יום שלישי, 30 במרץ 2010 

מה שטוב לתלמידינו ...

דרך הבלוג של ג'ון קונל הגעתי למאמרון חשוב של ג'ינה מינקס. לפני שבוע מינקס השתתפה בכנס Learning Solutions שנערך באורלנדו שבפלורידה. הכנס עסק בשימוש בטכנולוגיות בלמידה בחברות מסחריות (הכוונה היא כנראה ל-eTraining), התחום שבו מינקס עובדת. בנוסף לעבודה שלה, אחרי מספר התפתחויות בחייה היא חזרה ללימודים, והיום היא לומדת, באופן מקוון, לקראת תואר שני באוניברסיטה בפלורידה. הכנס כנראה חידד עבורה את הפער בין לימודיה האקדמאיים לבין העבודה המעשית שלה.

בבלוג שלה מינקס כותבת על אחת מהרצאות המפתח של הכנס שמאד הרגיזה אותה. היא כותבת שההרצאה של לאונרד ברודי, יזם טכנולוגי קנדי מאד מוצלח, היתה מלאה בטיעונים שטחיים למדי. מינקס מציינת כמה מאלה – שאי אפשר לחזות את העתיד, שלכל תושבי כדור הארץ יש גישה לאינטרנט, שהילדים של היום חכמים יותר, באופן גנטי, מאשר דורות קודמים, ועוד. היא כותבת:
I think as learning professionals we should be alarmed when someone walks in and spouts so much unsubstantiated drivel as if it were fact. I’ll go even further: I think as learning professionals in this time, in the middle of the seismic shifts that are going on, it is our responsibility to point out the recklessness of these sorts of claims.
דבריה של מינקס דומים לדברים שגרי סטייגר מרבה לכתוב – שמשום מה אנשי חינוך מבטלים את עצמם מול אנשי עסקים שמנצלים את ההזמנה להרצות כדי להשמיע הכללות פופוליסטיות זולות. סטייגר מתקומם על כך שבמקום להסתמך על מידע מחקרי או על הידע המקצועי שמצטבר אצל אנשי חינוך, דווקא אנשי עסקים מוזמנים להרצאות בכנסים חינוכיים, כאילו העובדה שהם הצליחו להתעשר הופך אותם למביני עניין בחינוך. מינקס מחדדת את הבעיה הזאת. היא מציינת ש:
It's almost like this guy took a bunch of pop-culture buzz words and threw them all together because he didn’t know anything about education.
כאחד שמופיע מדי פעם בכנסים אני מודע מאד לנטייה של מי שעומד מול המיקרופון לדבר בהכללות. למען האמת, לעתים קרובות זה גם מה הקהל רוצה. מי שמאזין להרצאות בכנסים בדרך כלל איננו מעוניין בהרצאות מעמיקות שסוקרות מחקרים – דברים כאלה אפשר לקרוא בשקט, בבית. הקהל בדרך כלל רוצה הצגה מעניינת, וקליטה, של כמה רעיונות כלליים. אבל אפשר להכין הרצאה מעניינת שאיננה שטחית ומלאה באמירות זולות. לא מזיק, למשל, להביא דברים בשם אומרם, ולכוון את הקהל למקורות להעשרה. ואם מבססים הרצאה שלמה על ספרות פופולארית, כדאי לזכור שאנשי חינוך רבים כבר קראו את אותם הספרים, ומצפים ליותר מאשר חזרה על הכללות שהם כבר מכירים.

מינקס מזהירה שהנטייה שלנו, אנשי החינוך, ללכת שולל אחר הרצאות כאלה עשויה לעלות לנו ביוקר. היא חוששת שניתפס בפתרונות זולים, קלים, ומוטעים:
I want to use social media to effectively solve problems. Because of that, I’m not interested in half-truths and forgetting about doing the hard work to analyze problems.
אם אנחנו רואים בפיתוח היכולת לאתר ולהעריך מידע אצל התלמידים שלנו כאחת המטרות המרכזיות שלנו כמחנכים בעידן הדיגיטאלי, לא יזיק שאנחנו ניישם את זה גם על עצמנו.

תוויות: ,

יום ראשון, 28 במרץ 2010 

כן לחזור ליסודות!

נקיונות לפסח, ומספר מטלות נוספות, תרמו לגידול משמעותי במצבור המאמרונים שמחכים לעיון אצלי. יש ימים שבהם אני בר מזל ולא מתפרסמים מאמרונים רבים שאליהם אני חש צורך להתייחס. אבל יש ימים אחרים, והם הרוב, שבהם הרשימת המאמרונים הראויים להתייחסות הולכת ומתארכת. יש נחמה חלקית בכך שמי שאולי קורא את מה שאני כותב כאן גם עסוק בנקיונות ואיננו מחכה להמלצות ממני על כיצד להקדיש זמן שממילא אין לו. אבל מה לעשות, וגם כאשר אנחנו טרודים בעיסוקים חשובים יותר מאשר תקשוב בחינוך (מה? יש עיסוקים חשובים יותר?) בלוגרים רבים ממשיכים לכתוב מאמרונים מעניינים. אירה סוקול, למשל.

בדרך כלל סוקול עוסק ביסודות. הוא מצליח לזכך נושאים סבוכים למרכיבים הבסיסיים שלהם, ולהתמקד במה שבאמת חשוב. במאמרון של השבוע הוא כותב על קריאה (ועל כתיבה) ומצהיר:
סוקול כותב שאם המטרה של הוראת הקריאה היא בסך הכל פענוח אותיות ומילים, ממש לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לקרוא". כמו-כן, הוא מוסיף שאם הכתיבה מוגדרת כלא יותר מאשר היכולת ליצור מילים מאותיות, שוב, לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לכתוב". עבור סוקול, הקריאה והכתיבה הן פעולות שבבסיס האנושיות שלנו, פעולות שמטרתן הגברת התקשורת בין בני אדם:
Let me say it this way: There is no reason, in and of itself, to "read." We read to access the information in written form. There is no reason, in and of itself, to "write." We write to distribute information to others.
כמובן שסוקול איננו היחיד, או הראשון, שכותב דברים כאלה. השבוע, למשל, נט הנטוף, סופר ומבקר אמריקאי ותיק, כותב על מפגש שלו עם טוני אלברדו, מי שהיה המפקח הראשי של בתי הספר של העיר ניו יורק בשנים 1983-1984. הנטוף כותב על ראיון שהוא ערך עם אלברדו קצת אחרי פרסום התוצאות של מבחני הקריאה בעיר. התוצאות הצביעו על עלייה משמעותית ביכולת הקריאה של תלמידי העיר, אבל למרות זאת, אלבורדו היה מדוכדך:
"Oh, they can read," he said, "but I'm not so sure they know how to think. That's where teaching has to go."
סוקול מדגיש שהקריאה והכתיבה צריכות לשרת מטרות מעבר ליכולות טכניות:
Reading matters because we want our students to have effective and efficient ways to access stories and information. Writing matters because we want our students to be creators and distributors of stories and information.... But you know what? How they get to these things, should matter a whole lot less to us.
הוא עצמו מעיד שהוא "קרא" לא מעט ספרים מבלי להחזיק ספר מודפס בידיו, אלא דרך האזנה. כמו-כן הוא גם "כתב" חלקים נרחבים של שני ספרים בעזרת יישומים שהמירו קול לטקסט. הוא מדגיש שאם המטרות שלנו אינן טכניות בלבד, אלא תקשורות והגישה למידע, כבר היום קיימות טכנולוגיות שמאפשרות את אלה.

סוקול עוסק בעיקר בחינוך המיוחד, ובטכנולוגיות שמסייעות לאנשים עם מוגבלויות. לכן, אפשר לחשוב שכאשר הוא מתאר את הטכנולוגיות האלו הוא עושה זאת כדי לקדם אוכלוסיות "מיוחדות" שזקוקות לתיווך "טכנולוגי" על מנת להשיג מה שאוכלוסיות "רגילות" משיגות באופן "טבעי" יותר. אין ספק שזאת מטרה נעלה, אבל נדמה לי שסוקול עושה משהו הרבה יותר "יסודי". במציאות החינוכית של היום, מציאות של "back to basics", סוקול מראה לנו שהפענוח והיכולת להרכיב מילים מאותיות אינם היסודות, אלא רק האמצעים. היסודות הם התקשורת והגישה למידע. ואי-לכך, מול הקריאות הרמות לחזור ליסודות בחינוך, אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב אינם צריכים להתבייש. הרי אנחנו, בעצם, עוסקים ביסודות האמיתיים.

תוויות: , , ,

יום שני, 22 במרץ 2010 

באיחור של חודש ... שלום, ובתקווה להתראות

לא צריכים לשכנע אותי שקשה להתמיד בכתיבת בלוג. במידה לא קטנה אני מקפיד לכתוב בקביעות כאן מפני שאני חושש שאם אכתוב לעתים רחוקות יותר הכתיבה לא תהיה הרגל, ואפסיק לכתוב לחלוטין. בהשתלמויות, כאשר אני מתבקש ללמד כלים, אני בדרך כלל מסרב להנחות פתיחת בלוג, וזה משום שאינני מוצא טעם להתחיל במשהו שכמעט בוודאות יישכח מיד אחרי ההשתלמות (אם לא הרבה לפני-כן). אין זה אומר שאינני מברך על פתיחת בלוגים חדשים - עבורי כל בלוג חדש בעברית שעוסק בחינוך, ובמיוחד בתקשוב בחינוך, מהווה סיבה לחגיגה. אני מכניס כל בלוג שמושך אותי לתוך קורא ה-RSS שלי, ועוקב אחר התפתחותו בהתעניינות ובעידוד שקט. כמעט תמיד אני גם לומד ממנו. וכמובן שמול אותה שמחה שאני חש כלפי בלוג חדש, עצוב לי כאשר בלוג מפסיק להופיע.

לפני קצת יותר מחודש חני גורן פרסמה מאמרון מסכם בבלוג שלה. הבלוג שלה נפתח במסגרת לימודיה לתואר שני במגמה לטכנולוגיות ידע בחינוך במרכז ללימודים אקדמיים, ובמשך שנה היא פרסמה בו מעל 40 מאמרונים. זה הספק מכובד, אבל לא מדובר רק בהספק. תוכן הבלוג היה מעניין ומגוון. בפוסט האחרון חני סוקרת אל מה שהכתיבה לבלוג "הובילה" אותה:
לקרוא, לנבור, לחפש, להתעניין, לחשוב, לכתוב, לנסח, לנתח, לסכם, להעיר ולהאיר, לשתף ולהשתתף, לחלוק ולהתחלק, להגיב, להגיע לתובנות, לקטלג, לשים תוויות, לאפיין, לתת כותרת, להמשיג, להסתכל אחרת על דברים, לפקוח עיניים, לעצום עיניים, לקבל, לדחות, לחוש תחושת סיפוק, להתרגש.
אין ספק, זאת רשימה מרשימה. מעניין שעל אף העובדה שלכאורה כתיבת בלוג פונה החוצה, אל קהל הקוראים (ולחני היה קהל קוראים "מן המוכן" מקרב עמיתיה ללימודים), הפעולות שהיא מונה הן בראש ובראשונה פנימיות – הן מתרחשות אצלה, לא אצל הקוראים. אפשר להגיד שהכתיבה לבלוג הובילה אותה ... אל עצמה.

אינני יודע כמה קוראים היו לחני מעבר לחברים שלה לספסל הלימודים. אותם עמיתים הגיבו בעניין ובחיוב לרבים מהמאמרונים שהיא פרסמה, וכאחד שצפה מבחוץ אני יכול להעיד שהם עשו זאת בצדק. הציר המרכזי של הבלוג שלה היה חינוך, אבל נושאים משיקים רבים התחברו לציר הזה ויצרו עולם מלא של התייחסויות. בזכות זה הבלוג של חני תמיד הצליח לעורר עניין.

על פי רוב בלוגים אינם מכריזים על סגירתם. הם פשוט מפסיקים להופיע. אחרי מספר שבועות הקורא שם לב שהבלוג איננו מתחדש, ואחרי מספר חודשים הוא מבין שבעל הבלוג עבר הלאה וכבר איננו מעדכן אותו. אי אפשר להתלונן. גם עם מדובר בפרידה, זה תהליך טבעי. אבל טבעי או לא, חני בכל זאת משאיר פתח לתקווה. היא מסכמת שהיא:
מקווה שעוד לא תמה לה הדרך גם אם הסתיים פרויקט הגמר. וכאן אני קוראת לחבריי ללימודים, בואו נמשיך לכתוב ולהגיב זה לזה.
אני כמובן שותף לתקווה הזאת. הקריאה של חני מכוונת לחבריה ללימודים, ואני בסך הכל צופה מן הצד ומבחוץ, אבל גם אני מצטרף אליה. מטבעו של הבלוג שהוא מעשיר לא רק את חוג האנשים שאליהם הוא מכוון באופן רשמי, אלא שהוא ממשיך להדהד מעבר לחוג הפנימי, אצל אנשים שנתקלו בו פחות או יותר במקרה. מובן לי שסיום של קורס יכול להביא לסיום של בלוג שנפתח כפרויקט, אבל זה איננו חייב להיות. מבחינתי האישית, ההתעניינות שלי בבלוג של חני לא היה קשור לקורס. לו לא ציינה זאת, לא הייתי יודע. ולכן, מבחינתי הבלוג יכול להמשיך להתקיים, ואני מקווה שכך יהיה.

תוויות:

יום רביעי, 17 במרץ 2010 

היכן ילד צעיר "לומד" דבר כזה?

כריס דאסון כותב שבנו הקטן הלשין על אחיו הגדול:
דאסון מנצל את הקריאה הזאת כדי להרהר טיפה על הנוף המידעי שבו אנחנו נמצאים היום, ועל הדרך שבה הנוף הזה צריך להשפיע על החינוך.

לפי דאסון, היה לו ברור שהקריאה של בנו, בן ה-7, נאמרה בציפייה שהנה, האח שלו נתפס על חם, ושהוא יקבל עונש על כך שהוא העתיק. וזה מסביר למה נפלו פניו כאשר דאסון הסביר לו שלגיטימי לחפש תשובות לשאלות ברשת. דאסון מהרהר שמשום מה הבן שלו הבין שחיפוש מידע בגוגל הוא סוג של רמאות. עם זאת, הוא מדגיש שאפילו אם החיפוש ברשת לגיטימי ...:
Obviously, there are things that we should all be able to do without consulting the search engine of our choice.
אילו דברים? דאסון מציין, למשל, את היכולת לערוך חישובים מתמטיים בסיסיים (ולא רק בסיסיים), והיכולת לכתוב חיבור מבלי להעתיק אותו. אבל מול אלה הוא מדגיש גם שיש דברים שמנוע חיפוש יכול לעשות טוב יותר, ובצורה יעילה יותר, מאשר החיפוש בספר:
Why is it less valid to Google “Major battles in California during the Mexican-American war” than to flip through pages looking for the paragraph that describes the Battle of Monterey or the Battle of Santa Clara? Savvy use of the Internet should allow students to quickly access facts and information and get on to the important questions that tap their higher-order thinking skills....
דבריו של דאסון הזכירו לי משהו שקרל פיש כתב לפני בערך שבוע. כדי לעזור לבת שלו בפרויקט שלה לבית הספר פיש הפיץ שאלון (ב-Google Docs) וביקש מקוראיו לענות עליו. מפני שפיש הוא אישיות מוכרת מאד בבלוגוספירה החינוכית, המספר הגדול של תגובות שהוא קיבל (בערך 300) איננו מפתיע. אבל פיש איננו מתעניין במספר, אלא בקלות שבה המידע שהוא ביקש זרם אליו. בדומה להרהור של דאסון, הוא מציין עד כמה הנוף המידעי של היום שונה מזה שלתוכו הוא גדל, ומדגיש שהמציאות החדשה הזאת דורשת התייחסות חינוכית חדשה:
While I certainly still need to do a lot of thinking about how best to utilize this capability in meaningful ways, I think we all as educators need to be constantly asking ourselves the question, "What can we do now (that is relevant and meaningful for students) that we couldn't do before?"
אין חדש בדבריהם של דאסון ושל פיש. רבים כבר כתבו דברים דומים. אבל לפעמים ניסוח קולע מהווה סיבה מוצדקת לצטט ולהעביר הלאה. ויש עוד סיבה שמדרבן את הציטוט. גם אם השאלה שפיש שואל מוכרת היטב, המורים של בנו בן ה-7 של דאסון כנראה עדיין אינם שואלים אותה. במקום זה הם משדרים לתלמידיהם שהעולם לא השתנה, ושהכלים של היום – כלים שבעיני דאסון ופיש מסוגלים לעזור לתלמידים לפלס לעצמם דרך למידע – אינם ראויים לשימוש. אם ילד בן 7 כבר למד שיש משהו לא בסדר בחיפוש תשובות באינטרנט, המלאכה החינוכית שמחכה למוריו העתידים רבה מאד.

תוויות:

יום שלישי, 16 במרץ 2010 

לטפל בבעיה בשיתוף

השבוע קיבלתי מכתב מבית הספר בו לומדים הילדים שלי. נושא המכתב - השימוש בטלפונים סלולאריים ומכשירים אלקטרוניים למיניהם בבית הספר. למיטב ידיעתי, נכון להיום הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר אסורה. נדמה לי שכולם יודעים שמדובר באיסור שאי אפשר לקיים, אבל עד כמה שידוע לי התקנון הזה עדיין לא שונה. במדינה כמו שלנו, שבה הורים עשויים להצטרך ליצור קשר עם ילדיהם עם הישמע כותרות החדשות, ברור שמדובר בתקנון שדורש תיקון. במציאות הנוכחית הגיוני יותר לקבוע שהמכשירים לא יפריעו למהלך הלימודים, ולמען האמת, נדמה לי שבפועל זה מה שקורה. (כתבתי בעבר שאני מייחל ליום שבו המורים יבקשו מהתלמידים להוציא את הסלולאריים כדי להשתמש בהם בלימודים, ואני עוד מקווה, ומצפה, שזה יקרה, אבל לא זה הנושא שלי הפעם.)

מתברר שתלמידים בשכבה של הבת שלי (חטיבה צעירה) מנצלים את המכשירים שבידיהם לרעה. יש תלמידים ששולחים מסרונים שלכאורה מבקשים מתלמידים אחרים לצאת מהכיתה מסיבות "לגיטימיות", ויש מצבים חמורים יותר של צילומים מביכים וגם מבויימים שמפיצים בפייסבוק. בית הספר מבקש ליידע את ההורים על התופעות האלו. הוא מוסר לנו שהוא נוקט באמצעים שונים כדי לטפל בהן – החל בשיחות, וכלה בענישה בעת הצורך. הוא מבקש מההורים לא לשלוח את התלמידים לבית הספר עם טלפונים סלולאריים או מכשירים אלקטרוניים, למרות שהוא יודע שזה לא יקרה. לכן הוא מדגיש שהוא יחרים מכשירים גלויים בשעת שיעור, ויחזיר אותם רק בסוף יום הלימודים.

אינני יודע עד כמה התופעות המתוארות במכתב נפוצות, ולכן אינני יכול לקבוע עד כמה המצב חמור. ברור לי שזכותו של בית הספר לנקוט צעדים, ואני סומך על שיקול הדעת החינוכי של המחנכים לטפל בנושא. ובכל זאת, למרות שלא יכולתי לשים את האצבע על משהו ספציפי, משהו במכתב שקיבלתי צרם לי. אתמול קראתי את תמליל הנאום של דנה בויד בפתיחה של כנס SXSW מלפני מספר ימים, והבנתי שמה שהפריע לי במכתב בית הספר לא היה משהו שנכתב בו, אלא משהו שהיה חסר.

לקראת סיום דבריה בויד פונה להורים ולאנשי חינוך שבקהל:
Many of you are struggling to help young people navigate this new world of privacy and publicity, but many of you are confused yourself. The worst thing you can do is start a sentence with "back in my day." Back in your day doesn't matter. What does matter is that you care and that you too are trying to figure out how to make sense of an ever-changing environment. Rather than approaching teens and telling them how things should be, why they shouldn't be putting material online, please consider the value of opening up a dialogue. You have a lot to learn from what teens are trying to do; you once had to make sense of public life too. The difference is that they are doing it in the new environment. Take what you know and then actively listen to teens. Through their struggles, you can see what is new and different.
לפי בויד המציאות המתוקשבת שסביבנו מבלבלת גם אותנו, המבוגרים. גם אנחנו מנסים להבין אותה וללמוד כיצד להתמודד איתה, ולא תמיד מצליחים. לא מעט מהמעידות הדיגיטאליות של בני הנוער נובעות מההתמודדות עם סביבה שאיננה ברורה להם ... ולנו. המכתב של בית הספר מנסה לטפל בבעיה מעמדה של בטחון, מתוך תחושה שהתלמידים אינם מבינים את הסביבה, אבל המבוגרים כן מבינים. כאדם מבוגר שחי שעות ארוכות של היום בסביבה הזאת, ומכיר אותה שנים רבות, אני יכול להעיד שזה לא נכון. מבחינתי האישית, במכתב של בית הספר חסר הספק, חסרה האמירה שגם עבורנו מדובר במציאות מבלבלת. ומפני שאלה חסרים, חסרה גם ההזמנה לשיתוף פעולה ללמוד ביחד שכל כך נחוצה. וחבל.

תוויות: ,

יום שישי, 12 במרץ 2010 

יש אפשרויות אחרות

קורא ה-RSS שלי עמוס בקישורים למאמרונים רבים שהסיכוי שאצליח אפילו להציץ בהם שואף, עם כל יום שעובר, יותר ויותר קרוב לאפס. אין חדש בפיגור התמידי הזה, אבל בשבועות האחרונים הוא הולך ומתעמק. כמובן שאף אחד לא מחייב אותי לקרוא את כל מה שמגיע אלי, או אפילו להעיף בו מעט. אבל בלוגים שנמצאים בקורא ה-RSS שלי נמצאים שם מפני שלמדתי שכדאי לי לעקוב אחר מה שכותבים בהם. הם רק חלק קטן מכל מה שיכולתי לקרוא, חלק שכבר עבר סינון רציני. בגלל זה, גם אם אני יודע שאינני יכול לעבור על הכל, חבל לי שאינני מצליח לעשות זאת.

אבל קורא ה-RSS שלי כבר איננו המקור היחיד שדרכו אני נחשף למידע מעניין בתחומים שמעסיקים אותי. המלצות טובות רבות מגיעות אלי בהודעות ה-Twitter של אנשים שגיליתי שכדאי לי לעקוב אחריהם, ויש גם חומרים מעניינים מאד שאני מוצא דרך השיתוף של מספר אנשים ב-Google Reader. והיום, דרך הודעה של סוזן צעירי ב-Google Buzz הגעתי למאמרון בבלוג של ביל פאריטר (Ferriter) שנראה לי מאד ראוי להתייחסות כאן.

פאריטר הוא מורה בבית ספר יסודי במדינת צפון קרולינה שמשלב כלים תקשוביים רבים בעבודה שלו. הוא זכה בפרסים על ההוראה שלו. במאמרון פאריטר כותב על תגובה שהוא קיבל על מאמרון שלו מלפני בערך חודש. באותו מאמרון פאריטר הסביר למה לדעתו לא כדאי להשקיע בלוחות אינטראקטיביים בכיתה. כותב התגובה האשים את פאריטר שהוא חוסם את הדרך לאימוץ הטכנולוגיה בחינוך, ועדיף שמורים כמוהו לא יהיו במערכת. פאריטר כותב שמפני שכבר מספר פעמים בעבר הוא הסביר למה הוא איננו בעד הלוחות האלה, הפעם הוא החליט לא לחזור על עצמו, ולתאר מה הוא חושב שכדאי לקנות עם אותו הכסף במקום:
Instead, I wanted to show you how I’d spend the $5,000-$6,000 that a good IWB package — including a board, data projector, set of student responders, mounting kit, and a tablet for the teacher — will cost you. From that point, you can decide whether IWBs for every classroom are worth your investment.
על מה הוא ממליץ? הוא כותב שבערך רבע מהסכום ילך לקניית חמישה מחשבי נטבוק – בכיתה שלו מדובר במחשב אחד לכל חמישה תלמידים. ההסבר שלו פשוט מאד:
The most motivating lessons that I’ve ever taught give students the opportunity to interact in small groups around content. There’s something about social interactions and communication that results in engaged students and more learning. Yet we continue to invest in tools like Interactive Whiteboards that don’t enable any kind of group work or social interactions.
עבור רוב הכסף שנשאר, פאריטר מפרט רשימה של יישומים שהוא חושב שכדאי לקנות ולהתקין במחשבים – יישומים שלדעתו מעודדים את הלמידה בקבוצות קטנות. עם זאת, ברשימה שלו יש גם מקרן. הוא הרי יודע שיש זמנים שבהם המורה ירצה להקרין משהו מהמחשב כך שכל התלמידים יראו אותו. (בתגובות פאריטר מוסיף שהיה לו לוח אינטראקטיבי בכיתה במשך שנה, ושהנסיון הזה שכנעו אותו שהוא איננו רוצה אותו.)

ההחלטות על הכנסת טכנולוגיות למיניהן לתוך בתי הספר מתקבלות במשרדים שלי אין אליהם גישה. לצערי, לעתים קרובות האנשים שקובעים בנושא הזה אינם אנשי חינוך (ולא פעם מה שמקנה להם את הזכות לקבוע הוא עומק הכיס שלהם, לא הבנתם החינוכית). אני יכול, בסך הכל, ליישר קו עם מה שמגיע לבתי הספר ולנסות למצוא כיצד ניתן להשתמש במה שיש שם בצורה מיטבית, ולקוות שאפשר יהיה לעשות זאת בצורה שמאפשרת הוראה ולמידה אחרות מאשר המקובלות ברוב הגדול של הכיתות היום. הלוח הלבן האינטראקטיבי איננו פסול בעיני, וגם אם הייתי פוסל אותו, הוא היה ממשיך לחדור לתוך בתי הספר. (כתבתי בעבר שאני בטוח שיש מורים טובים, מורים שהם נאמנים לחינוך אחר, שיצליחו למצוא דרכים חיוביות להשתמש בלוח. השאלה איננה אם זה אפשרי או לא, אלא אם זאת ההשקעה הכדאית ביותר.) פאריטר עושה שרות גדול למערכת כאשר הוא מראה, דולר מול דולר, אלטרנטיבה, וכאשר הוא מתאר כיצד אפשר לנצל את הסכומים הגדולים שהולכים ללוחות האלה בצורה יעילה, חסכונית וחינוכית יותר.

יום רביעי, 10 במרץ 2010 

קצת פרופורציה לא מזיקה

דיאן רביץ' נחשבת אחת ההיסטוריונים, וגם ההוגים, החשובים של החינוך בארה"ב של היום. היא שירתה כסגן שר החינוך בממשל של ג'ורג' בוש האב, והיא מזוהה עם הגישה החינוכית שבאה לביטוי בחוק ה-No Child Left Behind, כולל הדגש על סטנדרטים נוקשים ועל התמקדות בתי הספר בקריאה ובמתמטיקה עד להזנחת תחומים אחרים כולל מדעים ואמנויות. אבל יכול להיות שמתרחש שינוי בגישה החינוכית שלה. השנה היא פרסמה ספר בו היא מביעה את האכזבה שלה מ-NCLB, ומבתי בספר הפרטיים למחצה (charter schools) שזוכים למימון ציבורי אבל פועלים לפי סדר יום פרטי. כפי שהיא מסבירה במאמר שהיא כותבת השבוע ב-Wall Street Journal:
I no longer believe that either approach will produce the quantum improvement in American education that we all hope for.
שינוי דעה אצל אישיות חינוכית מרכזית כמו רביץ' עשוי ליצור רעידת אדמה בקהילה החינוכית, אלא אם כן אפשר להסביר שבעצם לא מדובר בשינוי כל כך גדול. כך ג'יי מתיוז, כתב החינוך של ה-Washington Post, מנסה לעשות. בביקורת על הספר של רביץ' שהתפרסם שלשלום בבלוג שלו ב-Post מתיוז מסביר:
Her book is being promoted as a big break from the past. That is certainly what her subtitle suggests. But you can't judge books by their titles. When I finished hers, I was delighted to see such an erudite analysis of where the education policy debate is right now. She left some blood on the floor, sure, but she also, in vintage Ravitch style, blessed some good ideas from all sides.
לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול להביע דעה, אם כי הרושם הוא שמתיוז עושה שמיניות באוויר כדי לשכנע את עצמו שרביץ' עדיין נאמנה לרעיונות שהיא היום מבקרת בצורה די ברורה וחריפה. תוך כדי כך הוא גם מגן על NCLB ועל בתי ספר ה-Charter שבעיניו הם התקווה הגדולה של החינוך בארה"ב. הוא כותב:
Many education reforms have gone badly in the last 20 years, but there never has been a golden age of school improvement. No Child Left Behind had many flaws, but it left us better off than than we were before, with more attention to low-income and learning disabled children, and some gains in lower grades, particularly in math. We bumble along, doing our best, hoping that our next idea will produce big gains but knowing that all we can expect is to be a bit better than before.
טים סטאמר מתקשה להבין מה כל כך טוב בתכניות האלה שמתיוז מהלל:
If the best that billions of dollars and the establishment of a test-score-obsessive, standardized education system can produce is “more attention” and “some gains” (as measured by those same tests, of course), that is not “better off”.

Narrowing the curriculum studied by almost all students in public schools to little more than reading and math drills is more than a “flaw”.
אני, כצפוי, מזדהה עם סטאמר. קשה לי להבין כיצד הדגש האובססיבי במבחנים, ו-"הוראה" שמתמקדת באופן בלעדי בהכנות למבחנים האלה, יוצרים למידה, קל וחומר חינוך. אבל נדמה לי שיש כאן גם נקודה תקשובית שחשוב להדגיש. הביקורת שמושמעת שוב ושוב נגד התקשוב בחינוך מציינת את העלות הגבוהה של המכשירים שמזרימים לתוך כיתות בתי הספר, מבלי שהמכשירים האלה יוכיחו את יעילותם או את כדאיותם. ציינתי בעבר שלדעתי יש כאן בעיה אמיתית – הרי כאשר מוציאים כל כך הרבה כסף, הדרישה לראות תוצאות בהחלט מוצדקת. אבל ארה"ב מוציאה מיליארדים על NCLB ועל המבחנים שאמורים לקדם את התלמידים, והנה, מומחה כמו דיאן רביץ' מכריזה לא רק שהמיליארדים האלה אינם משיגים תוצאות, אלא שהיא כבר איננה מאמינה שהם בכלל יכולים לעשות זאת. ועם כל הכבוד, המיליארדים שזורמים לכשלונות חינוכיים כמו NCLB מגמדים את ההשקעה בתקשוב, ויוצרים קצת פרופורציה.

תוויות: , ,

יום שלישי, 9 במרץ 2010 

קשה לא להנציח את הפער

נדמה לי שכבר אין צורך להמשיך להביא נתונים שיפריכו את הטענה שקיים יצור כזה "יליד דיגיטאלי", צעיר ששוחה בקלות בתוך האינטרנט בזכות זה שהוא ינק את הדיגיטאליות ממש מלידה. למרות שלפני בערך שנתיים הוא עדיין היה מונח מאד פופולארי, היום אנחנו כמעט לא שומעים אותו. בעבר הוא שימוש הסבר – למה המורים אינם יכולים ללמד את התלמידים של היום, אבל היום הוא כנראה רק תירוץ. הבלוג Net Gen Skeptic שמוקדש כמעט באופן בלעדי לביקורת על התפיסה של היליד הדיגיטאלי פרסם 30 מאמרונים בשנת 2008, ו-37 בשנת 2009, אבל עד עכשיו השנה הופיעו רק שלושה מאמרונים. אולי פשוט אין כבר טעם להמשיך לאסוף נתונים על הנושא - הרי כנראה שרק מעטים עדיין משוכנעים שהמונח מתאר תופעה אמיתית.

אבל המאמרון שהתפרסם שם השבוע בכל זאת ראוי להתייחסות. מארק בולין כותב על מחקר של אסתר הרגיתאי, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת נותווסטרן. הרגיתאי חוקרת הבדלים בשימוש באינטרנט אצל אוכלוסיות שונות, והמחקר החדש שלה, שהתפרסם לפני חודש בכתב העת Sociological Inquiry, מתמקד בבני נוער משכבות סוציו-אקונומיות, ומרקעים אתניים, שונים. במאמרון שלו בולין מדגיש שהרגיתאי מצאה הבדלים משמעותיים בשימוש באינטרנט באוכלוסיה של סטודנטים באוניברסיטה, שהם:
... precisely the type of population that popular rhetoric assumes to be universally wired and digitally savvy.
הסקירה של בולין עורר תאבון לקרוא את כל המאמר המלא של הרגיתאי, אבל ברשת יש רק גישה לתקציר. גם בתקציר יש רמז ברור לכך שהרמה הסוציו-אקונומית מהווה גורם מרכזי בהרגלי השימוש באינטרנט:
Overall, these findings suggest that even when controlling for basic Internet access, among a group of young adults, socioeconomic status is an important predictor of how people are incorporating the Web into their everyday lives with those from more privileged backgrounds using it in more informed ways for a larger number of activities.
דרך ההשאלה הבין-ספרייתית הצלחתי לקבל את המאמר המלא, ושם מצאתי עוד כמה נקודות מאד מעניינות. אולי הוא איננו מפתיע, אבל ממצא אחד בכל זאת ראוי לציון. הרגיתאי מצאה שיש שימוש מגוון יותר בכלי הרשת אצל סטודנטים ש-"מבינים" את הסביבה:
Students with higher level know-how engage in more activities online than those who understand the Web less. Of course, these two factors likely have a reinforcing relationship. More diverse types of uses probably feed back into increased user savvy.
הרגיתאי מציינת שההבדלים בשימוש מצביעים על כך שלא מדובר ב-"ילידים" שפשוט גדלים לתוך מציאות דיגיטאלית, אלא בשכבה סוציו-אקונומית מסויימת שזכתה להכיר את המציאות הזאת. כמובן שגם זה איננו מפתיע, אבל הוא בכל זאת מצביע על בעיה – בעיה של שוויון הזדמנויות. הרגיתאי מסבירה שהממצאים של המחקר רומזים ש:
... as things stand, the more privileged stand to benefit from it (האינטרנט) more than those in less advantageous positions raising concerns about possibly increased rather than decreased inequality resulting from the spread of Internet use across the population.
אם חשבנו שהפער הדיגיטאלי הולך ומצטמצם, בעיקר בגלל החשיפה הכל כך נרחבת של הדור הצעיר לאינטרנט, המחקר של הרגיתאי מראה שקיימים הבדלים משמעותיים מאד בסוגי החשיפה הזאת. ההבדלים האלה עשויים להשפיע באופן שלילי על הפעילות החינוכית שלנו. כאשר אנחנו מבקשים להפעיל פרויקטים תקשוביים בבתי הספר אנחנו רוצים שאלה יצליחו. ברור שקל יותר להצליח כאשר התלמידים כבר מכירים את הכלים ואת הסביבה, ולכן נדמה לי שיש נטייה (די טבעית) להביא את הפרויקטים האלה לתלמידים שכבר מרגישים בבית בסביבה הדיגיטאלית. וכך, מבלי שנתכוון, אנחנו עשויים להעמיק את הפער.

תוויות:

יום ראשון, 7 במרץ 2010 

במקרה הזה, איחור של חודש בכלל לא משנה

לפני כמעט חודש סימנתי לעצמי כתבה ב-eSchool News, בכוונה להתייחס אליה כאן. כמובן שרשימה ארוכה (ומוכרת היטב) של תירוצים יכולה להסביר למה לא הגעתי אל הכתבה הזאת עד עכשיו, אבל ללא קשר לתירוצים למיניהם, סיבה אחת פשוטה יכולה להסביר את האיחור – גם לפני חודש לא היה "חדש" במה שהופיע בה. הכתבה אמנם התייחסה למקבץ של מחקרים שרק אז התפרסם, אבל המסקנה המרכזית של מכלול המחקרים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכותרת הכתבה, בוודאי לא הפתיעה מי שעוקב אחר התחום של תקשוב בחינוך:
הכתבה ב-eSchool News סוקרת מהדורה מיוחדת של כתב העת The Journal of Technology, Learning and Assessment שהוקדשה למחקרים שנערכו על פרויקטים של 1:1 במספר מדינות בארה"ב. המחקרים עצמם מעניינים, ומצביעים על הישגים לימודיים של ממש אצל התלמידים שהשתתפו בפרויקטים לעומת אלה שלא קיבלו מחשבים. עם זאת, וגם זה איננו מפתיע, לא מדובר בהישגים מפליגים אלא די צנועים.

אבל אפילו אם ידענו את זה קודם, חשוב לציין, כפי שמסכמים עורכי מקבץ המאמרים, שהמחקרים מצביעים בבירור על התפקיד המרכזי של המורה בכל פרויקט מהסוג הזה:
In summary, looking across the collection of 1:1 programs and studies presented in this special issue, it is evident that teachers are on the implementation front lines of any 1:1 initiative.
מאמר אחד במקבץ המאמרים איננו מחקרי אלא הגותי. מארק ווסטון ואלן ביין מבקשים להסביר למה מרבית הביקורת על פרויקטים של הטמעת התקשוב בבית הספר איננה תקפה. הם אינם מתווכחים עם נתונים שמראים שאין הבדלים משמעותיים בהישגים של תלמידים שמשתמשים במחשבים לעומת אלה שאינם משתמשים בהם. אבל הם טוענים שאי-אפשר להתייחס לשימוש במחשב באופן נפרד, אלא רק כמרכיב אחד בתוך תרבות בית-ספרית כוללת. לפי ווסטון וביין, המחשב איננו "כלי טכנולוגי" אלא "כלי קוגניטיבי", והשפעתו יכולה לבוא לביטוי ממשי רק כאשר הוא משולב לתוך תפיסה חינוכית רחבה:
In schools with cognitive tools, teaching, learning, and technology are more than blurred. They are integrated, and they are inseparable. No question arises about getting teachers to “use the computers.” With the practice of teaching and learning so deeply embedded in the rules, design, collaboration, schema, and feedback processes of the school, its capacity to function is only possible using those tools. When a school reaches this point, it is a self-organizing learning enterprise.
אבל באותה מידה שידענו, הרבה לפני שהתפרסמה הכתבה ב-eSchool News, שהאפקטיביות של המחשב בכיתה תלויה במורה, גם ידענו, הרבה לפני המילים היפות של ווסטון וביין, לתרץ את העדרם של הישגים מוחשיים. גם אם אני מסכים איתם, אני חייב להודות שמה שהם כותבים איננו שונה בהרבה מלהגיד "כשיבוא המשיח", ובערך אותו הדבר מבחינה יישומית.

תוויות: , ,

יום שבת, 6 במרץ 2010 

קצת חשיבה ביקורתית לא היתה מזיקה

בחודשים האחרונים אני מגיע למוסף של הארץ רק על כוס התה של שבת בבקר. לכן קראתי על סרטון הוידיאו "עודד המחנה" שכבר זכה לכמעט 40,000 צפיות ב-YouTube רק הבקר. למדתי שהעיתונאי אורי תובל מאד לא אהב את הסרטון. הוא טוען שהוא "גונב לנו את האינטרנט".

מדובר בסרטון שעל פניו נראה כפרסומת ליוזמה די נחמדה, ואולי אפילו נחוצה – אנשים (לרוב נשים) שמתקשים בחניית המכוניות שלהם בתל אביב יכולים לטלפן אל עודד שיגיע תוך דקות כדי לחנות בשבילם. הסרטון "משכנע" מפני שיש לו חזות חובבני. אבל החזות הזאת "מסתירה" שבעצם מדובר במבצע פרסום לבירה גולדסטאר המנוהל על ידי חברת מקאן-אריקסון. (מספר דקות של תכנית הבקר של ערוץ 10 הוקדשו למבצע הפרסום הזה, וקטע מהתכנית שמשלים כמה פרטים על המבצע גם נמצא ב-YouTube.)

בשנים האחרונות פגשנו נסיונות רבים לנצל את האינטרנט לעורר התעניינות במגוון נושאים ומוצרים. במבצעים כאלה טשטוש הגבולות בין אמת למתיחה די צפוי. לעתים קרובות מידע שמופיע באינטרנט תלוש מכל הקשר שיכול לעזור לנו לזהות את מקורותיו, ולכן קשה לנו לקבוע מה אמיתי ומה לא. אבל כזכור, כבר פגשנו מבצעים רבים ש-"ניגנו" על העמימות הזאת, ובגלל זה יש משהו מוזר בעלבון החריף של אורי תובל. תובל רועם על הנסיון להכשיל את הגולש התמים, על הרמאות:
זוהי רמאות לשמה. ולא בגלל שמישהו התחזה לעודד והציע שירות שלא קיים. מסבירים לנו בהתלהבות שמדובר ב"פרסום גרילה": פרובוקציה, שמסתירה שמדובר בפרסומת. אלא שעל הדרך, המפרסמים בזזו את המיזם האנושי היפה ביותר של זמננו: האינטרנט.
דבריו של תובל החזירו אותי בערך 15 שנים, לתקופה שבה היה אפשר לטעון שהאינטרנט שונה מכל אמצעי תקשורת שעד אז הכרנו. היו שציפו שהוא יתרום לאחוות עמים ולעזרה הדדית, ולכל דבר חיובי נוסף שאפשר לחשוב עליו, נוסח "כאשר כולנו נהיה מחוברים לא נוכל לשנוא". גם אז, כמובן, זאת היתה תמימות, אבל הטריות של הרשת אפשרה לנו להצדיק אותה. אבל היום? האם תובל באמת חושב שהאינטרנט נועד לשרת ערך נעלה מסויים, ולכן ניצול הציפיות שלנו למשהו בזוי כמו פרסומת הוא "גניבה"? הזעם של תובל איננו רק מפני שעובדים עליו, אלא כנראה שעובדים עלינו (או לפחות עליו) בצורה כל כך מוצלחת:
לכל גולש יש חיישנים פנימיים לזיהוי אמת, ובסרט של עודד, הפרסומאים לחצו על כל הכפתורים שיוצרים תחושת אמינות מושלמת. הסרט עוצב כתוכן גולשים לגיטימי. הם לא הבינו שיש משהו קדוש בתוכן כזה.
אבל זה בדיוק מה שפרסומות עושות. הן לוחצות על הכפתורים הנכונים. גם פרסומת סתמית לאבקת כביסה שבה עקרת בית נפעמת מנקיון הכביסה עם אבקה מסויימת לעומת אחרת לוחצת (או מנסה ללחוץ) על כפתורים. במקרה כזה, כמובן, אנחנו יודעים מלכתחילה שמדובר בפרסומת. אבל מה נגיד לגבי תכנית החדשות בטלוויזיה שאמורה לדווח על המתרחש בעולם אבל משלבת לתוך הדיווחים שלה "עדכונים" על מה שעתיד לקרות באותו ערב באח הגדול? האם אין גם כאן "גניבה" מפני שלכאורה מדובר בחדשות? והאם גם כאן אין משהו אפילו יותר "קדוש"?

לפני יותר מ-40 שנה ניל פוסטמן הגדיר את מטרת החינוך כפיתוח "מזהה זהל", crap detector, אצל התלמיד. פוסטמן הבין שגורמים רבים בחברה נלחמים על דעת התלמיד, ולרשות הגורמים האלה עומדות טכנולוגיות רבות שמסייעות במלאכת ה-"שכנוע". הוא האמין שבית הספר צריך לעזור לתלמיד להבין את הכוחות שמופעלים עליו כדי שהוא ישתחרר מהשפעות חיצוניות ויגבש דעה עצמאית משלו. זה היה נחוץ לפני 40 שנה, והוא נחוץ גם היום. אינני יכול לבוא בטענות כלפי חברת פרסום שמנצלת כל דרך אפשרית לקדם מכירות – הרי היא בסך הכל ממלאת את יעודה. אני כן יכול לקוות שמערכת החינוך תקדיש משאבים לפיתוח ה-crap detector שעליו פוסטמן כתב כדי שהתלמידים של היום, בניגוד לאורי תובל, לא ייעלבו ש-"גונבים" להם טכנולוגיה זו או אחרת, אלא פשוט יהיו ערים לדרכים שבהן מנסים לעבוד עליהם.

תוויות: ,

יום חמישי, 4 במרץ 2010 

האם יישאר בכלל משהו ללמד?

גוגל הודיעה השבוע על השקת תוספת חדשה לשירותי החיפוש שלה (כן, במקרה ששכחנו, בין כל יתר הכלים שהיא מציעה, גוגל גם מעניקה שירותי חיפוש). מעכשיו נוכל לסמן בכוכב תוצאות שמתקבלות מהחיפושים שלנו, וכאשר אי-שם בעתיד נערוך את אותו החיפוש התוצאה המסומנת תופיע בראש רשימת התוצאות. משהו דומה כבר קורה עם הסימניות שאנחנו מסמנים בגוגל – כאשר אנחנו מגיעים לדף שכבר קיים בתוך הסימניות שלנו הכוכב ליד "Bookmarks" בסרגל הכלים של גוגל מופיעה בצהוב. ועכשיו, עם התוספת החדשה לחיפוש, הדף שבחרנו מתוך רשימה של תוצאות יובלט בכוכב בראש הרשימה.

האם אנחנו צריכים את זה? מבחינתי האישית, אם וכאשר אני מגיע שוב לדף מסויים אני די מרוצה לגלות שכבר הכנסתי אותו לתוך הסימניות שלי. לפעמים זה גורם לי לרצות לקרוא שוב מאמר שאני כבר קראתי – הרי אם הוא היה מספיק מעניין כדי "לשמור" אותו, אז אולי הוא גם שווה קריאה נוספת. ולפעמים ההפך עשוי להיות נכון – אם אני מגלה שכבר קראתי דף מסויים, לא אצטרך לעשות זאת שוב (אם אני זוכר מה שכתוב שם). כך או כך, לא מדובר במשהו מרעיד עולמות, אלא בסך הכל במשהו מעניין, ואולי גם נחמד. אבל במקרה של השירות החדש של גוגל לא מדובר בסימניות, אלא בתוצאות של חיפוש שאנחנו מבקשים שיובלטו כאשר אנחנו עורכים שוב את אותו החיפוש. לשם מה אנחנו עשויים לרצות משהו כזה?

הבלוג ReadWriteWeb מעלה סברה מעניינת, ולצערי מאד משכנעת. במקום לסמן דפים בסימניות, או לזכור כתובת שאפשר להקליד לתוך תיבת הכתובת של הדפדפן, גולשים רבים נכנסים ישירות לגוגל, ושם עורכים חיפוש על האתר שאליו הם רוצים להגיע. מדובר בתופעה מוכרת, ונפוצה מאד. כאשר האתר המבוקש עולה בתוצאות, מקליקים על הקישור ומגיעים אליו. גולשים ש-"מחפשים" בדרך כזאת מתייחסים ל-WWW בצורה הבסיסית ביותר, כמעט "פרימיטיבית". אין כאן נסיון להכיר, קל וחומר להבין, את הסביבה. הווב נשאר סביבה מבלבלת ומאיימת. השימוש ב-"חיפוש" מהסוג הזה נובע מחוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכיר את מה שהדפדפן יכול להציע. חשוב להוסיף שבמקרים רבים מה שמחפשים בדרך הזאת הם דפים מוכרים שקל מאד להגיע אליהם. לפי ReadWriteWeb הכוכבים החדשים של גוגל הם סוג של יישור קו עם "שיטת" החיפוש הזאת. מעכשיו, אם גולשים מסמנים בכוכב את הדף הרצוי מתוך התוצאות שהם מקבלים, הם אפילו לא יצטרכו לגלול בתוך התוצאות – מספיק לערוך חיפוש על המונח הרצוי, והתוצאה המועדפת להם תופיע בראש רשימת התוצאות.

חשוב להדגיש (שוב) שחיפוש כזה איננו תורם להכרות מעמיקה או רצינית עם הסביבה האינטרנטית. הוא מתאים לאותם יעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע שוב ושוב, אבל לא מכירים דרכים אחרות לעשות זאת. אבל חייבים גם לשאול מה כל כך רע כאן. אפילו אם אני רוצה ללמד חיפוש כדי שאנשים יוכלו להגיע, באופן מהיר ועיל, למידע שהוא רלוונטי להם, אין זה אומר שהחיפוש צריך להיות קשה או מסובך. הגיוני לקבל בברכה כל כלי שמקל את הדרך אל מידע מבוקש – אפילו אם המחיר של זה הוא משתמשים שבכלל אינם מבינים את הכלים שבהם הם משתמשים.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates