אני מודה, אינני מבין בעסקים. (יש מי שיגיד שאני גם לא מבין בחינוך, אבל זה אולי הנושא של רשימה אחרת.) מפני שאינני מבין בעסקים אינני צריך להתבייש יותר מדי כאשר אני מודה שלא הבנתי את
הכתבה של אשר עידן השבוע ב-Ynet שעסקה בעיקר ב-Web 2.0 בארגונים. מה זאת אומרת לא הבנתי? מצאתי שם המון הבטחות עתידיות גדולות:
ספינת האנטרפרייס 2.0 המריאה ב-2007, כמו שווב 2.0 המריא ב-2006 וכמו שטלקום 2.0 יהיה הלהיט של 2008. אנטרפרייס 2.0 פירושו ארגון שמשתמש בכלי ווב 2.0 לשירות לקוחותיו ולייעול העבודה של עובדיו.
אבל בפועל לא הצלחתי לחבר את הכל למשהו ממשי. בסך הכל הרגשתי את עצמי שואל "האמנם?", והיתה לי תחושת בטן שרמזה לי שפחות מאשר מדובר בשינויים מהותיים בעסקים, מדובר במבצע שיווקי. בסך הכל מוסיפים את הסיומת "2.0" לרעיון כלשהו, ופתאום הכל חדש ומהפכני.
אבל אם הדברים של עידן בנוגע לעסקים גרמו לי להרמת גבה, דבריו באותה כתבה שנגעו בחינוך הביאו להרמת אותה הגבה כמעט מעבר למצח. אנחנו קוראים, למשל, שבעולם של חינוך 2.0:
התלמידים הם יצרני חומרי הלימוד העיקריים ולא המורים ולא מערכת החינוך ולא האוניברסיטאות. ווב 2.0 יקדם אותנו יותר לקראת וויקי-כיתה וויקי-אוניברסיטה.
אם הבנתי נבון, חלק מדבריו של עידן מתייחסים לאפשרות של הערכה תוך כדי עבודה, בזמן אמת. בזה אין לי ויכול (מלבד אולי להוסיף שבקרה מסוג הזה היתה אפשרית, ואפילו בשימוש, הרבה לפני שהתחילו להוסיף את ה-"2.0" לתופעה). אבל האם הכוונה היא באמת שהתלמידים יהיו "יצרני חומרי הלימוד העיקריים"? כאחד שגדל על ברכי הקונסטרוקטיביזם, ושמוכן לשלם הרבה יותר מאשר רק מס שפתיים לרעיון של הלמידה כתהליך של הבניית ידע אישי, עלי להודות שאני בכל זאת לא מבין כיצד התלמידים יהפכו להיות "יצרני חומרי הלימוד". מערכת חינוך, גם אם היא עוסקת בהקניית דעת וערכים מהעבר, וגם אם היא עוסקת בהכשרת התלמיד לעולם של מחר, עוסקת במהותה בקביעת סדר היום הלימודי. אני דוגל בשימוש בבלוגים ובוויקיים בתהליך הלמידה, אבל אינני משלה את עצמי שאלה יכולים להיות "חומרי הלימוד העיקריים".
במשך שלושים השנים האחרונות שבהן אני מעורב, בדרך זאת או אחרת, במערכת החינוכית הישראלית, הייתי עד למהפכות רבות באותה מערכת. מובן מאליו שרבות מאלו לא הצליחו. עם זאת, לא ידעתי שכולן נכשלו. אבל זהו כנראה המצב. הרי, עידן מספר לנו שחדירת ה-Web 2.0 לתוך המחיוך:
יחזיר את הילד לעולם הלמידה של המאה ה-21 במקום העולם שבו אנו תוקעים אותו כיום של המאה ה-15.
אם הבנתי נכון את דבריו, כבר כמה מאות שנים, מאז תחילת עידן הדפוס ועד היום, המערכת החינוכית לא השתנתה, ורק עכשיו, עם ה-Web 2.0 שינוי אמיתי עשוי להתרחש.
אבל הויכוח שלי כאן איננו סתם על הגזמות פרועות. הרבה יותר חמורה בעיני היא ההנחה שיש חפיפה בין עולם העסקים לבין החינוך. בעסקים הלקוח הוא יצור בשל. לפעמים מנסים לעבוד עליו, ולפעמים מקבלים אותו כמות שהוא. אבל כך או כך אין יומרה לעצב אותו. החינוך כן עוסק בעיצוב. הוא מקבל אדם שעדיין בתהליך של בניית אישיותו ועולמו, ומנסה להקנות לו את הכלים כדי לעזור לו לבנות את אלה בתבונה ובהצלחה. ובדיוק מהסיבה הזאת, מה שאולי נכון לעסקים לא יכול להיות נכון לחינוך. ויקי יכול להיות כלי נהדר לגבש רעיונות, ולעזור לתלמידים ללמוד לגבש את הרעיונות שלהם. אבל באותה מידה הוא יכול גם להנציח רדידות וחוסר ידיעה. כדי שהתלמידים של היום יוכלו להיות יצרני הדעת של מחר, רצוי שהמערכת החינוכית תאמץ אלמנטים מ-Web 2.0, אבל חשוב גם שהיא לא תיפול בשבי ההגזמות הפרועות שלעתים קרובות מדי מלוות אותו.
תוויות: כלים חברתיים
