לא רק נוסטלגיה
תוויות: בלוגים, כלי ווב 2.0
ההיסטוריה קצת מעורפלת אצלי, ואולי אני טועה בפרטים (לא שהם עד כדי כך חשובים). נדמה לי שבין היתר מיץ פטל זכה בפורום האישי מפני שהוא הפגין נוכחות רבה מדי בפורומים אחרים של אורט, ומישהו עלה על דרך מבריקה "לרסן" את ההשתתפות הזאת – לתת לו פורום משלו.
באותם ימים של גישוש והתנסות אינטרנטיים לא היו קווים ברורים שהפרידו בין קבוצת דיון חינוכיות לבין קבוצת דיון בנושאים תרבותיים כלליים. הפורומים של אורט ישבו תחת יחידת המו"פ, והיו מיועדים, בראש ובראשונה, לפעילויות חינוכיות. עם זאת, חלוצי אינטרנט רבים מצאו בית חם בפורומים האלה, והמו"פ לא חש צורך להגביל את הפעילות של הפורומים לפעילות בית ספרית בלבד. הערבוביה הנוחה שנוצרה בין חינוך לבין תרבות באופן כללי הביאה למצב שבו מיץ פטל, שכמעט מידי יום מילא את הפורום שלו בהגיגים ובקישורים מעניינים במגוון רחב של נושאים (וללא היבט חינוכי מוצהר), הרגיש בבית.
כמו עם הנסיון שלי בהשתלמות של משרד החינוך, הפורום של מיץ פטל היה בעצם בלוג. אם לדייק יותר, מה שמיץ פטל עשה עם הפורום שלו דומה מאד למה שבלוגרים עושים בבלוגים שלהם היום, או שאחרים עושים באמצעות חשבונות ה-Twitter שלהם. עם השנים הפופולאריות של פורומים ירדה ואת מקומם תפסו כלים המזוהים יותר עם Web 2.0, אבל ביסודו של דבר, התוצאה היא אותה תוצאה – מרחב קל לעריכה שבו אדם יכול לפרסם את התייחסויותיו למתרחש סביבו. נדמה לי שעם השנים למדנו שיש ערך מיוחד למרחב האישי. הפורום מהווה מרחב ניוטרלי בו אנשים יכולים להפגש, אבל לניוטרליות הזאת מחיר של העדר מיקוד ושל שייכות. לעומת הפורום, הבלוג איננו ניוטרלית, אלא מבטא את הגישה של בעל הבלוג ומאפשר לאחרים להשתתף בהתאם למיקוד שבעל הבלוג קובע. על אף ההבחנה הזאת, ברור שבפורום שלו מיץ פטל הצליח ליצור סביבה אישית שאנחנו מזהים יותר היום עם בלוגים מאשר עם פורומים.
אינני יודע כמה אנשים התמידו בקריאה/השתתפות בפורום של מיץ פטל במהלך השנים. אני הצצתי רק לעתים רחוקות (ונודע לי על סגירתו רק כאשר ידידים מסרו לי על כך). מיץ פטל עצמו איננו בוכה על סגירת הפורום, ונדמה לי שהיתר מאיתנו יכולים להסתפק בזכרונות חמים ומנה גדושה של נוסטלגיה לפני שאנחנו עוברים הלאה. בתגובה למאמרון אחר כאן, ובהקשר שונה, נדב ציין:
אבל מעבר להתרפקות הרגעית על תקופה שחלפה, יש עוד משהו שהסיפור של מיץ פטל יכול ללמד אותנו. בעידן של מרדף ללא הפסקה אחר כלים חדשים, הפורום של מיץ פטל היה אי של טכנולוגיה כמעט מיושנת. אריכות הימים שלו לא נבעה מאימוצם של חידושים טכנולוגיים, אלא פשוט מפני שלבעל הפורום היה משהו ייחודי להגיד, ולא מעט אנשים שמחו לקרוא את מה שהוא פרסם. לא יזיק לתקשוב החינוכי להפנים את מסר הזה.
הי ג'יי,
תודה על פוסט מעורר חשיבה .
בכל אופן , יש הבדל אחד בין אז להיום .
הפורומים המתוקשבים כמעט לא הגיעו לגבולות בית הספר אבל היום הבלוגים נכנסים יותר ויותר לגבולות ביה"ס או גזרת הכיתה. לצערנו, עד שהם ייכנסו לכל רוחב החזית כבר יגיעו זיקוקי דינור ( כלים מתוקשבים מהסוג הנוצץ) אחרים.
עמי סלנט
נשלח ע"י:
עמי סלנט | 28 דצמבר, 2010 11:58
לפעמים הרעיונות שעולים בראש קופצים כמה מדרגות קדימה ולפעמים רצים יותר מדי מהר.. אנחנו מקוות שבהמשך נלמד בעצמנו עד לאיזה גובה לקפוץ כדי שנרגיש בנוח בשלב הבא..
יום נעים!
נשלח ע"י:
אנונימי | 25 ינואר, 2011 15:25