יום שישי, 22 בדצמבר 2006 

ושוב, כמידי פעם, טיפה של רפלקציה על כתיבה לבלוג

יתכן ובמרחב הבלוגי (ה-blogosphere – אינני מכיר תרגום קולע בעברית) אין דבר כזה צירוף מקרים. הכל נמצא, אי-שם, פחות או יותר בעת ובעונה אחת, והמלאכה הבלוגית האמיתית היא ליצור את הקשר בין קטעים שונים שבהם אנחנו נתקלים, ובין הראייה האישית המתפתחת שלנו. אם את זה מצליחים לעשות, יש סיכוי שמה שאנחנו כותבים יהיה מעניין גם לאחרים.

לפני זמן קצר, קראתי רשימה על כיצד ראוי לכתוב תוכן לאינטרנט – מאמר בבלוג של שלומית הברון שאליו הגעתי מפני שהוא הופיע רשימת הדלישס של ידיד. וזה מיד התקשר אצלי לרשימה אחרת שקראתי מוקדם יותר השבוע – רשימה שנכתבה לפני כמעט חצי שנה, אבל שפגשתי רק עכשיו (שוב, אולי כצפוי, דרך הפנייה מבלוג אחר שאני קורא). כאשר קראתי את הרשימה הראשונה שקראתי, לא חשבתי שאתייחס אליה כאן, למרות העובדה שהתרשמתי מאד ממנה. אבל כאשר קראתי את המאמר השני, היה לי ברור שיש לי צורך להעמיד את השניים זה מול זה.

המאמר השני נכתב בעברית, אם כי אני מודה, קראתי רבים כמוהו בעבר באנגלית. הברון מספרת לנו שכתיבה לאינטרנט צריכה להיות:
כתיבה לאינטרנט היא מקצוע. למה? כי אנשים קוראים ברשת בצורה שונה לחלוטין ממה שהם קוראים כל מדיה אחרת ולכן יש לכתוב בצורה המתאימה לקריאה הזו. כשאנחנו גולשים באינטרנט אנחנו חשים צורך ללחוץ על קישורים, להגיע למקומות אחרים, לעבור הלאה, לצאת מהאתר בו אנו נמצאים, לגלוש בעוד מקומות, לא לשקוט ולא לנוח. כשאנו קוראים חומר באינטרנט אנחנו לא קוראים, אנחנו מרפרפים. כשאנחנו קוראים חומר באינטרנט אנחנו רוצים שיתנו לנו מידע פשוט, קצר ושימושי – בקיצור, כל מאפייני הקריאה שלנו (קפה, סנדוויץ', נחת, עיתון בארוחת הבוקר) משתנים מהקצה אל הקצה, במיוחד אם אנחנו ישראלים ומראש לא מצוידים באורך רוח משובח וביכולת לשבת יותר מחמש דקות ברציפות.

אם יורשה לי לסטות לרגע מהנושא – וסטיות מהנושא הן בוודאי די גבוהות ברשימת ה-"אל תעשה" של הברון – המאמר הזה מצטט את ביל גייטס שכתב לנו, לפני יותר מעשר שנים, ש-"התוכן הוא המלך" – אמירה שאליה התייחסתי, באנגלית, לפני יותר משנה וחצי, אם כי בספקנות רבה בנוגע לכוונות של גייטס.

בגישה כמעט הפוכה לחלוטין לכתיבה התכליתית שבה הברון דוגלת, אמבר סימונס, ברשימה האחרת (הנושא את השם, דרך פרפראזה משייקספיר, Gentle reader, stay awhile. I will be faithful), מתארת את הקשר בין הכותב לבין הקורא כמערכת יחסים. היא מבקשת מקוראיה להתאזר בטיפה של סבלנות:
Every opening paragraph is the beginning of a delicate and transient relationship between reader and writer. This relationship begins quietly, usually without much fanfare - and if it’s properly initiated, the reader doesn’t even know it’s happening. Yet the success of this relationship is an important factor in creating an enjoyable, engaging experience for the reader. This is especially true on the web where author credibility can be difficult to establish, and where, increasingly, readers have so many choices that separating the chaff from the wheat can be a daunting process.

ההבדל הוא, כמובן, ובין היתר, פונקציה של ציפיות. אם אני מחפש מידע תכליתי, לא ארצה למצוא אותו משולב, אולי אפילו מוחבא, בתוך מעשייה, אם כי, כאשר אני מחפש מתכון כלשהו, אותו מתכון נעשה משמעותי יותר עבורי אם יחד איתו אני מוצא גם סיפור על כיצד מי שמוסר את המתכון זוכר אותו מילדותו, או אולי כמה משפטים על האדם המעניין שממנו הוא קיבל אותו. אבל אין זה הבדל היחיד. יש גם הבדל יותר משמעותי, ומשמעותי במיוחד בהקשר של בלוגים, ואולי במיוחד לבלוגים בחינוך.

ביסודו של דבר, כתיבה לבלוג היא כתיבה רפלקטיבית – כתיבה הבוחנת את היחס שלנו לנושא שאנחנו בוחנים. אם אנחנו אוספים מקורות ומדווחים אליהם, אנחנו לא רק מעבירים אותם מהמקום בו פגשנו אותם אל בלוג שלנו, ובדרך הזאת לאנשים אחרים, אלא מוסיפים את הערך המוסף האישי שלנו. וכאשר אנחנו מתחילים לכתוב, איננו תמיד יודעים מהו הערך המוסף הזה. רק תוך כדי הכתיבה, תוך כדי ההתמודדות האישית שלנו עם המידע שאליו הגענו, המחשבות שלנו מתבהרות לנו. כפי שמציין בריאן קרוסבי ממש בשם הבלוג שלו, learning is messy – הלמידה היא תהליך מבולגן, וצפוי שהכתיבה שלנו תשקף את זה. אני מעדיף לקרוא כתיבה המשקפת תהליך חשיבה, תהליך של נסיון לעשות סדר בראש, ולא תמיד בהצלחה, מאשר כתיבה מזוככת וברורה מדי, כתיבה קצרה, פשוטה ותמציתית ... וחסרת נשמה – אותה נשמה שאני מקווה שנוכל לעזור לתלמידים שלנו לגלות בלמידה, ובכתיבה, שלהם.

תוויות:

 

פתוח לכל ... אבל בכל זאת פרטי?

במאמרון קצר מאד בבלוג הקבוצתי של קרן מקארתור -Spotlight on Digital Media and Learning (בלוג שבאופן כללי מאד מומלץ לקרוא) - סנדרה וובר מהרהרת בנוגע לתחושת הפרטיות של בני נוער בסביבה האינטרנטית. וובר כותבת:
Young people trust adults to be smart enough to realize that it is plain rude to go snooping on children’s websites without their permission. As public as their postings may be, it is ‘bad form’ and an invasion of privacy to visit a personal site that you know was not intended for your eyes.

יש כאן קביעה מאד מעניינת, אולי אפילו מוזרה. וובר בעצם כותבת (ואין ספק שהיא כותבת לקוראים מבוגרים) שהגבולות שאני, כמבוגר, מציב כדי להבחין בין פרטי לציבורי אינם אותם גבולות שבני נוער מציבים. כמבוגרים נראה לנו הגיוני שמה שמתפרסם במרחב הציבורי של האינטרנט פתוח לכולם. אבל וובר טוענת שבני נוער רבים כותבים למרחב הזה (או, ליתר דיוק, לפינות מסויימות בתוך המרחב הזה) ומצפים שמבוגרים יבינו שזה לא נועד להם. באותה מידה שלא היינו פותחים יומן של ילדה שאנחנו מוצאים בחדרה, כך, לפי וובר, עלינו לא לחדור לפרטיות של שיחות ושל כתיבה שאינן מיועדות לנו. וובר מסיקה מסקנה פדגוגית:
How will young people learn to be trustworthy if no one will trust them?

אני מסכים. אבל נדמה לי שסימני השאלה מהמאמרון של וובר גדולים מאשר סימני הקריאה. מדבריה של וובר אנחנו חשים שנוצרת תפיסה חדשה. באותה מידה שהגיוני לי שמה שנמצא במרחב הציבורי אכן ציבורי, הגיוני לא פחות שבני נוער באמת תופסים חלקים מהמרחב הווירטואלי כמרחב שנועד רק להם. הכין שאני רואה דלת פתוחה, הם רואים שיש עליה שלט – "אין כניסה ללא רשות". הנסיונות שלנו להקנות הרגלי גלישה ושימוש באינטרנט בטוחים יצטרכו להתחשב בתפיסה החדשה, והשונה, הזאת.

תוויות:

יום רביעי, 20 בדצמבר 2006 

כבו את המחשבים! אנחנו צריכים לגשת למעבדת המחשבים

בריאן קרוסבי עורך בלוג בו הוא מדווח על הנסיונות שלו לשלב את מחשב ואת האינטרנט בכיתה שבו הוא מלמד - כיתה ד' בבית ספר במדינת נוואדה. הוא איננו חדש לתחום הזה, אם כי, מהבלוג שלו אפשר להבין שרק השנה תלמידי הכיתה שלו קיבלו מחשבים נישאים. קרוסבי משקיע מאמצים רבים בשילוב של אלה במתרחש בכיתה. הכיתה שלו היא, כנראה, הכיתה ראשונה בבית הספר שלו לקבל מחשבים כאלה, וכולם, וגם מערכת השעות, צריכים להתרגל למציאות החדשה הזאת. זה הרקע לסיפור הנהדר הבא, שכדאי פשוט להביא במלואו:
So we used our laptops today to practice our multiplication facts online. Later we used them to work on our poems and journals that we began after our recent trip - we’ve been learning to illustrate them by accessing and inserting our own photos from our Flickr account. We are learning about analogies so we went to an interactive site about analogies and students came up and used our interactive whiteboard to run the site. Next we used our laptops to use more interactive sites about analogies (here and here) to practice on our own.

We were in the middle of that activity when we had to put the laptops away for the day so we could go to “computers” in the computer lab for our usual 30 minute once a week session. Does anyone else see irony here?

אכן, יש כאן אירוניה לא קטנה, אם כי אפשר לתרץ ולהסביר, במקרה הספציפי הזה, למה זה קורה. אבל קשה לא להכנע לפיתוי להשתמש בסיפור הזה כהשתקפות על המצב של מחשבים בבתי הספר באופן כללי. כל עוד נתייחס למחשב כדבר שצריכים "ללמוד" בנפרד מהלימודים האמיתיים שמתרחשים (או לפחות אמורים להתרחש) בתוך הכיתה, לא יהיה "שילוב" של המחשב בלמידה. קרוסבי מצליח ליצור סביבה שבה סביר להניח שהתלמידים שלו אפילו לא חושבים על זה שהם משתמשים במחשבים, אלא פשוט לומדים. כך צריך להיות. ממש חזון אחרית הימים.

יום שלישי, 19 בדצמבר 2006 

ואנחנו נשארים על המפה ...

הנה, רק לפני שבוע טיים מאגזין הקדיש את כתבת השער לכיצד אפשר לשנות את החינוך (עם קריצות, אם כי קטנות, למחשבים ולאינטרנט), והנה, השבוע אותו טיים מאגזין מכריז ש-אנחנו – כל האנשים שמעלים תוכן לאינטרנט, במיוחד באמצעות אותם כלים חדשים כמו בלוגים, אנחנו בעצם "איש השנה". אם היינו זקוקים להוכחה שה-read/write web מגיע למיינסטרים, אין ספק שהיא לפנינו. וכצפוי, בלוגרים רבים מדווחים על הבחירה הזאת.

במידה רבה, בלוגרים מטבעם די ספקניים. לכן אין זה צריך להפתיע שלא מעט בלוגים מרימים גבה בנוגע לפרס. ובאמת, חלק מהדוגמאות שמביאים לנו כדי להראות כיצד האיש הפשוט משמיע את קולו (והקול הזה נשמע) הן לא רק בנאליים, אלא אפילו די מגוחכים. עם זאת, אפשר להבחין בתחושה של גאווה השוררת בבלוגים רבים.

האם באמת נכון שמדובר במהפכה, במתן כוח והשפעה שפעם היו בידי השטלונות באופן בלעדי לתוך ידיו של האיש הפשוט? האם זה נכון, כפי שטיים מספר לנו:
You control the information age.

לפני כחודש שרון גרינברג הזכיר את הנוסחה – 90 -9- 1 – נוסחה שבאה להגיד לנו שהרוב המוחלט של האנשים שנכנסים לאינטרנט אינם אלא קוראים פסיביים. לפני כחודשיים גם ג'ייקוב נילסון התייחס לנוסחה הזאת. זאת ועוד. רק השבוע ריצ'רד מקמנוס מדווח לנו שעל אף העובדה שאנחנו בעידן של המשתמש הפשוט, בדיקות מאד מעודכנות מראות שאחוז הולך וגדל של הכניסות באינטרנט מתרכזות באחוז קטן של אתרים. האם ערוכי טיים לא ידעו שכך המצב? או אולי הם חשבו שאפילו אחוז זעום של אנשים שתורמים תוכן, בצורה זו או אחרת, על גבי פלטפורמה זו או אחרת, הוא בכל זאת מהפכה? קל מדי לאלה מאיתנו שמבלים אחוז ניכר מהיום שלנו בסביבה הבלוגית לחשוב שהוא כל העולם, אך אין זה נכון.

אנדי קרבין מעלה עוד הרהור חשוב. הוא מזכיר שרק לפני שבוע טיים דיווח על שינויים בחינוך, אך משום מה, ההתייחסות לכלים אינטרנטיים חדשים באותה כתבה היתה מאד מצומצמת:
In contrast to this particular issue of Time, the previous week’s cover story was on how to bring education out of the 20th century. You might think that one article might inform the other and examine how Web 2.0 might be revolutionizing education, but that doesn’t seem to be the case. The education cover story explores a range of problems and potential solutions, but the Web 2.0 universe lauded in the Person of the Year issue is barely mentioned.

קרבין שואל, בצדק, מה אנחנו אמורים להבין מהעדר ההתייחסות הזאת. במקום להתמקד בדוגמאות של למידה משמעותית שבאה לביטוי באמצעות הכלים שטיים מזכיר, בכתבה אחת קיבלנו סיפורים על למידה שאין להם קשר לאינטרנט, ובכתבה השנייה (ליד מספר סיפורים בהחלט משכנעים בנוגע ליכולת ההשפעה של האינטרנט) דוגמאות להפצה רחבה של קטעי וידיאו חסרי עניין מעבר לצפייה חד-פעמית.

אז שוב, נעים שמכירים בנו, אבל בינתיים, כדאי שנמשיך במלאכה, מבלי שהפרסום הולך יותר מדי לראש.

יום שני, 18 בדצמבר 2006 

שוב, צריכים להתחשב בנתוני הפתיחה

נעים לקרוא את המילים של טום הסקינס במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מתייחס לדינמיקה של הלמידה המתרחשת תוך כדי הקריאה בבלוגים. אולי אין זה כך אצל קוראים אחרים, אבל אני נוטה לחשוב שמי שקורא את דבריו של הסקינס חש שיש בהם ביטוי מאד משכנעת את היופי של העיסוק בבלוגים – לא רק הקריאה בהם, אלא גם הכתיבה בהם, שהיא בעצם נסיון לזכך את המחשבות שלנו בעקבות מה שקראנו:
There's informal learning happening inside my blog reader. All these bloggers I subscribe to appear to be learning without formal instruction. No one is showing signs of rote learning, acquiring books smarts without street smarts, or regurgitating a repository of useless facts. All these bloggers are self directing their own learning proceses, motivating their own progress, synthesizing their own meaning and constructing idiosyncratic mental models.

ובכל זאת (וכן, אני יודע שאני מרבה, יותר מדי, להשתמש במילים האלו), קשה לא לחוש שיש כאן טאוטולוגיה לא קטנה. אותם בלוגים שמופיעים בקורא ה-RSS של הסקינס הם אלה שאחריהם הוא בחר לעקוב. וכי למה? מפני שהוא מצא בהם ההתמודדות בשאלות חשובות ומעניינות, וההתמודדות הזאת היא מה שמושך אותו. אי לכך, אין זה פלא שלמידה בלתי-פורמאלית מתרחשת בתוך קורא ה-RSS שלו – הוא כבר סינן את אלה שלא מתאפיינים בתכונות הדרושות ללמידה בלתי-פורמאלית ועצמאית.

הבעיה היא שזה לא תמיד כך. קיימת קבוצה לא גדולה במיוחד של אנשים שמסוגלים לכוון את הלמידה של עצמם. חברי הקבוצה הזאת מניחים שהבלוג, והקריאה בבלוגים, הוא מה שמכוון ומצמיח את הלמידה. אבל במידה לא קטנה, ההפך הוא הנכון – אותם האנשים שיכולים ללמוד בדרך הזאת נמשכים, באופן די טבעי, לבלוגים. נדמה לי שזאת הסיבה שבלוגרים רבים חושבים שדי לפתוח לתלמידים בלוגים כדי שהם יתחילו להיות לומדים בלתי-פורמאליים בעלי מוטיבציה פנימית. אבל לצערי, זה לא עובד כך. רצוי מאד שהתלמידים שלנו יצללו לתוך הסביבה הבלוגית, אבל דרושות מידות גדולות של הכוונה והדרכה בכדי יוכלו להפיק משהו ממנה.

אבל מה לעשות, ואני די מקנא בהסקינס. לא סתם מפני שהוא כותב יפה (ואני חדש לבלוג שלו, אבל אני בוודאי אחזור כדי לקרוא את מה שהוא כותב) אלא מפני שהלמידה הבלתי-פורמאלית שעליה הוא כותב מתרחשת גם בקורא ה-RSS שלי, אבל כמעט באופן בלעדי באנגלית. אני עדיין מייחל ליום שבו הסביבה הבלוגית החינוכית בארץ, בעברית, תהיה מספיק עשירה כדי שאנחנו באמת נוכל ללמוד זה מזה דרך הבלוגים שלנו.

יום חמישי, 14 בדצמבר 2006 

השקיפות מחייבת

במשך החודשיים האחרונים הזדמן לי לקיים מספר סדנאות עם מורים סביב מה שמכנים כלי Web 2.0 (לפני חודש דיווחתי על פגישה כזאת). בסדנאות האלו אנחנו פותחים חשבונות בדלישס ומתנסים טיפה בכלי. יש מורים שמיד חשים שהם, באופן אישי, זקוקים לכלי הזה, ואילו אחרים שואלים, מי בשקט, ומי בקול רב ומופגן, לשם מה זה בכלל נחוץ. כבר כתבתי השבוע שלא תמיד אני יודע כיצד לענות. אבל משהו אחר מתרחש כאן, וגם הוא ראוי להתייחסות.

בפגישות האלו רק מורים מעטים מספיקים להכניס חופן של סימניות לתוך החשבון שלהם. וכאשר מספר הסימניות מצומצם, קשה לחוש את העוצמה הגלומה בשיתוף סימניות על הרשת (אם היא בכלל קיימת). לכן, כאשר אנחנו מציצים לתוך החשבונות של המשתתפים האחרים בסדנא, ואפילו מצטרפים לרשתות שלהם, באופן די טבעי החשבון שלתוכו מציצים יותר מאשר באחרים הוא שלי. ולא רק מציצים – גם נרשמים לתוך הרשת שלי כדי שבעתיד (אם בכלל ישתמשו בכלי הזה) אפשר יהיה בקלות לראות מה אני סימנתי לאחרונה. מפני שאני יודע שאנשים עשויים להציץ לתוך החשבון שלי, אני חש את עצמי מחוייב להשתמש בו, להוסיף אליו באופן מתמיד.

מבחינתי האישית, למרות שהכלי מאד מוצא חן בעיני, אינני תמיד מעוניין להכניס קישור לתוך חשבון הדלישס שלי. אני מסמן דפים במספר אמצעים שונים, ואפילו עדיין משתמש בחשבון לא ציבורי כאשר אני רוצה להציץ במשהו פעם נוספת לפני שאני אחליט אם כדאי להמליץ עליו. נכון, סימון קישור בדלישס איננו בהכרח צריך להתפרש כהמלצה, אבל במקרה שלי, כאשר אני יודע שאנשים כן עשויים להציץ, אני מנסה להקפיד שמה שמופיע הוא אכן משהו מומלץ. (אני, אגב, עדיין מנסה לקבוע לעצמי מה צריך להופיע כאן, בבלוג, ומה מתאים לדלישס. אני חש שיש טעם להבחין בין השניים, אבל הקו המפריד עוד בתהליך של התהוות.) אין לי ספק שבדרך הזאת משהו מהספונטאניות הרצוייה (אפילו "הדרושה") בכלי חברתי כמו דלישס הולך לאיבוד, וחבל.

אבל ההשתייכות לרשת היא דבר דו-כיווני (לפחות). באותה מידה שאחרים יכולים להציץ בחשבון שלי, אני יכול לראות מה חדש אצלם. במהלך הסדנאות שעליהן אני מדווח (ובמספר קטן של מקרים בדרכים אחרות) 22 משתתפים הצטרפו לרשת שלי בדלישס (יש עוד שניים שרואים את החשבון שלי דרך בלוגלינז). ואני לפעמים מציץ במה שחדש אצלם. אבל אין חדש. נדמה לי שגם אלה שמתלהבים מהכלי הזה בסדנאות מגיעים הביתה ושוכחים ממנו. בעיניהם מדובר בכלי נחמד, אבל כנראה לא נחוץ. בעיני זה חבל. אבל אני, שלא יודע מתי האנשים האלה יתעוררו וירצו שוב להשתמש בכלי, אצטרך להמשיך לעבוד איתו לא רק בצורה הציבורית/חברתית הטבעית שלו, אלא גם כאילו מישהו מציץ מעבר לכתף שלי.

יום שלישי, 12 בדצמבר 2006 

מה אתם עושים ממש ברגע זה?

אני מודה, לא פעם, כאשר אני מציג כלים שונים מה-read/write web לקבוצות של מורים, יש ביניהם ששולאים "בשביל מה אני צריך את זה?". ולמען האמת, אינני תמיד בטוח מה אפשר לענות. אין בעובדה שאני מרגיש שרבים מהכלים האלה משרתים אותי בלמידה האישית שלי שום הוכחה על כדאיותם. מה גם, כדי להפיק מהם תועלת, יש צורך להשקיע זמן, כאשר ההחזר על ההשקעה הזאת איננה בהכרח מיידית. לכן, השאלה הנוספת, "למי יש זמן לזה?", בעייתית גם היא.

נכון, צריכים לענות, בין היתר, שרבים מהתלמידים של היום מרגישים "בבית" בסביבה המתוקשבת, ועבורם כבר לא נכנסים ויוצאים מהסביבה הזאת, אלא חיים בתוכה תוך כדי ביצוע רוב פעולות היום-יום שלהם. אבל אין זה אומר, בהכרח, שזה רצוי. ואז מגלים כלי כמו Twitter, וקשה להחליט אם בכלל רצוי להציג אותו, או להסתיר אותו מעיני המורים הספקנים.

מה הכלי הזה עושה? רק שני דברים: הוא מזמין אותנו לכתוב, עדיף בשורה קצרה, מה אנחנו עושים בזה הרגע, ולקרוא את התשובות, הנכונות לאותו רגע, של משתמשים אחרים. (נכון, התשובה האמיתית היחידה היא בוודאי משהו כמו "אני כותב את השורות האלו", אבל בכל זאת, מאות, ואולי אלפי, משתמשים כותבים תשובה המתארת את העיסוק שלהם נכון לאותו רגע.)

אבל מפני שקל כל כך לצחוק על התופעה, לא בוחנים את התמונה הרחבה יותר. זה מה שקתי סיארה, בבלוג Creating Passionate Users מנסה לעשות, והתוצאה מעניינת ביותר. היא כותבת:
Brain 2.0 isn't coming anytime soon. And we're all feeling the enormous weight of not being able to keep up. We can't keep up with work. We can't keep up with our social life. We can't keep up with the industry, our hobbies, our families. We can't keep up with current events. We'll never read a fraction of those books on our list. And we are hurting.

אם אנחנו באמת מצפים שהתלמידים שלנו (וכמובן גם אנחנו) יוכלו להתמודד עם המצב הזה של להיות מחוברים באופן תדיר, כדאי לנו להתייחס להרהורים האלה.

 

הוכחה (לא כל כך נחוצה) שהדרך נכונה

כתבת השער של גליון השבוע של השבועון טיים נושאת את הכותרת המושכת "How to Bring Our Schools Out of the 20th Century" (כדי לקרוא את המאמר ללא תשלום, יש צורך לצפות קודם בפרסומת קצרה). כצפוי, בלוגרים רבים שכותבים על חינוך מתייחסים אל הכתבה מקשרים אליה.

טיים הוא אחד השבועונים הנקראים ביותר בארה"ב, והכתבה בהחלט טובה – היא מדגישה את הצורך בגישה של חקר, ושל רב-תחומיות בלמידה. גם המחשב ואוריינות מידעית (טוב, אצלנו קוראים לזה "מידענות") זוכים למקום של כבוד ברשימת המיומנויות הדרושות כדי שהתלמידים של היום יוכלו לתפקד בעולם של מחר. זאת ועוד - קשה לבוא בביקורת כלפי כתבה שיש בה הסיפור הבא:
Learn the names of all the rivers in South America. That was the assignment given to Deborah Stipek's daughter Meredith in school, and her mom, who's dean of the Stanford University School of Education, was not impressed. "That's silly," Stipek told her daughter. "Tell your teacher that if you need to know anything besides the Amazon, you can look it up on Google."

אז כאשר שבועון כמו טיים, המזוהה כל כך עם מיינסטרים, כאילו מאמץ את הטענות שלך, אסור להתלונן. הרי יש כאן, בעצם, הוכחה שכל מה שאתה טוען כבר זמן רב אכן נכון. והרושם שמתקבל מהתגובות לכתבה בבלוגים השונים הוא אכן ברוח של "הגענו", "מכירים בנו".

התחושה הזאת מוצדקת, אבל בכל זאת, קשה לא להרגיש קצת אי-נוחות. האם אנחנו כל כך חסרי בטחון בדעות שלנו שאנחנו זקוקים למאמר בטיים כדי שנשתכנע שהדרך באמת נכונה? אני מניח שלא מעט מורים שרוצים לשכנע את המנהלים שלהם לאפשר להם להתנסות בבלוגים בכיתה ישמחו להגיש להם את הכתבה הזאת, וזה בהחלט לא יכול להזיק. אבל בעוד שבוע לטיים תהיה כתבת שער חדשה, ואנחנו נצטרך להמשיך במלאכה בלי הזרקורים.

יום ראשון, 10 בדצמבר 2006 

כן לבלוגים ... אבל כן גם למקורות מסורתיים

לפני כמעט שבועיים דייויד ויינברגר התייחס לשאלה של המקורות השונים שאליהם אנחנו מכוונים את התלמידים שלנו:
If you want to know what’s going on in a field, the static and credentialed sources generally aren’t where you want to go. The credentialed sources are great for certain types of information—the solid and stolid facts, the commoditized information, the boring truth - but the real intellectual action is usually occurring in the blogs, newsletters, and forums. Confining students to the credentialed sites is likely to kill their interest and enthusiasm.

ממש באותו שבוע, אלכס ריד כתב משהו דומה בבלוג שלו:
However, if I were going to think about what I teach in my courses, much of the valuable information I rely on comes from blogs, and not only from academic blogs. If I want to know what teachers in new media were doing a year. ago, I guess I could read a journal. If I want to know what people are doing now, what new developments are emerging, what is working and what isn't, I would look at blogs. Wouldn't you?

בערך שבוע מאוחר יותר, ויל ריצ'רדסון חיבר בין השניים והסיק את המסקנה הלא כל כך מפתיעה שבמקום לחסום בלוגים במערכת החינוך צריכים לשלב אותם לתוך תהליך הלמידה. אכן, הערה כזאת היתה צפוייה, והיא בוודאי גם נכונה. מידע רב, מידע שיכול לעזור לתלמידים בתהליכי הלמידה שלהם, אכן נמצא בבלוגים, ורצוי לאפשר לתלמידים להגיע למקורות האלה. אבל מה לעשות, והעסק לא כל כך פשוט.

המידע שאנחנו מוצאים בבלוגים משקף תפיסת עולם של כותב הבלוג. הוא איננו מידע יבש, אלא מידע שעבר את העיבוד, וגם את המסננים, של מי שמפרסם אותו. על פי רוב הוא מידע מגוייס, מידע שנוקט עמדה. אין שום פסול בכך. בעצם, אפשר להגיד שיש בכך חיוב רב.

אבל קוראי בלוגים כמו שויינברגר וריד כבר מצויידים עם המיומנוית שמאפשרות להם לשייך את מה שהם קוראים לעולם מושגים ברור. אולי לא נעים להודות בכך, אבל הם מסוגלים לעשות את זה מפני שהם כבר צללו לתוך "האתרים המוסמכים" (the credentialed sites). כדי להבין את המשמעות של "מה שאנשים עושים עכשיו" (כדברי ריד) הם כבר למדו מה קרה בעבר. בלי זה, המידע שהם פוגשים תלוש וחסר הקשר.

ריצ'רדסון עושה לעצמו מלאכה קלה, כאשר הוא מתעלם מהמציאות העגומה של הרמה המידעית של התלמידים של היום. אין ספק שצריכים לפתח אוריינויות חדשות, אבל אלה חייבים להתבסס גם על אוריינויות בסיסיות קיימות - כמו הבנת הנקרא למשל.

יום שבת, 9 בדצמבר 2006 

הפצצת גוגל – עדיין נושא חם

נכון לעכשיו, התגובות למאמרונים שלי בבלוג הזה די דליל. אין, כמובן, שום פסול בכך. קוראים (אם יש) מוזמנים להגיב, אבל אין שום חובה לעשות זאת. נדמה לי שהמאמרון שזכה למספר הגדול ביותר של תגובות עסק בתופעה של הפצצות גוגל (google bombing). אני ציינתי שלטעמי, שימוש באמצעי כזה כדי להוריד אתר מראש רשימת התוצאות בגוגל (או, באותה מידה, להעלות אתר לראש התוצאות) מצביע על אזלת יד חינוכית. לא כולם מסכימים.

בשבוע האחרון, ג'ויס ולנזה, שבהזדמנות זאת אני שמח להמליץ על מאמר מצויין שלה על הרגלי החיפוש של בני נוער) הצטרפה לדיון הזה בבלוג שלה. אולי אין חדש בדבריה, אבל הם מנוסחים היטב, ועצם ההתייחסות כמה שבועות אחרי שהנושא לכאורה ירד מהנושאים החמים בבלוגים חינוכיים מראה שמדובר בנושא חשוב:
Sharing the idea of the campaign with students is an ultimate information fluency activity. Our students should know how the world’s favorite search tool operates and how all types of people “work” it.

While this particular response to neoNazi activity appears democratic, and noble, something about it leaves me cold and frightened. I can easily see Google bombing used in damaging ways. What happens when our writings, our ideas, our professions, our friends are on the other side of the bomb? How does that lesson play out? What should we teach about ethics and citizenship and reason?

חשוב להוסיף שאחת התגובות בבלוג של ולנזה מציינת שלדעת המגיב, הפצצה דרך גוגל איננה צנזורה, אלא פשוט נסיון לתקן בעיה הנובעת משיטת הדירוג של גוגל. אפשר להסכים, לפחות באופן חלקי. ובכל זאת, אין היכולת של התלמיד להעריך את איכותו ואת מהימנותו של אתר אינטרנט נרכשת לא על ידי צנזורה.

 

גם ילדי כיתות היסוד כותבים לויקיפדיה

השימוש בויקיים במרחב החינוכי בארץ רק בחיתוליו. רק בחודשים האחרונים ויקיים בעברית נעשו (כמעט) זמינים לכל, ומספר מסגרות חינוכיות מעיזות לבחון את הכלי ולראות מה אפשר לעשות איתו. אני מודה, אני ספקן. הכלי אמנם מאפשר עריכה קלה של חומרים על הווב, וכמובן גם שיתוף פעולה ביצירת התכנים שעורכים, אבל עד עכשיו הדוגמאות שראיתי, למרות שאלה שדיווחו עליהם התלהבו ופארו את הכלי ואת הפרויקטים, לא הרשימו אותי מי יודע מה.

הפעם זה שונה. מוניקה אדינגר מדווחת בבלוג שלה על פרויקט מאד מרשים שהיא ניהלה עם ילדי כיתה ד' שהיא מלמדת. ילדי הכיתה קראו את הערך בויקיפדיה על ספר אהוב עליהם (Charlotte’s Web מאת E. B. White). הערך צרם להם. הם מצאו בו שגיאות רבות והכתיבה לא היתה לטעמם. לכן, הם התארגנו לשנות את הערך עצמו.

על פניו, אין כאן שום דבר שונה ממספר פעילויות של כתיבה כיתתית לויקיפדיה שעליהן אפשר למצוא דיווחים במספר בלוגים של מורים. ובכל זאת התרחש במקרה הזה משהו די מיוחד. הצורך בכתיבה מחודשת של הערך צמח מהתלמידים, והם כתבו על ספר שבאמת היה מוכר להם, שהיה להם סיכוי להיות כלפיו מומחים. אדינגר בנתה את הפעילות של הכיתה כך שהם גם ילמדו על הויקיפדיה באופן כללי. היא כותבת:
... I sought out the Charlotte’s Web entry. As soon as I saw the lousy plot summary I knew I had a very cool lesson to do.

And so yesterday I asked my class what they knew about wikipedia. One child immediately told us his mother had recently used it to find an article for a conference talk she was giving. She’s a physician so presumably she found what she wanted - an example of wikipedia working. However, another child admitted that it hadn’t helped him the year before when researching the Middle Ages

מיותר, אולי, לציין שהתלמידים היו מרוצים מאד לראות שמה שהם כתבו הופיע באינטרנט, במקום זמין לכל, אם כי, באופן די צפוי, כבר למחרת גם מה שהתלמידים כתבו עבר, והכתיבה שלהם מופיעה עכשיו רק בדפי ההיסטוריה של הויקיפדיה.

קורא אחד בבלוג של אדינגר העלה ההסתייגות מעניינות. הוא קרא את מה שהתלמידים כתבו וציין:
Your class wrote great cover copy. Any paperback publisher in New York would be pleased with that text on the back of a book.

Unfortunately, an encyclopedia entry is a different literary genre.

ההערה הזאת אכן נכונה. אדינגר מציינת בתגובה שהתרגיל נועד להמחיש לתלמידים כיצד הויקיפדיה פועלת, לא כדי ללמד אותם כיצד כותבים ערך לאנציקלופדיה. ובכל זאת, אין ה-"הסבר" הזה מניח, לגמרי, את הדעת.

אבל אפשר לבוא בביקורת כלפי כל פעילות. עד היום אין מספיק דוגמאות של פעילות כיתתית בסביבה של הויקי, והדוגמה הזאת, מצומצמת, וודאי לא מושלמת, היא בכל זאת צעד בכיוון הנכון.

יום חמישי, 7 בדצמבר 2006 

תמיד נעים לשמוע מישהו עם קבלות אומר את זה

מספר די רב של בלוגרים התייחסו השבוע לכתבה על נאום של ג'ון סילי בראון ב-MIT בשבוע לפני-כן (Futurist: To Fix Education, Think Web 2.0). חיפוש בבלוגים על הכתבה העלה בערך 130 התייחסויות. ג'ון סילי בראון הוא, ללא ספק, אחד האנשים החשובים בתחום שילוב המחשב בתהליכי חשיבה ולמידה. בין יתר התארים שלו, הוא היה המדען הראשי של Xerox-Park. לכן, יש בהחלט סיבות להקשיב למה שיש לו להגיד. בנאום, בין היתר, הוא אמר:
With every new piece of technology, to make this technology work, you have to change your teaching practices. Part of it is (thinking about) how to go from sage on the stage to being a real mentor.

במאמר מדווחים שסילי בראון ציין ש:
The evolution of the Internet can facilitate this approach. Web 2.0 tools, such as wikis and blogs, make information sharing and content creation easier.

קשה לא להסכים איתו, ובכל זאת, קשה גם לא להרגיש קצת נבוך בקריאת האמירות האלו. הרי, לא רק אין חדש בדברים שנאמרים כאן – הם אפילו כבר די נדושים. חלק מהבלוגרים שמגיבים לדבריו מגיבים בהתרגשות – הנה הוגה בעל שם שחושב כמונו, הם אומרים. ממש סיבה לחגוג! לעומתם, יש אחרים שציינים שבעצם קהילת האינטרנט בחינוך אומרת וכותבת את אותם הדברים כבר מספר שנים.

אי אפשר להתלונן כאשר מישהו עם קבלות כמו ג'ון סילי בראון אומר דברים כאלה, אבל אולי זה מצביע על חוסר בטחון עצמי בקהילת האינטרנט בחינוך כאשר רבים כל כך מאיתנו ממהרים לצטט מפיו דברים שהם עצמם כתבו כבר מספר פעים.

יום שלישי, 5 בדצמבר 2006 

"מחוברים תדיר" כבר אמרנו?

אני מניח שהדוח "Surveying the Digital Future" של מרכז אננברג באוניברסיטה USC זכה לכיסוי על מספר לא קטן של בלוגים. אני, אחרי כמה ימים של ניתוק-למחצה מהבלוגים הרבים שאותם אני משתדל לקרוא, קראתי עליו לראשונה בבלוג של אנדי קרבין learning.now.

הדוח הזה מתפרסם מדי שנה, וזאת השנה השישית שלו. שמונה העמודים שסוקרים את הדוח מלאים בנתונים שמראים לנו, בצורה די משכנעת, שבמקום סימן השאלה שבכותרת הדוח: Online World As Important to Internet Users as Real World? אפשר היה להשתמש בסימן קריאה. מדווחים לנו לא רק על פעילויות רבות שמבוצעות אונליין מידי יום, אלא גם (וכבר בפיסקה השנייה לדוח):
Large numbers of Internet users hold such strong views about their online communities that they compare the value of their online world to their real-world communities.

הנתונים, וגם הפרשנות, אינם צריכים להפתיע. מדובר במגמה די ברורה – לפחות לאלה מאיתנו שממש חיים בתוך העולם המתוקשב. ובכל זאת, יש כאן (שוב) איתות מאד ברור למערכת החינוכית: כבר לא מדובר ב-"הבה נגלוש קצת כדי למצוא מידע", אלא במשהו עמוק ומושרש הרבה יותר. עבור חלק משמעותי מהנוער של היום (ומדובר בחלק שממשיך לגדול), השימוש ברשת האינטרנט, והשהות בה, הם ממש מובנים מאליהם. נכון, אין זה אומר שאותו שימוש תמיד משמעותי או לימודי, או אפילו כדאי, אבל כבר אין ספק שהוא אמיתי ביותר.

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates