יום שני, 23 באפריל 2012 

קצת פרספקטיבה – לטובתנו

חינוך הוא עסק. יתכן והמורה בכיתה איננו חש את בעובדה הזאת, אבל רבות מההחלטות שקובעות את הנעשה בכיתה מתקבלות הרחק מבית הספר, וללא קשר לשיקולים חינוכיים. התכנים של ספרי הלימוד, ואם אלה יהיו בפורמט מודפס או דיגיטאלי, אינן בידי המורה. כמו-כן, החלטות על המכשירים הדיגיטאליים שייכנסו לבתי הספר, ולשם מה אלה ישמשו, אינן מתחשבות, על פי רוב, בדעת המורים. לעתים קרובות המדיניות כלפי כל אלה נקבעת על ידי גורמים שאינם קשורים ישירות לחינוך, אלא תוך שיתוף פעולה בין פוליטיקאים, תורמים עשירים, וחברות גדולות. ולעתים קרובות השיקולים של הגורמים האלה מנותקים מחשיבה חינוכית ובמקום זה מונעים על ידי סדר יום "חברתי" מפוקפק והשאיפה להגדיל רווחים. כנס שנערך לפני שבוע באוניברסיטה של מדינת אריזונה מאד המחיש את המציאות העגומה הזאת.

ה-Education Innovation Summit היא התכנסות של רבים מהמי ומי של מה שאפשר לכנות "תעשיית החינוך". בין המשתתפים היו גם אנשי חינוך מן השורה, אבל עיון ברשימת נותני החסות לכנס (ששמותיהם מופיעים בגדול בדף הראשי של אתר הכנס) מבהיר, אם היו בכך ספקות, שלא החינוך, אלא הכסף, היה הגורם הקובע ברשימת המשתתפים. ג'ורג' סימנס, שהיה בין אנשי החינוך בכנס, אפיין את המשתתפים שהוא פגש שם בשני משפטים די מצמררים:
These people remake education. And they will do it on the principles of competition and markets.
סימנס מעוגן היטב בעולם ההשכלה הגבוהה, אבל הוא מעיד על עצמו שהוא רואה חיוב רב ביזמות נרחבת כדי לשנות את סדר היום החינוכי. לכן, הוא איננו רוצה לשלול כנסים כמו ה-EIS. עם זאת, מה שהוא ראה שם בהחלט הדאיג, למשל הנסיון של המשתתפים להגדיר "מורה טוב":
If a good teacher is one that prepares learners to succeed on standardized tests, then we’re in trouble. I encountered this odd conflict numerous times in the conference: on the one hand, the need for innovative and creative learners is promoted…but on the other hand, the metrics of reward in the system promote normalization. This isn’t a small contradiction – it’s a foundational flaw in the vision being promoted by advocates for policy change.
אודרי ווטרס לא השתתפה בכנס. היא כותבת שמלכתחילה היא חששה שהחינוך לא יהיה בו העיקר והיא העדיפה לשמור מרחק (והיו לה התחייבויות אחרות). בדיעבד היא מצטערת על כך, מפני שלא נוח לה לבסס את הביקורת שלה על הדיווחים של אחרים, כולל ציוצים ב-Twitter, כדי לסקור את מה שהתרחש בו. הדיווחים האלה בהחלט זעזעו אותה:
As for me, I honestly don’t know how to respond to the Tweets from the Education Innovation Summit other than sit here with my mouth agape, with a knot in my stomach, with my fists clenched, shaking with fury. I've hardly been able to think or write all week. Ah, artists. How fragile and useless we are.
ומה היה בציוצים האלה? מבחר ציוצים של כריס להמן, מנהל ה-Science Leadership Academy, בית ספר למדעים מאד מוערך בפילדלפיה, יכול להסביר את התחושה הכבדה של ווטרס ושל סימנס. להמן דיווח על הרצאתו של אדריאן פנטי, לשעבר ראש העיר של וושינגטון הבירה. לפי להמן:
Fenty actually said, "If we fire more teachers, we can use that money for more technology." Wow.
אם לתמימותנו חשבנו שהתנופה לתקשוב אצל אנשי העסקים האלה נועדה לשפר את החינוך, אמירה כמו זאת של פנטי יכולה לעזור להעמיד אותנו על טעותנו. ציוץ נוסף של להמן, בו הוא מביע חשש אמיתי, ממקד את הנקודה הזאת עוד יותר:
This is what scares me - those who do not believe in schools will use edu-tech-speak to dismantle the things we hold most dear.
בין הדוברים המרכזיים בכנס היה ג'ב בוש, מושל מדינת פלורידה לשעבר ואחיו של נשיא ארה"ב לשעבר. בוש הוא יושב הראש של גוף בשם הקרן למצויינות בחינוך, אם כי לא ברור לאיזו מצויינות הקרן הזאת מתכוונת. בציוצים שלו להמן מתייחס לכמה מהגיגיו של בוש בכנס:
Jeb Bush has said: a) he does not read edu research. b) he does not care about anything that is not a test score. Problematic.
Jeb Bush's vision for edu is based on the notion that we all end up compliant to our bosses, not that our kids become citizens.
מה אפשר ללמוד מכל זה? נדמה לי שכבר ציינתי את זה פעמים רבות, אבל כנסים כמו זה שעליו ווטרס, וסימנס, ולהמן מדווחים מחדדים את העניין: הקואליציה הרעועה בין אנשי חינוך שמבקשים לקדם את התקשוב לבין אנשי עסקים שלהם לכאורה אג'נדה דומה, בעייתית ביותר. סימנס כותב:
I really only have one point of advice for educators: become informed about the startup and the corporate activity in education. The language of innovation at the summit was firmly rooted in capital. I’ve already stated that I find much appealing about entrepreneurship (i.e. startup, not large corporations). But even then, the money-focus of innovation was jarring. Students were rarely mentioned (some of the startups on the showdown did a good job of this, however). Teachers and educators were most often referred to negatively. This myopic focus on capital and innovation is disconcerting.
סימנס כותב שיש לו רק עצה אחת, אבל הוא בכל זאת לא מסתפק בה. לקראת סיום המאמרון שלו הוא מחדד את ההבדל בין הרעיונות שמנחים את הפעילות החינוכית שלו לבין הדגש ה-"חינוכי" של אנשי העסקים שהוא פגש בכנס:
The concepts that I use to orient myself and validate my actions were non-existent on summit panels: research, learner-focus, teacher skills, social pedagogy, learner-autonomy, creativity, integration of social and technical system, and complexity and network theory. Summit attendees are building something that will impact education. I’m worried that this something may be damaging to learners and society while rewarding for investors and entrepreneurs.
כריס להמן משתמש בפחות מילים כדי להביע תחושה דומה. במקום להביע חשש, דבריו הם זעקה:
Educators - if you don't see that there is a billion dollar industry wanting to take over schools using tech as the Trojan Horse, wake up.
יש לי לא מעט חששות בנוגע לכוונות ה-"חינוכיות" של אנשי עסקים בישראל שמבקשים לקדם את התקשוב בבתי הספר שלנו. המונחים השגורים אצלם דומים לאלה השגורים אצלנו, ובטווח הקצר שנינו דוגלים בקידום התקשוב והדיגיטאליות בבתי הספר. עם זאת, בכלל לא ברור אם קיימת חפיפה בין המטרות לטווח הארוך של שני המחנות. אבל אפילו אם לעתים קרובות מדי המתרחש בחינוך בארה"ב הוא סימן לעתיד להתרחש גם אצלנו, לעת עתה מצבה של הקואליציה בין החינוך לבין העסקים בישראל הרבה פחות גרוע מאשר שם.

תוויות:

יום רביעי, 18 באפריל 2012 

אני נשבע שכתבתי את זה בעצמי

הודות להמלצה של עודי מלכה ברשת שלובים, הגעתי לכתבה מרתקת באתר של דה מרקר (תרגום של כתבה שהופצה באמצעות רויטרס) על נסיונות לבנות יישום שיוכל לבדוק, ולציינן, חיבורים של סטודנטים. (מעניין לציין שמשום מה הכתבה בדה מרקר מלווה בצילום של מורה-רובוטית יפנית בשם סאייה שאמורה ללמד תלמידי כיתות יסוד. הופעת הבכורה של סאייה לעיתונות, אם אינני טועה, היתה לפני חמש שנים. אין קשר בין הרובוטית הגשמית הזאת לבין היישום-הרובוטי בכתבה שבודק עבודות.)

ממבטם של סטודנטים, בעיית מטלות הכתיבה היא פשוטה: צריכים לכתוב (ותוך כדי כך לשמור על כללי כתיבה נכונים, ונוקשים). אבל אפשר להגיד שזאת בעיה נקודתית עבור כל סטודנט ומשימות הכתיבה היחסית מעטות שהוא מקבל. ממבטם של המורים, מדובר בבעיה מצטברת. מארק שרמיס, דיקן הסטודנטים של בית הספר לחינוך של האוניברסיטה של אקרון (במדינת אוהיו), מתאר את ממדי הבעיה:
אם אתה מורה בתיכון ואתה נותן מטלת כתיבה, תלך הביתה עם 150 מאמרים ותצטרך עזרה.
יש היסטוריה לשאיפה לבדיקה אוטומטית של עבודות של סטודנטים. עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת קיוו לרתום את המחשב למשימה. אבל המחשבים של אז לא היו מסוגלים לעמוד בה. מאז, הטכנולוגיה התקדמה מאד, כך שכבר היום אפשר להיעזר ב-Intelligent Essay Assessor המשווק על ידי חברת פירסון (כן, אותה חברה ששולטת בשוק ספרי הלימוד) בעל תכונות מאד מרשימות:
הוא יכול לנתח מאמר בתוך שניות ולזהות שגיאות איות, דקדוק, ארגון ותכונות אחרות כמו גם לעודד את התלמידים לבצע תיקונים. התוכנה סורקת מילות מפתח ומנתחת דוגמאות סמנטיות, ופירסון מתפארים בכך שהיא "יכולה 'להבין' את המשמעות של טקסט בדיוק כמו קורא אנושי".
כל זה טוב ויפה. בודק עבודות רובוטי בוודאי יקל על מורים ומרצים המוצפים בעבודות שמחכות לקריאה ולקבלת ציון. אבל נדמה לי שהשאיפה לייעל את הבדיקה מפספסת בנקודה אחת קטנה, אם כי די משמעותית. על פי רוב, כתיבה "מניחה" גם קריאה. אנשים כותבים מפני שהם מצפים, ואפילו רוצים, שמישהו יקרא את מה שהם כותבים. הכתבה מצטטת את תומס ג'ן, מנהל תכנית הכתיבה של הרווארד, שמעלה את הנקודה הזאת:
ג'ן אמר שהוא חושש שתלמידים יוותרו על הניסיון ליצור מטאפורה יפיפיה או אנלוגיה מלאת מחשבה עליה לא חשבו מעולם אם הם ידעו שהמאמרים שלהם לא נקראים, אלא נסרקים במשך שניה על ידי תוכנת מחשב. "אני רוצה לדעת שאני כותב לקורא אמיתי, בשר ודם, שמתרגש לשמוע את המילים שעל הדף", אמר ג'ן, "ואני בטוח שכך מרגישים גם ילדים".
לטעמי הוא צודק, אבל איננו מדגיש את הנקודה הזאת מספיק. יש הבדל עצום בין כתיבה לשם ציון, לבין כתיבה כדי ליצור קשר עם קורא. באמצעות בודק רובוטי ניתן להקל על עבודת המורה, אבל תוך כדי כך גם מעבירים מסר לסטודנט: אתה מבצע תרגיל; מטרת הכתיבה שלך היא קבלת ציון; הכתיבה שלך איננה מעניינת אף אחד. ספק אם זה המסר שמערכות חינוך, אם בבתי הספר או באקדמיה, רוצות להעביר לסטודנטים. סביר מאד להניח שיישום מחשבי מסוגל לבחון אם הסטודנט מיקם את הפסיקים שבמשפטיו במקום הנכון, או לוודא שהתחביר שבחיבור תקני. אבל אפילו אם הוא יכול להבין את תוכן החיבור (ויתכן שנגיע גם לזה), ספק אם הוא יוכל להוות אוזן קשבת לכותב עצמו.

בימים האחרונים גם אודרי ווטרס התייחסה לנושא הזה (איזה מזל שהפעם בדקתי את הבלוג שלה לפני הפרסום). היא מקשרת לכתבה ב-Inside Higher Ed על הנושא, וגם למחקר של שרמיס שכנראה מראה באופן משכנע שהמחשב מסוגל לבדוק כתיבה של סטודנטים לא פחות טוב מאשר מורה (הפעם לא קראתי את הכל). לווטרס נסיון בהוראת הכתיבה (ברמה אקדמית) והיא מבינה שרצוי להקל על המורים:
And oh, the labor. Grading essays – whether in comp or in other writing-heavy classes – is incredibly time-consuming. That makes the move to robot graders one of efficiency, time- and cost-savings. Grading essays is also incredibly grueling intellectually, I’d argue, as giving meaningful feedback on student writing (and by extension on student thinking) is hard work.
אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה להקל היא בדיקה באמצעות מחשב. בעבר (אולי הרחוק, אבל בוודאי גם הלא כל כך רחוק) המשמעות של "ללמד כתיבה" היתה להנחות סטודנטים בשימוש בתבנית הסטנדרטית של בניית פיסקה. כתיבה "טובה" לא חרגה מהתבנית. היום יש תכניות כתיבה שמבקשות לפרוץ את התבנית הזאת ולגרום לסטודנט לחשוב על מה שהוא רוצה שמישהו אחר יבין. ווטרס כותבת:
College-level writing requires critical reading. It requires critical thinking. It requires tackling a “question at issue” for the community you’re a part of – whether that’s the class or the university at large. It requires thinking about assumptions – of the writer and the reader. It requires taking the reader carefully through the logic of the argument, building connections throughout the essay so that a writer’s claims are supported by reasoning throughout. It means revising. It means rethinking. It means rewriting. It is a process, not a product.
עבור סטודנטים רבים מדי הכתיבה למטלות בית ספריות רחוקה מלהיות "תהליך". היא נתפסת כחובה שאיתה צריכים ליישר קו, כתבנית שבה צריכים לעמוד. היא בוודאי איננה משהו שעושים מתוך רצון. ורצוי, כמובן, לכתוב כמה שפחות. לעומת זאת, בפייסבוק ובצ'ט, ובמסגרות חברתיות נוספות, כותבים המון. מחקרים לא מעטים מוסרים לנו שהיום, בעקבות צמיחת כלי המדיה החברתיים, מתרחשת פריחה של ממש בכתיבה. אם היכולת להביע את עצמנו וליצור קשר עם הזולת הן מטרות מרכזית של הכתיבה, נדמה לי שהיה כדאי למערכות החינוך ללמוד מההצלחות של המדיה החברתית, במקום לחפש דרכים להשניא את הכתיבה עוד יותר על הסטודנטים.

לקראת סיום מתבקש לכתוב משהו כגון: סביר להניח שכאשר כלים לבדיקה רובוטית של הכתיבה של סטודנטים ייכנסו לשימוש, הסטודנטים ימצאו דרכים ליצור יישומים שיכינו את הכתיבה שלהם באופן אוטומטי. הבעיה של משפט כזה נמצאת בקביעת הזמן. כתבתי בלשון עתיד, אבל צריך היה לעשות זאת בלשון עבר. עוד ב-2005 שלושה סטודנטים ב-MIT תכנתו מחשב לחבר מאמר מדעי. באמצעות המחשב הם "כתבו" שני מאמרים מדעיים באמצעות שליפת מילים מתוך מאגר מילים "מדעיות" שהם בנו ושילובן לתוך מחולל משפטים ופיסקאות ששמר על כללי התחביר. כפי שהסביר אחד הסטודנטים:
We were tired of getting these e-mails from these conference people, so we thought it would be fun to write software that generates meaningless research papers and submit them.
התוצאה היתה מרשימה מאד, אם כי אולי בזכות תסמונת בגדי המלך החדשים – לא כל כך נעים להודות שלא מבינים שום דבר. אחד משני המאמרים שהוגשו להשתתפות בכנס התקבל.

המאמרים של הסטודנטים היו, בסך הכל, מתיחה. בדרך כלל נהוג להסביר את ההצלחה שלהם בנכונות של רבים בקהילה המדעית להתרשם מדברים שנשמעים נכונים, גם אם הם בסך הכל ג'יבריש. אבל מי יודע – אולי דווקא גם הסטודנטים נפלו בפח, והמאמר שלהם התקבל לכנס מפני שהוא לא רק נוצר, אלא גם נבדק, באמצעות מחשב, והמחשב הוא זה שהסיק שהכל תקין.

תוויות: ,

יום שני, 16 באפריל 2012 

במקרה ששואלים למה זה מתקדם כל כך לאט ...

שנת הלימודים הנוכחית עברה מאד בשקט בבלוג של בריאן קרוסבי. לפי הספירה שלי, עד עכשיו התפרסמו בו רק שמונה מאמרונים. לשם ההשוואה, בשנת הלימודים 2009-2010 התפרסמו בו כ-40 מאמרונים, ובשנת הלימודים השלמה הראשונה לבלוג, 2006-2007, התפרסמו בן בערך 120 מאמרונים. מה אפשר להסיק מזה? אין ספק שלפחות באופן חלקי, ה-"שקט" הזה הוא פונקציה של עייפות החומר – קשה להתמיד בכתיבה במשך תקופה ארוכה (אני מאד מודע לעובדה הזאת). בנוסף, בשלב מסויים נושאים שבעבר נראו חדשים ומרגשים, ולכן ראויים להתייחסות, נעשים נדושים ופחות מעניינים (לפחות למי שכותב עליהם). אי-לכך, זה איננו צריך להפתיע שכתיבתו של קרוסבי לבלוג שלו נעשתה דלילה יותר.

חשוב להדגיש שקרוסבי הוא יותר מ-"רק" בלוגר חינוכי ותיק ומוערך. רבים מהבלוגרים החינוכיים שמתמידים בכתיבה עוסקים בעיקר בצד הרעיוני של התקשוב בחינוך. לעומתם, קרוסבי הוא מורה בכיתה, והבלוג שלו מהווה צומת שבו גישתו החינוכית פוגשת את המתרחש בכיתה שלו. הוא כותב על הנסיון האישי שלו ומאפשר לנו לראות כיצד ניתן להשתמש בתקשוב כדי ליצור חוויות למידה אמיתיות עבור תלמידיו. רוב תלמידיו באים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, אבל בניגוד לבתי ספר הצ'רטר שרואים את תפקידם הכמעט בלעדית בשיפור הישגי התלמידים במבחנים סטנדרטיים, קרוסבי מקפיד ליצור סביבה שתעורר אצלם סקרנות ואת הרצון ללמוד. הוא איננו מהסס לנסות כלים חדשים ולבחון כיצד אלה יכולים לתרום להוראה וללמידה, והוא גם איננו מסתיר מקוראיו את הבעיות או את הכשלונות בהם הוא לפעמים נתקל. נכונותו להתנסות, והדיווחים הכנים שלו על הנסיונות האלה, הופכים את הבלוג שלו ממש לנכס.

כזכור, השנה הבלוג שלו די רדום. במאמרון מהשבוע קרוסבי מנסה להסביר למה. ומתברר שמעבר לעייפות החומר, או העובדה שאין הרבה חדש תחת השמש החינוכית-תקשובית, יש סיבה משמעותית מאד לשקט הזה. הוא כותב שבשנים קודמות הוא הצליח להשתחרר מהדפוס של מורה יודע-כל ובמקום זה הפך ל-"לומד ראשי" בכיתות שלו. וכאשר הוא תיפקד כך, זה השתקף על הנעשה בכיתה:
Learning involved every subject and students were more self motivated to do quality work because the work was more creative and was usually published online for all to see ... so it better be good. (And note that direct instruction was not and never will be abandoned, just more opportunities for students to build knowledge, use and share what they know and learn in creative ways).
אבל דברים השתנו. היום האוטונומיה לפעול לפי הבנתו נעלמה כמעט לגמרי, ובמקומה המערכת מכתיבה מה צריכים ללמוד, וכיצד ללמוד אותו. פשוט אין זמן לפרויקטים היצירתיים שפעם יצרו את האווירה הטובה שבכיתה. קרוסבי כותב שהמודעות שלו למציאות החדשה הזאת התחדדה אצלו לאחרונה דווקא כאשר כן היה קצת זמן כמו בעבר. כשהוא ניצל את הזמן לפעילות מהסוג הישן הוא הבחין במתרחש אצל תלמידיו:
Their excitement, focus and requests to work extra outside of school on their research reminded me what we had been onto previously. We didn’t have this new pedagogy down to perfection, but we were well on our way, and with some support we would be even closer to being there now (not that you would ever get to perfection mind you).
על אף הרצון לעסוק בפרויקטים תקשוביים שבהם התלמידים אוספים מידע וחוקרים נושאים ברשת, השנה קרוסבי לא הרגיש שהוא יכול להקדיש זמן לפרויקטים כאלה, וזה משום שהוא דואג לתלמידיו. בעבר, כשהיה זמן לפרויקטים, היה גם זמן לטפל בהתנגות נאותה וזהירה ברשת. אבל עכשיו אין, והוא חושש שאם הוא "ישחרר" את תלמידיו לרשת בלי ההכנה המתאימה לכך, עשויים להיווצר מצבים בעייתיים ומסוכנים, והוא איננו מוכן לקבל על עצמו את האחריות הזאת.

נוצר מצב שבו הדרישה של המערכת להספיק "חומר" ולהכין את התלמידים למבחנים מגבילה יותר מאשר רק הזמן הפנוי לפרויקטים מעניינים. היא גם מצמצמת את ההזדמנויות של תלמידיו לרכוש ידע ונסיון חשובים על התנהגות נכונה ברשת, שהם דווקא בין הנושאים שבאמת קרובים לליבם של קובעי המדיניות החינוכית. התוצאה בלתי-נמנעת:
The almost total lack of autonomy because of a daily schedule designed by my administration that only includes reading, writing and math ... and most taught with prescribed programs or specific direct instruction pieces that MUST be included literally leave no time.
והוא מוסיף שהלהט כלפי הלמידה שבעבר אפיין את תלמידיו איננו מתפתח אצלם עכשיו.

קרוסבי כותב על הנסיון של עצמו, אבל הוא מציין שהוא מבחין בתחושות דומות אצל מורים אחרים, עמיתים ברשת. הוא מקשר לבלוג של ליסה פריסי, בלוגרית חינוכית ותיקה עם נסיון רב בתחום התקשוב, שכותבת דברים דומים. גם פריסי ממעטת לפרסם מאמרונים בבלוג שלה השנה. לפני מספר שבועות היא כתבה שזה מפני שלא התרחשו דברים מלהיבים או חדשניים בכיתה שלה שעליהם כדאי לכתוב. תכניות בקריאה ובמתמטיקה שדורשות ממנה להצמד ללוח זמנים קצוב ונוקשה (ואפילו מכילות הנחיות מדוייקות על מה להגיד בכיתה וכיצד צפוי שהתלמידים ישיבו) נוגסות לתוך הזמן שפעם עמד לרשותה לפרויקטים מעניינים ומהנים. אחרי שפריסי מונה את הדרישות השונות שבהן עליה לעמוד היא מסכמת:
So together, that's three and a half hours. Add in one hour for lunch, and forty minutes for art, music, or physical education, and I am left with one hour a day for all the fun stuff. It used to be the whole day was fun. Now it's not.
היא מוסיפה שתלמידיה שחוקים, ושהיא עצמה איננה יכולה להמשיך כך. היא מקדישה יותר מדי שעות כל יום לדברים שהיא יודעת אינם הדברים החשובים. בסיום המאמרון שלה היא מונה מספר פעולות שעל אף דרישות המערכת היא מתכוונת לבצע. האחרונה מאלה: שהיא שוב תהנה מללמד. היא מסכמת:
And I am determined not to let the government, administrative initiatives, and test scores to let me veer from that goal.
נותר לנו לקוות שהיא תצליח. עם זאת, העדויות של קרוסבי ושל פריסי עוזרות לנו להבין שאם התקשוב איננו מצליח לחולל את השינוי הפדגוגי בחינוך שרבים מאיתנו מייחלים לו, הטכנולוגיה עצמה היא כנראה רחוקה מאד מלהיות הגורם הראשי לכך.

תוויות: , ,

יום שבת, 14 באפריל 2012 

זה פשוט איננו מספיק

לפני כחודש וחצי, באתר האינטרנט של עיתון של העיר לאס ואגס, הופיעה כתבה מפרגנת מאד על בית ספר צ'רטר בעיר שמחלק מכשירי iPad לכל תלמידי בית הספר. הכתבה מכילה את כל האמירות שלמדנו לצפות להן בכתבות מהסוג הזה. מפי מנהלת הפרויקט (אינני בטוח שהיא מנהלת בית הספר) אנחנו לומדים ש:
The world has changed; the expectations in the workforce have changed.
וגם:
In the six months since its technology infusion, EKA has become a model of what the classrooms of the 21st century might look like.
וכמו תמיד, על הקלות שבה התלמידים מתרגלים למכשירים החדשים, מפי אותה מנהלת:
It’s like second nature for the students,” she said. “They’re open to trying this and they’re used to this multimedia access."
וציטוט נוסף מאותה מנהלת, אמירה שהפכה לנדושה:
Technology is used to enhance the learning. … A (printed) textbook gives one person’s view (of a subject). When students use multiple sources, they get a global view.
ואמירה די צפויה מאחת המורות:
With iPads, they’re engaged and using them in a learning capacity. Students aren’t confined to doing a report or making a poster; they can create movies, songs and presentations.
נדמה לי שהאמירות האלו יכלו להופיע בכל אחת מהכתבות הנלהבות שהתפרסמו על תהליכי ההצטיידות הטכנולוגית של אין ספור בתי ספר בעשור האחרון. אין זה אומר שהן אינן משקפות תהליכים אמיתיים שמתרחשים בבית ספר ספציפי, אבל עם השנים, קשה כבר להתלהב מהן. רבים כבר מבינים שבמוקדם או במאוחר התקשוב ייעשה לחלק בלתי-נפרד מהנוף החינוכי, ואולי בגלל זה כבר אין סיבה לקשט את התהליך בהצהרות מפוצצות על השפעתו.

וזה מביא אותי לתגובתו של ויל ריצ'רדסון לכתבה. לפני שבוע ריצ'רדסון סקר את הכתבה (רק דרך הבלוג שלו נודע לי אליה), והמאמרון שלו די קוטל את הנסיון שמתואר בה. הוא מצטט את אותו המשפט שציטטתי למעלה, אבל מביא גם את שני המשפטים שמופיעים אחריו:
The world has changed; the expectations in the workforce have changed.... You can’t even work at a McDonald's without using a touch screen.... If we don’t change how we teach, it’s a disservice to our kids.
וזה מאפשר לו להביע את אכזבתו כלפי מה שבית הספר עושה. הרי, אם הסיבה שתלמידים צריכים להשתמש במכשירי iPad בבית הספר היא כדי שהם יידעו לתפעל מסכי מגע בעבודה שלהם במסעדת מקדונלדס, קשה להגיד שאלה "מיומנויות המאה ה-21" שריצ'רדסון מייחל להן.

בצורה דומה, ריצ'רדסון ממשיך לצטט מהכתבה את הציטוט השני שהבאתי מהמנהלת:
"It’s like second nature for the students," she said. "They’re open to trying this and they’re used to this multimedia access."

Students use the iPads to access educational websites and applications as well as electronic textbooks. They use the iPad to take notes and the tablet’s camera to photograph whiteboards filled with teacher’s lessons and chemistry formulas. Some even record lectures using the iPad’s digital voice recorder or video camera, referring to them when they review for tests.
ולזה הוא מגיב, באופן די צפוי, בהעדר התלהבות מוחלט. ריצ'רדסון רוצה להתרחק מהרצאות פרונטליות ומהעתקת הלוח. השימוש במכשירי iPad כדי להקליט הרצאה, או כדי לצלם את הלוח, נחשב אצלו, באופן די מובן, כניצול כושל של הכלי. אין כאן שינוי בדרכי הלמידה וההוראה שהוא היה מקווה (אולי אפילו מצפה) לראות.

והקש ששובר את גב הבלוגר? כותב הכתבה מוסר לנו שאנשי חינוך משוכנעים שיש פוטנציאל עצום ב-"חינוך דיגיטאלי", אפילו אם עדיין לא הוכח שהוא משפר את הישגי התלמידים. הוא מוסיף שמורים טוענים שמשחקים חינוכיים ויישומים חזותיים יכולים להפוך את הלמידה למהנה, וגם עוזרים לשמור על הקשב של התלמידים. וזה, כמובן, צריך להביא לשיפור בציונים במבחנים. לזה ריצ'רדסון מגיב:
Learning = better test scores. And so it goes...
אני, כמובן, די מזדהה עם הביקורת של ריצ'רדסון. הרי מצד אחד אין שום דבר חדש כאן, ומצד שני, מתוך הנסיון להשמע כמחדש, נוצר הרושם שבסך הכל הטכנולוגיה החדשה ממשיכה לשרת את הפדגוגיה הישנה. יש מידה לא קטנה של צדק בשאלות כגון: כל הטכנולוגיה הנהדרת הזאת רק כדי להשיג ציונים טובים יותר במבחנים סטנדרטיים? האם אנחנו באמת כל כך חסרי מעוף?

אבל. (כל מי שידע שאיזו "אבל" תציץ כאן, שיצביע!) אינני מטיל ספק בכך שבעיני ריצ'רדסון הטכנולוגיה משנית ללמידה, ולכן כואב לו לקרוא כתבה שלכאורה שם דגש הרבה יותר חזק על הטכנולוגיה מאשר על הלמידה. אינני מרבה להתלהב מבתי ספר צ'רטר, ושמח (לפחות כמו ריצ'רדסון, אם לא יותר ממנו) למצוא בהם פגמים. אבל מצאתי בכתבה על בית הספר בלאס וגאס מספר משפטים שרמזו על גישה חינוכית אחרת מאשר זאת שמעציבה את ריצ'רדסון. בכתבה אנחנו לומדים, למשל, שכבר מפתיחתו לפני כ-10 שנים בית הספר:
has used its academic flexibility to institute a project-based learning method, where students create projects — presentations, plays, dances and dioramas — to demonstrate their knowledge.
קשה למצוא פגם בגישה כזאת. ואפילו אם מדובר בקלישאה, הציטטה הרביעית שהבאתי למעלה, עם הדגש על הגישה למקורות רבים, היא מסוג הדברים שבדרך כלל עשויים למצוא חן בעיני ריצ'רדסון. זאת ועוד: בחודשים האחרונים מספר לא קטן של כתבות התפרסמו בעיתונים מכובדים (כולל סידרה שלמה בניו יורק טיימס) שהטילו ספק בכדאיות של טכנולוגיות חדישות בבתי הספר. אפילו אם הכתבה על בית הספר בלאס וגאס איננה מיישרת קו לחלוטין עם הגישה שריצ'רדסון היה רוצה לראות, היא חיובית יותר מאשר רבות אחרות.

לקראת סיום המאמרון שלו ריצ'רדסון מביע את אכזבתו:
But I also know that if we keep allowing stories like these to set the bar for change, we’re shortchanging our kids. It’s yet another example of conflating teaching and learning, of not fully understanding the shift to self-directed, personal learning that technology and the Web support. Transformation in this sense means shifting the balance of power to the learner. And I know that starts way before we put a piece of technology in a kid’s hands.
שוב, אני שותף לתחושה הזאת, ובכל זאת אני תוהה מה היה בכתבה על בית הספר בלאס וגאס שעורר אצלו תגובה כל כך חריפה. נדמה לי שהתשובה איננה נעוצה בכתבה עצמה, אלא בכך שככל שהתקשוב חודר לתוך מערכות חינוך אנשים כמו ריצ'רדסון, ששנים רבות מבקשים לגייס את התקשוב כמנוף לחינוך אחר, מגלים שהוא איננו משפיע על החינוך כפי שהם קיוו. יש הישג טכנולוגי אדיר, אבל למרבה הצער, במקום שהטכנולוגיה תמנף את החינוך לכיוונים חדשים, היא מחזקת את הקיים. אם לפני מספר שנים היה אפשר לחשוב שקיים ברית בין הגישות השונות שמצדדות באימוץ התקשוב בתוך בתי הספר, היום המאבק לתקשוב נראה כמוכרע, אבל השינוי החינוכי לא בא. השותפות בין חסידי הטכנולוגיה לשם ההוראה המסורתית לבין אלה שגייסו אותה כדי לחולל שינוי מתפרקת. בית הספר בלאס וגאס נראה לי כלא פחות טוב מרבים אחרים שבעבר הלא רחוק זכו לתשבחות מאנשים כמו ריצ'רדסון, אבל היום הוא כנראה מסמל את המיטב שאפשר לקוות לו בלי שינוי חינוכי משמעותי. וזה איננו מספיק.

תוויות:

יום חמישי, 12 באפריל 2012 

OLPC ו-IDB - עוד פעם אחת

לא פעם, כדי שאפשר יהיה לכתוב (או ליתר דיוק, לסיים לכתוב) מאמרון, אני צריך לחסום את ערוצי המידע שזורמים אלי. כמובן שבמידה לא קטנה זה מפני שעלי להתמקד במטרה, ומידע רב ומגוון (ומעניין) תמיד מצליח להסיח את הדעת. אבל יש עוד סיבה: רבים מהנושאים שעליהם אני כותב זוכים להתייחסויות רבות בבלוגוספירה החינוכית, וכמה מההתייחסויות האלו מופיעות תוך כדי הכתיבה. אמנם נכון שאין התחלה או סוף בסיברספייס, אבל מאמרון יחיד צריך להתחיל בנקודה כלשהי, וגם להגיע לסיום. אם אני מרשה לעצמי להמשיך לאסוף עוד ועוד התייחסויות על נושא מסויים, אני גם נותן לעצמי תירוץ לא לסיים את הכתיבה. (לפני 13 שנים התייחסתי [באנגלית] למקרה קלאסי של הבעיה הזאת.)

כל זה על מנת להסביר (או לתרץ) למה אני חוזר כאן לנושא ה-OLPC, והמחקר על פרויקט ה-OLPC בפרו שעליו כתבתי רק אתמול. אתמול בלילה, אחרי פרסום המאמרון, עיינתי בקורא ה-RSS שלי, ושם מצאתי שאודרי ווטרס גם התייחסה למחקר. ווטרס היא בעיני בין הבלוגרים המעניינים ביותר בתחום התקשוב החינוכי, והיה לי חשוב לקרוא את מה שהיא כתבה. עלי להודות שלא הופתעתי מדבריה, וגם שמחתי לראות שדעתה דומה מאד לשלי (גם מזה לא הופתעתי, היות ובאופן די טבעי, או אפילו באופן בלתי נמנע, אנחנו נוטים לקרוא את דבריהם של אנשים שאיתם אנחנו מסכימים). ראיתי לנכון להביא כמה מההתייחסויות שלה שלטעמי מוסיפות להבנת הנושא.

ווטרס מקשרת לשתי כתבות על המחקר. כצפוי, שתיהן מדגישות (במידה לא קטנה של סיפוק, ואפילו של שמחה), שהשימוש במחשבים הניידים לא הביא לשיפור בתוצאות במבחנים במתמטיקה ובכישורי שפה. (מעניין שבתחילת הכתבה ב-Mashable מציינים שמדובר במחשבים של פרויקט ה-OLPC, אבל לקראת סיום האותיות האלו מתחלפות ב-NCLB, שהן ראשי התיבות של No Child Left Behind. תכנית ה-NCLB היתה תכנית של ממשל בוש שביקשה להביא את כל תלמידי ארה"ב להישגים לימודיים. לא היה לה קשר ישיר למחשבים. עורכי Mashable כנראה פשוט התבלבלו, אולי מתוך התלהבות להראות את הסדקים ב-OLPC). ווטרס מסכמת את רוח הכתבות במשפט:
So while the OLPC project might have been a good idea, so the story goes, it is not a good investment.
ווטרס מסמיכה שמדובר ברעיון טוב, אבל היא איננה מסכימה שהמחקר הזה מראה שמדובר ברעיון שנכשל. היא מציינת שהיום מספר חברות משווקות מחשבים ניידים זולים, כך שה-OLPC איננו השחקן היחיד בשוק הזה. (היא יכלה גם להוסיף שהיוזמה של ה-OLPC דרבנה את החברות האלו לפתח מכשירים זולים.) אבל ווטרס מוסיפה שהתמונה הכללית של הכנסת כלים דיגיטאליים לשדה החינוך השתנתה מאד מאז תחילת תכנית ה-OLPC בשנת 2006, בעיקר בגלל המספר העצום של טלפונים סלולאריים מתקדמים שנמצאים בידי רבים בעולם, כולל במדינות המתפתחות. היא מציינת שזמינות המכשירים האלה מחייבת את ה-OLPC להציע מכשיר עם יותר מאשר רק גישה למידע והתחברות לאינטרנט.

חשוב יותר, ווטרס מצטטת את הצהרת הכוונות של הפרויקט (לא מצאתי תאריך להצהרה הזאת, אבל היא לפחות מנובמבר 2008):
We aim to provide each child with a rugged, low-cost, low-power, connected laptop. To this end, we have designed hardware, content and software for collaborative, joyful, and self-empowered learning. With access to this type of tool, children are engaged in their own education, and learn, share, and create together. They become connected to each other, to the world and to a brighter future.
והיא מבהירה:
No mention of improving standardized test scores in there, you'll notice. No talk of "student achievement." "The best preparation for children," according to the OLPC website isn't test prep. It is "to develop the passion for learning and the ability to learn how to learn."
הבנק להתפתחות אינטר-אמריקני (ה-IDB), וגם המערכת החינוכית של פרו, רשאיים, כמובן, לבדוק אם ההישגים של התלמידים של פרו השתפרו בעקבות השימוש במחשבים שהם קיבלו דרך ה-OLPC, אבל צריך להיות ברור שביסודו של דבר לא זאת היתה המטרה של התכנית.

ווטרס מעלה נקודה חשובה ביותר בנוגע להעדר הכשרת המורים כחלק אינטגראלי של פרויקט ה-OLPC. היא מציינת שהפרויקט דוגלת בחינוך בעל "פולשנות" מינימלית (minimally invasive education), וזה משני טעמים. מבחינה פוליטית, הוגי התכנית מבקשים לנתק את עצמם מההיסטוריה הקולוניאלית של הבאת דעת אל העולם המתפתח, ומבחינה חינוכית הם באמת סבורים שהסקרנות הטבעית של הילדים תאפשר להם ללמוד כיצד להשתמש במחשב בכוחות עצמם. אבל אפילו אם מדובר בגישות הראויות להערכה, ווטרס מזהה בעיה:
In an effort to be "non-invasive" then, OLPC ends up often being unsupportive -- unsupportive of the tech, the teachers and the learners.
המסקנה שווטרס מסיקה די צפוייה. אפשר לשפוט את היישום של פרויקט ה-OLPC (בפרו ובמדינות אחרות), אבל לא באמצעות הדברים שה-IDB ביקש לבדוק:
But is that failure? It doesn't feel like pointing to standardized test scores in math and language is the right measure at all to gauge this. It goes against the core of the OLPC mission.
שמחתי שלראות שהיא ביטאה את הדברים בצורה כל כך ברורה ומשכנעת.

תוויות: ,

יום רביעי, 11 באפריל 2012 

ושוב - המחשב איננו עוזר

לפני יומיים אסתי דורון דיווחה על כתבה שהופיעה בעיתון ידיעות אחרונות שסקרה מחקר שהתפרסם לאחרונה בנושא פרויקט מחשב נייד לכל ילד (OLPC). לא ראיתי את הכתבה בידיעות, אבל אני מניח שהיא דומה מאד לכתבה קצרה שהופיעה בכלכליסט לפני יומיים. הטענה העיקרית של שתי הכתבות נמצאת בכותרת של הכתבה בכלכליסט:
הכתבות מתבססות על מחקר שהתפרסם בתחילת מרץ, ונערך על ידי ה-Inter-American Development Bank, ה-IDB. פרויקט ה-OLPC פעיל במדינות רבות, וברבות מאלה נשאלות שאלות קשות בנוגע לאפקטיביות שלו. המחקר הספציפי הזה התמקד בפרו. החוקרים השוו בין תלמידים בבתי ספר שקיבלו מחשבים ניידים באמצעות הפרויקט, לבין תלמידים שלא היו חלק מהפרויקט. המחקר עצמו (אפשר להשיג אותו כאן) מכיל כ-20 עמודי טקסט ועוד כ-15 עמודי טבלאות. אין לי ספק שהוא נערך על ידי אנשי מחקר מקצועיים, אם כי קשה להגיד שהוא מעניין במיוחד. אבל זה איננו, כמובן, סיבה לשלול את המסקנות, ואלה די ברורות: כפי שהוא פועל בפרו, לפי מבחנים שבודקים את רמת ההישגים שלהם, פרויקט ה-OLPC איננו מביא לשיפור ברמת הישגי התלמידים במתמטיקה ובכישורי שפה.

במאמרון שלה אסתי מציינת שהוגה תכנית ה-OLPC, ניקולס נגרופונטה, איננו מתרגש מהעדר הממצאים על שיפור בהישגים. כנראה על פי מה שהופיע בידיעות אחרונות, היא כותבת:
על טענות אלו משיב ניקולס נגרופונטה, הוגה המיזם, שהוא ממליץ להחליף את המילה מחשב נייד במילה חינוך ולזכור שהמיזם שינה את הדרך שבה אנשים מבינים ילדים ותופסים למידה. במקומות מסוימים ילדים מלמדים את הוריהם כיצד לעבוד עם המחשבים.
לא מצאתי את הציטוט הזה (באנגלית) במקורות אחרים (לא מצאתי התייחסות ישירה של נגרופונטה למחקר ה-IDB), אבל הוא איננו מפתיע. בתחום התקשוב החינוכי המוטיב של "בכלל לא בדקו את הדבר הנכון" חוזר על עצמו שוב ושוב. עם זאת, יש יותר מטיפה של עמימות בנוגע למטרות של פרויקט ה-OLPC. מובילי הפרויקט מבינים שהדרך המתאימה ביותר שלהם להביא מחשבים ניידים לתלמידים היא לעבור דרך מערכות החינוך במדינות השונות. אבל הגישה הזאת איננה תואמת את הגישה החינוכית שביסוד הפרויקט. מתחילתו המטרה המרכזית של הפרויקט היתה לשים מחשבים בידיהם של תלמידים כדי שהם יוכלו להתנסות בהם ישירות (בדומה לגישה של סוגטה מיטרה).

הגישה הזאת באה לידי ביטוי בכתבה באתר החדשות של פרויקט ה-OLPC שמדווחת על יישום הפרויקט בפרו:
Almost 1 million laptops later, the program is now the largest XO deployment in the world and one of the most faithful to OLPC's technology-centric Constructionist principals.

Teacher training was downplayed, with the belief that exposure to XO laptops alone would create a learning environment where children were excited and inspired to learn learning. Rather than developing relevant digital content, the focus was on how to use existing "Activities" (software applications) on the XO laptop to teach different subjects.

This was a radical change from existing ICT4E best practices, which tend to focus on teacher professional development and locally relevant content as equal or greater in importance than hardware, and invited close evaluation.
אם זאת התפיסה שהנחתה את מובילי הפרויקט בפרו, בכלל לא ברור אם היתה סיבה לצפות שמחקר שנערך שם יכול למצוא שיפור בהישגים לימודיים "מסורתיים".

זאת ועוד: נסיון רב מלמד שהכשרת המורים בשילוב המחשב בהוראה היא מרכיב הכרחי בהצלחה של כל תכנית לימודית-תקשובית. עורכי המחקר מציינים זאת (עמ' 20), ומצביעים על קיומו של נתק בין הצורך הזה לבין מה שנהוג בבתי הספר של פרו:
However, to improve learning in Math and Language, there is a need for high-quality instruction. From previous studies, this does not seem the norm in public schools in Peru, where much rote learning takes place.
העובדה שבפרו דילגו על השלב של הכשרת המורים ביישום הפרויקט (אם בגלל התפיסה החינוכית, או מסיבות אחרות) מכריחה אותנו לשאול אם בכלל היה טעם במחקר שיבדוק אם חלוקת המחשבים לתלמידים גורמת לשיפור בהישגים לימודיים. הנתק בין מה שעורכי המחקר מזהים כתנאים הכרחיים לבין המציאות שנבדקה יוצר את הרושם שמדובר במחקר שאמנם נערך בקפדנות, ואפילו קיבל ממצאים מעניינים, אבל לא מוכיח דבר.

מיכאל טרוקנו, בבלוג על טכנולוגיות בחינוך שהוא מנהל באתר הבנק העולמי נוגע בבעייתיות הזאת כאשר הוא כותב על התגובות הנפוצות לממצאי המחקר:
More generally (and interestingly), however, I hear two common responses to the findings detailed in the IDB report about the lack of compelling impact evidence directed at the authors: What are you testing for -- is it really what's important? And: Are you testing for this in the right way?
השאלות האלו, כמובן, מחזירים אותנו לדיון הנצחי על המטרות של התקשוב בחינוך. בהתחשב בהשקעה הכספית העצומה שבחלוקת מחשב נייד לכל תלמיד, אין ספק שיש טעם לבחון אם החלוקה הזאת משיגה את מטרותיה. הבעיה היא, כנראה, שאין הסכמה על המטרות האלו. ומעבר לכך, אסתי שואלת את מה שהיא מכנה "השאלה החשובה ביותר", שאלה שבעצם קודמת לשאלת המטרות:
עד מתי ימשיכו מובילים והוגי דיעות לצפות מהטכנולוגיה שתפתור את כל בעיות בית הספר? האם לא התבגרנו ולא למדנו מאום מהעבר?
טרוקנו איננו עונה על השאלה הזאת, אבל הוא מביא אמירה שממקדת חלק חשוב מהבעיה:
if you are already going down the wrong road, technology will only help get you there faster
המקור שטרוקנו מצטט לאמירה הוא משנת 2002. מצאתי מקור נוסף משנת 2001. מתברר שעל אף העובדה שהטכנולוגיה משתנה במהירות בזק, יש דברים שאינם משתנים בכלל.

---

עוד הערה אחת:

כדי לבחון את השפעת השימוש במחשב הנייד החוקרים נעזרו, כמובן, בקבוצת ביקורת. בנוסף, הם ניסו לקבוע מדד של התפתחות "רגילה" שלפיו ניתן יהיה למדוד את ההתקדמות של התלמידים שקיבלו מחשבים. הם כותבים (עמ' 17):
To benchmark the magnitude of the impact uncovered, we construct an estimate of the expected monthly gains in each cognitive test. We generate this estimate by computing the mean difference in the raw score between students in the sixth and second grades of the control group and dividing it by 48 months. We then express the impacts in terms of expected monthly gains by dividing the estimated effect by the estimated monthly gain.
אני מודה שקראתי את המשפטים האלה מספר פעמים. לא קשה להבין שהחוקרים קבעו את מה שהם מכנים "expected monthly gains" על ידי חלוקת ההתקדמות הקוגניטיבית ה-"רגילה" של ארבע שנים לתוך 48 חלקים שווים. מבחינה מתמטית הדבר הגיוני. אני מניח שיחידה כזאת גם מאפשרת לחוקרים למדוד התקדמות. אבל אפילו אם יש דבר כזה "התפתחות קוגניטיבית רגילה", האם יש מישהו בתחום החינוך שבאמת חושב שההתפתחות הזאת מתקדמת במנות חודשיות שוות? אם זאת הנחה בסיסית של החוקרים, נדמה לי שיש בעייתיות גדולה יותר במחקר שלהם מאשר רק קביעת מה חשוב לבדוק.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates