשי המקצוע בתחום זה, אני מוצא שניתן לבצע הקבלה: להחליף את המילים "מורה" ב"עובד סוציאלי" ו"בית ספר" ב"מחלקה לשירותים חברתיים" ולבחון את הקבוצות השונות ויכולתן לעבור גם לפעילות מקוונת מול לקוחות ומול אנשי מקצוע אחרים.
אני מודה שגם אותי מקוממת במשהו ההקבלה בין הדורות לבין מאפייני המורה. הנסיון הלא מחקרי שלי אומר שלעיתים דווקא האש של היצירתיות נמצאת במקומות הלא צפויים ובמקרה זה אצל "דור המדבר".
לא הצלחתי להבין את הבסיס המחקרי של המאמר- נדמה לי שיש חוסר בעניין הזה: איזה שאלון, למי הופץ, מי החזיר תשובה ומי לא ועוד נתונים "יבשים" לכאורה.
בנוסף לא הצלחתי להבין את מושג "קהילות הידע". מנסיוני אני יודע שאנשי מקצוע שונים מייחסים משמעויות רבות ושונות למושג זה וראוי
לפרט יותר גם את המושג הזה.
בעייתיות נוספת קיימת במושג המרה שאמנם הינו משחק מילים יפה עם המילה מורה אך משמעו שינוי מתוך החלפה. כלומר שינוי של אחד תמורת אחד ולא של השתנות מתוך תהליך. גם בהמשך מדובר ב"רנסנס של המורה האנכרוניסטי למורה מסוג חדש". נדמה לי שהתבטאויות מסוג זה מסבות נזק בכך שהן מבהילות ובנוסף אינן מדויקות. לדעתי חלקים גדולים ממה שרוצים שיקרה למורה החדש דורשים הסבה של פעילויות קיימות אל הרשת: שיח רשתי אינו שונה במהותו משיח רגיל, כתיבת עבודה משותפת יכולה להיות על נייר ועל דף וויקי. לטעמי המהות נשארת רק שנוסף עוד ארגז מלא כלים שצריך באמת ללמוד איך להשתמש בהם. גם השינוי המיוחל ללמידה משותפת, תוך אפשרות של עצמאות והובלה של כל יחיד בתוכה תוך הורדת עיכובים היררכיים אינה המצאה של הרשת.

הוסף תגובה
מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates